אור ברסלב
חברותא על תמורה פרק שביעי - יש בקדשי מזבח

חברותא על תמורה· הרב יעקב שולביץ

פרק שביעי - יש בקדשי מזבח

פרק שישי - כל האסורין

המשנה הראשונה מבארת את הדינים והחומרות שיש בקדשי מזבח ואין בקדשי בדק הבית, ושיש בקדשי בדק הבית ואין בקדשי מזבח.

מתניתין:

יש בקדשי מזבח מה (1) שאין בקדשי בדק הבית.

ויש בקדשי בדק הבית מה שאין בקדשי מזבח.

יש בקדשי מזבח שאין בקדשי בדק הבית -

א. שקדשי מזבח עושין תמורה, (2) ואילו קדשי בדק הבית אין עושין תמורה, כמבואר לעיל [יג א].

ב. וחייבין (3) עליהן, על קדשי מזבח, משום פגול, אם חשב בשעת עשיית אחת מארבעת עבודות הדם של קרבן לאכול מבשרו או להקטיר אימוריו חוץ לזמנן, הקרבן פיגול, והאוכל ממנו חייב כרת. ומשום נותר, אם נותר מבשרם לאחר זמן אכילתם ואכלו, חייב כרת. ומשום טמא. שאם נטמא גופו של האדם ואכל מהם בהיותו טמא, חייב כרת. ושלשתם נאמרו בתורה בשלמים, ושאר קדשי מזבח נלמדים משלמים [ז ב]. (4) אבל בקדשי בדק הבית לא יתכן בהם פסול של פגול נותר וטמא.

דף לא:

ג. וכמו כן, קדשי מזבח, ולדן וחלבן - אסור לאחר פדיונן.

חלב של קדשי מזבח אסור אפילו לאחר פדיונם כמו שלמדנו [בסוף פרק הקודם] שנאמר בפסולי המוקדשין שנפדו, "תזבח, ואכלת בשר", ודרשינן: בשר, ולא חלב. אבל החלב שנחלב מבהמות הקדושות בקדושת בדק הבית מותר על ידי פדייה.

ולדות קדשי מזבח אסורין בנתעברו אמותיהן קודם שנפדו, ונולדו לאחר שנפדו, (5) ואילו ולדות קדשי בדק הבית שנפדו מותרים.

ד. והשוחטן בחוץ, מחוץ לבית המקדש, חייב כרת. מה שאין כן בקדשי בדק הבית.

ה. ואין נותנים מהן, מקדשי מזבח, לאומנין, הבונים ומתקנים במקדש, בשכרן, אלא נוטלין שכרם מבדק הבית, כמו שיבואר בגמרא.

מה שאין כן בקדשי בדק הבית.

יש (6) בקדשי בדק הבית מה שאין בקדשי מזבח -

א. שסתם הקדשות, הקדיש סתם, ולא אמר אם לבדק הבית אם למזבח, הם לבדק הבית, ואפילו אם היה בהן דבר הראוי למזבח.

ב. והקדש בדק הבית חל על הכל, אפילו על עצים ואבנים. (7) אבל קדשי מזבח אינם נוהגים אלא בדבר הראוי להקרבה.

ג. ומועלין בגידוליהן. כגון, המקדיש תרנגולת לבדק הבית, והטילה ביצה, מועלין בביצתה. מה שאין כן בקדשי מזבח, שאם הקדיש פרה, אין מועלים בחלב הנחלב ממנה.

ד. ואין בהן הנאה לכהנים [גירסא אחרת: לבעלים]. מה שאין כן בקדשי מזבח, שבשרם נאכל לכהנים, ובקרבן עולה מקבלים הכהנים את העור. ובפסח ובמעשר בהמה, הכל לבעלים. (8)

גמרא:

שנינו במשנתנו: קדשי מזבח עושין תמורה.

ומקשינן: וכי כללא הוא דכל קדשי מזבח עושין תמורה? ! והרי עופות [ומנחות], דקדשי מזבח הן, ובכל זאת תנן [לעיל יג א]: המנחות והעופות - אין עושין תמורה?

ומתרצינן: כי קתני, אבהמה. מה שאמרה המשנה שקדשי מזבח עושין תמורה, אינו בכל קדשי מזבח אלא בבהמה בלבד. כלומר, כל בהמות קדשי מזבח עושין תמורה, ואילו בהמות של קדשי בדק הבית אינן עושות תמורה.

ומקשינן: והרי ולד קדשים, דבהמה הוא, וקדשי מזבח הוא, ותנן [לעיל יב א]: אין הולד עושה תמורה?

ומתרצינן: הא מני, משנתנו בשיטת מי היא? רבי יהודה היא. דאמר [שם]: ולד עושה תמורה.

ומקשינן: והרי תמורה עצמה, דקדשי מזבח היא, ותנן [שם]: אין תמורה עושה תמורה?

ומתרצינן: כי קתני, מה שאמרה המשנה שקדשי מזבח עושין תמורה, היינו אעיקר [על עיקר] זיבחא, קדשים שהוקדשו הם עצמם, ולא תמורותיהם.

השתא, דאתית להכי, עתה, שבאת להעמיד את המשנה בעיקר הזבח, שוב אין צורך להעמידה כרבי יהודה. אלא אפילו תימא רבנן היא. ועל הקושיה "והרי ולד אין עושה תמורה", נתרץ, כי קתני, אעיקר זיבחא, ולא בולד ובתמורה. (9) שנינו במשנתנו: ואין נותנין מהן לאומנין בשכרן.

ומדייקת הגמרא: הא קדשי בדק הבית, נותנין לאומנין בשכר שמחזקין בדק הבית.

ודנה הגמרא: מנא הני מילי, מנין (10) שנותנין לאומנין שכרם ממעות בדק הבית שהן הקדש?

אמר רבי אבהו: דאמר קרא [שמות כה] "ועשו לי מקדש", ודרשינן: "לי", משלי, שתהיה עשיית המקדש ממה שהוקדש לצרכי המקדש.

שנינו במשנתנו: יש בקדשי הבית, שסתם (11) הקדשות לבדק הבית.

ומשמעות הדברים היא, שאפילו אם הקדיש בהמה הראויה להקרבה סתם, ולא אמר אם מקדישה למזבח או לבדק הבית, הרי היא קדושה לבדק הבית.

ודנה הגמרא: מאן תנא דסתם הקדשות לבדק הבית, מי הוא התנא הסובר כן?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דלא כרבי יהושע!

דתנן במשנה במסכת שקלים [פרק ד משנה ז]: המקדיש נכסיו סתם, והיה בהם בהמה ראויה לגבי מזבח, זכרים ונקבות תמימים - רבי אליעזר אומר: זכרים, ימכרו לצרכי עולות, למי שנדב קרבן עולה. ונקבות, ימכרו לצרכי שלמים. ודמיהן, יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. לפי שהוא סובר, שסתם הקדשות לבדק הבית [כמו התנא של משנתנו!], ואפילו בהמות הראויות להקרבה. אך הבהמות עצמן לא ייפדו להוציאן לחולין כשאר קדשי בדק הבית הנפדין בלא מום, אלא יימכרו לחייבי קרבן לצורך קרבן. כי היות שהם תמימים, דינם שאינם יוצאים מידי מזבח לעולם. ודמיהם יפלו לבדק הבית, ובדמים אלו יתקיים רצון המקדיש, שהקדישן סתם לבדק הבית.

רבי יהושע אומר: זכרים - הן עצמן יקרבו עולות, לשם מי שהקדישן. (12) ונקבות - ימכרו לצרכי שלמים, ויביא מדמיהן עולות, לשם המקדיש. ושאר נכסים יפלו לבדק הבית. לפי שהוא סובר כי אדם אינו מניח קדשי מזבח להקדישם לבדק הבית, והמקדיש סתם דבר הראוי למזבח, למזבח הקדישו, אלא שסתם הקדש מזבח הוא לעולה. (13) ומשנתנו, שאמרה "סתם הקדשות לבדק הבית", היא כרבי אליעזר ולא כרבי יהושע.

ומבארת הגמרא: ורבי חייא בר אבא, המעמיד משנתנו כרבי אליעזר, פליגא דרב אדא בר אהבה, הסובר שאפילו רבי אליעזר סובר שהמקדיש בהמה סתם מקדישה למזבח. (14) ולפיו רבי אליעזר נחלק עם רבי יהושע באופן מסויים בלבד, וכמו שיבואר: דאמר רב אדא בר אהבה אמר רב: בעדר שכולו זכרים - אפילו רבי אליעזר מודה, שיקרבו הם עצמם לעולה לצורך המקדיש, משום דלא שביק [עוזב] איניש קדשי מזבח, ומקדיש לבדק הבית. שאדם אינו מקדיש לבדק הבית כאשר יש לו האפשרות להקדיש למזבח.

לא נחלקו, רבי אליעזר עם רבי יהושע, אלא בעדר שיש בו מחצה זכרים ומחצה נקבות (15).

רבי (16) אליעזר סבר: אין אדם חולק את נדרו, אין דרכו של אדם לנדור הקדש ולחלקו, חציו לקדושה אחת, לעולה, וחציו לקדושה אחרת, לדמי עולה. ומתוך דנקבות לאו עולות הן, זכרים נמי, לאו עולות הקדיש. אלא, הכל יפול לבדק הבית, כנדר אחד.

ורבי יהושע סבר: אדם חולק את נדרו, זכרים לעולה, ונקבות לדמי עולה. (17)

לישנא אחרינא, אמרי לה: אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: בשלא הקדיש אלא בהמה [כל בהמותיו], אפילו רבי אליעזר מודה דלא שביק איניש קדשי מזבח ומקדיש לבדק הבית. ואף על גב שיש ביניהם נקבות, ימכרו לצרכי שלמים, ומדמיהן יקנו עולות, ויקריבום לצורך המקדיש, ואת הזכרים יקריבו הם עצמם לעולה. וגם רבי אליעזר סובר שהכל נדר למזבח.

לא נחלקו אלא כשיש שאר נכסים עמהן, דברים שאינם ראויים להקרבה.

רבי אליעזר סבר: אין אדם חולק את נדרו. ומתוך דשאר נכסים לא לקדשי מזבח הקדישם - בהמה נמי לא הקדיש לקדשי מזבח. ורבי יהושע סבר: אדם חולק את נדרו, ומה שראוי לבדק הבית הקדיש לבדק הבית ומה שראוי למזבח הקדיש למזבח.

פירוש וסיכום: לפי לישנא קמא - נחלקו ב"אדם חולק את נדרו" בבהמותיו. ואין חילוק בין יש עמהם נכסים אחרים או לאו. ולפי לישנא אחרינא - נחלקו ב"אדם חולק את נדרו" בכל נכסיו. ואין חילוק בין עדר שכולו זכרים לעדר שמחציתו זכרים ומחציתו נקבות.

ולשתי הלשונות סובר רבי אליעזר כרבי יהושע, ש"לא שביק איניש קדשי מזבח ומקדיש לבדק הבית".

ואילו לדעת רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, נחלקו ב"סתם הקדשות לבדק הבית". ואין חילוק בין עדר שכולו זכרים לעדר שמחציתו זכרים ומחציתו נקבות [ובין יש עמהן נכסים אחרים לאין עמהם נכסים אחרים (18)].

ומקשה הגמרא מלשון המשנה על הלישנא קמא:

תנן, (19) שנינו במשנה ההיא בדברי רבי אליעזר: ודמיהן יפלו "עם שאר נכסים" לבדק הבית.

בשלמא ללישנא בתרא, שטעמו של רבי אליעזר הוא משום שאר הנכסים הנופלים לבדק הבית, וכיון שאין אדם חולק את נדרו יפלו גם הבהמות לבדק הבית, היינו דקתני, לכן שנתה המשנה, "עם שאר נכסים" לבדק הבית -

אלא ללישנא קמא, שטעמו של רבי אליעזר הוא שאין אדם חולק את נדר בהמותיו, בין אם יש עמהן שאר נכסים בין אם אין עמהן, קשה: למה שנתה המשנה "עם שאר נכסים"? הלא אפילו כשאין עמהן שאר נכסים סובר רבי אליעזר שיפלו לבדק הבית, וליתני, והמשנה היתה צריכה לשנות, "ודמיהם יפלו לבדק הבית".

ומתרצינן: אכן! תני, צריך לשנות "ודמיהן יפלו לבדק הבית".

שנינו במשנתנו: הקדש בדק הבית חל על הכל.

ודנה הגמרא: לאתויי מאי? (20) איזה דבר באה המשנה לרבות באמרה לשון "כל", שהוא קדוש בקדושת בדק הבית ואינו קדוש בקדושת מזבח?

אמר רבינא: לאתויי שפויי ונבייה. נסורת עצים ועלים הנושרין בימות החורף ומשתמשים בהן לזבל שדות. שאם הקדיש אילן לבדק הבית, אסור לזבל בנסורת שלו ובעלים הנושרים ממנו בלי לפדותן מהגזבר, והמשתמש בהן מעל. ואילו בקדשי מזבח, אם קנו גזברים עצים לצורך עצי המערכה שעל המזבח, הם משייפים את העצים וקוצצין אותן לפי מדת עצי המערכה, ואין מועלים לא בשיפויי ולא בנבייה, לפי שכאשר קונה הגזבר את העצים הוא לא נותן מעות אלא עבור החלק המתאים למערכה, ולא לנסורת ולקציצה, וכן שנינו במסכת מעילה [יד א].

שנינו במשנתנו: ומועלין בגידוליהן.

ודנה הגמרא: לאתויי מאי? באיזה גידולין מועלין בקדשי בדק הבית, ואין מועלין בקדשי מזבח?

אמר רב פפא: לאתויי חלב (21) המוקדשין וביצי תורין של קדשי מזבח, שאין מועלים בהם, ואילו בשל בדק הבית מועלין.

כדתנן במשנה במסכת מעילה [יב ב]: חלב המוקדשין וביצי תורין - לא נהנין ולא מועלין, מן התורה אין מועלים בהם, ומכל מקום אסור ליהנות מהם. (22) במה דברים אמורים, בקדשי מזבח. אבל בקדשי בדק הבית, הקדיש תרנגולת, מועלין בביצתה, הקדיש חמורה, מועלין בחלבה.

[בקדשי בדק הבית מתאים לשנות שהקדיש תרנגולת וחמורה, שהם דברים שאינם ראויים למזבח. ובחמורה יש חידוש נוסף, שאף על גב שהיא בהמה טמאה, בכל זאת קדושה קדושת בדק הבית. (23) ואילו בקדשי מזבח מתאים לשנות תורין ובהמות חולבות הראויות למזבח, שאותן אין מקדישין לבדק הבית].

ומבארת הגמרא: ואפילו למאן דאמר (24) מועלין בגידולי מזבח, הני מילי, באיזה גידולין סובר שמועלין, בגידולין דחזו למזבח, שהם עצמן ראויים למזבח, כגון ולדות קדשים. אבל גידולין דלא חזו למזבח, כגון חלב וביצים, אין מועלין בהן.

אבל לגבי קדשי בדק הבית, הכל ראוי לדמיהם, ובכל מועלין.

שנינו במשנתנו: ואין (25) בהן הנאה לכהנים.

אמר רבינא: אפילו שיפויי ונבייה לא מתהני כהנים מינייהו, של קדשי בדק הבית.

דף לב.

מתניתין:

הקדמה

אסור לשנות קדשי מזבח לעשותם קדשי בדק הבית. וכן קדשי בדק הבית, אסור להקדישן לקרבן על המזבח. (26) ואם הקדישן לקרבן, לא עשה כלום.

כמו כן, אין משנים קדשי מזבח מקדושה לקדושה, אפילו מקדושה קלה לחמורה, כגון, אסור לשנות קרבן שלמים לקרבן עולה. וכל שכן שאסור לשנות מקדושה חמורה לקלה, כגון קרבן עולה לשנותו לקרבן שלמים. (27)

במה דברים אמורים, כאשר רוצה המקדיש לשנות את עצם הקדושה. אבל יכול אדם להקדיש קדשי מזבח "הקדש עילוי" [שהוא לשון שומא והערכה], ש"מעלה" [מעריך] את שווי הערך הכספי שיש לבעל הקרבן בקרבנו, ונותן את שיווי המעות לבדק הבית.

וכן יכול אדם להחרים את קרבנו ל"חרם הכהנים" [ויבואר לקמן].

[ובסוף מסכת ערכין למדים את ענין "הקדש עילוי" מדרשות הכתובים].

ומכל מקום, גם לאחר שהקדישו את הקרבן ב"הקדש עילוי", נשאר הקרבן בקדושתו, ויקרב לשם מה שהוקדש, אלא שחל עליו גם "הקדש עילוי". וערך הדמים שיש לבעלים בקרבן יינתן לבדק הבית, או לחרמי הכהנים.

במה דברים אמורים, בקדשי מזבח, שיש לבעלים בהם דמים, בין אם הפריש את הקרבן לחיוב נדרו ובין אם הפרישו לנדבה, וכמו שיבואר. אבל בקדשי בדק הבית, שאין לבעלים בהם כלום, אי אפשר להקדישם ב"הקדש עילוי".

א. אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, אין משנין אותן מקדושה לקדושה.

ב. ומקדישין אותן, את קדשי מזבח [אך לא את קדשי בדק הבית], (28) "הקדש עילוי". כגון, אם אמר על קרבן עולה "הרי זה לבדק הבית", מעלין אותו [שמין אותו], כמה ערך כספי יש למקדיש בקרבן הזה, ודמים אלו יתן לגזבר.

ג. וכמו כן, "מחרימין" אותן, את קדשי המזבח שיהיו חרם לכהנים [אך לא יכולים להחרים את קדשי בדק הבית], והיינו, שנותן לכהנים ממון לפי מה שיש לו בהם. אך את קדשי בדק הבית אינו יכול להחרים, לפי שאינם שלו, ואין לו בהם כלום, וכמו שיבואר.

שיווי הערך הכספי שיש לאדם בקרבנותיו תלוי אם הם "נדר" או "נדבה". אם הם נדר, שאמר תחילה "הרי עלי עולה", והפריש בהמה זו לנדרו, כיון שאם תגנב או תאבד הוא חייב באחריות נדרו, נמצא שהיא שווה לו את כל דמיה. ולכן, אם הקדישה הקדש עילוי, נותן לגזבר את כל שוויה. וכן אם החרימה, נותן לכהן את כל שוויה. אבל אם הם נדבה, כגון שהקדיש בהמה לקרבן עולה כנדבה, שלא קיבל על עצמו התחייבות להביא עולה, ואם נגנבה או נאבדה אינו חייב באחריותה, הרי אין לו בה את כל שוויה, אלא רק "טובת הנאה", הנערכת לפי הערך שיתן לו ישראל חבירו, כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן להקריבה, כדי שהכהן הזה יקבל את העור של העולה. (29) וכפי אותן דמים [מועטים] יתן לבדק הבית, אם הקדיש לבדק הבית, או יתן לכהנים, אם החרים לחרמי כהנים. (30)

ד. ומוסיפה המשנה עוד דין בקדשי מזבח: ואם מתו - יקברו. שאינו יכול לפדותם ולהאכילן לכלבים, ואפילו אם נפל בהם מום קודם שמתו, כיון שלא נפדו. והלכה זו אינה דוקא למאן דאמר [בדף הקודם] "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים", אלא אפילו מאן דאמר "פודין את הקדשים להאכילן לכלבים" מודה שאינו יכול לפדותן אחרי מיתתן. כי דוקא אם נטרפה בחייה, ופדאה, הוא חולק וסובר שמועיל הפדיון, אבל אחרי מיתתה - לכולי עלמא אין לה פדיון, לפי שאמרה התורה בפרשת פדיון קדשים [ויקרא כז] "והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן", ללמדנו שרק בהמה העומדת על רגליה מעריך הכהן את שוויה כדי לפדותה, ולא בהמה מתה. וכן אם עבר ושחטה לפני שנפדתה, שוב אינו יכול לפדותה, כיון שאינו יכול להעמידה ולהעריך אותה, ולפיכך תקבר.

ובגמרא יבואר באיזה קדשים מדובר, אם בקדשי מזבח או בקדשי בדק הבית.

רבי שמעון אומר: קדשי בדק הבית, אם מתו, יפדו. ואף על פי שאינו יכול להעמידם, מפני שהוא סובר שקדשי בדק הבית אינם בכלל "העמדה והערכה", שלא עליהם אמרה התורה "והעמיד והעריך", כמבואר בגמרא.

גמרא:

אמר רב הונא: קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים, (31) לא עשה כלום. ואינו נותן לכהנים לא לפי דמיה בנדר, ולא לפי טובת הנאתה בנדבה [ובהמשך תקשה הגמרא על רב הונא ממשנתנו!] -

מאי טעמא? אמר קרא בפרשת חרמים [ויקרא כז] "כל חרם, קדש קדשים הוא לה'". ודרש רב הונא את הפסוק כך: כל חרם דקודש קדשים הוי, שהיה מתחילה קודש, לה' הוא! (32) לומר, שאין "כוחו" של כהן יכול לחול עליו. (33) מיתיבי, הגמרא מקשה על רב הונא מברייתא, ששנינו בה: קדשי בדק הבית שהתפיסן, בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים, לא עשה כלום. שהרי אותם עצמם אינו יכול להפקיע מקדושתם, ואילו טובת הנאה אין לו בהם כדי ליתן למזבח או לכהנים, (34) ונמצא שלא עשה כלום.

וכן, חרמי כהנים, שעדיין נמצאין בידי המקדיש ולא נתנן לכהן, שהתפיסן, בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית, לא עשה כלום, מאותו הטעם. שהרי אין לו בהם שום חלק, ואפילו לא טובת הנאה, שהרי אינו יכול לתתם לכל כהן שירצה, אלא רק לכהנים שבאותו משמר, והם מתחלקים ביניהם. [ואילו היה יכול ליתנם לכל כהן שירצה, יש לו בהם טובת הנאה, כמה שיתן לו ישראל עבור שיתנם לבן בתו כהן].

ומדייקת הגמרא מהברייתא: הא קדשי מזבח, שיש לו בהם טובת הנאה [וכל שכן אם הם נדר, שיש לו בהם כל שווים, כמבואר], שהתפיס לחרמי כהנים - מה שעשה עשוי, ויתן טובת הנאה לכהן.

תיובתא דרב הונא, מברייתא זו!

ומתרצינן, אמר לך רב הונא: דיוק זה אינו אלא משום שהתנא של הברייתא שייר ולא אמר דין קדשי מזבח שהתפיס. אך דיוק זה אינו דיוק, כי הא (35) דשיירה, הטעם ששייר, אהדא שיירה, מחמת דבר זה שייר, מפני שלא רצה לשנות "קדשי מזבח שהתפיסן לבדק הבית, לא עשה כלום", לפי שאינו אמת, דקדשי מזבח שהתפיסן לבדק הבית, אכן, מה שעשה עשוי, כמבואר במשנה, מפני שדרשינן "כל חרם קודש קדשים הוא, לה' הוא". ומה שכתבה התורה "לה'", בא לרבות המתפיסן לבדק הבית, כי כאשר ינתנו דמיהם לבדק הבית הרי הם לה'. ומפני כך לא שנה התנא "קדשי מזבח".

אבל אם התפיסן לחרמי כהנים - לא עשה כלום, כמו שדרש רב הונא מדרשת הקרא.

ומקשינן: וניתני גבי הנך! ישנה התנא דין זה "קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים - לא עשה כלום" בין שאר הדינים שבהם לא עשה ולא כלום?

ומתרצינן: תנא זה של הברייתא, רק דבר דאית בית תרתי, דבר שאינו יכול להתפיסן לאחת משתי הקדושות, קתני. אבל קדשי מזבח, דלית ביה תרתי, שלאחת יכול להתפיסן [לבדק הבית], ולשניה אינו יכול להתפיסן [לחרמין], לא קתני! כלומר, התנא השווה סגנונו ושנה שתי קדושות שאינו יכול להתפיסן לשתי קדושות אחרות, אבל קדושה שלישית שמתחלקת לשתים, שלאחת מהן יכול להתפיס ולאחרת אינו יכול, לא שנה כלל, והשמיטה לגמרי.

ומקשינן על רב הונא ממשנתנו: תנן, ומקדישין (36) אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן. ומדייקת הגמרא: מאי לאו, האם לא מתפרשת המשנה שמקדישים הקדש עילוי לבדק הבית, ומחרימין לחרמי כהן. הרי שנינו מפורש שמחרימין קדשי מזבח לחרמי כהנים!?

ומתרצינן: לא כך מתפרשת המשנה! אלא, אידי ואידי, שתי הלשונות שאמרה המשנה, "הקדש עילוי" ו"מחרימין", הן כשמתפיס קדשי מזבח לקדשי בדק הבית! ומשמעות שתי הלשונות היא: לא שנא אם מפיק להו בלשון הקדש לבדק הבית, ואומר על קדשיו קדשי מזבח "הרי אלו הקדש" [ולכך קוראת המשנה "הקדש עילוי"], ולא שנא אם מפיק להו, מוציא אותם בשפתיו, בלשון חרמי לבדק הבית, ואומר על קדשי מזבח "הרי אלו חרם" [ולכך קוראת המשנה "מחרימין"], בשתי הלשונות הללו, הרי הם נתפסין לבדק הבית. אבל מהתפסה ל"חרמי כהנים" לא דיברה המשנה כלל!

ומקשינן: והא לא תניא (37) הכא, הרי הברייתא המפרשת את המשנה לא שנתה כן? דתניא, מקדישין (38) אותן הקדש עילוי, קדשי בדק הבית, ומחרימין אותן חרמי כהנים!

ועוד, הא תניא בהדיא, שנינו במפורש בברייתא אחרת: קדשי מזבח שהתפיסן (39) לחרמי כהנים - מה שעשה עשוי!

תיובתא דרב הונא, תיובתא!

אך טוענת הגמרא: והא רב הונא, קרא קאמר! הרי דרש כן ממה שנאמר "כל חרם, קדש קדשים הוא לה'"!?

ומתרצינן, אמר עולא: אמר קרא, "חרם קדש קדשים הוא לה'", והוסיף הכתוב לשון ריבוי באומרו "כל חרם", לומר שעל הכל חל חרם כהנים, אפילו על קדשי מזבח, שהם "קדש קדשים" (40).

ומשמע מדברי עולא שהוא חולק על רב הונא, וסובר שהמתפיס קדשי מזבח לחרמי כהנים נתפסין הקדשים ב"הקדש עילוי", וחייב לשום דמיהן ולתתם לכהנים.

ומקשה הגמרא: ומי אמר עולא הכי?!

והא אמר עולא: המתפיס עולה לבדק הבית,

דף לב:

אין בה אלא עיכוב (תחילת העמוד) גזברין בלבד. שאינו יכול להקריבה עד שיבואו הגזברים לעמוד על גבה בשעת הקרבתה, כיון שהבעלים של הקרבן צריכים לעמוד על גבי קרבנם בשעת הקרבתו, כמבואר במסכת תענית [כו א], ומשהקדישה לבדק הבית, צריכים הגזברים, שהם בעליה, לעמוד על גבה. אבל אינו צריך לשום דמיה ולתת אותן לבדק הבית.

ואם כן, כל שכן שאם התפיסן לחרמי כהנים, שאינו צריך לתת להם כלום. שהרי אפילו רב הונא, המיקל וסובר בחרמי כהנים שאינו צריך לתת להם, בכל זאת סובר שאם מתפיס קדשי מזבח לבדק הבית, שם את דמיהם, ונותן לבדק הבית. ומוכח, שהתפסה לחרמי כהנים קלה היא ביחס להתפסה לבדק הבית. ומעתה, עולא, הסובר שאפילו בהתפסה לבדק הבית אינו נותן דמיה, כל שכן בהתפיסן לחרמי כהנים. ולמה פירש את הקרא דלא כרב הונא, הרי הוא סובר כמוהו?

ומתרצינן: מה שאמרה הברייתא (41) שהקדש עילוי חל על קדשי מזבח ליתן דמיהם לבדק הבית, היינו מדרבנן בלבד, ומן התורה אינו צריך לתת דמיהן לבדק הבית, ואין בה אלא עיכוב גזברין, כדברי עולא. ומה שעולא תירץ את הקרא "כל חרם קדש קדשים הוא לה'" שבא ללמדנו שחל "הקדש עילוי" על קדשי מזבח לתת דמיהן לבדק הבית, אינו אלא אסמכתא בעלמא, והאמת שאינו כי אם דין דרבנן. (42) ואמנם, מה היא הדרשא העיקרית ממקרא זה? וקרא ל"מעילה" הוא דאתא, ללמדנו שמועלין בחרמי כהנים, עד שינתנו לידי כהן. וכך דרשינן: "כל חרם" שהוחרם לכהנים, קדש קדשים "הוא לה'", כשאר קדשים שמועלין בהם, ואפילו אם נהנה מהם הנאה מועטת, ומ"כל" הנאה של חרם, מעל.

ומקשינן: על כך אין צורך בריבוי מיוחד מ"כל" ללמדנו שמועלין בהן, ודי לנו במה שהתורה קוראת לחרמי כהנים "קדש קדשים" ללמדנו שיש בהם מעילה -

למעילה? ! למה לי קרא, הלא "קדש (43) קדשים" כתיב ביה?

ומתרצת הגמרא שאין די במה שהתורה קוראת להם "קדש קדשים" ללמדנו שמועלין בהם. ומוכיחה מדברי רבי ינאי שלא למד מעילה בחטאת ואשם ממה שהם קרויים בתורה בשם "קדש קדשים" כמה וכמה פעמים בפרשיותיהם.

ולטעמיך, ולפי סברתך, שיש ללמוד מעילה מ"קדש קדשים", קשה, הא דאמר רבי ינאי: אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בקרבן עולה בלבד! שנאמר בפרשת מעילה [ויקרא ה] "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'", והיינו קרבנות עולה, שהם המיוחדין לה', כליל לה' הבשר והאימורין. אבל חטאת ואשם לא נפקא, אין לנו מפורש בתורה, אלא מהדרשה דדריש רבי.

דתניא, כמו ששנינו, רבי אומר: אמרה התורה בפרשת שלמים שהן קדשים קלים [ויקרא ג], "כל חלב לה'". ובא הכתוב "כל" לרבות אימורי קדשים קלים למעילה. (44) ומאימורי קדשים קלים יש ללמוד גם חטאת ואשם, שגם הם מיועדים "לה'" כאימורי קדשים קלים (45).

ומסיים התרצן: ולטעמיך קשה: למה לי קרא, למה הוצרך רבי ינאי לרבות חטאת ואשם מקרא, הלא "קדש קדשים" כתיב בהו? אלמא, (46) מוכח, כי אף על גב ד"קדש קדשים" כתיב בהו, בעי קרא לרבויינהו, לרבות אותן, למעילה. ומתורצים דברי עולא, שחרמים נמי, אף על גב ד"קדש קדשים" כתיב בהו, בעי קרא לרבויינהו למעילה.

וממה שנאמר "כל" דרשינן למעילה, ולא ללמדנו "הקדש עילוי". ואכן אינו אלא מדרבנן, ומן התורה אין בהן אלא עיכוב גזברין בלבד.

לישנא אחרינא: (47) ומקשינן: הא רב הונא קרא קאמר!?

ומתרצינן: מיבעי ליה, המקרא "כל חרם קדש קדשים הוא לה'", לדרשה אחרת, כדתניא, (48) וחכמים אומרים: סתם חרמים לכהנים. שנאמר בפרשת מתנות כהונה [במדבר יח] "כל חרם בישראל לך יהיה". אם כן, מה תלמוד לומר "כל חרם קדש קדשים הוא לה'"? מלמד, שחרם כהנים חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים.

ומבארת הגמרא: מנלן, כלומר, איך דרשו חכמים ממקרא זה, דתפיס חרמים על קדשי מזבח?

אמר עולא: דכתיב "כל חרם", ודרשינן מהריבוי של "כל", על כל קדש וקדש, קדשי קדשים וקדשים קלים, חייל חרם כהנים.

ומקשינן: ומי אמר עולא הכי? והא אמר עולא: עולה שהתפיס לבדק הבית - אין בה אלא עכוב גזברין בלבד. אלמא, לא תפסי קדשי בדק הבית על קדשי מזבח, ואינו צריך לפדותן ולתת דמיהן, וכל שכן אם התפיסן לחרמי כהנים?

ומשמע מדברי עולא, שאם התפיס קדשי מזבח לבדק הבית, מקריבין אותן בלי פדיון, בלי לתת דמיהן לבדק הבית, ואין בהקדשו כי אם עיכוב גזברין בלבד, וכל שכן לחרמי כהנים. ועל כן מקשינן:

ומי מקרבינן, וכי יקריבו אותן בלי פדיון?! והא קרא קאמר "וכל חרם קדש קדשים הוא לה'", ומשמע שחרם כהנים חל על "כל" קודש וקודש, קדשי קדשים וקדשים קלים, ואסור לשוחטם ולהקריבם עד שיפדה הקדש עילוי, והדמים ינתנו לבדק הבית. ואיך אמר עולא "שאין בהן אלא עיכוב גזברין בלבד"?

ומתרצינן: דין "הקדש עילוי" הוא מדרבנן, והאי קרא אסמכתא בעלמא, ומן התורה אין בהן אלא עיכוב גזברין בלבד.

ואלא, קרא למאי אתא? מיבעיא ליה למעילה דחרמים.

ומקשינן: למעילה? ! תיפוק ליה מ"קדש קדשים"?

ומתרצינן: הך דרשה של "קדש קדשים" - לא משמע ליה, לדרוש ממנה מעילה, כי מי האם לא אמר רבי ינאי: אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד, שנאמר "נפש כי תמעול מעל, וחטאה בשגגה מקדשי ה'" - המיוחדין לה'. איזה קדש המיוחד לה'? הוי אומר: זה עולה!

אבל חטאת ואשם, לא אתיין אלא מדרבי.

דתניא, רבי אומר: אמרה התורה "כל חלב לה'", לרבות אימורי קדשים קלים למעילה.

אלמא, "קדש קדשים" לא משמע ליה. אם כן, עולא נמי "קדש קדשים" לא משמע ליה. עד כאן לישנא אחרינא.

גופא: המקדיש עולה לבדק הבית - אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד.

ומקשינן: מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: המקדיש עולה לבדק הבית - אסור לשוחטה עד שתפדה. וקשה על עולא!

ומתרצינן: מה שאמרה הברייתא, הוא דין מדרבנן, כמבואר לעיל.

ומבארת הגמרא: הכי נמי מסתברא, שאינו אלא מדרבנן. מדקתני סיפא של הברייתא: אם עבר ושחטה, בלי פדיון, מה שעשה עשוי.

ואי (49) הוי מדאורייתא, אמאי "מה שעשה עשוי"? ולמה לא יצטרך לפדותה עתה? וכי היכן מצינו שבדיעבד מועיל העובר על איסור תורה? ומוכרח לומר שאינו אלא מדרבנן.

ומקשינן: אלא מאי, האם אפשר לומר שהוא רק מדרבנן? אי הכי, אימא סיפא, איך תתפרש הסיפא של הברייתא? שהרי שנינו בסיפא: והנהנין ממנה, מועלין שתי מעילות, אחת משום קדשי מזבח ואחת משום קדשי בדק הבית הבית. ואי חלה עליה קדושת בדק הבית מדרבנן, אמאי מועלין שתי מעילות, הלא אינה קדושה קדושת בדק הבית כי אם מדרבנן? ומתרצינן: לעולם אינו אלא מדרבנן, והכי קאמר, וכך מתפרשת הברייתא: וראויה למעול בה שתי מעילות, אילו היתה קדושתה השניה מדאורייתא, אבל למעשה אינו מועל אלא מעילה אחת מדאורייתא על היותה קדשי מזבח, ולא על קדשי בדק הבית, שמן התורה אין בה כי אם עיכוב גזברין בלבד.

שנינו במשנתנו: ואם מתו יקברו, רבי שמעון אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו.

הנה בדברי התנא קמא לא נאמר במפורש אם מדובר בקדשי בדק הבית או בקדשי מזבח ונאמר בלשון כללי "ואם מתו ייקברו". ובענין זה דנה סוגייתנו. ונחלקו בדבר רבי יוחנן וריש לקיש.

אמר רבי יוחנן: לרבנן - אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, ואינם נפדים אחרי מיתתם, כי אם בחייהם בעודן עומדים על רגליהם, ואז נערכים.

וריש לקיש אמר: לרבנן - קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, ואילו קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, והם נפדים אחר מיתתם (50). ובהמשך הסוגיא יבואר טעם מחלוקת רבנן ורבי שמעון מדרשת הכתובים, בין אליבא דרבי יוחנן ובין אליבא דריש לקיש.

ומבארת הגמרא: וזה וזה, רב יוחנן וריש לקיש, שניהם מודים (51) לרבי שמעון דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, וקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה. וכן נאמר מפורש במשנה "רבי שמעון אומר: קדשי בדק הבית יפדו" משמע שקדשי מזבח בעי העמדה והערכה, שאם לא כן, היו לו לומר בלשון סתמי "ייפדו".

ועוד מבארת הגמרא: ודברי הכל, (52) בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש מודים, שבמה דברים אמורים, שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, בבהמה שהוקדשה תמימה ואחר כך נפל בה מום, אבל בבעל מום מעיקרו, שהוקדש למזבח בהיותו בעל מום - לא היה בכלל העמדה והערכה, בין לרבנן ובין לרבי שמעון (53) והטעם יבואר בהמשך הסוגיא.

ופשוט, שרק בקדשי מזבח שייך לחלק בין תם ונעשה בעל מום לבין בעל מום מעיקרו, אבל בקדשי בדק הבית [לרבנן, אליבא דרבי יוחנן וריש לקיש!], לא שייך כלל לחלק חילוק זה, שהרי קדושתה חלה אפילו על עצים ואבנים.

הגמרא מדייקת מלשון משנתנו כרבי יוחנן.

תנן, רבי שמעון אומר: קדשי בדק הבית שמתו יפדו.

בשלמא לרבי יוחנן דאמר: לרבנן אחד זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה - היינו דאיצטריך רבי שמעון לפרושי "קדשי בדק הבית" שמתו יפדו, ואם היה אומר סתם "יפדו" היה משמע שחולק על תנא קמא בשניהם. ולפיכך פירש "בדק הבית" -

אלא לריש לקיש, קשה: למה ליה לפרושי, הרי רבנן לא אמרו ייקברו אלא בקדשי בדק הבית, ואם כן - לימא, היה לו לרבי שמעון לומר "אם מתו יפדו", והיינו מבינים שכוונתו על קדשי בדק הבית, שהרי עליהם דיבר התנא קמא?

ומתרצינן: אמר לך ריש לקיש: רבי שמעון לא הוה ידע מאי דאמר תנא קמא! כיון שהתנא קמא לא אמר דברים מפורשים, והכי קאמר ליה, וכן אמר רבי שמעון להתנא קמא: אי, אם אמרת, בקדשי מזבח, דבעי העמדה והערכה - מודינא לך, וגם אני סובר כמותך. אי (54), אם אמרת בקדשי בדק הבית, אינני מודה לך, והנני סובר "אם מתו יפדו". ולפיכך הדגיש ואמר "בקדשי בדק הבית".

לישנא אחרינא: (55)

ומקשינן על ריש לקיש: תנן, שנינו במשנתנו בדברי התנא קמא "אם מתו יקברו", מאי לאו ארישא, האם דבריהם אינם המשך של תחילת המשנה, דקתני "אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן", ועל שניהם אומר התנא קמא דבעי העמדה והערכה. תיובתא דריש לקיש!

ומתרצינן: לא! תרגימא, פרש! דברי התנא קמא, אקדשי בדק הבית, ואינם המשך לתחילת המשנה.

ומקשינן: אי הכי, אימא סיפא: רבי שמעון אומר "קדשי בדק הבית" אם מתו יפדו. אמאי, למה אמר "קדשי בדק הבית", הלא כיון דתנא קמא אקדשי בדק הבית קאי, אימא ליה רבי שמעון "אם מתו יפדו"?

ומתרצינן, אמר לך ריש לקיש: רבי שמעון סבר דתנא קמא "יקברו", אתרווייהו קאי, אמר יקברו בין על קדשי מזבח ובין על קדשי בדק הבית. ואמר ליה רבי שמעון: אי בקדשי מזבח קאמרת - מודינא לך, ואי בקדשי בדק הבית קאמרת - לא מודינא לך.

תניא, שנינו ברייתא כוותיה דרבי יוחנן: אמרה תורה בפרשת פדיון קדשים [ויקרא כז פסוק יא - יב] "ואם כל בהמה טמאה (56) אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע. כערכך הכהן כן יהיה".

ודרשינן: בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר, שהיא טמאה להקרבה, ואמרה התורה שהיא נפדית בהעמדה והערכה.

וממשיכה הברייתא: אתה אומר בבעלי מומין, או אינו מדבר, אלא בבהמה טמאה, כגון סוס וגמל וחמור שהוקדשה לבדק הבית, והיא צריכה העמדה והערכה? ומתרצת הברייתא: כשהוא אומר, במקום אמר [שם בפסוק כז] "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" - הרי בהמה טמאה אמור!

דף לג.

הא מה אני מקיים "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'" - בבעלי מומין שנפדו.

וממשיכה הברייתא: יכול הייתי לומר, יפדו אפילו על מום עובר? תלמוד לומר "אשר לא יקריבו ממנה", ודרשינן: מי שאינה קריבה כל עיקר, מחמת שיש לה מום קבוע, היא נפדית - יצתה זו, בעלת מום עובר, שאינה קריבה היום אלא למחר, ואינה נפדית.

ומסיקה הגמרא: ועל בהמה זו שהיא קדשי מזבח - אמר רחמנא "עביד לה העמדה והערכה", כמו שנאמר: והעמיד את הבהמה והעריך הכהן אותה". ואילו בקדשי בדק הבית לא היתה הברייתא דנה באם יש לה מום קבוע או מום עובר - שהרי בקדשי בדק הבית אין נפקא מינה בכל זה, והם נפדין אפילו בלא מום כלל - ומוכח שברייתא זו סוברת ש"קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה".

ובברייתא זו הנשנית ב"סיפרא" [ספר תורת כהנים] רבי יהודה היא, ש"סתם סיפרא - רבי יהודה היא", והוא בר פלוגתא דרבי שמעון, והוא התנא קמא של משנתנו. ואחרי שהוכחנו שסובר בקדשי מזבח שבעי העמדה והערכה, ובצירוף עם משמעות המשנה שהתנא קמא בודאי דיבר בקדשי בדק הבית, כמבואר לעיל מתגובת רבי שמעון - הוכח שהתנא קמא סובר בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית שהיו בכלל העמדה והערכה - כדברי רבי יוחנן!

לישנא אחרינא (57): מדקתני, ממה ששנתה הברייתא "הרי בהמה טמאה אמור" - מכלל דכי הדדי נינהו, שהברייתא סברה שהם דבר אחד והם שוים בדין פדיונם, והתנא של הברייתא קא סבר: כתיבי קדשי מזבח וכתיב קדשי בדק הבית (58) ועליהון כתיב "והעמיד והעריך", כדברי רבי יוחנן אליבא דרבנן.

הגמרא דורשת את הקרא לרבי יוחנן ולריש לקיש אליבא דרבנן.

תוכן העניינים

חברותא על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה