חברותא על שקלים· הרב יעקב שולביץ
פרק חמישי - אלו הן הממונים
הלכה א - מתניתין:
חמשה עשר מינויים של פקידות ושררה היו תמיד במקדש. וכל אחד מהממונים האלו היו תחת ידו אנשים הרבה, כדי להכין המלאכה שהוא ממונה עליה - [רמב"ם פ"ז מכלי המקדש].
ואלו הן הממונים שהיו במקדש:
א. יוחנן בן פנחס - ממונה על החותמות.
מי שהיה נצרך לנסכים, בא ליקח אותן מן הממונה, והיה נותן מעות ליוחנן בן פנחס. והוא היה נותן לו כנגד מעותיו חותם, כפי מדת הנסכים שהוא צריך.
ב. אחייה - ממונה על הנסכים.
כל מי שקנה חותם מיוחנן בן פנחס, היה נותנו לאחייה. והוא היה נותן לו נסכים כפי הכתוב בחותם.
[ומה שהיו מוכרין נסכים ולא מכרו בהמות לקרבנות, הוא משום שהנסכים מקבלין טומאה, וצריך לשמרן בטהרה].
ג. מתיה בן שמואל - ממונה על הפייסות.
שהיו במקדש ד' פייסות כל יום, להורות מי יזכה בעבודה זו, ומי בעבודה זו. והוא היה ממונה לערוך את סדר הפייסות.
ד. פתחיה - ממונה על הקנין.
שהיו מביאין זבים ויולדות.
אותם המחויבין בקיני חובה היו מביאין מעותיהן לשופרות שבמקדש, והממונים על השופרות לוקחים המעות ומביאין בהם את הקינים.
והיה צריך שיתמנה על זה חכם גדול ובקי, כדאמרינן במסכת אבות: קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות.
ופתחיה - זהו מרדכי היהודי.
ולמה נקרא שמו פתחיה?
שהיה פותח בדברים, ודורשן, ויודע בשבעים לשון, ויבואר בגמרא.
ה. בן אחיה - ממונה על חולי המעיים לרפאותן.
לפי שהיו הכהנים אוכלין הרבה בשר קדשים, והיו הולכים על הרצפה כשהם יחיפים. לפיכך היו מעיהן מתקלקלין, וצריכין תמיד לרופא שיאמר להם רפואתם.
ו. נחוניה - חופר בורות ושיחין.
כדי שיהיו מים מצויין לשתות, לעולי רגלים.
ז. גביני - היה ממונה על הכרוז.
שהיה מכריז בכל בקר בבית המקדש: עמדו כהנים לעבודתכם! והיה מעוררן, והיו שומעין קולו עד יריחו.
ח. בן גבר - היה ממונה על נעילת שערים.
שהיה מורה לנעול שערי המקדש בערב ולפותחן בבקר.
ט. בן בבי - היה ממונה על הפקיע.
על עשיית הפתילות של המנורה. ומשום שמצוות המנורה שתדלק מערב עד בוקר, ולעולם היו נותנים בה מידת שמן שווה, שהיא חצי לוג שמן כשיעור המספיק ללילי טבת הארוכין. והוא היה ממונה לכוון עובי הפתילות בכל עונות השנה, כדי שלא יכבה קודם הבקר.
י. בן ארזא - היה ממונה על הצלצל.
הוא כלי שיר שיש לו קול גדול, וכשהיו שומעין קולו היו הלויים מתחילין בשיר.
יא. הוגרס בן לוי - ממונה על השיר.
שהיו הלוים שרין בפיהם. ונעימה גדולה היתה בפיו, והיה ממונה להתחיל השיר. וכשהיה מסיים היו כולן מסיימים.
יד. בית גרמו - ממונים על מעשה לחם הפנים.
שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה, והיו הם אומנים בעשייתו ואפייתו, לרדותו מן התנור שלא ישבר, ולעשותו באופן שלא יתעפש.
יג. בית אבטינס - היו ממונין על מעשה הקטורת.
שהיו משפחה זו בקיאים לפטם הקטורת, ומכירין בעשב ששמו "מעלה עשן".
וכשהיו מערבין אותו עם סממני הקטורת היה עשן הקטורת מתמר ועולה כמין מקל.
יד. אלעזר - היה ממונה על אורגי הפרוכות.
לעשות פרוכות חדשות, כשהיו צריכים.
טו. ופנחס - ממונה על המלבוש.
שהיה עוסק בבגדי כהונה באריגתם ובעשייתם, והוא היה דואג לכך שיהיו מוכנים הבגדים לכהנים בשעת עבודה, ובהצנעתם אחר העבודה, ולשכה מיוחדת לכך היתה במקדש.
גמרא:
רבי חזקיה אמר רבי סימון ורבנן אמרי: לא היו אלו הממונין השנויין במשנה ממונין אלא לשעתן, ובשאר הדורות היו ממונים אחרים.
ונחלקו בטעמו של התנא, מדוע מנה שמות אלו דווקא.
חד אמר: כשירי דור ודור בא למנות עליהם. שלא שימשו כל הנך בדור אחד, אלא מנה התנא את מי שהיה הכשר מכולם בכל המינויים, במשך כל הדורות.
וחרנה [והאחר - השני] אמר: כל אלו הממונים שימשו בדור אחד. ומי שהיה באותו הדור שבו עלו ישראל מן הגולה מנה מה שהיה בדורו. ואותן הזכיר התנא, ולא הזכיר את כל הממונים שהיו בזמן הבית.
תנן במסכת יומא פרק שלישי:
בן קטין עשה י"ב דדים לכיור. מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב. והיו מזכירין אותן לשבח.
ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמדו על מעשה לחם הפנים. של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד. בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב.
על הראשונים נאמר "זכר צדיק לברכה", ועל אלו נאמר "שם רשעים ירקב".
והשתא אמרינן: מאן דאמר שהתנא דמשנתינו כשירי כל דור ודור בא למנות, אם כן, נמצא דבית גרמו והוגרס ובית אבטינס כשרים שבכל הדורות היו, ומצאו תשובה לדבריהם מדוע לא רצו ללמד, וכדאמרינן להלן בגמרא.
ועל כרחך שעל כולן הוא אומר "זכר צדיק לברכה", אף על בית גרמו והוגרס ובית אבטינס.
ומה דאמרינן התם ביומא שעל האחרונים הוא אומר "שם רשעים ירקב" לא קאי עלייהו, אלא על בן קמצר וחביריו.
אולם למאן דאמר "מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו", אם כן אין ראיה שכל אלו המוזכרין במשנתינו היו כשרים. ושוב יש לפרש המשנה ביומא כפשוטה, שעל כולן שהוזכרו שם לגנאי הוא אומר "ושם רשעים ירקב", ואפילו על בית גרמו והוגרס, ובית אבטינס.
ועל מי נאמר שם במשנה "זכר צדיק לברכה" - על בן קטין וחביריו, השנויים שם ברישא של המשנה.
דף יג:
אגב שהוזכר בגמרא מעלותיהם של המוזכרים לשבח ומעלת החכמים, הביאה הגמרא דרשות נוספות העוסקות במעלות החכמים.
אמר רבי יונה: כתיב ישעיה נג]: "לכן אחלק לו [נחלה וגורל] ברבים [עם האבות הראשונים], ואת עצומים יחלק שלל, תחת אשר הערה נפשו למות".
"אחלק לו" - זה רבי עקיבא, שהתקין מדרש ההלכות וההגדות שדורשין אותן ברבים.
ואף זה, שמוסר נפשו לה', יהיה לו חלק בתורת ה' כמו רבי עקיבא.
ויש אומרים: אלו, מדרשי הלכות והגדות - אנשי כנסת הגדולה תיקנו, שהמדרש היה כבר ממימי אנשי כנסת הגדולה.
אלא מה תיקן זה [רבי עקיבא] - כללות. שהיה עושה כללים לתורה, כמו שמצינו בכמה מקומות בש"ס "כלל אמר רבי עקיבא".
וכן תיקן פרטות. שהיה דורש על כל קוץ וקוץ שבתגי התורה תלי תלים של הלכות.
אמר רבי אבהו: כתיב בדברי הימים "משפחת סופרים יושבי יעבץ". [סיעת יעבץ, שהיה מושל עליהם ומלמדם], ויעבץ, זה עתניאל בן קנז.
מה תלמוד לומר "סופרים"? כלומר, מה הגדולה בכך, שמשבח אותם הכתוב על כך?
אלא, שעשו את התורה ספורות ספורות. שנתנו סימנים לתורה, ושמו מספר לכל ההלכות, כדמצינו במקומות רבים במשנה, שמנו את מספר ההלכות.
וכדתנן בתרומות: חמשה - לא יתרומו תרומה.
ובריש מסכת חלה שנינו גם כן: חמשה דברים חייבין בחלה.
ובריש יבמות שנינו: חמש עשרה נשים שהן אסורות משום ערוה, פוטרות צרותיהן מן היבום. שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו, ולו שתי נשים, ומת אחיו בלא בנים, שתיהן פטורות מן היבום ומן החליצה, כדילפינן לה התם מקרא.
ובריש מסכת כריתות שנינו: שלשים ושש חייבי כריתות מצינו בתורה. ובריש מסכת טהרות שנינו: שלש עשרה דבר נאמרו בנבלת העוף הטהור.
ובריש מסכת בבא קמא שנינו: ארבעה אבות נזיקין הם.
ובמסכת שבת שנינו: אבות מלאכות האסורות לעשותן בשבת מדאורייתא, ארבעים חסר אחת.
אמר רבי אליעזר: כתיב בעזרא [פרק ז] "לעזרא הכהן הסופר, סופר דברי מצות ה' וחקיו על ישראל".
ומקשינן: מאחר וכבר כתב "עזרא הסופר"
- מה תלמוד לומר שוב "סופר"?
אלא כשם שהיה סופר ומונה בדברי תורה, שמנה כל האותיות שבתורה שבכתב, ותיקן המסורת - כך היה סופר בדברי חכמים, ליתן מספר להלכות, וכדלעיל.
ר' חגי בשם ר' שמואל בר נחמן אמר: חכמים הראשונים: חרשו וזרעו, ניכשו, כיסחו, עדרו, קצרו, עמרו, דשו, זרו, בררו, טחנו, הרקידו, לשו, קיטפו ואפו, ואחר שסיימו להכין לנו את הפת, עדיין אנו, אין לנו פה לאכול!
כלומר, אף שהראשונים טרחו וסידרו לנו מדרשי הלכה והגדה, ועשו את התורה ספורות, ועשו כל הפעולות הללו להקל עלינו בהבנת התורה, עדיין קשה עלינו להבין דברי תורה על בוריין.
רבי אבא בר זמינא בשם רבי זעירא אמר: אין הוון קדמאין מלאכים [אם היו הראשונים כמלאכים] - אנן בני אנש [אנו כבני אדם].
ואין הוון בני אנש [ואם הם כבני אדם] - אנן חמרין [אנו כחמורים].
מעשה ברבי ירמיה, ששלח כלכלה של תאנים לרבי זירא, ולא היתה מתוקנת מאיסור דמאי, כי סבור היה רבי ירמיה שלא יאכל רבי זירא בלא מעשר.
ומנגד היה סבור רבי זירא, שודאי עישרן רבי ירמיה.
ומתוך כך אכלן, ונמצא שטבל אכל [כמבואר בפרק קמא דדמאי].
אמר רבי מנא: בההיא שעתא אמרין, באותה שעה אמר רבי זירא: אנו, הדומין לחמורין, אפילו כחמרתיה [כחמור] דרבי פנחס בן יאיר לא אידמינון [לא דמינו]. שלחמורו של פנחס בן יאיר לא אירעה תקלה כמוני, וכמעשה דלהלן.
חמרתיה [חמורתו של] דרבי פנחס בן יאיר, גנבתה ליסטאי בלילה [גנבוה הליסטים בלילה]. ועבדת טמירא גבון תלתא יומין ולא טעמא כלום [היתה טמונה אצל הגנבים שלשה ימים ולא טעמה כלום] משום שלא היו פירותיהן מעושרין.
בתר תלתא יומין [לאחר שלשת ימים אלו] אימלכון מחזרתה [נמלכו להחזירה].
אמרי: אפקינון מן הכא, דלא תימות גבן [אמרו זה לזה: נוציאנה מן המערה כדי שלא תמות אצלנו ותסרח המערה].
אפקונה [הוציאוה]. אזלת וקמת לה על תרעא דמרה [הלכה ועמדה על פתח השער של בעליה - רבי פנחס בן יאיר].
שריית מנהקת [פתחה פיה וצעקה].
אמר לון רבי פנחס בן יאיר לתלמידיו: פתחון להדא עלובתא [פתחו השער לעלובה זו], דאית לה תלת יומין דלא טעמא כלום [שזה לה שלשת ימים שלא טעמה כלום].
פתחין לה ועלת לה, [פתחו לה ונכנסה].
אמר לון רבי פנחס בן יאיר לתלמידיו: יהבו לה כלום תיכול [הביאו לה דבר מה שתאכל]. יהבון קומה [הביאו לפניה] שעורין, ולא בעית למיכל [ולא רצתה לאוכלן].
אמרין ליה תלמידיו: רבי, לא בעית למיכל [אין היא רוצה לאכול]. אמר לון רבי פנחס בן יאיר לתלמידיו: מתקנין אינון [וכי מתוקנים הן השעורים]?
אמרו ליה: אין [כן], מתוקנים הם וטובים למאכל שאין בהם פסולת.
אמר לון: וארימתון דמיין [האם תיקנתם שעורים אלו מאיסור דמאי]?
אמרון ליה: רבי, הלא כן אלפון רבי [וכי לא למדנו רבי במשנה]: הלוקח זרע מעם הארץ כדי להאכיל לבהמה, או שלקח קמח שלא לצורך אכילה אלא לעורות לעבדן, או שלקח שמן לאור, פטור מן הדמאי.
ושעורין אלו לקחנום מתחילה על דעת ליתנם לבהמה, ונמצא שפטורין הם מן תיקון דמאי.
אמר לון רבי' פנחס בן יאיר לתלמידיו: אכן צודקים אתם ששעורים אלו פטורין מן הדמאי. אך מה נעבד [נעשה] לה להדא עלובתא [לעלובה זו], דהיא מחמרה על גרמה סגין [שהיא מחמרת על עצמה הרבה], ואינה אוכלת מהם עד שיתקנו אותם מאיסור דמאי. ועל כן לכו והפרישו מן השעורים, ותקנו אותם מאיסור דמאי, כדי שתאכלם.
וארימן דמיין [ואכן הפרישו מהם את תיקון הדמאי] ואכלת, [ואכלתם].
שנינו במשנתינו: פתחיה ממונה על הקינין. פתחיה זהו מרדכי. ולמה נקרא שמו מרדכי, שהיה פותח דברים ודורשן ויודע בשבעים לשון.
בא וראה מה גדול הוא כחו של אותו האיש: פותח דברים, ודורשן. שהרי הוא היה ממונה על הקינין, וצריך להבין ולפתור חשבונות הקינין, שמחויבין להביא בכל מיני ספקות ומצבים שונים, כדאיתא במסכת קינין.
שנינו במשנתינו: פתחיה זהו מרדכי, ויודע בשבעים לשון.
תני: סנהדרין שיש בה שנים שיכולין לדבר בשבעים לשון, וכולן ראויין לשמוע, שהן מבינים שבעים לשון, אע"פ שאינם יודעים לדבר בהם ולהשיב, הרי זו ראויה לסנהדרין, על צד הדוחק. (57)
ואם יש בה שלשה שיכולין לדבר בשבעים לשון, וכולן ראויין לשמוע ולא לדבר, הרי זו סנהדרין בינונית, ועדיפה מקודמתה.
ואם יש בה ארבעה שיודעין לדבר, הרי זו חכמה ומעולה.
ובסנהדרין שביבנה היו בה ארבעה שיודעין לדבר בשבעים לשון.
בן עזאי ובן זומא, ובן חכינאי, ור"א בן מתיה אמר רב חסדא אמרו: פעם אחת יבשה ארץ ישראל, שלא ירדו גשמים. ולא ידעו מהיכן להביא שעורין למנחת העומר. שהרי מנחה זו מצוותה שתבא מן תבואה הגדילה בארץ ישראל.
והוה תמן [והיה שם] חד אלם [אילם אחד שאינו שומע ואינו מדבר], דהוה יהיב חד ידיה [שהצביע בידו האחת] על לכיוון הגגות, וחד ידיה [וידו האחת] על לכיוון הצריפים. ["צריפים" הוא שם סוכה העשויה מערבה ואין לה גג, אלא חדה היא מלמעלה].
אייתוניה קמיה [הביאוהו לפני] דפתחיה שיבין ויבאר כוונת האלם בתנועותיו אלו.
אמר להו פתחיה: אית אתר דמתקריא [האם ישנו מקום הקרוי] "גגות צריפין" או "צריפין גגות"? לכו לשם ותמצאו שעורין לעומר.
והבין כן פתחיה ממה שהניח אלם זה ידו האחת לכוון הגגות ואחת לכוון הצריפין.
אזלין לתמן [הלכו לשם] לחפש אם ימצאו שעורין, ואשכחון, ואכן מצאו שעורים למנחת העומר.
אמר רבי יוסה בי רבי בון: פעם אחת נשדף [לקה בשדפון] כל העולם כולו, ולא היו יודעין מהיכן להביא העומר. והוה תמן חד אילם, דהוה יהיב ידיה על עיניה [שנתן ידו האחת על עיניו] וידיה השניה על סוכרא [הוא החור שבמזוזת הדלת, שבו תוחבין את הבריח לנעול הדלת].
אייתוניה לגבי פתחיה שיבין ממנו לאיזה מקום כוונתו.
אמר לון פתחיה: אית אתר דמיתקריא [ישנו מקום הקרוי] עין סוכר או סוכר עין, ולמד זאת ממה שנתן האלם ידו אחת על עינו ואחת על הסוכר, ושם תוכלו למצוא תבואה לעומר.
ואזלון תמן, ואשכחון.
מעשה בשלש נשים שהביאו קיניהן לכהנים להקריבן במקדש.
אחת אומרת: קן זו הבאתי לעינתי, ואחת אומרת: קן זו הבאתי לימתי, ואחת אומרת: לזיב תי.
זו שאומרת הבאתי לקינתי, סברין מימר [סבורין היו הכהנים לומר] שכוונתה ששופעת היא דם כמעין, ורוצה להביא קן לטהרת זיבתה, עוף אחד לחטאת ועוף אחד לעולה.
אמר לון פתחיה [מרדכי] הממונה על הקינין: זאת שאמרה הבאתי קן "לעינתי", בעיינא - סכנת.
שמא היתה מסוכנת בעיניה, ונתרפאה, ונדבה קן נדבה. והמביא קן נדבה מביא שני עופות לעולה, ולא אחד לחטאת ואחד לעולה.
וכן זו שאומרת הבאתי "קן לימתי", סברין מימר הכהנים שכוונתה ששופעת היא דם כים, ומביאה קן חובה לטהרת זיבתה.
אמר לון מרדכי: דלמא אין כוונתה לומר שזבה היא. אלא נתכוונה לומר שבימה סכנת, שנסתכנה בים וניצלה. ומשום כך נדבה קן נדבה, ועליה להביא שני עופות עולות, כדין קן נדבה.
וכן זו שאומרת הבאתי "קן לזיבתי", סברין מימר הכהנים שכוונתה שהיא זבה ממש, ומביאה קן חובה.
אמר לון מרדכי: זאב בה ליטול את בנה, ונדרה להביא קן להצלת בנה, ועליה להביא ב' עולות, כדין קן נדבה. (58)
שנינו במשנתינו: בן אחיה ממונה על חולי מעיים.
ומבארת הגמרא: מדוע היו מצויין כהנים חולי מעיים?
ואמרינן: על ידי שהיו הכהנים מהלכין יחפים על הרצפה, והיו אוכלין בשר הקדשים, ושותין מים שהרי אסורים לשתות יין בעזרה, היו באין לידי חולי המעיים.
והוה ידע הממונה על חולי המעיים, האי דין [איזה] חמר [יין] טב למעיא [טוב למעיים], והאי דין חמר סמם [מזיק] למעיא. שנינו במשנתנו: נחוניה היה חופר שיחין.
ואמרינן: שהיה חופר בורות שיחין ומערות.
דף יד.
והוה ידע (תחילת העמוד) האי דין כיף [איזה סלע] מקורר מיא [מימיו קרירין], והאי דין כיף אית בה שרברובי [ואיזה חמימים]. ועד היכן שרברובותיה מטיא [ועד היכן מגעת חמימותיה].
אמר רבי אליעזר: אעפ"י שהיה עוסק ודואג שיהיה מים לשתות לעולי רגלים, בכל זאת מת בנו בצמא.
אמר רבי חנינא: מאן דאמר רחמנא וותרן, יתוותרון בני מעויי [כל האומר שהקדוש ברוך הוא וותרן, שמוותר לעוברים על דבריו, "יוותרו מעיו", שיתהפכו ויפסק תפקודם].
אלא, הקב"ה דרכו שהוא מאריך רוחיה, ולבסוף - הוא גבי דידיה!
שאין הוא ותרן, אלא מאריך אפו, ולבסוף, גובה את חובו.
ודבר זה למדנו גם מעובדה זו של נחוניה חופר שיחין, כי אף שעסק במצוה זו, בכל זאת מת בנו בצמא מחמת שלא היה נחוניה מכסה את הבורות, היות ואין ויתור לפניו.
ואע"ג שפטור היה על פי דין מלכסותם כיון שמסרם לרבים, מכל מקום הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.
וכדאמר רב אחא: כתיב בתהילים "וסביביו נשערה מאד".
וכוונת הכתוב לומר שאלו הנמצאים סביבו של הקדוש ברוך הוא, שהם הצדיקים, הקרובים אליו והדבוקים בו - מדקדק הקב"ה עמהן במעשיהם כחוט השערה.
והביטוי "נשערה" - לשון שערה הוא.
אמר רבי יוסי: לא מטעם הזה אנו למדים כן. אלא מן מה דכתיב בתהילים: "ונורא הוא על כל סביביו".
הרי, שמטיל הקב"ה את מוראו ואימת משפטיו על הקרובים אליו יותר מן הרחוקים.
רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן אמר: מעשה בחסיד אחד, שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ושבים.
פעם אחת, היתה בתו עוברת בדרכה לילך להנשא, ושטפה נהר.
והוון כל עמא עללין לגביה. בעון מנחמתיה [והיו כל העם הולכים אצלו לנחמו], ולא קיבל עלוי מתנחמא [ולא קיבל עליה תנחומיהם].
עאל [נכנס] רבי פנחס בן יאיר לגביה. ובעי מנחמתיה, ולא קיבל עלוי מתנחמא [ורצה אף הוא לנחמו בדברים ולא קיבל החסיד תנחומיו].
אמר לון [להם] רבי פנחס בן יאיר: וכי דין הוא חסידכון [וכי זה הוא אשר אומרים אתם עליו כי חסיד הוא]? והרי אינו מצדיק עליו את הדין ואינו מקבל תנחומים!
אמרו ליה לרבי פנחס בן יאיר: רבי, כך וכך היה עושה, שהיה חופר בורות מים לצורך הרבים. וכך וכך אירע ליה, שבאו מי הנהר ושטפו את בתו בדרכה לנישואיה.
אמר להם רבי פנחס בן יאיר: אם כך היה עושה לשם שמים, וכי אפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו ומענישו במים - בטביעת בתו במי הנהר. לא יתכן. אלא, ודאי הוא שתעלה בתו מהנהר.
מיד נפלה קול הברה בעיר: באת בתו של אותו האיש! שניצלה משטפון הנהר.
אית דאמרי: שניצלה בסוכתא איתערית - שנזדמן לה ענף בנהר ונאחזה בו ויצאה.
ואית דאמרי: מלאך ירד מן השמים כדמות רבי פנחס בן יאיר, והצילה.
שנינו במשנתנו: גביני ממונה על הכרוז, שהיה מכריז בבית המקדש בבקר.
ומה היה אומר: עמדו הכהנים לעבודה, ולויים לדוכנן, וישראל למעמדן. (59) אגריפס המלך שמע קולו של גביני כשהכריז, עד שמונה פרסאות. ונתן לו מתנות הרבה.
בן גבר - היה ממונה על נעילת שערים.
תירגם [היה מפרש] רב, קומי [לפני] דבית רבי שילא להא דתנן בפרק קמא דיומא: בכל יום תורמין את המזבח מהאפר שעל גביו ב"קריאת הגבר".
ואמר: קריאת הגבר, פירושו: קרא גברא ואכריז כרוזא [קרא הגבר והכריז בכרוז], והיא קריאתו של גביני, שהיה מכריז: עמדו כהנים לעבודתכם.
אמרו ליה דבית רבי שילא: מנין לך לפרש דקריאת הגבר היא קריאתו של גביני?
אמור, פרש שקריאת הגבר משמעותה: קרא תרנגולא! שלתרנגול קורין "גבר" כדאמרינן במסכת יומא: היוצא לדרך קודם קריאת הגבר. והיא קריאת התרנגול.