אור ברסלב
חברותא על תמורה פרק שישי - כל האסורין

חברותא על תמורה· הרב יעקב שולביץ

פרק שישי - כל האסורין

פרק חמישי - כיצד מערימין

דף כח.

א. תערובת של מיעוט דבר איסור (1) ברוב של דבר היתר, ואינו ניכר המיעוט האסור, מותרת התערובת כולה. אבל, אמרו חכמים, ש"דבר חשוב אינו בטל ברוב", ואסרו כמה דברים שאינם בטלים מחמת חשיבותם.

ב. בהמות פסולות להקרבה שנתערבו בבהמות כשרות, אפילו התערבה בהמה אחת פסולה באלף בהמות כשירות, נפסלו כל הבהמות שבתערובת מלהקרב על המזבח. כי בהמה "דבר חשוב" היא, אם מחמת שבהמה היא "דבר שבמנין", דהיינו, שמקפידים בני אדם בשעה שמוכרים את בהמותיהם למנות כל בהמה ובהמה בפני עצמה, וגם בשעה שאדם מוכר את עדרו, הוא אינו מוכר את הבהמות ביחד כיחידה אחת של "עדר", אלא מונה כל אחת ואחת מהבהמות שבעדר בפני עצמה, ומוכרן לפי מנין מספרם. ואם מחמת שהיא "בעל חיים", וכל בעל חיים דבר חשוב הוא.

ג. הפסולים שבמשנתנו - יש מהם שנאמר בתורה במפורש שהם פסולים לגבי מזבח, ויש מהם שנלמדים מדרשות של הכתובים. ויש מהם שפסולים אפילו להדיוט, ויבואר בגמרא.

מתניתין:

כל האסורין לגבי מזבח, כל בהמות שהן פסולות להקרבה, אוסרין בכל שהן, אם נתערבו ואינם ניכרים, אפילו נתערבו אחד באלף, כולן אסורין למזבח, כמבואר.

ואלו הן: הרובע, שרבעה הבהמה את האדם, והנרבע, שנרבעה הבהמה על ידי אדם, והמוקצה, שהפרישהו בעליו להקריבו לעבודה זרה, ועדיין לא הקריבוהו, ויבואר בהמשך המשנה, והנעבד, שעשאו בעליו עבודה זרה, ויבואר בהמשך המשנה, והאתנן, שנתנוהו בעליו לזונה עבור זנות, ויבואר במשנה הבאה, ומחיר כלב, שהחליפוהו עבור כלב, ויבואר בהמשך הפרק, והכלאים, שנולדה הבהמה מהכלאה אסורה, כגון שהיה אביו עז ואמו רחל, והטרפה, שיש לה אחד מסימני טריפות האוסרות אותה באכילה אפילו להדיוט, (2) ויוצא דופן, שנולדה על ידי חתך בדופן אמה, שהוציאו את העובר דרך הדופן, ולא יצא מאיליו דרך הרחם.

ומבארת המשנה:

איזהו מוקצה? המוקצה לעבודת כוכבים, שהפרישוהו בעליו לעבודה זרה. ודינו: הוא אסור להקרבה למזבח, ומה שעליו, תכשיטיו או כלי בהמה, מותר. כלומר, מותר להביא מדמי תכשיטיו קרבנות למזבח, שהרי עדיין לא נעשה בתכשיטים דבר איסור של עבודה זרה.

ואיזהו נעבד? (3) כל שעובדין אותו. ודינו, הוא ומה שעליו אסור למזבח [ומה שעליו אסור בהנאה אף להדיוט].

וזה וזה, מוקצה ונעבד, מותרין באכילה להדיוט [לשחיטת חולין], משום שבעלי חיים לא נאסרו להדיוט.

גמרא:

הגמרא דנה בכמה משניות ששנינו בהן שאיסורים אינם בטילים מחמת חשיבותם, ולמה כפלה המשנה ושנתה דין זה כמה פעמים.

אמר מר, שנינו במשנתנו: אוסרין בכל שהן.

ומקשינן: מאי (4) קמשמע לן, דלא בטלי ברובא?! הלא תנינא, כבר שנינו כן במסכת זבחים [ע ב]?

והגמרא מביאה את המשנה שם, ואת השקלא וטריא של הגמרא שם, כדי לברר הקושיא.

שנינו במסכת זבחים, בפרק התערובת: כל הזבחים (5) שנתערבו בחטאות המתות, [כמבואר לעיל פרק ולד חטאת], או בשור הנסקל, בהמה שהרגה אדם, שדינה בסקילה, הרי אפילו אם נתערבו אחד בריבוא [עשרת אלפים] - ימותו.

והניחה הגמרא, שמלשון המשנה משמע שמדובר בקרבן כשר אחד שנתערב בהרבה קרבנות פסולים.

וקשיא לן, שם מקשינן: מאי "אפילו" דקאמר? (6) הרי פשוט הדבר שאם נתערב אחד של היתר בהרבה של איסור שהכל אסור, שהרי הרוב הוא של האיסור?

ומשנינן, (7) ושם תירצנו: הכי קתני, כך תתפרש המשנה: כל הזבחים שנתערב "בהן" אחד מחטאות המתות או שור הנסקל, כלומר, פסול אחד בהרבה כשרים, ואפילו אחד של איסור בריבוא של היתר, כולן ימותו, ואינו בטל ברוב.

ואם כן, קשה: הרי כבר שנינו שם שבהמות פסולות אינן בטלות ברוב אלא אוסרין בכל שהן, ולמה לנו לחזור ולשנות דין זה גם כאן?

ומתרצינן: איצטריך! יש צורך להשמיענו כאן מה שלא נשמע מהמשנה ההיא. כי אם היה התנא שונה רק את המשנה ההיא, סלקא דעתך אמינא, היה עולה על הדעת לומר, כי רק התם, במסכת זבחים, גבי חטאות המתות ושור הנסקל שהתערבו בבהמות כשרת, הוא דלא בטיל ברוב, משום דאיסורי הנאה הם, ולפיכך חשובים הם, ולא בטילים ברוב. אבל הכא, בפסולים המנויים במשנתנו, דלאו איסורי הנאה הם, (8) אימא, יתכן לומר, ליבטל ברובא. לכן קמשמע לן משנתנו שאפילו אלו אינם בטילים, ואוסרים בכל שהם (9).

ומקשינן: רובע ונרבע, ושאר הפסולין המנויין במשנתנו, נמי תנינא, הלא גם שנינו שם שאינם בטילים, אף על גב שאינם אסורי הנאה?

שהרי שנינו [שם]: נתערבו הזבחים הכשרים ברובע ונרבע של חולין, (10) במוקצה ונעבד, באתנן ובמחיר כלב, ומחמת הזבח המעורב בהן נאסרו כולן להדיוט, ואם ישחטם בחוץ חייב כרת. ולחלל את הזבח המעורב על מעות אי אפשר, מאחר שהוא תם, ולהקריבן ודאי שאסור. הלכך, ירעו עד שיסתאבו כולן, וימכרו, ומותרים להדיוט, ויביא בדמי היפה (11) שבהן קרבן מאותו המין של הזבח הכשר.

כלומר, כיון שמעורב בהן קרבן אחד, יבחר לו את היפה מבין כולן, (12) שמא הוא הקרבן, ו"יד הקדש על העליונה", ויקח דמים בשווי של היפה מדמי הפדיון, ויאמר "כל מקום שהזבח נמצא, יתחלל על דמים אלו". ומדמים אלו יביא קרבן "מאותו המין", אם שלמים, או שאר קרבן, בהתאם למה שהזבח היה מקודש. וכשיעשה כן, יותרו כולן להדיוט.

ואם כן, קשה: הרי שגם בפסולים שאינם איסורי הנאה כבר השמיעה לנו המשנה במסכת זבחים, שאינם בטילים, ומדוע הוצרכה המשנה כאן להשמיענו זאת?

ומתרצינן, אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא, אמרתי קושיא זו, קמיה דרב שימי בר אשי. אמר לי: חדא, משנה אחת, והיא משנתנו, מדברת כשהפסולין נתערבו בבהמות חולין, ואחר כך הקדישן, ומשמיעה לנו המשנה שכל התערובת אסורה למזבח. וחדא, המשנה ההיא, מדברת בקדשים, שבהמות קדשים שכבר הוקדשו נתערבו בפסולים, כמו שמפורש שם "כל הזבחים שנתערבו" -

וצריכי, ושתי המשניות הוצרכו, ואם היתה נשנית רק אחת מהן, לא היינו למדים ממנה את השניה.

דאי אשמועינן גבי קדשים, היינו אומרים, לפיכך אמרו חכמים שאינם בטילים, משום דבשעת ההתערבות היו מאיסי. כלומר, שמאוס להקריב פסולין אלו לגבוה, אבל גבי חולין, שבשעת ההתערבות אינן קדושין לגבוה, אימא, היינו אומרים, ליבטלי, עכשיו הם בטילים, ומאחר שכבר נתבטלו, שוב יכול להקדישן ולהקריבן, ולפיכך משמיעה לנו המשנה שאף על פי כן אסור להקריבן.

וממשיכה שם הגמרא: אכן, אם היינו שונים רק את משנתנו, שאפילו אם נתערבו בחולין גם אסור להקריבן, היינו למדים שכל שכן אם נתערבו בקדשים אסור להקריבן. אלא, כאן במשנתנו לא נאמר מהי תקנתן ומה ייעשה בהן, ועל כן, שנתה שם המשנה את תקנתן, ש"ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין".

ומקשינן: ובחולין נמי תנינא, הרי כשנתערב איסור ברוב חולין של היתר גם כבר שנינו במשנה אחרת שהן אוסרים בכל שהן ואינם בטילים. ולא עוד, אלא ששם שנינו שאינו בטל אפילו כשהאיסור הוא של חולין! וכל זאת מחמת שהאיסור הוא דבר חשוב שדרכו לימנות, או שהוא בעל חי, כמבואר, שמדרבנן לא מתבטל איסור כשהוא דבר חשוב -

שהרי שנינו במסכת עבודה זרה [עד א]: ואלו אסורין, ואוסרין את תערובתן בכל שהן: יין נסך, ועבודת כוכבים, וציפרי מצורע, ועורות לבובין, עורות של בהמות שנקבו אותן נגד הלב, ודרך אותו הנקב הוציאו את אימוריהן והקטירום לעבודה זרה, וגם העורות עצמם נחשבים כתקרובת עבודה זרה, ושיער נזיר שצריך לשורפו תחת הדוד, והוא אסור בהנאה, ופטר חמור, ובשר בחלב, חתיכת בשר שנתבשלה בחלב והחתיכה נתערבה באלף חתיכות של היתר, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וחולין שנשחטו בעזרה, [ושעיר המשתלח (13)] - הרי אלו אסורין, ואוסרין תערובותם בכל שהן -

ואם כן קשה, שהרי כבר השמיעה לנו משנה אחרת שדבר חשוב לא בטל אפילו בחולין?

ומתרצינן: צריכי! שתי המשניות הוצרכו, וכל אחת משמיעה לנו מה שלא שנתה השניה:

דאי אשמעינן התם, משנה ההיא של יין נסך ועבודת כוכבים, היינו אומרים כי רק התם, דכל האיסורים שם הם איסורי הנאה, הוא דלא בטלי. אבל הכא, הפסולים של משנתנו, כמו רובע ונרבע וכולהו, שאינם איסורי הנאה, ליבטלי. (14) הלכך משמיעה לנו המשנה שאינם בטילים.

ואי אשמועינן הכא, היינו אומרים, שאינם בטילים כיון דלגבוה, משום שרוצה להקריבן לקרבן, דמאיס להביא קרבן מפסולים אלו. אבל אם רוצה אותם לצורך הדיוט, אימא, יש מקום לומר, אפילו (15) שהם איסורי הנאה, ליבטלו ברובא. לכן קמשמע לן, משמיעה לנו המשנה ההיא שאפילו חולין אינם בטילים.

ועתה מקשה הגמרא (16) על השינוי בין המשנה במסכת זבחים לבין המשנה במסכת עבודה זרה. שבמסכת זבחים נשנו איסורי הנאה ואיסורים שאינם איסורי הנאה ביחד, ואילו במסכת עבודה זרה נשנו איסורי הנאה בנפרד [כט ב], ואחר כך במשנה אחרת [לה ב] נשנו איסורים שאינם איסורי הנאה?

ומאי שנא לענין תערובת קדשים, איסורים שנתערבו בקדשים, דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה, כגון טריפה, בהדי הדדי, ואילו תערובת חולין, איסורים שנתערבו בחולין, אפסיק, ותני איסורי הנאה ואיסור אכילה לחוד? ומתרצינן: במסכת עבודה זרה רצתה המשנה להורות בעיקר דין יין נסך, שאוסר במשהו ואינו בטל, הלכך שנתה שם המשנה דרך אגב את כל הדברים הדומים לו שהם איסורי הנאה, ואחר כך שנתה המשנה בדרך "אגב דאגב" גם איסורים שאינם של הנאה. אבל במסכת זבחים שנתה המשנה כל הפסולין לגבי מזבח שאינם בטילים, ובענין פסולם לגבי המזבח אין שום הבדל בין אם הם אסורים להדיוט בהנאה או באכילה בלבד. (17)

כי קאים, כשהתנא עומד בעבודה זרה, משום דבעי לפרושיה איסורי דיין נסך, שאינו בטל ואיסורו איסור עולמית, פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיין ליה. ואחר כך שונה שאר איסורים בפני עצמם. אך הכא, משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר, מפרש נמי כל האסורים לגבי מזבח דדמיין ליה.

שנינו במשנתנו: הרובע (18) והנרבע.

כמבואר, רובע ונרבע על פי עדים, נהרגים, ואסורים אפילו להדיוט ואפילו בהנאה. ואילו רובע ונרבע שאינם נהרגים, כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים, אינם אסורים להדיוט אלא לגבוה.

ודנה הגמרא: מנלן דאסירי לגבוה? מנין שהם אסורים לגבוה?

ומביאה הגמרא ברייתא שדורשים בה שרובע ונרבע מוקצה ונעבד אסורים למזבח (19).

דתנו רבנן: אמרה תורה בפרשת הקרבנות [ויקרא א] "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, תקריבו את קרבנכם". ודרשינן "מן הבהמה" - מקצת מן הבהמה ולא כולן, להוציא רובע ונרבע, שאסור להקריבם.

ודנה הברייתא: למה צריך למעטם מדרשת הכתובים, והלא דין הוא, אפשר למעטם מקל וחומר: ומה בעל מום, שלא נתעבדה בה עבירה, הרי הוא פסול לגבי מזבח. רובע ונרבע, שנתעבדה בהן עבירה, וכי אינו דין שאסורין לגבי מזבח?!

חורש בשור וחמור יוכיח, שנתעבדה בו, בשור, עבירה, ובכל זאת הריהו מותר לגבי מזבח! (20)

מה לחורש בשור וחמור, שלפיכך לא נאסר לגבי מזבח, משום שאין הבהמות חייבין מיתה, תאמר ברובע ונרבע, שהבהמות חייבין מיתה?! הלכך פסולין הן לגבי מזבח, מקל וחומר מבעל מום, אף בלי דרשת הכתובים!

ודוחה הברייתא את הפירכא על "חורש בשור וחמור יוכיח", ואומרת: "טול לך מה שהבאתה"! קח לך את הפירכא, לפי שאין זו פירכא.

כי אמנם הרי שנתעבדה בהן ברובע ונרבע עבירה בשני עדים, שאז הם חייבים מיתה, פשוט הדבר שהם פסולין להקרבה מקל וחומר מבעל מום, ואינך יכול לפרוך מחורש בשור וחמור, שכן שור וחמור אינם חייבים מיתה, בעוד שרובע ונרבע חייבים מיתה.

אבל מה שאנו דנים, הוא כשנתעבדה בהן עבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים, שהודו בבית דין שבהמתם רבעה או נרבעה, שאז אינם חייבים מיתה, מנין לך שהם פסולים לגבי מזבח, אם לא מן דרשת "מן הבהמה"?

אמר רבי שמעון: (21) אני אדיננו! אדון אותו מקל וחומר, ולא צריך ללמוד מדרשת הכתוב לפסלו לגבי מזבח: ומה בעל מום, שאין העדאת (22) שני עדים פוסלתו מאכילה להדיוט, העדאת עד אחד, כשחכם קובע את מומו, (23) פוסלתו מהקרבה. כל שכן ברובע ונרבע, שהעדאת שני עדים פוסלתו אפילו מאכילה, שהרי דינו בסקילה, וכי אינו דין שהעדאת עד אחד פוסלתו מהקרבה?!

ומסיימת הברייתא: תלמוד לומר "מן הבהמה", ודרשינן, להוציא רובע ונרבע.

ותמהינן: והא אתיא, הרי רבי שמעון למדו מקל וחומר, ולמה מסיימת הברייתא ללמדו מקרא?

דף כח:

ומתרצינן, אמר (24) רב אשי: התנא של הברייתא חולק על רבי שמעון, וסובר שאינו דין, משום דאיכא למימר: מעיקרא דדינא פירכא, הקל וחומר מבעל מום מופרך מעיקרו. כי מה לבעל מום, לפיכך הוא פסול לגבי מזבח, שכן מומו ניכר. (25) תאמר ברובע ונרבע, שאין מומו ניכר, שגם הוא יפסל למזבח?!

ועתה, הואיל ואין מומו ניכר, הוה אמינא, יהא כשר לגבי מזבח. לפיכך מסיימת הברייתא: תלמוד לומר "מן הבהמה", להוציא רובע ונרבע.

ומביאה הגמרא את המשך הברייתא:

עוד נאמר שם "מן הבקר", ודרשינן, ולא כל בקר, להוציא את הנעבד, שאינו כשר למזבח.

ומקשה הברייתא: למה צריך לקרא לדרוש שהוא פסול, והלא דין הוא, אפשר ללמוד מקל וחומר שהוא פסול: ומה אתנן זונה ומחיר כלב, שציפויין מותר, שאם ציפתה אותו הזונה בתכשיט או כלי בהמה לאחר שנתנו לה באתננה, או לאחר שהחליפו אותו בכלב, מותר אותו ציפוי לבא בית ה', לעשותו ריקועים למזבח, משום שבתורה נאמר בפרשת אתנן ומחיר [דברים כג] "כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם", ודרשינן, האתנן והמחיר כלב, שניהם, הם תועבה, ולא ציפוייהן. ובכל זאת הן עצמם אסורין לגבוה. נעבד, שציפיו אסור, כמו שנאמר [דברים ז] "לא תחמוד כסף וזהב עליהם", על האלילים, ואסור אפילו להדיוט, וכי אינו דין שהוא אסור לגבוה?! ואף שנעבד אינו אסור להדיוט, כמבואר, שבעלי חיים לא נאסרים, מכל מקום, כיון שנעבד חמור בכך שציפויו אסורין אפילו להדיוט, כל שכן שהוא עצמו אסור לגבוה! (26) ואם כן, למה לי ללמדו מדרשת הקרא, הרי אפשר ללמדו מקל וחומר?

והברייתא דנה לדחות את הקל וחומר ולומר להיפך! כלומר, שאם לא היינו דורשים מ"מן הבקר" לאסור נעבד לגבוה, והיינו אומרים שהוא מותר לגבוה, יכלנו לדרוש קל וחומר להתיר ציפויי נעבד.

או חילוף! הרי יתכן לדרוש להיפך, שציפויי נעבד יהיו מותרין מקל וחומר!

ומה אתנן ומחיר כלב, החמורים בכך שהן אסורין לגבוה, בכל זאת ציפוייהן מותרין. נעבד, שמותר לגבוה [כלומר, אם לא דרשינן לאסרו מ"מן הבקר"], וכי אינו דין (27) שיהא ציפויו מותר להדיוט?!

ודוחה הברייתא, שלא יתכן בשום אופן לדרוש להתיר ציפויי נעבד, כי אם כן, ביטלת את מה שאמרה התורה [דברים ז] "לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך"! וברור שציפוי נעבד אסור. וחוזר הקל וחומר לאסור נעבד למזבח, ולמה הוצרך ללמדו מ"מן הבקר"?

ודוחה הברייתא את הטענה של "אם כן בטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהם", ואומרת: אני אקיימנו! אפשר לומר, שציפוי נעבד מותר, ובכל זאת לקיים מה שאמרה התורה "לא תחמוד כסף וזהב עליהם"!

כי מה שאמרה התורה "לא תחמוד כסף וזהב", מדובר בכסף וזהב הנמצאים על אלילים שהם דבר שאין בו רוח חיים, והואיל והאלילים עצמם אסורים, אסרה התורה גם את ציפויין. אבל בציפויין הנמצאים על דבר שיש בו רוח חיים, עדיין יש לומר, הואיל והוא (28) מותר, כמבואר, שבעלי חיים אינם נאסרים אפילו לגבוה כל עוד שלא דרשנו לאסרו מ"מן הבקר", יכול יהא ציפויו מותר? (29)

ועתה, יש לפנינו שתי אפשרויות של קל וחומר: האחת, לאסור נעבד לגבוה מקל וחומר מציפויי אתנן ומחיר. והשניה, להתיר ציפויי נעבד מקל וחומר מציפוי אתנן ומחיר, וכל שכן שנעבד עצמו מותר לגבוה.

על כן, מסיקה הברייתא: תלמוד לומר "מן הבקר", להוציא את הנעבד, ולפסלו לגבוה. ואחרי שדרשינן שהוא פסול לגבוה, בטל גם הקל וחומר להתיר ציפויין להדיוט, שהרי גם בעלי חיים אסורין לגבוה, וגם על ציפויי בעלי חיים אמרה התורה "לא תחמוד כסף וזהב עליהם" (30).

ולפני שהגמרא מביאה המשך הברייתא, היא מקשה:

מתקיף לה רב חנניא: טעמא, כל הטעם שציפוי אסור, הוא משום דמעטיה קרא, הא לא מעטיה קרא, אם לא היתה התורה ממעטת, הייתי אומר שציפוי מותר, ואיך יתכן לומר כן, והא כתיב [דברים יב] "ואבדתם את שמם", ופירושו הוא: כל העשוי לשמם! (31)

ומתרצינן: המקרא ההוא, כדי לכנות להם שם של גנאי הוא דאתא. ומתפרש כך: אבד את "שם" האלילים, ותן להם שם של גנאי, כגון, לאליל ששמו "בית גליא", בית גבוה, קרינן אותו "בית כליא" בית של כליון [לישנא אחרינא: קוראין אותו "בית כריא", בית בור, והיינו בית הכסא]. לאליל ששמו "פני המולך", קוראים אותו "פני כלב".

לאליל ששמו "עין כל", קוראים אותו "עין קוץ".

למדנו ש"מן הבהמה" דרשינן להוציא את הרובע ונרבע, ואילו מ"מן הבקר" דרשינן להוציא את הנעבד.

ומקשינן: ואיפוך אנא!? למה לא דרשינן להיפך, (32) "מן הבהמה" - להוציא את הנעבד. "מן הבקר" - להוציא רובע ונרבע?

ומתרצינן: התם מענינא דקרא, והכא (33) מענינא דקרא. מה שנאמר "בהמה" משמעה למעט רובע, כי התורה קוראת כן לאיסור זה במקום אחר, ואילו "בקר" משמעו עבודה זרה, שכך קוראת לה התורה.

גבי בהמה, כתיב [ויקרא כ] "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה, מות יומת".

ואילו גבי בקר, כתיב [תהילים קו], על חטא העגל, "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב".

וממשיכה הברייתא: עוד נאמר שם [ויקרא א] "ומן הצאן". ודרשינן, "מן הצאן", ולא כל הצאן, להוציא את המוקצה.

וממה שהוסיפה התורה את האות וי"ו, וכתבה "ומן הצאן", דרשינן להוציא את הנוגח, שור שנגח את האדם והרגו, חייב סקילה אם העידו בו עדים. ואם לא העידו עליו שני עדים, אלא עד אחד או שהבעלים הודו, אינו נסקל, אבל נפסל לגבוה.

אמר רבי שמעון: אם נאמר רובע למה נאמר נוגח? ואם נאמר נוגח למה נאמר רובע? הרי שניהם אסורים בהקרבה, ושניהם שוים בכך שאם העידו עליהם שני עדים הרי הם נסקלים?

הטעם הוא: לפי שיש (34) חומר ברובע מה שאין כן בנוגח, ויש בנוגח מה שאין כן ברובע, ואם היתה התורה ממעטת אחד מהם מהקרבה לא היינו ממעטים את השני. יש חומר ברובע, שכן הרובע עשה בו אונס כרצון, שהבהמה חייבת סקילה בנרבעה אף שהיא אנוסה. (35) מה שאין כן בנוגח, שאם לא נגח השור מתוך רצון אלא אנסוהו לנגוח, כגון שהרגילוהו לנגוח, אינו חייב סקילה, כמו ששנינו [בבא קמא לט א]: שור האיצטדיון אינו חייב סקילה, שנאמר [שמות כא] "כי יגח שור את איש", כי יגח מעצמו ולא שגיחוהו אחרים. ולפיכך, אם היתה התורה ממעטת רובע, לא היינו למדים ממנה נוגח.

ויש חומר בנוגח, שהנוגח, בעליו משלם את הכופר, אף על פי שהשור נסקל. מה שאין כן ברובע, ואין למדים אותו מנוגח.

ומפני שיש ברובע מה שאין כן בנוגח, ובנוגח מה שאין כן ברובע - הוצרך לומר רובע והוצרך לומר נוגח.

אחרי שהובאה הברייתא הממעטת רובע ונרבע ונעבד ומוקצה ממה שנאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", לאסרם להקרבה - מביאה הגמרא ברייתא אחרת, הממעטת אותם להקרבה מדרשה אחרת, ממקרא שכתוב בפרשת מומין. והברייתא מגדירה את פסולין אלו כבעלי מומין.

והאי תנא, של הברייתא הבאה, מייתי ליה מהכא, דורש אותם ממקרא אחר -

דתניא, שנינו בברייתא: הרובע והנרבע, (36) והנעבד, והמוקצה, הרי הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן, וצריכין מום קבוע לפדות עליהן, כלומר, אינם ראויים להקרבה כאילו הם בעלי מום, אך מכל מקום, לא ייפדו בלי מום אחר. (37) שנאמר בפרשת מומין [ויקרא כב] "כי משחתם בהם, מום בם, לא ירצו לכם".

ודנה הגמרא: מאי תלמודא, איך דרשינן כן, הלא מקרא זה נאמר לגבי מומין ומעוך וכתות?

ומתרצינן: חסורי מיחסרא, הברייתא חסרה, והכי קתני, וכך צריך לשנות: מנין שהן אסורין להקרבה כבעלת מום? תלמוד לומר "כי משחתם בהם, מום בם". ותנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר בתורה "השחתה", אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים!

דבר ערוה, דכתיב בפרשת נח [בראשית ו] "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", ושם חטאו בערוה, כמו שנאמר שם "ויראו בני האלהים את בנות האדם" וגומר. עבודת כוכבים, דכתיב [דברים ד] "פן תשחיתון, ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל". ובא ללמדנו, כל (38) שהמום פסל בו (39) - דבר ערוה, כגון רובע ונרבע, ועבודת כוכבים, כגון מוקצה ונעבד, פוסלים בו.

ומדרשה זו למד תנא דבי ישמעאל להוציא את הרובע ונרבע ואת המוקצה ונעבד. (40)

ודנה הגמרא: ותנא דבי רבי ישמעאל - "מן הבהמה" "מן הבקר" "ומן הצאן", מאי דריש בהו, לאיזה דרשה כתבתה אותם התורה?

ומתרצינן: מיבעי ליה, יש בו צורך למעט, פרט לקרבן חולה, זקן, (41) ומזוהם, מוציא ריח ומסריח, שאותם ממעטת התורה מהקרבה, במה שאמרה "מן הבהמה", ולא כל בהמה "מן הבקר" ו"מן הצאן".

ודנה הגמרא: ותנא קמא, של הברייתא הקודמת, דאפקינהו להני קראי, שדרש "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" לרובע ונרבע מוקצה ונעבד - חולה זקן ומזוהם מנא ליה, ומנין הוא דורש למעטם מהקרבה?

ומתרצינן: נפקא ליה ממקרא אחר, נאמר שם [פסוק י] "ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העיזים לעולה", וממה שאמרה התורה "מן" "מן" דרשינן להוציא זקן חולה ומזוהם.

ודנה הגמרא: ולתנא דבי רבי ישמעאל, הממעט זקן חולה ומזוהם ממה שנאמר [פסוק ב] "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", למה כתבה התורה [פסוק י] "מן הצאן מן הכבשים ומן העיזים?"

ומתרצינן: אורחיה דקרא לאישתעויי הכי, אינם ניתנים לדרשה כי דרך הכתוב לדבר כן. מה שאין כן (42) זה שנאמר [פסוק ב] "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" - ניתן לדרשה, כי כל הפסוק ההוא מיותר לדרשה.

שנינו במשנתנו: איזהו מוקצה? המוקצה לעבודת כוכבים.

אמר ריש לקיש: אין מוקצה (43) אסור אלא מוקצה לשבע שנים. שרק אם הקצוהו ויחדוהו לשבע שנים שבסופם מקריבים אותו לעבודה זרה הוא אסור משום מוקצה. (44)

לישנא אחרינא: אמר ריש לקיש: אין מוקצה אסור אלא עד שבע שנים. ואחרי שבע שנים שלא הקריבוהו שוב אינו מוקצה, כי שוב (45) אין מקריבים אותו.

שנאמר [שופטים ו] אצל גדעון "ויהי בלילה ההוא, ויאמר לו ה': קח את פר השור אשר לאביך, ופר השני שבע שנים. והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך, ואת האשרה אשר עליו תכרות. ובנית מזבח לה' אלהיך על ראש המעוז הזה במערכה. ולקחת את הפר השני, והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרות". ודרשינן, (46) "השני" מלשון פיטום, כמו [שמואל א טו] "ואת הבקר והמשנים". ומוכח שנהגו לפטם שור שבע שנים לצורך עבודה זרה.

וכיון שמצינו כי גדעון הקריב פר זה שנתפטם, מוכח שלא היה מוקצה. אם משום שעדיין לא עברו שבע שנים - ללשון ראשון [ומה שנאמר "ופר השני שבע שנים", אין פירושו שכבר נתפטם שבע שנים, אלא הוא שם תואר, דהיינו, "הפר, שהדרך להקצותו ולפטמו, ולבסוף יקריבוהו"]. או משום שכבר עברו שבע שנים ולא עבדוהו - ללשון שני, הלכך היה מותר בהקרבה (47).

ומקשינן: וכי התם, "מוקצה" בלחוד [בלבד] הוה. הלא "נעבד" נמי הוה!? (48)

ומתרצינן, אמר רב אחא בר יעקב: מוקצה לעבוד היה, ולא עבדוהו!

רבא אמר: לעולם עבדוהו, והיה אסור גם משום "נעבד", וחידוש הוא, דבר שלא מצאנו כמותו שיהא מותר להקריב דבר שאסור להקריבו, וכיון שהוא חידוש אין למדין ממנו.

דהיינו, רבא חולק לגמרי על ריש לקיש, וסובר שכל מוקצה אסור, ולאו דוקא מוקצה לשבע שנים. ומה שהוכיח ריש לקיש שתוך שבע שנים אינו אסור [ללשון ראשון], או שאחרי שבע שנים אינו אסור [ללשון השני] ממה שה' צוה לו להקריב אותו לעולה, אין מכך ראיה, כי יתכן שהקריבו בהיותו "מוקצה", והותר במפורש מפי ה', כדאמר רבי אבא בר כהנא.

דאמר רבי אבא בר כהנא: שמונה דברים של איסור התירו הקדוש ברוך הוא לגדעון באותו לילה:

א. חוץ, ששחטו חוץ למשכן, שהרי המעשה ההוא היה בעפרה.

ב. ולילה, שנאמר שם "ויעש לילה", ואין מקריבים בלילה.

ג. וזרות, שגדעון היה משבט מנשה ולא היה כהן.

דף כט.

ד. וכלי שרת, שהקריב בלי כלי שרת, כי מנין לו כלי שרת.

ה. וכלי אשירה, שהקריב בכלים שהיה מקריב להם לעבודת אשירה.

ו. ועצי אשירה, הקטיר את העולה בעצי אשרה, כמו שנאמר שם "והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרות". (49)

ז. ומוקצה. ח. ונעבד, כמבואר (50).

ומביאה עתה הגמרא דרשה אחרת לאסור מוקצה.

אמר רב טובי בר מתנה אמר רבי יאשיה: מנין למוקצה מן התורה? שנאמר בפרשת קרבן תמיד [במדבר כח] "תשמרו להקריב לי". (51) ודרשינן, כל שעושין לו שימור.

וסברה הגמרא שהכי קאמר: מנין שחייב אדם להקצות קרבנו לשמים, ולא יקריבנו מיד כשהקדישו? שנאמר "תשמרו להקריב לי" - עשה לו "שימור" והקצאה [פיטום] (52) לצורך גבוה.

ולכן מקשה הגמרא: מתקיף לה לאביי: אלא מעתה, אם אכן דורשים כן, אייתי, (53) אם הביא אדם, אימרא דצומא, ולא עביד ליה שימור, כבש רעב שלא נשמר ולא נתפטם, האם הכי נמי דלא חזו להקרבה?!

אמר ליה רב טובי בר מתנה: לא הבנת דבריי! אנא, "תשמרו להקריב לי" קאמינא! אני דרשתי דרשה אחרת, והיא, לאסור להקריב המוקצה לעבודת כוכבים. (54) והנני דורשה ממה שנאמר "לי", ולא לאדון אחר! ואיזהו אדון (55) אחר שמקריבין לו? הוי אומר, זו עבודת כוכבים.

ומביאה עתה הגמרא כמה מאמרי אמוראים שמוקצה הוא עד שישתמשו בו הכומרים לצורך עצמם, אבל אם כבר השתמשו בו הכומרים, בטלה הקצאתן וחיללוה (56).

אמר רבא בר רב אדא אמר רבי יצחק: אין מוקצה אסור אלא עד שיעבדו בו, (57) שייעשה בו שום עבודה לצורך הכומרים, אבל אם עשו בו עבודה, אינו אסור ושוב אין הכומרים מקריבים אותו. (58)

עולא אמר רבי יוחנן: לא רק אם עבדו בו חיללוהו מלהיות מוקצה, אלא אפילו עד שימסרוהו לכומרי עבודת כוכבים, למאכלם - אינו מוקצה ושוב אין הכומרים מקריבים לו.

בהא [חכם ושמו "בהא" (59)] אמר רבי יוחנן: אפילו אם עדיין לא מסרוהו ממש לאכילת הכומרים, אלא עד שיאכילהו כרשיני [מין ירק] עבודת כוכבים, ומפטמין אותו לצורך אכילת הכומרים - גם כן אינו מוקצה ושוב אין הכומרים מקריבים לו.

אמר ליה רבי אבא לבהא: מפלגיתו אתון אעולא, האם אתם חולקים על עולא?

אמר ליה בהא לרבי אבא: לא! עולא נמי כי קאמר הוא, כשאמר עולא "עד שימסרוהו" כוונתו לומר "דספי (60) [מפטמים] ליה כרשיני עבודת כוכבים. ובהא ועולא אמרו דבר אחד.

אמר רבי אבא: ידע בהא לשנויי שמעתא, למסור שמועות! ואי לא דסליק להתם (61), אם לא שעלה לארץ ישראל ללמוד תורה - לא הוה ידע! דארץ ישראל גרמה ליה, להחכים.

אמר ליה רב יצחק לרבי אבא: בהא - מיכן ומיכן הוה. מבבל ומארץ ישראל ובשתי המקומות למד תורה.

תני (62) רב חנניא טריטאה קמיה דרבי יוחנן, שנה לפניו ברייתא: אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה.

הוא תני לה והוא (63) אמר לה, גם שנה את הברייתא וגם פירשה: מאי מעשה, איזה מעשה אמרה הברייתא? עד שיגזז ויעבדו בו, אבל אחרי כן אינו מוקצה ושוב אין הכומרים עובדים אותו (64).

שנינו במשנתנו: ואיזהו נעבד כל שעובדין אותו, הוא ומה שעליו אסור, וזה וזה מותר באכילה.

ודנה הגמרא: מנא הני מילי, מנין לנו שמוקצה ונעבד מותרין להדיוט?

אמר רב פפא: דאמר קרא, אמר הנביא יחזקאל [מה] בנבואתו על בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו ועבודת הקרבנות והנסכים "ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים לכפר עליהם", ודרשינן "ממשקה ישראל" - מן המותר לישראל הבא קרבן, ולא מן האסור באכילה -

ועתה, אי סלקא דעתך שמוקצה ונעבד אסירי להדיוט - למה לי קרא, דרשות הנ"ל "מן הבקר" להוציא את הנעבד "מן הצאן" להוציא את המוקצה [או מ"משחתם בהם מום בם"] למעטינהו מגבוה, הלא בין כך ובין כך אסורים לגבוה הואיל ואינם "ממשקה ישראל"? ועל כרחך שהם מותרים להדיוט (65).

ומקשינן: וכי כל היכא דאסירי להדיוט לא בעי קרא לאסרו לגבוה?! והא "טריפה" דאסירא להדיוט, ובכל זאת מעטיה קרא מגבוה? דתניא כמו ששנינו ברייתא: אמרה התורה בפרשת קרבנות [שם פסוק ב] "מן (66) הבקר". ודרשינן, להוציא את הנעבד. ומקשה הברייתא: או אינו נדרש, אלא להוציא את הטריפה? ומתרצת הברייתא: כשהוא אומר "מן הבקר" למטה, בהמשך הפרשה [פסוק ג] שאין תלמוד לומר, שלא הוצרך לכתוב שהרי כבר נאמר "מן הבקר", אלא, מה שנאמר "למטה" בא ללמדנו להוציא את הטריפה".

הרי שהוצרך קרא להוציא את הטריפה אף על פי שטריפה אסורה להדיוט, ולא דרשינן לאסור אותה לגבוה מטעם שאינה "ממשקה ישראל"?

ומתרצינן: איצטריך! גבי טריפה הוצרכה התורה לכתוב "מן הבקר" להוציאה מכלל היתר לגבוה, כי אם היתה אסורה לגבוה רק מחמת שאינה מ"משקה ישראל" סלקא דעתך אמינא, עלה על הדעת לומר: הני מילי, דברים אלו אמורים רק באופן שנטרפה ואחר כך נתקדשה, ובשעה שהקדישה היתה טריפה, אבל נתקדשה ואחר כך נטרפה - אימא יש לומר: תישתרי (67) לגבוה, כיון שכבר נתקדשה -

לכן ממעטתה התורה מ"בן הבקר" ללמדנו שגם בנתקדשה ואחר כך נטרפה אסורה לגבוה (68).

ומקשינן: איך תאמר שמ"משקה ישראל" היינו למדים לאסור לגבוה בנטרפה ואחר כך הקדישה, והא מהכא נפקא, הרי נטרפה ואחר כך הקדישה (69) נלמד מדרשה הבאה לאסרה לגבוה? אמרה התורה בפרשת מעשר בהמה [ויקרא כז] "כל אשר יעבור תחת השבט", ודרשינן, פרט לטריפה שאינה עוברת, כגון: נחתכו רגליה במקום שהיא טריפה - אינה נכנסת לדיר להתעשר הואיל ואינה ראויה להקרבה [אף על פי שמעשר בהמה חל גם על בעל מום!] וממעשר בהמה למדים פסול טריפה בכל הקרבנות [בכורות נז א] מגזירה שוה.

אם כן, קשה: למה הוצרכו לשתי דרשות למעט נטרפה ואחר כך הקדישה? (70)

ומסקינן: הלימוד ההוא מ"כל אשר יעבור"

- נמי איצטריך! כי סלקא דעתך אמינא, עלה על הדעת לומר: הני מילי, במה אמרנו שלמדים "ממשקה ישראל" לפוסלה לגבוה? רק היכא דלא היתה לה שעת הכושר, שמעולם לא היתה כשרה, כגון דנולדה טריפה ממעי אמה. הואיל (71) ובאותו מקרא נאמר "מן המאתים", ודרשינן [פסחים מח א] ממקרא זה הלכה מסויימת לגבי ערלה (72), וכשם שערלה לא היתה לה שעת הכושר מעולם כן טריפה - אבל היכא דהיתה לה שעת הכושר, ויצאת לאויר העולם ואחר כך נטרפה, אימא, יש לומר שתשתרי לגבוה ולא נתמעטה "ממשקה ישראל" -

קמשמע לן, דרשה אחרת מ"כל אשר יעבור" להיתה לה שעת הכושר ונטרפה לאחר לידתה. ועוד למדים מ"מן הבקר" להקדישה ואחר כך נטרפה. ואם (73) לא היה כתוב "כל אשר יעבור" אלא "מן הבקר" היינו ממעטים מ"מן הבקר" רק נטרפה ואחר כך הקדישה. הלכך הוצרכו לכל הדרשות.

מתניתין:

משנתנו מבארת דין אתנן.

ואיזהו אתנן? אדם האומר לזונה: (74) הילך (75) [יהיה לך] טלה זה בשכרך [בשכר ביאה]. זהו אתנן האמור בתורה. אפילו הן מאה טלאים - כולן אסורין. ובגמרא יבואר.

וכן (76) האומר לחבירו: הילך טלה זה, ותלין שפחתך אצל עבדי! -

רבי (77) אומר: אינו אתנן. וחכמים אומרים: הרי זה אתנן. ובגמרא יבואר במה הם חולקים.

גמרא:

אמר מר, שנינו במשנתנו: ואפילו הן מאה כולן אסורין.

ודנה הגמרא: היכי דמי, באיזה אופן מדובר?

אילימא, אם נאמר, בזונה דשקלה אגרא, הלוקחת בשכרה מאה בהמות, הרי פשיטא דכולהו אסירי? כי מה לי חד, מה לי תרי, (78) מה לי מאה, הרי כל כמה שהיא לוקחת בשכרה, הריהו אתנן?

ומתרצינן: אכן, בלוקחת מאה לא צריכא להשמיענו שהכל אסור. אלא, דשקלה תרי, (79) שכרה הרגיל הוא שני טלאים, שאותו היא לוקחת בשכרה מכל המזנים עמה, והוא, אדם זה לא התנה לה בשכרה אלא טלה אחד בלבד, ולבסוף נתן לה שנים, או אפילו מאה. והחידוש הוא, כי היה מקום לומר, הואיל והוא התנה עמה תחילה שיהיה שכרה רק טלה אחד, לכן יהיה רק טלה אחד אתנן והשאר מתנה בעלמא. לכן קמשמע לן שכולם אסורין משום אתנן, דאתנן ריבה לה, שכל הטלאים שהוסיף ונתן לה הם עבור הזנות, ולא בתורת מתנה, והכל אתנן אחד הוא. (80) ומביאה הגמרא ברייתא בענין אתנן. (81)

תנו רבנן: נתן לה ולא בא עליה, או בא עליה ולא נתן לה - אתננה מותר.

ודנה הגמרא את הברייתא: וכי אם נתן לה ולא בא עליה, "אתננה" קרית ליה?! הרי כיון שלא בא עליה, סתם מתנה נתן לה?

ותו, וכן קשה ההמשך של הברייתא: בא עליה ולא נתן לה, איזה אתנן הוא, והרי מאי יהיב לה, הרי לא נתן לה כלום, ועל איזה אתנן אמרה הברייתא "אתננה מותר"?

ומבארת הגמרא: אלא, הכי קתני, כך נשנית הברייתא: נתן לה, ולא בא עליה עכשיו, ואחר כך בא עליה. או בא עליה, ולא נתן לה עכשיו, ואחר כך נתן לה, אתננה מותר, וכמו שיבואר.

ומקשה הגמרא: בשלמא הסיפא, שבא עליה ורק אחר כך נתן לה טלה, שפיר אתננה מותר, הואיל ובשעת ביאה הוא לא ייחד לה את הטלה לשם אתנן, ולא חל עליו שם אתנן, ומה ששלח לה אותו אחר כך, הוא בגדר מתנה.

אבל כשנתן לה טלה ואחר כך בא עליה, הרי מאחר שהטלה הזה קיים ועומד בשעת ביאה, והוא ניתן לה מראש כשכר ביאה, אם כן, וליחול עליו (82) שם אתנן למפרע! שהרי בא עליה בשכר אותו טלה, ואם כן, בכל מקום שעומד הטלה בשעת ביאה יחול עליו שם אתנן, וייאסר להקרבה?

ומתרצינן, אמר רבי אלעזר:

דף כט:

תוכן העניינים

חברותא על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה