אור ברסלב
חברותא על שקלים פרק שישי - שלושה עשר שופרות

חברותא על שקלים· הרב יעקב שולביץ

פרק שישי - שלושה עשר שופרות

פרק חמישי - אלו הן הממונים

הלכה א - מתניתין:

שלשה עשר שופרות - קופות, העשויות בצורת שופר, עקומות ועגולות, רחבות מלמטה ופיהן צר מלמעלה, שהיו נותנים בתוכם מעות, היו במקדש. וכל אחת מיוחדת לענין אחר, וכמו שיתבאר בהמשך הפרק.

שלש עשרה שולחנות היו במקדש. ולהלן יתבאר היכן מקומם במקדש, ומה עשו עמם.

וכן שלש עשרה השתחוויות בשלש עשרה מקומות היו במקדש. כנגד שלש עשרה פרצות שפרצו מלכי יון בגדר המקדש, וגדרום מלכי בית חשמונאי. וכשהגיעו למקומות שהיו הפרצות, היו משתחוים דרך הוצאה.

ושל בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים, היו משתחוים בארבע עשרה מקומות במקדש.

והיכן היתה השתחואה זו היתרה על שלש עשרה ההשתחויות?

כנגד לשכת ציר העצים [שהיו נתונים שם עצים ומשם הסתפקו עצים למזבח].

ומפני שכן מסורת בידם מאבותיהם, ששם הארון נגנז על ידי יאשיהו המלך בחורבן בית ראשון.

ומעשה בכהן אחד בעל מום [הפסול לעבודה] שהיה מתעסק במלאכתו בלשכת העצים להוציא התולעים מן העצים להכינם למזבח [כי כל עץ שנמצא בו תולעת פסול הוא למזבח, וכהן בעל מום עוסק בעבודה זו], ובעודו עוסק בכך ראה את הרצפה שבלשכה שהיא משונה מחברותיה, והבין שאבן זו הוצאה ממקומה והוחזרה. ובא ואמר לחברו מה שראה, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, כדי שלא יגלה את הארון הגנוז שם.

וידעו על ידי זה ביחוד [בברור] ששם הארון גנוז. ומכל מקום לא ידעו לכוין את מקומו במדויק היכן הוא, ורק ידעו שתחת לשכה זו נגנז, דרך פתח זה שתחת האבן

גמרא:

שנינו במשנתינו: שלשה עשר שופרות היו במקדש.

תני: השופרות הללו עקומות היו, צרות מלמעלן ורחבות מלמטה, כדי שלא יהא אדם יכול להוציא משם מעות אלא בקושי על ידי היפוך הקופה, מפני הרמאין, שלא יכניס ידו לקופה ויטול מעות ויעשה עצמו כמטיל מעות לשם.

שנינו במשנתינו: והיכן היתה יתירה. כמגד ציר העצים, שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז.

ומביאה הגמרא ג' דעות היכן הוא מקום הארון מחורבן הבית.

תני בשם רבי אליעזר: הארון שבמקדש שבו היו הלוחות והתורה גלה עמהן [עם ישראל] בזמן חורבן בית ראשון לבבל.

מה טעם דבריו, ומנין מקורו?

מדכתיב במלכים: "ויאמר ישעיהו אל חזקיהו: שמע דבר ה'! הנה ימים באים ונשא [יהיה נישא ונלקח] כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה - בבלה. לא יוותר דבר - אמר ה'".

ומדייקת הגמרא, מהו אותו הדבר אשר "לא יוותר" שלא נכלל באומרו "כל אשר בביתך": אין "דבר" אלא שהדיברות בתוכו! והיינו הארון, שבו לוחות העדות שכתובין עליו עשרת הדברות, ומכאן שאף הארון גלה בבלה. שהרי כן נתנבא ישעיהו.

וכן הוא אומר בדברי הימים: "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'". איזהו "כלי חמדת בית ה'"? הוי אומר: זה הארון. ואף מכאן אנו למדים כדברי רבי אליעזר שהארון הוגלה לבבל.

רבי שמעון בן לקיש חולק ואומר: כשנחרב בית ראשון לא הוגלה הארון לבבל אלא במקומו היה הארון נגנז.

הדא, זה הוא דכתיב בספר מלכים, גבי הבית הראשון שעשה שלמה: "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו, אל דביר הבית, אל קדש הקדשים, אל תחת כנפי הכרובים ... ויאריכו הבדים, ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר, ולא יראו החוצה. ויהיו שם עד היום הזה".

וכל מקום שנאמר "עד היום הזה" - לעולם הוא. והיאך נפרש את הכתוב גבי הארון שמקומו בקדש הקדשים "עד היום הזה", והרי חרב הבית? אלא בהכרח שנגנז הארון במקומו תחת קדש הקדשים.

הרי שנגנז הארון ולא גלה.

ואגב שהזכירה הגמרא פסוק זה מפרשינן ליה.

כתיב בהאי קרא "ויראו" ראשי הבדים. ואת אמרת [ואילו הכתוב עצמו אומר בהמשך] כתיב "ולא יראו [הבדים] החוצה".

הא כיצד?

אלא, היו בדי הארון נראין ולא נראין. שהיתה הפרוכת המבדילה בין ההיכל לקדש הקדשים מסתרת אותם, אך היו הבדין דוחקין בפרוכת, ובולטין, ויוצאין כשני דדי האשה, שבולטין תחת חלוקה, נמצא שהיו נראין ולא נראין.

ורבנן אמרי: בלשכת דיר העצים היה הארון גנוז, [ולא נגנז בקדש בקדשים וכן לא הוגלה בבלה] וכדעת התנא דמשנתינו.

וכן היה מעשה בכהן אחד בעל מום, שהיה עומד ומפצל [בוקע] עצים למערכה בלשכת דיר העצים, וראה את הרצפה הזאת שהיא משתנה מחברותיה, שאחת מטבלאות השיש שברצפת המקדש היתה גבוהה קצת מחברתה, והבין שיצאה זו ממקומה והוחזרה.

בא ואמר לחברו: בא וראה את הרצפה הזאת שהיא משתנה מחברותיה! ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד [בבירור] ששם הארון גנוז. כי הבינו שמשום כן המיתו משמים את אותו כהן, שלא יבואו לגלות מקומו המדויק של גניזת הארון.

תני רבי הושעיא לפרש כיצד היתה מיתתו של אותו כהן: הקיש עליה [על טבלת השיש השונה מחברותיה] בקורנס. ויצאת אש ושרפתו.

בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא ליתן למשה את הלוחות השניות נאמר בפסוק [עקב י א]:

"בעת ההיא אמר ה' אלי: פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, ועלה אלי ההרה, ועשית לך ארון עץ. ואכתב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת. ושמתם בארון".

ארון זה קדם לארון שעשה בצלאל למשכן, וכולו של עץ היה, ונצטווה על עשייתו לצורך הנחת הלוחות השניות בתוכו. והיו הלוחות בו עד שנעשה המשכן, ואז עשו ארון נוסף המצופה זהב, כמפורש בפרשת תרומה, והועברו הלוחות השניות מארון העץ שעשה משה בעלותו לסיני לארון זה, כדכתיב בארון המשכן "ונתת אל הארון את ה"עדות" אשר אתן אליך". ונקבע מקומו באהל מועד.

ובארון העץ שעשה משה הונחו שברי הלוחות הראשונות, ואיתו היו יוצאין למלחמות. [תוס' עירובין דף סג ב. ועוד]

תני, רבי יהודה בן לקיש אמר: שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר. (74)

אחד שעשה בצלאל, שהיתה התורה נתונה בתוכו. ואחד שעשה משה בעלותו להר סיני לקבל לוחות השניות, שהיו שברי לוחות הראשונות נתונין בתוכו.

זה הארון שהיתה התורה נתונה בתוכו - היה מונח באהל מועד בקדש הקדשים, ולא היה יוצא עמם כלל למלחמה.

הדא הוא דכתיב בפרשת שלח, כשהעפילו בני ישראל לעלות אל ראש ההר להלחם בכנעני: "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה". הרי שארון ברית ה', שהוא הארון שהלוחות השניות מונחים בו, לא יצא עמם למלחמה.

