אור ברסלב
חברותא על תמורה פרק חמישי - כיצד מערימין

חברותא על תמורה· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - כיצד מערימין

פרק רביעי - ולד חטאת

דף כד:

אחרי ששנינו בפרק הקודם את דין הולד של קרבן חטאת, מבארת המשנה בפרק זה את דין הולד של שאר הקדשים.

בהמה מעוברת של ישראל שהיתה "מבכרת" [לפני לידתה הראשונה], ורוצה הישראל שלא תחול על הולד קדושת בכור, כדי שלא יצטרך ליתנו לכהן, הרי אם ברצונו להפריש את הולד לקרבן [עבור תשלום חובתו או לתשלום נדרו, או לנדבתו], להביאו עולה, יכול הישראל "להערים" ולהפקיע את הולד מקדושת בכור.

מתניתין:

כיצד "מערימין" (1) על הבכור, לפוטרו מקדושת בכורה?

מבכרת שהיתה מעוברת, אומר בעליה: מה שבמעיה של זו, אם זכר הוא, יהא עולה!

ואז, אם ילדה זכר - יקרב עולה. כי לא חלה עליו קדושת בכור בהיותו עובר אלא רק בשעת יציאתו מהרחם. (2) וכיון שהקדים והחיל על העובר קדושה אחרת, טרם שחלה עליו קדושת בכור, שוב לא חלה עליו קדושת בכור בשעת לידתו.

ואם היתה לו בהמה מעוברת [ובגמרא יבואר אם היתה בהמת קדשים או חולין] ואמר: אם תלד נקבה, תהא זבחי שלמים! וילדה נקבה, תקרב שלמים.

ואם הקדישו גם לעולה וגם לשלמים, שאמר "אם זכר הוא העובר, יהא עולה. ואם נקבה היא, תהא זבחי שלמים", (3) הרי אם -

א. ילדה זכר ונקבה - הזכר יקרב עולה, והנקבה תקרב שלמים.

ב. ילדה שני זכרים - חלה קדושת עולה על שני הולדות, שהרי אמר "אם זכר, יהא עולה". אך כיון שלא נדר אלא קרבן עולה אחד, הרי אחד מהם יקרב עולה, לנדרו.

והשני ימכר לחייבי עולה. דהיינו, שרשאי למוכרו לאדם אחר הרוצה לקנות עולה לצורך חובתו. ודמיו, שהוא מקבל מהקונה, הם חולין.

ג. ילדה שתי נקבות - אחת מהן תקרב שלמים, לנדרו, והשניה תימכר לחייבי שלמים, ודמיה חולין.

ד. ילדה טומטום, שאינו ניכר אם הוא זכר או נקבה, ואנדרוגינוס, שיש בו גם סימני זכרות וגם סימני נקבות, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן, כיון שטומטום ואנדרוגינוס אינם ראויים להיקרב (4). ויבואר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה, אין הבכור קדוש אלא ביציאתו מרחם אמו, שנאמר [דברים טו] "כל הבכור אשר יולד". ולמדנו עוד, שקדושתו חלה רק בשעת יציאת רוב גופו מרחם אמו. ועתה דנה הגמרא, האם מותר להטיל מום בעובר שהוא בכור קודם יציאת רוב גופו. וכגון, אם יצא מיעוט גופו, כמו אוזנו או שפתו, ויכול להטיל בו מום, ורוצה להפקיעו בכך מקדושת בכור. כי אחרי הקדשתו, בודאי אסור מן התורה להטיל בו מום, שנאמר [ויקרא כב] "כל מום לא יהיה בו", ודרשינן [בכורות לג ב] "לא יהיה" [יו"ד שוואית, ה"א בפתח, יו"ד בסגול].

אמר רב יהודה: מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. ויתנהו לכהן, והכהן יאכלנו במומו.

ומקשה גמרא ממשנתנו, שהרי תנן: כיצד מערימין על הבכור? מבכרת שהיתה מעוברת לילד, אומר: (5) מה שבמעיה של זו, אם זכר, יהא עולה. ויש לדייק, כי רק להקדישו לשם עולה, אין, מותר, מפני שקדושתה של עולה חמורה מקדושת בכור, שהרי כליל היא. אבל להקדישו שלמים, שקדושתם קלה מקרבן עולה, (6) לא הותר לכתחילה לשנות מקדושת בכור לקדושת שלמים. ואם כן, כל שכן שאסור להטיל בו מום ולהוציאו לגמרי מקדושתו. ואילו את אמרת, דמצית מפקעת ליה מקדושתיה?!

ומתרצינן, אמר לך רב יהודה: מה שאמרה המשנה שלא הותר לו אלא להקדישו לעולה, הני מילי, בזמן שבית המקדש קיים, וממנו מקריב חלבו ודמו. כי קאמינא אנא, מה שאמרתי אני שמותר להטיל בו מום קודם שנולד, בזמן הזה, דלא חזי להקרבה, ובין כך ובין כך סופו להאכל במומו. (7) ומקשינן: אי, אם רב יהודה דיבר בבכור בזמן הזה, מאי למימרא? מה חידוש יש בדבר!?

ומתרצינן: אם לא דברי רב יהודה, מהו דתימא, היינו אומרים, שאסור להטיל בו מום, כי נגזר, יש לחכמים לגזור מפני החשש, דילמא שמא נפיק ייצא רוב ראשו, וכבר התקדש ביציאה מהרחם, וקא שדי ביה מומא, ואם אז יטיל בו מום, יעבור על איסור הטלת מום בקדשים, ואינו יודע להיזהר בין יצא רוב הראש ליצא מיעוטו. לפיכך משמיענו רב יהודה שלא גזרו, והוא יזהר להטיל בו את המום לפני יציאת רוב ראשו. כגון, בגדי, באזניו היוצאות תחלה, ובכבש, בשפתיו היוצאות תחילה, כמבואר במסכת בכורות [לה א].

ומקשינן: ואימא הכי נמי, למה באמת לא גזרו? (8) וכי ניתן בידי כל אחד ואחד להבחין בין יציאת רוב ראשו למיעוט ראשו?!

ומתרצינן: אפילו הכי, שיש לחשוש שלא יזהר ויטיל בו מום בשעה שכבר אסור, בכל זאת, הא, עצה זו, עדיפא, מדאתי ביה לידי גיזה ועבודה. עדיף ליתן בו מום בהיותו עובר כדי שיוכל הכהן לשוחטו תיכף ומיד. כי אם לא נתירו, ויתננו לכהן כשהוא תם, וישהנו הכהן עד שיפול בו מום, עלול הכהן להיכשל באיסור גיזה ועבודה. (9)

שנינו במשנתנו: אם נקבה זבחי שלמים.

וסברה הגמרא שמדובר בבהמת חולין מבכרת, ומקדיש את העובר לשלמים על הצד שהוא נקבה. ולכן מקשה הגמרא: נקבה - מי קא קדשה בבכורה!? הרי אפילו אם לא יקדישנה לקרבן אחר, לא תהיה בנקבה בכורה שום קדושה, ולמה לו לומר כן?

ומתרצינן: סיפא זו אינה מדברת במבכרת חולין, אלא, אתיא, היא נותנת עצה של הערמה לבהמה דהקדש, כגון חטאת שנתעברה, (10) ורוצה להערים שלא ילך הולד למיתה [כדין ולד חטאת], ועצתו היא להקדישו, אם זכר עולה, ואם נקבה זבחי שלמים (11).

ומשמיעה המשנה, שולדות קדשים בהיותם במעי אמן אינם קדושים בקדושת האם, ולכן יכול להחיל עליהם קדושה אחרת. ואם הקדישם לעולה או שלמים, הרי כשיוולדו הם לא יהיו ולד חטאת, אלא עולה או שלמים, ואינם הולכים למיתה. והתנא של משנתנו סובר, כי "ולדות קדשים - בהווייתן הן קדושים", רק ביציאתם ממעי אמם, ולאפוקי ממאן דאמר "במעי אמן הן קדושים", ויבואר בהמשך הסוגיה. (12)

שנינו במשנתנו: ילדה שני זכרים, אחד מהן יקרב עולה, והשני ימכר לחייבי עולה.

וסברה הגמרא שגם כאן מדובר בבהמת קדשים.

ולכן מקשה הגמרא: אמרי, אמרו חכמים להקשות, אי בהמת הקדש היא, (13) למה ימכר השני לחייבי עולה ודמיו חולין? הלא לא הקדיש אלא אחד. ואם כן, היאך דאקדיש עולה, האחד מהם שהקדיש לעולה, ליהוי עולה. ואילו אידך, השני, נהוי בקדושתיה דאימיה, כדין ולד קדשים, הקדוש בהווייתו בקדושת אמו, ודמיו יהיו קודש. (14) ומתרצינן: הך סיפא, לא מדובר בה בבהמת קדשים, אלא אתאן לבהמות חולין. הלכך, אמרה המשנה ששתיהן עולה. (15) אלא שהאחת תעלה לנדרו, והשניה תמכר לחייבי עולה.

ולפי המסקנא, מחולקת המשנה לשלשה חלקים: רישא, מציעתא וסיפא.

הדין הראשון לגבי בכור "ילדה זכר יקרב עולה", מדבר בבהמת חולין. הדין האמצעי, "אם נקבה זבחי שלמים, ילדה נקבה תקרב שלמים", וכן המשך המשנה "אם זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים - ילדה זכר ונקבה הזכר יקרב עולה, והנקבה תקרב שלמים" מדובר בבהמת קדשים. והסיפא "ילדה שני זכרים, אחד מהן יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה. ילדה שתי נקבות, אחת מהן תקרב שלמים והשניה תמכר לחייבי שלמים", מדובר בבהמת חולין (16).

שנינו במשנתנו: ילדה טומטום ואנדרוגינוס - רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן.

דף כה.

מלשון "אין קדושה חלה עליהן" משמע שאינה חלה כלל, ואפילו אם האם היתה בהמת קדשים, לא חלה על הטומטום ואנדרוגינוס אפילו קדושת האם. (17) ועל כך דנה הגמרא:

אמאי אין קדושה חלה עליהן? הלא קדושים הם משעת יצירתן במעי אמן, וקדושתן מכח האם תופסת כל מקצת ומקצת שנוסף במעי אמן, עוד לפני היותן בעלי מומין? (18) ובשלמא (19) אם היתה בהמת חולין, ניחא, שאין קדושת הפה של המקדיש חלה עליהן, כיון שאין דעתו להקדיש אלא זכר ונקבה ולא טומטום ואנדרוגינוס. אבל, אם היתה האם בהמת קדשים, למה לא תחול עליהן קדושת האם?

ומתרצינן: קסבר רבן שמעון בן גמליאל, ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים. רק בשעת לידתן חלה עליהן קדושת אמן ולא משעת יצירתן במעי אמן. וכיון שבשעת הלידה, כאשר צריכה לחול עליהן הקדושה, הם היו כבר בעלי מומין, שוב לא חלה עליהן קדושה.

והגמרא מבארת: דאי סלקא דעתך, שאם היה עולה על דעתך לומר שכבר מעת היותן במעי אמן הן קדושין, קשה, אמאי אין קדושה חלה עליהן? הא תפסינהו קדושה דאימייהו [של אמותן]?

אלא, שמע מינה, שרבן שמעון בן גמליאל סובר, ולדי קדשים רק בהווייתן הן קדושין.

ועתה, גם מה שאמרה המשנה במציעתא, בבהמת קדשים, שחלה קדושת הפה על הולדות ואינם קדושים בקדושת אמותן, רבן שמעון בן גמליאל היא. (20) ולפיכך יכול להחיל עליהן קדושת עולה או שלמים, אף אם האם היא קרבן חטאת.

ואחרי שלמדנו שהתנא של משנתנו הוא רבן שמעון בן גמליאל, הסובר "ולדות קדשים בהווייתן הן קדושין", מביאה הגמרא דעת התנא הסובר "במעי אמן הן קדושין".

והאי תנא סבר, ולדי קדשים ממעי אמן, מתחילת יצירתן במעי אמן, הן קדושין: דתנו רבנן: אמרה תורה [ויקרא כז] "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו". ודרשינן, אילו נאמר (21) "בכור אשר יבוכר, לא יקדיש", ולא היה נאמר "אותו" וגם לא היה נאמר "בבהמה", הייתי אומר שפסוק זה אינו עוסק בהקדשת הבכור, אלא עוסק בבכור אדם ולא בבכור בהמה. וכך אמר הכתוב: בכור אדם - לא יקדיש הקדישות! והיינו, שבא הפסוק למעט בכור אדם שהוא לא יקדיש שום דבר להקדש.

תלמוד לומר "אותו". (22) ללמדנו שהפסוק מדבר בהקדשת בכור בהמה על ידי בכור אדם. וכך אמר הכתוב, "אך בכור אשר יבוכר לה'" [והבכור האמור כאן הוא בין בכור אדם ובין בכור בהמה], לא יקדיש אדם שהוא בכור [אשר יבוכר לה'] אותו, את בכור הבהמה. ומדייק התנא: אותו [את בכור הבהמה] אי אתה מקדיש, אין הבכור אשר יבוכר לה' מקדיש "אותו" את בכור בהמה. אבל מקדיש אדם, שהוא בכור, את הקדישות, שאר קדשים.

וממשיכה הברייתא: ואילו לא נאמר "בבהמה", עדיין אני אומר: הוא, בכור אדם, לא יקדיש את בכור בהמה. אבל יקדישוהו אחרים, מי שאינו בכור רשאי להקדיש בכור בהמה לקדושה אחרת!

תלמוד לומר "בבהמה", לומר, בבהמה עסקתי. הפסוק כולו אינו עוסק כלל בבכור אדם, אלא בבהמה בלבד, ובאה התורה לאסור להקדיש בכור בהמה לקדושה אחרת, ואיסור זה נוהג בין בבכור אדם ובין בשאר אדם. (23)

וממשיכה הברייתא: יכול לא יקדישנו לקדושה אחרת אף בהיותו בבטן, במעי אמו? תלמוד לומר "אשר יבוכר לה'". ודרשינן, רק משעה שיבוכר לה', משעה שנולד והתקדש כבכור, אי אתה מקדיש. אבל אתה מקדיש בבטן. ובהיותו בבטן בהמת חולין, יכול להקדישו לקדושה אחרת.

וממשיכה הברייתא: יכול אף ולדי כל הקדשים כן, יהא מותר לשנותם לקדושה אחרת בהיותם במעי אמן?!

תלמוד לומר "אך בכור". (24) ודרשינן, "אך", חלק. חילק הכתוב בין בכור לשאר קדשים, שרק בבכור התירה התורה להקדישו לקדושה אחרת במעי אמו ולא שאר קדשים, כי בכור נוצר במעי בהמת חולין, וקדושתו חלה רק משעה שנולד, שאז הרחם "פוטרו", כמו שנאמר [שמות יג] "פטר כל רחם". אבל שאר ולדות קדשים אשר אמותיהן קדושות, הרי כל מקצת ומקצת שהם נוצרים במעי אמן, נתפס בקדושת האם.

וממשיכה הגמרא: אלמא, הרי שתנא זה סבירא ליה, כי ולדי קדשים ממעי אמן הן קדושין. והוא התנא החולק על משנתנו.

ולמדנו, לפי כל הדעות, שקדושת בכור חלה בשעת יציאת רובו מרחם אמו. ועתה דנה הגמרא בהקדישה לקדושה אחרת באותה שעה של יציאת רובה.

אמר ליה רב עמרם לרב ששת: אמר על הבכור, בהיותו במעי אמו: עם יציאת רובו יהא (25) עולה! דהיינו, שהקדישו עתה, על מנת שיחול ההקדש בשעת יציאת רובו. ועתה עומדות לחול על הולד שתי קדושות, בכור ועולה, איזה קדושה חלה? והשאלה היא איזו היא קדושה חמורה יותר, שהיא מקדימה לחול לפני השניה, האם עולה הוי, או בכור הוי.

וצדדי הספק הם: האם עולה הוי, (26) שכן קרבן עולה הוא כליל, נשרף כולו לה' על המזבח, וקדושתו חמורה.

או, דילמא, יתכן לומר, בכור הוי. שכן קדושתו מרחם. כלומר, שכן קדושת בכור חמורה בכך שהיא חלה מאליה, ביציאת הבכור מרחם אמו, בלי צורך בהקדשתו.

אמר ליה רב ששת לרב עמרם: מאי תיבעי לך?! וכי לאו (27) היינו דבעי אילפא?! הרי בעיה דומה לזו איבעיא ליה לאילפא, שכך הסתפק אילפא:

הקוצר את שדהו, ובשעת קצירתו אמר על הלקט, (28) השייך לעניים: עם נשירת רובו [שאז חלה על השבלים תורת לקט (29)], יהא הפקר, לעניים ולעשירים! - איזה דין יש על הלקט הזה?

האם לקט הוי, ואסור לעשירים לקחתו. או הפקר הוי, ומותר לעשירים לקחתו כשאר הפקר?

וצדדי הספק הם: האם לקט הוי, שכן קדושתו בידי שמים, והתורה זיכתה אותו לעניים. או דילמא, יתכן לומר, הפקר הוי, שכן זוכין בו עניים ועשירים. (30)

ואמר אביי: מאי תיבעי ליה לאילפא?! הלא ודאי לקט הוי, כיון שהקדוש ברוך הוא עשה אותו לקט, וכי ידחו דבריו של הקוצר, שעושה את הלקט שיהיה הפקר לעניים ולעשירים, את דברי הקדוש ברוך הוא שהלקט שייך לעניים? והרי דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעין!?

כך פשט אביי לאיבעית אילפא. ועתה אומר רב ששת על איבעית רב עמרם: הכא נמי יש לנו לומר: דברי הרב, שקידשו לבכור, ודברי התלמיד, המקדשו לעולה, דברי מי שומעים!? הרי בודאי לדברי הרב שומעים. הלכך, בכור הוא ולא עולה. (31)

מתניתין:

משנתנו דנה במקדיש בהמת חולין מעוברת, באופן שאת האם הוא מקדיש לקדושה אחת, ואת העובר לקדושה אחרת. ובאופן זה לא קיימת מחלוקת אם "בהווייתן הן קדושין" או "במעי אמן הן קדושין", (32) כי כאשר מקדיש בהמה מעוברת, חשוב העובר כדבר בפני עצמו המקבל את הקדושה בעצמו, ולא מכח אמו. (33) האומר, על בהמה מעוברת: ולדה של זו, יהא עולה, והיא, האם, תהא שלמים! - דבריו קיימים. והולד יהיה קרבן עולה, והאם שלמים. שהרי קדמה קדושת הולד שהוא דבר בפני עצמו לקדושת האם.

אבל, אם הקדים את האם לולד, ואמר, "היא שלמים, וולדה עולה", הרי זה ולד שלמים. (34) כיון שהקדיש את האם לשלמים, הקדיש את האם וכל מה שיש בה, (35) והולד חשוב כמוקדש בפני עצמו לשלמים, ונמצא שהקדיש שתי בהמות לשלמים. (36) וכיון שנתקדש הולד לשלמים, שוב לא מועילה אמירתו "ולדה עולה" להקדישו לעולה, שהרי כבר הוקדש לשלמים. אלו הם דברי רבי מאיר, הסובר "תפוס לשון ראשון" (37).

רבי יוסי אומר: (38) אם לכך, להקדיש את הולד לעולה, נתכוין תחילה, בשעה שהקדיש את האם לשלמים, הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת, שאין הפה יכול לדבר שני דברים כאחד, דבריו קיימים. והולד עולה. כי "אף בגמר דבריו - אדם נתפס", והרי במה שאמר "היא שלמים" לא נתכוין להחיל על הולד קדושת שלמים.

ואם משאמר [אחרי שאמר] "הרי זו שלמים", נמלך, (39) ואמר "ולדה עולה" - הרי זה ולדה שלמים.

גמרא:

אמר רבי יוחנן: (40) הפריש חטאת מעוברת, וילדה - רצה, אם רצה להתכפר בה, באם, מתכפר. רצה, בולדה מתכפר. ואין דינו כ"ולד חטאת" ההולך למיתה. כי רק אם הפריש בהמה לחטאת ואחר כך נתעברה וילדה ולד הולך הולד למיתה. אבל אם הפריש בהמה לחטאת בהיותה מעוברת, נחשב העובר לחטאת בפני עצמה, מכח הקדשת פיו, ולא מכח קדושת האם. והרי זה כאילו הפריש שתי חטאות לאחריות, שאם תאבד האחת יתכפר בשניה, שהדין הוא שמתכפר באיזו מהן שירצה, והשניה תרעה עד שתסתאב.

ומבארת הגמרא: (41) מאי טעמא? קסבר רבי יוחנן, המקדיש בהמה מעוברת לחטאת, אם שיירו, שייר את העובר מלהקדישו, אלא השאירו להיות חולין, ולא הקדישו עם האם, הרי הוא משוייר, וחולין הוא. כלומר, העובר הוי דבר בפני עצמו, ו"עובר (42) לאו ירך אמו הוא", (43) שאינו נחשב כאבר מאברי האם. וכשם שיכול לשייר את העובר לחולין, כך יכול להקדישו לקדושה אחרת, או להקדישו לחטאת בפני עצמו, והוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות, שאם רצה מתכפר בה, ואם רצה מתכפר בחבירתה.

ומקשינן על רבי יוחנן ממשנתנו: מותיב רבי אלעזר ממה ששנינו: אמר "היא שלמים וולדה עולה", הרי זה ולד שלמים.

ואי סלקא דעתך "שיירי משוייר", למה אמרה המשנה "הרי זה ולד שלמים", הלא אינו "ולד שלמים" אלא הוא שלמים בפני עצמו, ואם כן, "הרי זו שלמים", מיבעי ליה (44) למיתנא! כך היתה המשנה צריכה לומר!

וכיון שקראתו המשנה "ולד של שלמים", מוכח שקדושתו היא מכח האם ולא מחמת הקדשת פי המקדיש. ואם כן, לגבי חטאת נמי, היא "ולד חטאת", שדינה למיתה. וקשה על דברי רבי יוחנן?

ומתרצינן, אמר רב טבלא: בר מינה דההיא [חוץ ממשנה זו], שממנה לא תיקשי על רבי יוחנן, כי נוסחתה משובשת. דהא (45) תני תנא קמיה דרב, שנה לפניו המשנה בנוסח "הרי זו ולד שלמים", ורב תיקנו, ואמר ליה רב: תני, שנה! "הרי זה שלמים".

מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: האומר לשפחתו בשעת נתינת גט שחרור: הרי את שפחה וולדך בן חורין! - אם היתה מעוברת, (46) זכתה לו, לעובר את שחרורו בקבלת הגט, והולד יצא לחירות.

אי אמרת בשלמא, "אם שיירו אינו משוייר" ו"עובר ירך אמו" - משום הכי זכתה לו, משום דהוה ליה, כאילו משחרר חצי עבדו. ומני, ומי הוא התנא הסובר שהמשחרר חצי עבדו יצא לחירות? רבי (47) היא,

דף כה:

דתניא: רבי אומר: (תחילת העמוד) המשחרר חצי עבדו, יצא לחירות, קונה את עצמו לחצי, והוי חצי עבד וחצי בן חורין, דגיטו וידו באין כאחת. (48)

אלא (49) אי אמרת "שיירו משוייר", ו"עובר לאו ירך אמו הוא", והינך סובר שאם שחרר את האם ושייר העובר להיות עבד, נשאר העובר עבד, הרי לשיטתך, שהם שני גופים נפרדים, והם שני עבדים לאדון אחד, קשה: אמאי זכתה לו, איך יכולה האם לזכות לו לעובר? איך יכול עבד אחד לזכות לעבד אחר, והרי "יד עבד כיד רבו", וכשרבו נותן לו גט עבור חבירו והוא עצמו אינו משתחרר [דאילו כשהוא עצמו משתחרר זוכה בגט ובידו כאחת] הרי זה כאילו נשאר הגט בידי האדון, ואין כאן "נתינה" מיד אדון ליד המשתחרר -

והא תניא: נראין הדברים (50) שהעבד זוכה לקבל גט שחרור של חברו [עבד כמוהו] מיד רבו שאינו שלו. עבדו של ראובן לעבדו של שמעון המשחרר, כיון שלגבי שמעון הוי עבדו של ראובן כיד אחרת, ונמצא שהגט "ניתן" מידו של שמעון המשחרר, ועבדו של ראובן "קיבל" את הגט בתורת שליח לשחרר את עבדו של שמעון. ולא, ואין לו "יד" לקבל גט, מיד רבו שלו, לעבד אחר של רבו שלו, כמבואר -

ואם, כדברי רבי יוחנן, שהאם והעובר הם שני עבדים נפרדים לאדון אחד - איך יכולה האם לזכות גט עבור העובר?

אלא, שמע מינה, מהברייתא, שאם שיירו אינו משוייר, ותיובתא דרבי יוחנן!

ומסקינן: אכן מברייתא זו תיובתא! (51) ודנה הגמרא: לימא, האם נאמר, שדברי רבי יוחנן "אם שיירו משוייר" - תנאי היא, (52) במחלוקת תנאים היא שנויה?

דתניא, שנינו בברייתא: האומר לשפחתו בשעת נתינת גט שחרור: הרי את בת חורין, וולדך עבד! - ולדה כמוה, והוא יוצא לחירות עם אמו. אלו הם דברי רבי יוסי הגלילי. וחכמים אומרים: דברים קיימים, והולד אינו יוצא לחירות.

והברייתא מסיימת: משום שנאמר בפרשת עבד עברי היוצא לחירות, שאם אדוניו נתן לו אשה [שפחה כנענית], והוליד ממנה ולדות, הרי עתה, בצאתו של העבד העברי לחפשי, [שמות כא] "האשה וילדיה תהיה לאדוניה".

וסברה הגמרא שסיום זה הוא המשך דברי חכמים, להוכיח מהכתוב שהולד אינו הולך אחר האם. ולכן מקשה הגמרא: קרא, מקרא זה, מאי תלמודא לרבנן!? הרי מקרא זה "האשה וילדיה", משמע יותר כרבי יוסי הגלילי, שדין הולד הוא כדין האשה?

אמר רבא: האי קרא, (53) לרבי יוסי הגלילי קאי. דקתני, שבברייתא אחרת שנינו דברי רבי יוסי הגלילי בלשון זו: ולדה כמוה, שנאמר "האשה וילדיה תהיה לאדוניה", ללמדנו: בזמן שהאשה שייכת לאדוניה - ולדה לאדוניה. אין (54) האשה לאדוניה - אין ולדה לאדוניה.

ומדייק רבא: מאי לאו, האם לא נאמר, שבהא קמיפלגי, בדין זה נחלקו, דרבי יוסי הגלילי סבר "שיירו אינו משוייר", והעובר הוא ירך אמו, ואי אפשר להפריד ביניהם, הלכך, אם שיחרר את האם יוצא גם הולד לחירות, כמוה. (55) ואילו רבנן סברי, "שיירו משוייר", שאין דין הולד כדין האם. הרי שנחלקו תנאים ב"שיירו".

ודחינן, אמר לך רבי יוחנן: דכולי עלמא סוברים "אם שיירו משוייר", כדברי. והלכך אמרו חכמים שהולד משוייר, ואינו משוחרר.

והכא, היינו טעמא דרבי יוסי הגלילי, משום דאמר קרא "האשה וילדיה תהיה לאדוניה", וגזירת הכתוב היא לגבי שפחה בלבד, ולא להלכות אחרות התלויות בדין "שיירו משוייר", כגון לגבי ולדות קדשים.

ודנה הגמרא: לימא, (56) האם נאמר, כהני תנאי, שדינו של רבי יוחנן תלוי במחלוקת תנאים זו, החולקים ב"בן פקועה" של בהמת קדשים.

"בן פקועה" הוא ולד חי שנמצא במעי אמו אחרי שנשחטה האם. ודינו, שהועילה לו שחיטת אמו בהיותו במעיה, והוא מותר באכילה, ואינו טעון שחיטה.

ואם כלו חדשיו [כלומר, נגמרו ימי עיבורו, בבהמה גסה בחודש התשיעי, ובבהמה דקה, שכל משך זמן עיבורו הוא חמשה חודשים, בחודש החמישי], נחלקו רבי מאיר וחכמים. לדעת רבי מאיר שוב אינו ניתר בשחיטת אמו, ולדעת חכמים ניתר בשחיטת אמו. אבל בן ארבעה חדשים חי בבהמה דקה, לכולי עלמא ניתר בשחיטת אמו.

הברייתות הבאות דנות בשוחט את החטאת, ומצא בה ולד חי בן ארבעה חדשים, מה דינו של אותו ולד? דתניא: השוחט את החטאת, ומצא בה ולד בן ארבעה חדשים כשהוא חי.

תנא חדא, ברייתא אחת אומרת שדינו הוא כחטאת לכל דיניה: אין נאכלת אלא לזכרי כהונה, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה אחד, (57) ואינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים.

ותניא אידך, וברייתא אחרת אומרת שדינו הוא כחולין גמורים: נאכלת לכל אדם, ונאכלת בכל מקום, ונאכלת לעולם.

והניחה הגמרא שמדובר בבהמה שנתעברה ואחר כך הקדישה.

מאי לאו, בהא (58) פליגי, תנאי הברייתות נחלקו בדברי רבי יוחנן: דתנא קמא סבר "אם שיירו משוייר", והולד נחשב כבהמה בפני עצמו, וכשם שיכול לשיירו לחולין או לקדושה אחרת, כן יכול להקדישו לחטאת בפני עצמו. ולכן יש עליו קדושת חטאת לכל דבר. ואילו תנא בתרא סבר, אם "שיירו אינו משוייר", כי הוא אבר מאברי האם, ואי אפשר להקדישו בפני עצמו, וכל קדושתו היא מכח האם. וכיון שהוא בבטן אמו, ולא היתה לו שעת "הויה" להיקדש [למאן דאמר "בהווייתן הן קדושין"], הרי כיון שהוציאוהו חי מבטן אמו אחר שחיטת האם, ולא נולד, ולא נתקדש בקדושת האם, יש עליו תורת חולין.

וקשה על רבי יוחנן: לימא כתנאי?

ודחינן, אמר לך רבי יוחנן: לא! דכולי עלמא, תנאי שתי הברייתות סוברים "אם שיירו, משוייר" כדברי. ואכן, אם הקדיש בהמה מעוברת יכול לשייר את העובר לחולין, אם יתנה מפורש, ויקדים לומר "הולד חולין", ואחר כך יאמר "והאם חטאת". אך אם לא שיירו במפורש, מתקדש הולד מכח הקדשת פי המקדיש, ודינו כחטאת בפני עצמה, לכל הלכותיה.

אלא, שהברייתות אינן עוסקות בהקדיש בהמה מעוברת, והן עוסקות בהקדיש בהמה לחטאת, ואחר כך נתעברה. ולכן, לא יתכן כלל לדון אם שייר את הולד או לא שייר, ובאם יכול לשיירו או לא, כיון שבשעת ההקדשה עדיין לא נוצר הולד.

ובאיזה הלכה נחלקו תנאי הברייתות? והני תנאי, בהא קא מיפלגי:

מר, התנא של הברייתא השניה, סבר "ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים", וכיון שלא "נתהווה" אלא הוציאוהו חי מבטן אמו, לא נתקדש בקדושת האם מכח האם, ולפיכך, דינו כחולין.

ואילו מר, התנא של הברייתא הראשונה, סבר "ולדי קדשים במעי אמן הן קדושים", ונתקדש בקדושת חטאת מכח האם בהיותו במעי אמו משעת יצירתו, ולפיכך דינו כחטאת.

ואיבעית אימא, התנאים בשתי הברייתות סוברים ש"אם שיירו משוייר", כדברי רבי יוחנן, וגם סוברים "בהווייתן הן קדושים". ולא קשיא, ובכל זאת ברייתות אלו אינן סותרות, ואינן שיטות של שני תנאים, אלא הן עוסקות בשני אופנים שונים:

כאן, הברייתא השניה מדברת באופן שהקדישה ולבסוף נתעברה, לפיכך אינו קדוש העובר מכח קדושת פי המקדיש, הואיל ובשעת ההקדשה עדיין לא נוצר, וגם אינו קדוש מכח האם, הואיל ועדיין לא "נתהווה" ממנה, הלכך דינו כחולין.

ואילו כאן, הברייתא הראשונה מדברת באופן שנתעברה ולבסוף הקדישה, ולא שייר את הולד בשעת ההקדשה, שלא הקדים לומר "הולד חולין", וכיון שהוא חשוב להיקדש בפני עצמו, נתקדש בהקדשת פי המקדיש קדושה עצמית, ולא מכח האם, והקדשה זו חלה אף בהיותו במעי אמו, הלכך דינו כחטאת.

למדנו לעיל, שרבי יוחנן אמר "הפריש חטאת מעוברת וילדה - רצה בה מתכפר, רצה בולדה מתכפר". וביארה הגמרא טעמו, משום שהוא סובר "שיירו משוייר", ו"עובר לאו ירך אמו הוא".

והגמרא הביאה ברייתא "האומר לשפחתו" וכו' להקשות על רבי יוחנן, והסיקה הגמרא "תיובתא דרבי יוחנן תיובתא". ועל כל שקלא וטריא זו דנה הגמרא:

מתקיף לה רבא! ממאי, מנין לנו, דטעמא דרבי יוחנן הוא, משום (59) דסבר "אם שיירו משוייר", ועל דברים אלו השיבו אותו והוכיחו לו שהברייתא לגבי שפחה סוברת "שיירו אינו משוייר"?

דילמא, הרי יתכן שרבי יוחנן מודה ש"שיירו אינו משוייר", והמקדיש חטאת מעוברת, קדוש הולד מאיליו מכח האם, ולא בהקדשת פיו. והיינו טעמא דרבי יוחנן, שאמר "אם רצה מתכפר בולד", והולד אינו הולך למיתה, משום שסובר ד"אדם מתכפר בשבח הקדש", בשבח שהשביח הקדש לאחר שהוקדש. על כן, אם רצה, הרי הוא מתכפר בולד שהוא שבח הקדש. ואכן, אם יתכפר באם, ילך הולד למיתה, ככל חטאת שכיפרו בעליה באחרת. וכן אם יתכפר בולד, תלך האם למיתה. ואין דינם כהפריש שתי חטאות לאחריות, שמתכפר באחת והשניה רועה. ועיקר חידושו של רבי יוחנן הוא שיכול להתכפר בולד מדין "אדם מתכפר בשבח הקדש".

ולמה לא ביארה כן הגמרא את דברי רבי יוחנן?

אמר ליה רב המנונא לרבא: הרי רבי אלעזר היה תלמידיה דרבי יוחנן, ויתיב קמיה, (60) וישב לפניו, והקשה לו ממשנתנו, האומרת שאם אמר אדם "היא שלמים וולדה עולה", הרי זה ולד שלמים, והוכיח לו ש"שיירו אינו משוייר". ורבי יוחנן לא אהדר ליה האי שינויא, לא תירץ לו כדבריך, ולא אמר לו: אני כשלעצמי סובר "שיירו אינו משוייר", ועיקר חידושי הוא ש"אדם מתכפר בשבח הקדש". ואילו את אמרת, טעמא דרבי יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש?! הרי ודאי שאינו כן, אלא טעמו של רבי יוחנן הוא משום שהוא סובר "שיירו משוייר".

שנינו במשנתנו: ואם משאמר "הרי זו שלמים" נמלך, ואמר "ולדה עולה" - הרי זה ולדה שלמים. (61)

ומקשינן: פשיטא, שולדן שלמים, הרי כבר הקדישו לשלמים, ומה בכך שאחר כך נמלך ואמר "ולדה עולה", אלא כל אימת דבעי, מימלך!? וכי אימתי שירצה יוכל לחזור בו?!

ומתרצינן: אמר רב פפא: לא נצרכה לומר שאינו יכול לחזור בו כששהה ונמלך, אלא, חידוש המשנה הוא בכגון שאמר "ולדה עולה" בתוך כדי דיבור, בשהייה מועטת בשיעור "תוך כדי דיבור", אחרי אמרו "הרי זו שלמים".

מהו דתימא, היה מקום לומר "תוך כדי דיבור, כדיבור דמי", (62) נחשב הכל לדיבור אחד, אף על פי ששהה קצת, והאי, והטעם שלא אמר "ולדה עולה" תיכף ומיד אחרי אמרו "הרי זו שלמים" ושהה קצת, הוא משום שעיוני הוא דקא מעיין, חושב הוא בדבר וחוכך בדעתו האם להקדישו עולה בפני עצמו או להשאירו שלמים, לכן קמשמע לן, משמיעה לנו המשנה, שאינו כן, אלא הוא נמלך. ואם לא אמר תיכף ומיד "ולדה עולה", הרי ולדה שלמים. (63)

מתניתין:

משנתנו ממשיכה בדברי רבי מאיר, הסובר "תפוס לשון ראשון", ובדברי רבי יוסי, הסובר "אף בגמר דבריו אדם נתפס". (64)

היו עומדות לפניו (65) שתי בהמות, אחת עולה ואחת שלמים, והעמיד בהמת חולין אצלן, ואמר על בהמת החולין "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" - הרי זו תמורת עולה, דברי רבי מאיר, הסובר "תפוס לשון ראשון", ונתפסת קדושת עולה הראשונה, וקדושה שניה לא חלה.

רבי יוסי אומר: (66) אם לכך נתכוין תחילה, להקדישה בשתי קדושות, הואיל ואי אפשר לקרות שתי שמות כאחת, והוצרך להקדים זה לזה, דבריו קיימים. וחציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים, ותרעה עד שיפול בה מום, ותמכר, ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים. ואם משאמר [אחרי שאמר] "הרי זו תמורת עולה", נמלך, ואמר "תמורת שלמים", הרי זו תמורת עולה.

דף כו.

גמרא:

שנינו במשנתנו מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי בענין "תמורת עולה תמורת שלמים". וכמבואר שטעם מחלוקתם הוא בכך שרבי מאיר סובר "תפוס לשון ראשון" ואפילו אם ברור לנו שרצה להתפיס שתי הקדושות, נתפסת הראשונה מאליה. ורבי יוסי סובר "אף בגמר דבריו אדם נתפס", והואיל ומתחילה נתכוין להתפיס שתי הקדושות - נתפסות שתיהן. ומביאה בגמרא מאמר רבי יוחנן המבאר טעם מחלוקתם בביאור אחר, ולפיו נחלקו ב"אומדן דעת המקדיש" באמרו "תמורת עולה תמורת שלמים", למה התכוין, האם לזו אחר זו, וממילא לא נתפסה השניה, או לשתיהן (67).

אמר רבי יצחק ברבי יוסף (68) אמר רבי יוחנן: הכל מודים, אפילו רבי יוסי, באומר "תחול זו תמורת עולה, ואחר כך תחול זו, תמורת שלמים", דברי הכל תפוס לשון ראשון (69), ולא חלה תמורת שלמים, כי אין קדושה חלה על קדושה.

וכן, באומר "לא תחול זו, תמורת עולה, אלא אם כן חלתה זו, תמורת שלמים", הכל מודים, אפילו רבי מאיר, כי שניה נמי חיילא, (70) הואיל ונתכוין לכך להחלת שתי התמורות. ותהיה חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים, ותרעה עד שיפול בה מום, ותמכר, ובדמי חציה יביא תמורת עולה, ובדמי חציה יביא תמורת שלמים.

לא נחלקו, אלא כגון משנתנו, דאמר "הרי זו תמורת עולה, תמורת שלמים" [בלי וי"ו החיבור (71)] -

דרבי מאיר סבר: מדהוה ליה למימר, אם אכן כוונתו להחיל עליה שתי תמורות כאחת, היה לו לומר "תמורת עולה ושלמים" [ואז הוי משמעות אמירתו כאומר "לא תחול זו אלא אם כן תחול זו" ושתי הקדושות חלות], ואמר "תמורת עולה, תמורת שלמים", וכפל דבריו באמירת "תמורת" "תמורת", הויא ליה כאומר "תחול זו, ואחר כך תחול זו" [גירסת הגמרא במסכת זבחים: שמע מינה, מיהדר קא הדר ביה] ואינו יכול לחזור בו, הואיל וכבר נתפסה תמורת עולה.

ורבי יוסי אמר לך, (72) גם באומר "תמורת עולה תמורת שלמים" - חלות שתי הקדושות, והוי כאומר "לא תחול זו אלא אם כן חלה זו", ואינו כאומר וחוזר בו. והטעם שאמר "תמורת, תמורת", הוא, כי קסבר האי גברא, הוא טועה וסובר, כי אי אמינא, אם אומר "תמורת עולה ושלמים" [כטענת רבי מאיר], תיהוי קדושה ולא קריבה. (73) לכן, אימא, עדיף שאומר "תמורה" אכל [על כל] חד וחד, ותפשוט קדושת עולה בכולה וקדושת שלמים בכולה, ועתה תיקרב. וזה הטעם שאמר כן. ואמנם התכוין להקדישה שתי קדושות, כאומר "לא תחול זו אלא אם כן חלה זו", ושתיהן חלות ותמכר אחרי שיפול בה מום, ויביא תמורת עולה בדמי חציה, ותמורת שלמים בדמי חציה (74).

לישנא אחרינא (75): אמר רבי יצחק ברבי יוסף אמר רבי יוחנן: הכל מודים וכולהו. לא נחלקו אלא באומר "תמורת עולה תמורת שלמים". דרבי מאיר סבר: מדהוה ליה למימר "תמורת עולה ושלמים" ואמר "תמורת עולה תמורת שלמים" - מיהדר קא הדר ביה, הריהו חוזר בו מאמירתו "תמורת עולה" ל"תמורת שלמים", והואיל וכן - תפיס תחילת דבריו "תמורת עולה", ואינו יכול לחזור בו.

ורבי יוסי סבר: הדין גברא הוא דקא טעי, מקדיש זה טועה, דסבר (76) אי לאו אמינא "תמורה" על עולה ועל שלמים - לא תפסה תמורה דתרווייהו. ומשום הכי הוא דאמר "תמורת עולה תמורת שלמים". אלא בדין (77) הוא דתמורת עולה ושלמים בעי דנימא, וחושב לעצמו שכדאי לו לומר "תמורת עולה תמורת שלמים" כדי ששתיהן יחולו, הואיל וכן, כלומר, כיון שלא ברור שזו היא כוונתו, בדקינן ליה, חוקרים אותו, אי אמר: מהדרי הוא דהדרי בי, מקודם הקדשתי לתמורת עולה וחזרתי בי והקדשתי גם לתמורת שלמים, תפוס לשון ראשון, שהרי חלה קדושת עולה ואינו רשאי לחזור בו. ואי אמר שלתמורת שתיהן איתכוין מתחילה, דבריו קיימים.

והתניא (78), וכן שנינו בברייתא: האומר "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" - הרי זו תמורת עולה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים. רבי יוסי אומר: יבדק! אם אמר "לכך נתכוונתי, לשתי הקדושות, אלא שלא הייתי יכול לקרות שני השמות כאחד" - דבריו קיימים. אם אמר "משקריתי [אחרי שקראתי] שם ראשון (79) חזרתי וקראתי שם שני" - אין דבריו האחרונים כלום, ואינו יכול לאימלוכי ולחזור בו.

ודנה הגמרא: חכמים היינו רבי יוסי, שהרי ודאי לא אמרו חכמים שדבריו קיימים באומר שהקדיש לתמורת עולה ואחר כך חזר בו, אלא באומרו שמתחלה התכוין לכך, ואם כן - מה בין חכמים לרבי יוסי?

ומתרצינן: כולה רבי יוסי קתני לה. וכך מתפרשת הברייתא: חכמים אומרים: תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. במה דברים אמורים? כשאומר "לכך נתכוונתי מתחילה", אבל באומר חזרתי בי - תפוס לשון ראשון. שהרי רבי יוסי אומר, וכולי.

עד כאן דנו המשנה והברייתא באומר "תמורת עולה תמורת שלמים". הברייתא הבאה דנה באומר "חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים".

תנו רבנן: (80) האומר על בהמת חולין העומדת אצל שתי בהמות אחת של עולה ושניה של שלמים "בהמה זו חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים" - כולה תקרב עולה, אלו הן דברי רבי מאיר.

לשיטתו הסובר [לדעת רבי יצחק בר יוסף] שהוה ליה כאומר "תחול זו ואחר כך תחול זו". והואיל וכבר תפסה קדושת עולה לחציה - תפסה בכולה. כמבואר לעיל [יא ב] שאף על גב שבאומר "רגלה של זו עולה" - סובר רבי מאיר שלא נתפשטה הקדושה בכולה, מכל מקום, מודה במקדיש דבר שהנשמה תלויה בו שנתפשטה הקדושה בכולה. והלכך, כשהקדיש חצי בהמה לתמורת עולה - וודאי שהנשמה תלויה בחצי בהמה, נתפשטה קדושת עולה על כל הבהמה, ושוב לא חלה קדושה אחרת (81).

וחכמים אומרים: תרעה עד שתסתאב, ותמכר, ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים, וכמו שיבואר.

רבי יוסי אומר: (82) בודקין אותו, אם לכך נתכוין מתחילה, שתחול עליה שתי הקדושות, הואיל ואי אפשר להוציא שני שמות כאחת - דבריו קיימין.

ותמהה הגמרא: הרי רבי יוסי היינו רבנן, שהרי ודאי שחכמים לא אמרו שדבריו קיימים אלא אם אומר שמתחלה התכוין לכך, ואם כן - מה בין חכמים לרבי יוסי?

ומתרצינן: כולה רבי יוסי קתני לה. וכך מתפרשת הברייתא: חכמים אומרים: תרעה וכולהו. במה דברים אמורים? כשאומר "לכך נתכוונתי מתחילה", אבל באומר חזרתי בי

- תפוס לשון ראשון. שהרי רבי יוסי אומר וכולהו. (83)

מביאה הגמרא ברייתא אחרת בענין מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי.

תניא אידך: האומר "בהמה זו חציה עולה וחציה חטאת" - כולה תיקרב עולה, דברי רבי מאיר, משום דתפוס לשון ראשון, וכיון שנתפסה קדושת עולה על חציה - מתפשטת הקדושה על כל הבהמה, כמבואר, שחציה הוי דבר שהנשמה תלויה בו. רבי יוסי אומר: תמות, לפי "שאף בגמר דבריו אדם נתפס", וכיון שהוא אינו חייב חטאת - דינה למיתה (84).

וממשיכה הברייתא: וכל החכמים שוין, ולא נחלקו, באומר "חציה חטאת וחציה עולה" ומקדים חטאת לעולה - שתמות.

ומבררת הגמרא: מה שאמרה הברייתא "שוין" - מני, מי ומי משתווים?

שמא תאמר, רבי מאיר, האומר ברישא תקרב עולה משתווה עם רבי יוסי וסובר כמותו שתמות. הרי קשה: פשיטא! שהרי רבי מאיר סובר "תפוס לשון ראשון", ואם נתפסה בחטאת הרי התפשטה קדושת חטאת בכולה, והוא הרי אינו מחוייב חטאת, פשיטא שתמות, ומה משמיעה לנו הברייתא?

ומתרצינן: אינו כל כך פשוט - מהו דתימא אי לאו דאשמעינן, אם הברייתא לא היתה משמיענו זאת, הוה אמינא, היה אפשר לומר: טעמא דרבי מאיר לאו משום תפוס לשון ראשון, אלא היינו טעמא, משום שסובר: חטאת מעורבת, שנתערבו בה שתי קדושות - קריבה! וחלים עליה שתי הקדושות, אלא שהיא קריבה הואיל ומעורב בה דבר הראוי להקרבה (85) [ועל כך חולק רבי יוסי וסובר ש"קדושה מעורבת אינה קריבה"], ואם נאמר כן - אז אפילו כי אמר "חציה חטאת" בתחילה והדר אמר "חציה עולה", הרי היא קריבה -

קמשמע לן, דלא! אין זה הטעם של רבי מאיר, ואמנם מחלק בין הקדים עולה להקדים חטאת, מפני ש"תפוס לשון ראשון".

מביאה הגמרא עוד ברייתא בענין זה, ובברייתא זו לא נאמרו שמות תנאים.

תניא אידך: אמר "בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים" - קדושה ואינה קריבה, ותרעה עד שיפול בה מום ותימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים, ועושה תמורה, הממיר עליה בהמת חולין - נתפסת בתמורה, ותמורתה כיוצא בה (86), וגם היא תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים.

אמר מר: (87) קדושה ואינה קריבה: מני, מי הוא התנא הסובר כן? - רבי יוסי היא.

וקשה: פשיטא דקדושה ואינה קריבה, ומה משמיעה לנו הברייתא?

ומתרצינן: אכן! אין צורך להשמיענו שהיא קדושה ואינה קריבה, אלא "תמורתה כיוצא בה" איצטריך ליה להשמיענו. דמהו דתימא, היה מקום לומר: נהי, אכן, דהיא לא קריבה, דיש בה ריעותא (88) בכל זאת - תמורתה תיקרב, דאין בה ריעותא -

קמשמע לן, משמיעה לנו הברייתא שגם היא אינה קריבה. מפני שמאי שנא היא דלא קרבה, משום דהויא לה קדושה דחוייה - תמורתה נמי מכח קדושה דחויא קא אתיא, הרי היא באה. וזה עיקר חידוש הברייתא.

מביאה הגמרא מאמר רבי יוחנן בבהמה שחציה הוקדשה וחציה לא הוקדשה, דינה ודין תמורתה. והנה, המקדיש חצי בהמה, כולי עלמא מודים שקדושתה מתפשטת מעצמה על פני כולה, כמבואר. במה דברים אמורים? כשיש לקדושה אפשרות להתפשט ואין מעכב בעדה, מה שאין כן כשאין לה אפשרות להתפשט, כגון בהמה של שני שותפין והקדיש שותף אחד את חלקו והשני לא הקדיש, והרי "אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו", הלכך לא פשטה על פני כולה.

אמר רבי יוחנן: בהמה של שני שותפים, הקדיש אחד מהן, את חציה שלו, והשתא הויא חציה קודש וחציה חולין, וחזר ולקח, קנה מיד שותפו, את חציה, האחרת והקדישה - קדושה ואינה קריבה (89), הואיל ומתחילה כשהקדיש חציה לא היתה ראויה ליקרב, ו"קדושה דחויה" (90) מעיקרה היא (91). ותרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא אחרת בדמיה. ועושה תמורה, ותמורתה (תחילת העמוד) כיוצא בה, וגם היא קדושה ואינה קריבה, הואיל והיא באה מקדושה דחויה.

דף כו:

אומרת הגמרא: שמע מינה, מדברי רבי יוחנן, תלת, שלש הלכות:

א. שמע מינה בעלי חיין (92) נדחין. בהמה שנדחית מהקרבה בעודה בחיים - דיחויה דיחוי גמור הוא, ואף על גב שאחר כך חוזרת ונראית להקרבה - אינה קריבה אלא רועה, מחמת דיחויה הקודם.

לאפוקי ממאן דאמר [יומא סד א] "אין דיחוי אלא בשחוטין" (93) ולא בבעלי חיים, ובעלי חיים שנדחו, חוזרים נראין. ולדעה זו, קריבה בהמה זו שנדחתה בהיותה מוקדשת חציה וחזרה והוקדשה כולה.

ב. ושמע מינה קדושת דמים מדחה. (94) בהמה שלא הוקדשה אלא לדמיה, שמדמיה יקנו קרבן, ואינה ראויה היא עצמה לקדושת הגוף, כגון, בהמה זו שכאשר הוקדשה חציה לא עמדה להקרבה [כי חציה האחר היה שייך לשותף], אלא לימכר, נדחית מהקרבה לעולם, ואפילו אחרי שהיא ראויה להקרבה.

אף על גב שמסתבר לומר שלא חל תורת דיחוי אלא בדבר הקדוש קדושת הגוף להקרבה ונדחה, ולא בקדושת דמים [כשם שבחולין לא שייך לומר דיחוי].

תוכן העניינים

חברותא על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה