חברותא על שקלים· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - התרומה
הלכה א - מתניתין:
א. התרומה שהביאו ללשכה - מה היו עושין בה?
היו לוקחין בה כבשים לתמידין הקריבין כל יום, ולמוספין הקריבין בשבתות ראשי חדשים ומועדים.
וכן נסכיהם של התמידין והמוספין היו באין מהתרומה.
וכן היו מביאין ממנה את מנחת העומר שמביאין בט"ז בניסן מן השעורים. ושתי הלחם שמביאים בחג השבועות. ולחם הפנים.
וכל קרבנות הציבור. (52)
וכן שומרי ספיחין בשביעית, שצריך להביא מנחת העומר ושתי הלחם מתבואה חדשה של שנה זו, ומארץ ישראל, ואסור לזרוע בשביעית, והיו נוטלין מתבואה שצמחה מאליה בשנת השמיטה [והצומח מאליו הוא הנקרא ספיח].
והיו בית דין שוכרים שומרים לשמור על הספיחים שלא יאכלום הבהמות, ולפי שצורך קרבן הוא, לכן אף הם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
רבי יוסי אומר: אף הרוצה, מתנדב מעצמו להיות שומר בחנם על הספיחים. (53)
אמרו לו חכמים לרבי יוסי: כיצד יתכן דבר זה?
דף י.
והרי אף אתה מודה ואומר שהעומר ושתי הלחם אין באין אלא (תחילת העמוד) משל ציבור. ואם התנדב אדם לשמור על הספיחים שהם הפקר נמצא שזכה בהם, ואין הקרבן קרב משל ציבור אלא משל יחיד.
ורבי יוסי סובר, כיון שנותנם לשם הציבור נעשה של כל הציבור, ותו לא הוי קרבן יחיד.
וחכמים סוברים, שכלל הוא, שאין קרבן יחיד משתנה לשם ציבור.
גמרא
במשנה במסכת תענית איתא, שהיו תשעה זמנים בשנה שהיו הכהנים ומשפחות מסוימות בישראל מתנדבים עצים להביא למערכה על גבי המזבח.
ואותם זמנים היו להם יום טוב, שאסור להם בהספד ובתענית.
ומקשה הגמרא: מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות במשנה באופן מיוחד בזמנים מיוחדים? והרי כל אחד יכול להתנדב ולהביא עצים למערכה, ומתי שירצה, ואם כן, מה הוא המיוחד באותם הזמנים?
אלא, שבשעה שעלו ישראל מן הגולה בימי עזרא, ולא מצאו עצים בלשכה לאש המערכה, ועמדו אלו [אותם משפחות] ונתנדבו עצים משל עצמן, ומסרום לציבור, וקרבו מהן קרבנות ציבור.
ובשכר זה התנו עמהן נביאים שביניהם [כגון חגי זכריה ומלאכי, עזרא ונחמיה] שמעתה, לעולם באותם תשעה זמנים המנויים במשנה במסכת תענית, אפילו הלשכה מליאה עצים, ועמדו בני המשפחות האלו ונתנדבו עצים משל עצמן, שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחילה.
ולכן הם נמנו במשנה, להודיעך שהעצים שלהם, באותם זמנים המנויים שם, קודמין לכל שאר עצים שבלשכה.
אמר רבי אחא הא דאמרינן שעצים לקרבנות ציבור באין משל יחיד - דרבי יוסה היא.
דרבי יוסה אומר במתניתין: אף הרוצה - מתנדב מעצמו להיות שומר חנם. ואף שזכה בתבואה על ידי שמירתו, מכל מקום כיון שמוסרה לציבור הוי קרבן ציבור.
אבל לחכמים אי אפשר להביא עצים משל יחיד, כי גם אם ימסרם לציבור, הא סברי שאין קרבן יחיד משתנה לשל ציבור.
רבי יוסי בשם רבי אילא אמר: דברי הכל היא.
שכולי עלמא מודו שעצים - גם היחיד יכול להביא ולמסור לציבור.
במה פליגין, דווקא בגופו של קרבן, שהוא חייב לבוא משל ציבור, וחששו שהיחיד לא ימסרם יפה יפה. (54)
אבל במכשירי קרבן, כגון עצים, שאינם קרבן עצמו - כל עמא מודיי [כולי עלמא מודו] שהוא משתנה מקרבן יחיד לקרבן ציבור.
כלומר, מכשירי מצוה אינם צריכים כלל להיות משל ציבור.
ומצינו שנחלקו רבי אחא ורבי יוסי גבי דין נוסף, האם מודו רבנן במכשירי קרבן שבאין משל היחיד:
דתני: אשה, שהיא אמו של הכהן הגדול, שעשתה כתונת לבנה, עבור בנה הכהן הגדול, לשרת בה בקדש ביום הכיפורים, כשירה.
ובלבד שתמסרנה לציבור.
אמר רבי אחא: משנה זו - דרבי יוסי היא.
דרבי יוסי אומר: אף הרוצה - מתנדב להיות שומר חנם על התבואה, ושוב מוסרה לציבור, וכשירה היא לעומר ולשתי הלחם, דהוו קרבנות ציבור.
אבל לרבנן חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. ולכן גם כתונת זו אינה כשירה לרבנן, דבעינן שתהא משל ציבור, וחיישינן שמא לא תמסרם יפה יפה.
ואילו רבי יוסי בשם רבי אילא אמר: דברי הכל היא.
ובמה פליגין רבנן על רבי יוסי - דווקא בגופו של קרבן, שצריך לבוא משל ציבור.
אבל במכשירי קרבן - כל עמא מודיי שהוא משתנה מקרבן יחיד לקרבן ציבור.
כלומר, מכשירי קרבן ציבור כשרים גם אם הם באים מן היחיד.
ואמרינן: מתניתא משנתנו פליגי על רבי אחא. כי ממשנתנו מוכח שגם לרבנן קרב קרבן עצים משל יחיד. וכדאמר רבי יוסי בשם רבי אילא, שמכשירי קרבן כשירין אף כשהביאם יחיד.
דתניא בברייתא במגילת תענית: אותן הימים של הבאת העצים, נוהגין בהם אותן המשפחות יום טוב, בין בשעה שהמקדש קיים, והקריבו קרבן, ובין שלא בשעת הקרבת הקרבן. אלא אפילו אחר חרבן בית המקדש היה זה יום טוב שלהם.
רבי יוסי אומר: אינן נוהגין בימים אלו יום טוב, אלא בשעת קרבן בלבד. אבל אחר החרבן, שכבר לא הקריבו קרבנות, ושוב לא הביאו עצים - לא נהגו באותם הימים יום טוב.
אמר רבי אליעזר בי רבי צדוק: אנו היינו מבני סנאה בן בנימין, מאחת המשפחות שהביאו עצים לקרבן. וזמן משפחתנו היה קבוע להביא עצים בי' באב.
ואירע שחל תשעה באב להיות בשבת, ודחינו אותו למוצאי שבת.
דהיינו, שהתענו צום תשעה באב ביום ראשון, כדין תשעה באב נדחה. והיינו מתענין באותו היום, ולא משלימין את התענית, אלא אכלנו לפני סוף היום, כדי שלא להיות בכל אותו היום בתענית. לפי שאותו היום עשרה באב הוא, ויום טוב שלנו היה.
ורצה רבי אליעזר בי רבי צדוק להוכיח מכך שאפילו בזמן שאין בית המקדש קיים [שהרי הוא היה אחר החרבן, שהרי התענו בתשעה באב], ואין מקריבין קרבן, מכל מקום נהגו אותו יום טוב.
ומזה מוכיחה הגמרא, שעל אף שרבי אליעזר ברבי צדוק הוא מרבנן דפליגי על רבי יוסי, אפילו הכי החזיק את אותו היום ליום טוב. ומוכח, שהקריבו יחידים קרבן עצים.
ובהכרח, שמכשירי קרבן שאני, וכולי עלמא מודו שבאים משל יחיד. [פירשנו הסוגיא כפי גירסת הגר"א, ויש פירושים אחרים].
תמן במסכת מנחות תנינן: כל קרבנות [מנחות] היחיד והציבור - באין בין מן תבואת הארץ ובין מן תבואת חוצה לארץ.
בין מן החדש [גידולי שנה זו] ובין מן הישן [גידולי שנה שעברה].
חוץ מן מנחת העומר ושתי הלחם, שאין באין אלא מן החדש, ומן הגדל בארץ בלבד.
אמר רב חונה בשם רבי ירמיה: משנה זו - דרבי ישמעאל היא.
דמצינו שרבי ישמעאל אומר: אין העומר בא מן הסוריא, ואף שלגבי כמה הלכות סוריא היא כארץ ישראל.
ומוכח, שכל שכן שאין העומר בא מחוץ לארץ.
אבל רבנן, דפליגי על רבי ישמעאל, וסברי שעומר בא מסוריא, הוא הדין שהם סוברים שבא אפילו מחוץ לארץ, ודלא כמתניתין דמנחות.
תמן במסכת כלים תנינן: עשר קדושות של הארצות הן, זו למעלה מזו
ארץ ישראל - מקודשת מכל הארצות.
ומה היא קדושתה - שמביאין ממנה מנחת העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות.
אמר רבי חייא בשם רבי ירמיה: משנה זו - דרבי ישמעאל היא!
דרבי ישמעאל אמר: אין העומר בא מן הסוריא, וקל חומר שאינו בא משאר ארצות. אבל רבנן דפליגי בסוריא, מכשירין נמי עומר הבא משאר ארצות.
תמן במסכת שביעית תנינן:
הא דכתיב "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות. בחריש ובקציר תשבות"
- אינו ענין לשבת.
שהרי בשבת כבר נאמר "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה".
ולכן, תנהו ענין לשביעית.
ואף בשביעית אינו צריך לאסור עבודת קרקע, דכתיב "לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה".
ומדכתיב שוב "בחריש ובקציר תשבות", דרשו לרבות:
ולפיכך רבי ישמעאל אומר: מקרא זה בא ללמד היתר קציר העומר בשביעית.
שהקיש הכתוב חריש לקציר. ודרשינן מההיקש הכי:
מה חריש שאסר הכתוב הוא חריש של "רשות", שאין לך חריש של מצוה כלל, אף קציר שאסר הכתוב, לא אסר אלא קציר של רשות.
יצא קציר העומר, שהוא מצוה, ולכן מותר לקוצרו בשביעית.
שנינו במשנה: שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
ואמרינן: מאן הוא התנא הסובר ששומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה?
רבי ישמעאל היא, הסובר שאין העומר בא מן סוריא.
כי לפי חכמים לא הוצרכו לשמור ספיחין, אלא יביאו שעורים לעומר מסוריא, שאין בה איסור שביעית.
אמר רבי יוסה: מתניתין - דברי הכל היא, ולעולם עומר הבא מסוריא כשר.
והכי קאמר: אם לא מצאו תבואה שעדיין לא נקצרה בסוריא - מביאין אותן מספיחין שבארץ ישראל. ובאופן זה צריכין שומרין, והן נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
ומסתפקת הגמרא: ההן [האי] עומר, אם אין ספיחי תבואה להביאו מהם - מהו שיזרע בתחילה [לכתחילה] שעורים בשנת השמיטה כדי להביא מהן מנחת העומר?
האם כשם שהתיר רבי ישמעאל לקצור בשביעית לשם מצות הבאת העומר התיר נמי לזרוע לשם כך, או לא?
רבי חייא בר אדא בעי קומי [הקשה לפני] רבי מנא: הכיצד יתכן שיהיה מותר לזרוע שעורים בשביעית, ולהביא מהם העומר?
והרי כל המנחות הנאכלות, נוטל מהן קומץ, ומקטירו על גבי המזבח, ועל ידי כן מתיר השיריים לאכילה.
ואם אין הקמיצה מתירה את השיירים - לאו שמה קמיצה!
ואם כן, במנחת העומר של שביעית, אפילו אם יהיה מותר לקוצרה, מכל מקום היאך היא כשירה, והלא נמצא כ"קומץ על השיריים שאינן נאכלין", שהרי השיריים אסורין באכילה כיון שנזרעו בשביעית, ונמצא שהקומץ אינו מתיר את שיירי המנחה באכילה, ואין עבודת הקמיצה כשירה! (55) אמר ליה רבי מנא: שפיר קמבעיא לן אם מותר לזרוע בשביעית לשם הבאת העומר, ולא אכפת לן שאין השיריים מותרין.
כי נעשה הדבר כאותם חמשה דברים שנמנו במסכת פסחים, שהן באין וקריבין אף כשהן בטומאה, ואין נאכלין בטומאה.
ועומר ושתי הלחם נמנין ביניהם, הרי אף שאין השיריים נאכלין, מכל מקום הוי קמיצה כשירה.
ועתה דנה הגמרא בשאלה כיצד ניתן לשלם לשומרים מתרומת הלשכה, למרות שהיא הקדש, ואסור לעשות בה שימוש חולין מדין מעילה.
והוינן בה: מה ששנינו כי שומרי ספיחין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה - כיצד הוא [הגזבר שנותן להם שכרן] עושה?
היאך הוא נותן להם מעות הקדש, הא אין הקדש יוצא לחולין בלא חילול?
ומפרשת הגמרא: הגזבר נוטל מעות מן השולחני בהלואה, ונותן לקוצרין ולשומרין בשכרן עד שלא [קודם] שיקרב העומר.
ואחר כך מביא מעות הקדש מתרומת הלשכה, ומחללין את המעות עליו, [על העומר הקצור], ועל ידי כן העומר מתקדש והמעות יוצאין לחולין. ואת המעות האלו שיוצאין לחולין פורעין לשולחני עבור הלואתו.
ומקשה הגמרא: וכי טבות כן!? והיינו, וכי טוב הוא לעשות כן? הרי המעות שהוא חייב לשומרין ולקוצרים הם הרבה יותר משווי העומר, והיאך הוא מחלל מעות הרבה על שיווי מועט?
אמר רבי יוסי בשם רבי אחא בשם רבי בא: כל מה שיתן כנגד העומר בשביעית - הן הן דמיו משעה ראשונה! דמחשיבין את שויו של העומר לפי מה שצריך להשקיע בשמירתו, וכיון שהוא נצרך לשומרין הרי דמיו מרובים כדמי השמירה.
תנא: אף בפתחי אבנים [המסתתים אבנים] לצורך בנין הבית כן הוא עושה בנתינת שכרן, וכדמפרש:
כיצד הוא עושה? נוטל מעות בהלואה מן השולחני, ונותן לחוצבין ולסתתין בשכרן עד שלא תנתן האבן על גבי הדימוס [שורת האבנים בבנין].
ומשניתן האבן על גבי הדימוס - מביא מעות מתרומת הלשכה, ומחללין המעות עליה, ופורע את המעות שיצאו לחולין לשולחני.
וגם על זה הקשתה הגמרא: וכי טבות לעשות כן? והרי אין שווי אבן הבנין עולה כדי שכר האומנין, ואיך שכרן מתחלל על האבן.
אמר רבי יוסי בשם רבי אחא בי רבי בון בשם שמואל: כל מה שיתן - הן הן דמיה בשעה ראשונה! כי מכיון שהוצרכו האבנים לסיתות הרי דמיהן מרובים, והם שוים כשווי העבודה שהושקעה בעשייתן.
דף י:
הלכה ב - מתניתין:
פרה אדומה, ושעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, ולשון של זהורית [עיין בהערה, (56) שמתבארות בה שלש דעות של ראשונים באיזה לשון זהורית מדובר] - באין גם הם מתרומת הלשכה.
והיינו טעמא, משום שפרה אדומה קרויה בתורה בשם "חטאת" [שנאמר "למי נדה - חטאת היא"]. ולכן דינה כקרבנות, הבאים מתרומת הלשכה.
וחוט השני דינו כקרבן [עיין בהערה הקודמת כיצד הוא משתייך לקרבן], ולכן גם הוא בא מתרומת הלשכה.
ושעיר המשתלח בא מתרומת הלשכה, על אף שאינו קרבן הקרב על גבי המזבח, משום דכתיב "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים: אחד לה', ואחד לעזאזל". ודרשינן מדכתיב "שני שעירי עזים" - שיהיו שניהם שוים, הן בדמי המקח, והן בלקיחתן כאחת, ומכאן למדנו ששניהם באין מתרומת הלשכה.
[ועיין בכתבי הגר"ח, ובמקדש דוד, שהאריכו לבאר את מהותו של שעיר המשתלח, האם יש בו דין קרבן, והאם לשון הזהורית שייכת לקרבן].
ב. ועתה מונה המשנה את הדברים שבאין ממעות השקלים שנשארו בלשכה, אחר שתרמו ג' התרומות לתוך הקופות [כפי ששנינו בפרק ג]:
כבש הפרה - כמין גשר כפול, זה על גבי זה, היו עושין מהר הבית להר המשחה, ועליו היו מוציאין את הפרה האדומה, מפני חשש טומאת קבר התהום.
וכבש השעיר המשתלח - שהיו עושין מהעזרה עד מחוץ לעיר, ועליו הוציאו את השעיר המשתלח לעזאזל, מפני האנשים שהיו תולשין שערו של המוליך, כדי למהרו שלא ישהה העוונות על ישראל.
ולשון זהורית - שהיו קושרין בין קרניו של שעיר המשתלח לידע אם נתכפרו עוונותיהם של ישראל [שאם היה מלבין היה סימן שנתכפרו העוונות].
ואמת המים שהיתה עוברת בעזרה.
וחומות העיר ומגדלותיה, וכל שאר צרכי העיר - היו באין ממעות שירי הלשכה, כיון שכל אלו אינן צרכי קרבנות.
אבא שאול אומר: הכבש שעליו היו מוציאין את הפרה אדומה - כהנים גדולים היו עושין אותו מהכסף של עצמן.
ג. מותר שיירי הלשכה, השקלים שנשארו בלשכה אחר שעשו מהם כל הצרכים האמורים לעיל - מה היו עושין בהם?
לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות, ומוכרין למי שהוצרך להביא מנחה, והשכר שהיו מרוויחים מכך נופל להקדש. דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר אין משתכרין [אין עושים מסחר כדי להרוויח] בשל הקדש. שלפעמים איכא נמי הפסד.
ואף לא משתכרין מכסף צדקה של עניים, כאשר אין עניים, מהאי טעמא. אלא יהיה הכסף מונח עד שיבואו עניים.
ד. ועתה מפרשת המשנה מה היו עושין במה שהיה נותר בקופות שתרמו לתוכן ממעות הלשכה.
כי בכסף הנשאר משנה שעברה לא היו מביאין בו קרבנות ציבור, לפי שאין מביאין קרבנות ציבור אלא מהתרומה החדשה.
מותר התרומה שנשאר בקופות בראש חודש ניסן - מה היו עושין בה?
רקועי זהב [טסין של זהב דקין], צפוי לקירות לתקרה ולרצפה, לבית קדשי הקדשים. רבי ישמעאל אומר: מותר הפירות [ובגמרא מפרש מה הוא] - הוא שמביאים ממנו לקיץ המזבח.
שבשעה שהמזבח היה בטל, ואין העם מקריבין קרבנות, היו מקריבין בו עולות "נדבת ציבור", וממותר הפירות היו מביאים עולות שכאלו.
ועולות אלו נקראות "קיץ המזבח".
ונקראות עולות נדבת הציבור בשם זה, כי "קיץ" פירושו "פירות", [שמואל ב טז ב], וכשם שרגילים להעלות פירות ומיני מתיקה על השלחן בגמר הסעודה, כך אחר שגמרו להביא את קרבנות חובות היום, מביאין את העולות הללו כ"קינוח סעודה" למזבח.
אבל מותר התרומה שנשאר בקופות שתרמו מהם את השקלים שבלשכה, סובר רבי ישמעאל שהוא נועד לקנות כלי שרת.
שסובר רבי ישמעאל שמכשירי קרבן הם כקרבן, ולכן הם באים מהמעות שהקרבנות באין מהם.
רבי עקיבא אומר: ממותר התרומה שנשאר בלשכה היו לוקחין עולות לקיץ המזבח, כדברי תנא קמא.
וממותר נסכים [ומפרש בגמרא מה הוא] היו נוטלין לקנות בהם כלי שרת.
רבי חנינא סגן הכהנים אומר: מותר נסכים היה לקיץ המזבח.
ואילו מותר התרומה היה מיועד לקניית כלי שרת.
זה וזה, רבי עקיבא ורבי חנינא סגן הכהנים, לא היו מודים לרבי ישמעאל במותר פירות. שהם סוברים שלא היה מותר פירות כלל, היות שאין משתכרין במעות הקדש.
גמרא:
שנינו במשנה: כבש פרה וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו.
בשלשה ענינים בתורה מצינו שיש בהם צורך ב"לשון צמר", הצבוע בצבע אדום, הנקרא "שני תולעת".
ועל זה אמר רבי ישמעאל בר נחמן בשם רבי יונתן:
ג' לשונות צמר של זהורית אדומה הן, וחלוקין במשקלן:
א. לשון זהורית של שעיר המשתלח, שהיו קושרין בין קרניו, היה משקלו סלע. כיון שצריך לחולקו לשניים, כדתנן במסכת יומא: חציו קושר בסלע, וחציו קושר בין קרניו. לפיכך היה משקלו רב.
ב. לשון זהורית הנצרך לטהרתו של המצורע, לטבול במים שמזים עליו, דיו במשקל שקל, שהוא חצי סלע. הואיל ואין צריך לחלקו לשניים.
ג. לשון זהורית של פרה אדומה, שמשליכין אותו לתוך שריפת הפרה צריך שיהיה כבד כדי שיוכלו להשליכו, ולכן צריך שיהיה במשקל שתי סלעים.
רבי חנויה דברת חוורין אמר בשם רבי בא בר זבדא, בשם רבי שמעון בן חלפתא: לשון זהורית של פרה אדומה - משקלה בשתי סלעים ומחצה. ואית דמפקין לישנא [ויש אומרים דין זה בלשון אחר]: משקלה בעשרה זוז. ואין חילוק בין הלשונות, שהסלע הוא ד' זוזים, נמצא ששתי סלעים ומחצה הם עשרה זוז.
ועתה הגמרא מונה עוד "עושי מלאכות" הנוטלין שכרן מתרומת הלשכה:
אמר רבי יהודה בשם רבי שמואל: תלמידי חכמים המלמדין את הכהנים הלכות שחיטה, והלכות קבלת הדם, והלכות זריקת דם הקרבנות - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
אמר רבי יצחק בר רדיפה בשם רבי אימי: מבקרי מומי בהמות קדשים [שהיו ממונים על בדיקת מומי הבהמות] - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
אמר רבי אחא בשם רבי תנחום בר חייא בשם רבי שמלאי: מגיהי ספר תורה שהיה מונח בעזרה - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
אמר גידל בר בנימין בשם רבי אסי: שני דייני גזילות שהיו דנים דיני גזילות בירושלים - היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
שמואל אמר: נשים האורגות בפרוכת שהיתה מפרידה בין ההיכל לקדש הקדשים - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
בבית ראשון, בנה שלמה כותל רוחב אמה [הנקרא "אמה טרקסין"] כדי להפריד בין היכל לקודש הקדשים. ואילו בבית השני היתה התקרה מאד גבוהה, ולא היתה חומת המחיצה יכולה להתקיים בגובה רב שכזה. ולכן עשו שם שתי פרוכות, וביניהן אמה.
וסבר שמואל, שהאורגות פרוכות אלו היו מקבלות שכרן מתרומת הלשכה.
רבי חונה אמר: נטלו שכרן מתרומת בדק הבית.
ומפרשת הגמרא: במה פליג רבי חונה עם שמואל?
שמואל עבד לה החשיבה לפרוכת ככלים, כדין כלי שרת הנקנים מתרומת הלשכה.
ואילו רב הונה עבד לה החשיבה כבנין, כיון שהיא באה תחת בנין החומה של "אמה טרקסין", שהיתה בנין בבית שבנה שלמה ולא פרוכת, ואת הבנין לא היו בונים מתרומת הלשכה אלא ממה שיבואר לקמן.
אמר רבי חזקיה: תנא רבי יהודה גדגדות [כך שמו]: הקטורת, וכל קרבנות הציבור - באין מתרומת הלשכה.
מזבח הזהב שהוא מיטלטל ונחשב ככלי, וכל כלי שרת - באין ממותר נסכים [מהרווח המגיע להקדש על ידי הנסכים, ומבואר להלן].
מזבח העולה, שהוא בנוי, וההיכל, והעזרות - באין מכספי [גירסת הגר"א] בדק הבית.
בנין שהיו בונין חוץ לעזרות כגון חומות העיר ומגדלותיה - באין משיירי הלשכה [גרסת הגר"א].
[והיינו, מהשיירים הנותרים בלשכה אחר הקרבת כל קרבנות שנה זו].
ומקשינן: היאך אמרת שבנין ירושלים שהוא חוץ לעזרות בא משיירי הלשכה?
והא תני: אבני ירושלים - מועלין בהם! וכי יש מעילה בשיריים [בשיירי הלשכה].
ומשנינן: אכן יש מעילה בשיירים, כשיטת רבי מאיר.
דרבי מאיר אמר: מועלין בשיריים.