ואם היה דרך הארון הזה לצאת עמם למלחמה מדוע לא הוציאו עמם? אלא, בהכרח, שהארון הזה היה מקומו קבוע באהל מועד.

ואילו זה הארון עץ שעשה משה, שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו - היה נכנס ויוצא עמהן למלחמה.

ורבנן אמרי: ארון אחד בלבד היה. והוא הארון שעשה בצלאל למשכן, ובו היו מונחים גם הלוחות השניות וגם שברי הלוחות. ולא היו יוצאים עמו למלחמה כלל. ורק פעם אחת בלבד יצא עמהם למלחמה, בימי עלי, ואז נענשו, שנשבה הארון בידי פלשתים.

ואמרינן: קרייא [המקרא] הזה מסייע להו לרבנן, שהיה רק ארון אחד, והוא לא היה יוצא עמם כלל למלחמה. ורק בימי עלי הוציאוהו. והארון הזה היה הארון היחיד שהיה באהל מועד:

דכתיב בשמואל, כאשר ראו פלשתים את הארון במחנה ישראל יוצא עמם, אמרו: "אוי לנו, מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה".

ומכך שאמרו "אוי לנו", אנו למדים שדבר זה היה מילה דלא חזון מן יומיהון! דבר שלא ראו מימיהם, שלא הורגלו לראות הארון עם ישראל במלחמות. וכדכתיב להדיא שם, שאמרו: "ויאמרו אוי לנו, כי לא היתה כזאת אתמול שלשום".

ומשמע, שעד עתה לא יצא אתם הארון כלל, והוא כדברי רבנן, הסוברים שארון אחד היה, ולא יצא עמם למלחמה כי אם בימי עלי.

ואמרינן: קרייא אחרינא מסייע ליה לרבי יהודה בן לקיש, הסובר ששני ארונות היו.

דכתיב בשמואל א [יד יח] בשעה שעמד שאול ואנשיו בגבעת בנימין, ונסתפק אם לצאת למלחמה בפלשתים שניצבו מולם, פנה לאחיה הכהן הגדול לשואלו באורים ותומים.

"ויאמר שאול לאחיה: הגישה ארון האלהים, כי היה ארון האלהים ביום ההוא ובני ישראל".

וקשה: הלא הארון - בקרית יערים היה! לאחר שהושב מידי הפלשתים [והיה מונח שם עשרים שנה עד שהעלהו דוד המלך לירושלים], ולא בגבעת בנימין.

ובהכרח, ששני ארונות היו. בקרית יערים היה ארון הזהב שעשה בצלאל, ושם היה מקומו בתקופה הזו. והארון שהיה בגבעת בנימין הוא ארון העץ שעשה משה, שהיה יוצא עמם למלחמה.

ומוכח כדעת רבי יהודה בן לקיש.

ומקשינן: מה עבדון ליה רבנן? [כיצד יתרצו את הפסוק רבנן הסוברים שארון אחד היה]? ומשנינן: רבנן סברי כי ארון זה המוזכר בכתוב לא ארון ברית ה' הוא, אלא ארון שהיה בו החושן והאפוד, והאורים ותומים, והציץ. וכיון שבא שאול לשאול באורים ותומים היה זקוק אחיה לשמונת הבגדים של כהן גדול, היות שאסור לשאול באורים ותומים כי אם בלבישת שמונת הבגדים.

ולפיכך אמר "הגישה אלי את ארון האלהים אשר שם נמצא הציץ" [וקרא ארון זה, שאינו ארון הברית, על שם הציץ, אף שהיו בו גם שאר שבעת בגדי כהונה, משום שהציץ חשוב מכולן, כי שם ה' עליו].

ותו אמרינן: קרייא [מקרא נוסף] מסייע לרבי יודא בן לקיש הסובר ששני ארונות היו:

כתיב בספר שמואל, שאמר אוריה החתי לדוד:

"הארון וישראל ויהודה יושבין בסוכות, ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חונים. ואני אבא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי? חייך, וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה".

והיינו, משום שארון הברית אינו במקומו אלא נמצא עתה בסוכות, החמיר אוריה על עצמו שלא לשכב עם אשתו. וכדאמרינן בעירובין [סב ב]: בשעה שהארון ושכינה נמצאים שלא במקומם, אסורים אז בתשמיש המיטה.

ואי נימא כרבנן, שארון אחד היה, ולא היה יוצא עמם למלחמה, אם כן, מדוע כתיב "הארון בסוכות".

דף טז.

והלא הארון בציון היה, במקומו.

אלא בהכרח, שהארון הזה הוא ארון שני, שהיה יוצא עמם מלבד הארון שהיה מונח במקומו בציון.

ומקשינן: מה עבדין ליה רבנן? [כיצד יתרצו וידחו רבנן ראיה זו?]

ומשנינן: רבנן סברי כי אכן היה הארון במקומו, בציון.

ומה דכתיב "הארון וישראל יושבין בסוכות" היינו שהיה הארון תחת סכך, שלא בקירוי, שעדיין לא נבנה בית הבחירה.

כי גם במשכן שילה, אף שקירותיו היו של אבן, מכל מקום הקירוי לא היה קבוע כמו בבית המקדש אלא רק מיריעות היה עשוי. ולכך קרי ליה לשון סיכוך. וישראל ויהודה גם כן היו יושבין בסוכות, משום שיצאו למלחמה. וכיון שגם הארון לא היה עדיין בבית עולמים, וגם ישראל לא היו במקומן, החמיר אוריה על עצמו שלא לשמש מטתו.

במשנתינו הוזכר כי בחורבן בית ראשון נגנז הארון, ומונה הגמרא את הדברים הנוספים שנגנזו עמו:

משנגנז הארון נגנז עמו צנצנת המן שהניח משה לפני הארון, על פי ציווי ה'. כדכתיב בפרשת בשלח "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן, והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורתיכם". וכשנגנז הארון נגנזה אף היא עמו.

וכן נגנזה צלוחית שמן המשחה. ומקלו של אהרן, ופרחיו ושקדיו. שכל אלו דינם להיות סמוך לארון, בין בשעה שהיה הארון בקדש הקדשים ובין בשעה שנגנז, כדילפינן לה מקראי במסכת יומא [נב א].

וכן נגנז עמו ארגז שהשיבו פלשתים אשם לאלוהי ישראל. כשהחזירו פלשתים את ארון ה' שנשבה בידם לידי ישראל, החזירו עמו מתנה לאלוהי ישראל, כלי זהב.

וכתיב שם "ולקחתם את ארון ה', ונתתם אותו אל העגלה. ואת כלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו".

הרי שמקום הארגז אף הוא בסמוך לארון, ולכן נגנז עמו.

ומי גנזו לארון זה?

יאשיהו גנזו. כיון שראה שכתיב "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך", חשש שמא יגלה אף הארון לבבל. ומשום כן עמד וגנזו.

הדא הוא דכתיב בדברי הימים: "ויאמר [יאשיהו] ללוים המבינים ולכל ישראל הקדושים לה': תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל. אין לנו משא בכתף. עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל".

וקשה, והלא הארון אכן היה מונח בבית אשר בנה שלמה, ומהו שציוום "תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה"?

אלא, כך אמר להם יאשיהו: אם גולה הוא [הארון] עמכם לבבל - אין אתם מחזירים אותו עוד למקומו! שידע ברוח הקדש שאף אם יחזרו כלי המקדש בתום גלות בבל, מכל מקום הארון לא יחזור.

ודרש כן מדכתיב "אין לכם משא בכתף", ללמד שאינכם מחזירין אותו בכתפיכם, אלא עליכם לגונזו במקומו תחת קדש הקדשים. וזהו שאמר להם "עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל".

ואגב שהזכירה הגמרא שנגנז שמן המשחה באה עתה לפרש כיצד היה פטום שמן המשחה.

פטום שמן המשחה כיצד: כתיב בפרשת כי תשא: "ואתה קח לך בשמים ראש, מר צרור - חמשמאות, וקנמן בשם - מחציתוחמשים ומאתים. וקנה בשם - חמישים ומאתים, וקדה - חמש מאות בשקל הקדש. ושמן זית - הין. ועשית אותו שמן משחת קדש".

נמצא ששיעור כל עיקרי הבשמים של שמן המשחה יחדיו הן אלף וחמש מאות מנים. ושיעור שמן זית שהשתמשו בו לשמן המשחה הוא הין, כדכתיב בקרא, והיינו שנים עשר לוג, שבו היו שולקין את העיקרין [את שורשי הבשמים] שנמנו לעיל, ועל ידי שליקתם בשמן, נקלט בו ריח הבשמים, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: לא יתכן ששליקת הבשמים היתה בשמן. שהרי שיעור שמן של שנים עשר לוג מועט הוא ביחס לכמות עיקרי הבשמים, ואם נשלקו בשמן היה כל השמן נבלע בעיקרין.

אלא, שולקן היה במים והיו מתמלאין מים בשליקתם. ואחר כך נותן השמן על גביהן, ושוב לא היה השמן נבלע בהם אלא צף על גבם וקולט את ריחם. ומשהיה השמן קולט את הריח, היה מעבירו [מקנחו] מעיקרי הבשמים ונותנו בצלוחית.

וסדר עשיה זה הוא כדרך שהפטמין עושין.

הדא הוא דכתיב: "שמן משחת קדש רקח מרחקת מעשה רקח".

שמדכתיב "רקח מרקחת מעשה רקח" ילפינן שצריך לעשות כדרך המפטמין [הרוקחין].

ועתה הגמרא מביאה ברייתא כדי ליישב את דברי רבי מאיר, הסובר שבשמן היה שולקן, היאך באמת נשאר שמן ולא נבלע כולו בעיקרין.

תני רבי יהודה בי רבי אילעי: שמן המשחה שעשה משה במדבר - מעשה ניסים נעשה בו מתחילה ועד סוף. (75) שמתחילה של עשיית שמן זה, קודם שליקתו, לא היה בו אלא שנים עשר לוג. שנאמר: "ואתה קח לך בשמים ראש ... ושמן זית הין".

והרי אם לסוך בו את העיקרין לא היה סיפק, שאפילו אם לא בא לשלוק את העיקרים בשמן אלא רק לסוכם בו בלבד גם כן אין בו כדי סיכת כל העיקרין, שהיו יחד אלף וחמש מאות מנה.

על אחת כמה וכמה שלא יתכן בדרך הטבע שיספיק השמן לשליקת הסמנים: שהרי בשעת השליקה האור בולע, שמעט מהשמן מתכלה מחמת רתיחת אש היורה. וגם העצים [היינו עיקרי הבשמים] בולעים מהשמן. וכן היורה בולעת מעט.

ומהשמן שנשתייר אחר כל זה, ממנו נמשחו: המשכן וכל כליו, השולחן וכל כליו, המנורה וכל כליה. וממנו אף נמשחו אהרן כהן גדול ובניו כל שבעת ימי המלואים. וממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, שכל אלו טעונים משיחה בשמן המשחה כמפורש בתורה.

הרי, שעצם קיומו של שמן המשחה הוא בנס.

ומשום כך אין זה מן התימה היאך נותר שמן אחר ששלקו בו את העיקרים, שאף זה חלק מהנס הוא.

ועתה ממשיכה הברייתא ומפרשת את דיני המשיחה במלך וכהן גדול.

מלך בתחילה. היינו מי שמינוהו למלך בתחילה, ולא היה אביו מלך - טעון משיחה בשמן המשחה.

מלך בן מלך - אין טעון משיחה בשעת המלכתו, משום שנעשה מלך בירושה, אף בלא משיחה.

אבל כהן גדול בן כהן גדול, אפילו היו אבותיו כהנים גדולים עד עשרה דורות - טעון משיחה בשעת מינויו, ואינו נעשה כהן גדול בירושה. ובמסכת הוריות ילפינן לה מקרא.

ומסיימת הברייתא בנס נוסף שהיה בשמן המשחה, שאחר כל מה שנחסר השמן בעשייתו ובמשיחת המשכן וכליו והמלכים והכהנים, נותר כולו קיים לעתיד לבא.

הדא הוא דכתיב: "שמן משחת קדש יהיה זה לי - לדורותיכם".

"זה" בגימטריא שנים עשר. והיינו, שנים עשר הלוגין של שמן המשחה הרמוזים בתיבת "זה", יהיו לי לדורותיכם - היינו, אפילו לעתיד לבא.

אין מושחין את המלכים בעת המלכתם אלא על גבי המעין לסימן טוב, שתמשך מלכותו כמעיין הנובע תמיד ללא הפסק. וכמו שמצינו שצוה דוד למשוח את שלמה למלך ליד המעיין.

שנאמר: "והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי, והורדתם אותו אל גיחון [מעיין קטן הסמוך לירושלים והוא מעיין השילוח], ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל". הרי שיש למשוח את המלך ולהמליכו על גבי המעיין.

אין מושחין מלך בן מלך, שנעשה מלך בירושה בלא משיחה, אלא מפני המחלוקת. רק אם יש מחלוקת על המלוכה אז מושחין אף בן מלך. (76)

שהרי מפני מה נמשח שלמה המלך, על אף שהיה בנו של דוד המלך, והלא אין מושחין מלך בן מלך? אלא, משחוהו מפני מחלוקתו של אדוניהו בנו של דוד, שרצה הוא למלוך, וכשמתעוררת מחלוקת על המלוכה אף בן מלך צריך משיחה, וכדאמרן.

ומטעם זה משחו אף את יואש מלך יהודה בנו של אחזיהו המלך, מפני עתליהו אמו, שהרגה את כל זרע מלכות יהודה [ורק יואש ניצל, שהחביאתו יהושבע דודתו, כמפורש במלכים ב יא]. וכיון שהיתה שם מחלוקת על המלכות, משחוהו.

וכן נמשח יהואחז מלך יהודה בנו של יאשיהו המלך מפני מחלוקתו של יהויקים אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים, והיה קודם לו למלוכה. ומלך יהואחז מפני שיהויקים לא הלך בדרכי אבותיו. וכיון שנחלקו על המלוכה הוצרכו למושחו, אף שבן מלך היה.

ואף יהוא בן נמשי שמשחו אלישע הנביא למלך [מלכים ב ט] לא נמשח אלא מפני מחלוקתו של יורם בן אחאב, שנחלק עליו יהוא, ומרד בו.

והוצרכה הברייתא לטעם זה אף במשיחתו של יהוא, על אף שהיה מלך בתחילה ולא היה אביו מלך, ומלך בתחילה הרי ודאי נמשח - מפני שיהוא היה ממלכי ישראל, ומלכי ישראל אינם טעונים משיחה [כשאין מחלוקת] אפילו אם אינם בן מלך. [ע"פ בבלי הוריות יא ב].

ומקשינן: היאך אמרינן שמושחין מלכי ישראל מפני המחלוקת?

וכי לא כן כתיב גבי משיחת דוד המלך: "ויאמר ה', קום משחהו, כי זה הוא". ודרשינן: זה - דוד, ושאר מלכי בית דוד, טעון משיחה להיותו מלך, ואין מלכי ישראל טעונין משיחה!

וכיון דילפינן מקרא שאין למשוח מלכי ישראל, אם כן היאך אפשר למשוח מלכי ישראל אף מפני המחלוקת, והרי הוי מעילה בשמן המשחה?

ותו קשיא על מה שאמרה הברייתא שמשחו את יהואחז המלך בנו של יאשיהו אף שהיה בן מלך, מפני מחלוקתו של יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים וקודם לו למלכות: וכי לא יאשיהו גנזו לשמן המשחה, כדאמרינן לעיל, ואם כן היאך יתכן שיהואחז בנו נמשח בשמן המשחה, והרי בימיו לא היה כלל שמן המשחה, כי גנזו אביו!?

ומשנינן: הדא אמרה [זאת אומרת] שיהואחז לא נמשח בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון נמשח. ומעתה יש לנו ליישב ולומר שגם יהוא בן נמשי אכן לא נמשח בשמן המשחה, מאחר וממלכי ישראל היה, אלא בשמן אפרסמון נמשח.

אין מושחין את המלכים אלא מן שמן הנתון בקרן. כדכתיב במשיחת דוד ושלמה "קרן השמן".

ואומרת הגמרא: שאול ויהוא בן נמשי נמשחו מן שמן שהיה נתון בפך, ולפיכך היתה מלכותן מלכות עוברת, שלא התקיימה.

ואילו דוד ושלמה שנמשכו מן הקרן - היתה מלכותן מלכות קיימת.

אין מושחין בשמן המשחה כהנים גדולים שנעשו מלכים. שאע"פ שאינו זר אצל שמן המשחה, שהרי משחוהו כשנעשה לכהן גדול, מכל מקום אין מושחין אותו בשמן המשחה למלוכה, שאין מושחין אלא מלכי בית דוד.

אמר רבי יודא ענתונדרייא: על שם, מפני מה אין מושחים את הכהנים הגדולים למלוכה, משום דכתיב בברכת יעקב: "לא יסור שבט מיהודה".

והיינו, שאין המלכות שייכת אלא לשבט יהודה, ולא לכהנים, שהם משבט לוי.

ולפיכך אפילו אם מעמידים מלך משאר השבטים, ואפילו מהכהנים גדולים, אין למושחם בשמן המשחה, כיון שאין היא מלכותם נמשכת לעולם.

אמר רבי חייא בר אדא: כתיב בספר דברים גבי המלך: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". ומה כתיב בתריה: [אחר מקרא זה]?

"לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל".

ודרשינן הכי: אמנם מן הדין מקיימין מלך משאר שבטי ישראל קודם שמלך דוד [ודלא כדעתו של רבי יודא], אך מכל מקום מהכהנים והלוים אין ממנים כלל מלך. וזהו שאמר הכתוב: לא יהיה לכהנים חלק ונחלה, היינו במלכות, כי אם לעבוד עבודת ה'. וכיון שאינם מתמנים למלך, כל שכן שאינם נמשחים מדין מלך.

ועתה דנה הגמרא במשיחתו של יהואחז, בנו של יאשיהו:

כתיב בדברי הימים "ובני יאשיהו: הבכור - יוחנן, השני - יהויקים, השלישי - צדקיהו, הרביעי - שלום".

ולא הזכיר הכתוב את יהואחז בנו של יאשיהו.

ואמר על כך רבי יוחנן: הוא יוחנן המוזכר בקרא זה, הוא יהואחז! שנקרא יהואחז גם בשם "יוחנן".

ומקשינן: והא כתיב "הבכור יוחנן". ואם יוחנן האמור כאן הוא יהואחז, נמצא שיהואחז הוא הבכור. ואילו לעיל אמרינן שהיה צורך למשוח את יהואחז מפני מחלוקתו של יהויקים אחיו, לפי שהיה יהויקים גדול מיאשיהו בשתי שנים. ולכן היה קודם לו יהויקים למלוכה!?

ומשנינן: לעולם יהויקים היה גדול מיהואחז בשתי שנים, כמבואר בכתובים להדיא. ומה דכתיב "יוחנן הבכור", אין הכוונה שהיה "בכור האחים", אלא שהיה "בכור למלכות", שהרי הוא מלך לפני יהויקים.

ועוד אמר רבי יוחנן בביאור אותו המקרא: "שלום", המוזכר בפסוק כבנו הרביעי של יאשיהו, אין זה בן רביעי, אלא: הוא שלום - הוא צדקיהו! שנקרא צדקיהו, בנו השלישי של יאשיהו, גם בשם "שלום".

ומקשינן: והכתיב בקרא זה: "השלישי - צדקיהו, הרביעי - שלום"!?

הרי ששני בנים הם, ולא אחד?

ומשנינן: לעולם שלום וצדקיהו בן אחד הוא.

והא דקתני "השלישי" ו"הרביעי", היינו: שהיה צדקיהו "שלישי לתולדות", שהיה הבן השלישי בבני יאשיהו, אך היה רק "רביעי למלכות".

שהבן הראשון למלכות [אחר יאשיהו אביהם] היה יהואחז, ואחריו מלך יהויקים, ואחריו מלך יהויכין בנו של יהויקים, ורק לבסוף מלך צדקיהו [דודו של יהויכין].

ולמה נקרא שמו צדקיהו? משום שצידק עליו את מדת הדין, שבימיו חרב הבית.

ולמה נקרא שמו של צדקיהו גם שלום? שבימיו שלמה מלכות בית דוד, שהוא היה אחרון למלוכה, עד ביאת משיח צדקינו במהרה בימינו.

ואמרינן: לא שלום הוה שמיה, ולא צדקיהו הוה שמיה, שכל אלו כינויים הם ולא שמו. אלא מתניה היה שמו.

הדא הוא דכתיב: "וימלך מלך בבל את מתניה, דודו [של יהויכין] תחתיו. ויסד [נבוכדנצאר המלך] את שמו צדקיהו". לאמר: ה' יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי.

הרי ששמו הוא מתניה, ושאר שמותיו הם כינויים בעלמא.

מצינו במקדש שלש מידות של אמה:

א. אמה בת חמשה טפחים

ב. אמה בת ששה טפחים, הקרויה אמה בינונית,

ג. אמה הגדולה באצבע מאמה בת ששה טפחים, שהיתה מונחת בבית הבנוי בשער המזרחי של הר הבית, הנקרא שער שושן [ובפסחים פו א נתבאר למה היתה משמש אמה זו].

ונחלקו תנאים להלן באלו מידות של אמות נבנו המקדש וכליו.

אמר רבי יוחנן: באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי.

ואמרינן: מאן הוא התנא הסובר שהארון נעשה באמה של ששה טפחים - רבי מאיר היא.

דתנן: רבי מאיר אומר: כל האמות שהיו במקדש בין בבנין ובין בכליו היו באמה בינונית, שהיא אמה בת ששה טפחים. [מלבד אמת היסוד והסובב והקרנות שבמזבח החיצון שהיו באמות בת חמשה טפחים].

רבי יהודה אומר: אמות הבנין כגון מידת חומת הבית ואורך וגובה המזבח היו באמה בת ששה טפחים. אבל האמה של כלים שבמקדש היתה נמדדת באמה בת חמשה טפחים.

ואמרינן: על דעתיה דרבי מאיר, דו אמר [לדעתו של רבי מאיר, שאמר] באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי, נמצא שאורכו של הארון היה חמשה עשר טפחים. דכתיב גבי מדות הארון "אמתים וחצי ארכו".

ואמתא [אמה אחת] אשיתא [היא ששה טפחים], ואמתא אשיתא [ואמה נוספת של ששה טפחים], הרי שנים עשר טפחים. ופלגות אמה תלתא [וחצי האמה הנוספת היא שלשה טפחים], נמצא אורכו של ארון חמשה עשר טפחים,

וארבע לוחות היו בו, שנים שלמים, שהן הלוחות השניים, ושנים שבורים שהם הלוחות הראשונים.

ומנלן שאף שברי הלוחות היו בארון?

דכתיב: [דברים י ד] "ואכתב על הלחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת, ושמתם בארון". ותיבות "אשר שברת" מיותרות הן. ללמדך, שאף את הלוחות השבורים ישים בארון.

ועתה מחשבת הגמרא כיצד תאמו מידות הארון את הדברים שנמצאו בתוכו.

הלוחות היו, כל אחד ואחד: ארכו ששה טפחים, ורחבו שלשה טפחים.

תן רחבן של לוחות לארכו של ארון, הרי נשתייר שם שלשה טפחים. לפי שאורכו של ארון הוא חמשה עשר טפחים, וכל לוח רחבו שלשה טפחים, וכשאתה מעמיד את ארבעת הלוחות כשרוחבן הוא לאורך הארון, נמצא שתופסים הם שנים עשר טפחים.

דף טז:

תוכן העניינים

חברותא על שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה