חברותא על שקלים· הרב יעקב שולביץ
פרק שביעי - מעות שנמצאו
הלכה א - מתניתין:
מעות שנמצאו בין הקופות שהיו במקדש, וכפי ששנינו בפרק שישי שהיו י"ג קופות.
אם נמצאו המעות בין קופה של שקלים המיועדת לקרבנות ציבור לבין קופה של נדבה המיועדת לנדבת יחיד [לפי שהיו עומדות שתי הקופות האלו זו אצל זו, כדמפרש בגמרא], ועתה מסתפקים אנו מאיזו קופה נפלו.
אם נמצאו קרוב לקופת השקלים מסתבר שמשם הגיעו, ויפלו לשקלים.
ואם נמצאו קרוב לקופה של נדבה, יפלו לנדבה.
ואם נמצאו בריחוק שוה, מחצה למחצה, יפלו לנדבה מספק, ובגמרא מפרש טעמא.
מעות שנמצאו בין קופה של מעות המיועדות לעצים לקופה של מעות המיועדות ללבונה:
אם נמצאו קרוב לעצים יפלו לעצים.
קרוב ללבונה יפלו ללבונה.
מחצה למחצה יפלו ללבונה מספק.
משום שעצים הם רק מכשירי קרבן, ואילו לבונה היא עצמה קריבה על גבי המזבח.
מעות שנמצאו בין קופה של קינין [המיועדת ליולדות עניות וזבין ושאר מחוייבי קינין, שהיו מביאין שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת] לבין קופה המיועדת לגוזלי עולה, שמהם הכל עולה].
נמצאו קרוב לקינין, יפלו לקינין. נמצאו קרוב לגוזלי עולה, יפלו לגוזלי עולה.
ואם נמצאו מחצה למחצה, יפלו לגוזלי עולה, כיון שכך קרב הכל לעולה, שכולה כליל למזבח.
מעות שמצא אדם בביתו בין קופה של חולין לקופה של מעשר שני:
נמצאו קרוב לחולין יפלו לחולין, קרוב למעשר שני יפלו למעשר שני, מחצה למחצה יפלו למעשר שני. שמספק מחמירין לנהוג בהן בקדושת מעשר שני.
זה הכלל: הולכין בספק אחר הקרוב אפילו להקל, וכשנמצאו מחצה למחצה הולכין להחמיר.
גמרא:
והוינן במה ששנינו במשנה שנמצאו מעות בין קופת השקלים לקופת הנדבה:
הלוא לא היו קופות אלו סמוכות?
והגמרא סברה כי הקופות עמדו בשורה, זו אחר זו. ולפי זה קופת השקלים נמצאת בתחילת השורה, ואילו קופת הנדבה בסוף השורה, וכדתנן במשנה סוף פרק שישי, שקופת השקלים היתה ראשונה וקופת הנדבה אחרונה.
ואם כן, לא הוצרכה, לא היה לו צורך לתנא לכתוב "מעות שנמצאו בין השקלים לנדבה", אלא "בין שקלים לקינים", בין קופת השקלים לקופת הקינין, שהן היו סמוכות.
אמר רבי אבון בשם רבי פנחס: לא היו הקופות נתונות בשורה. אלא כמין קובליים [עיגול] היו עשויין.
נמצא שקופת הנדבה, שהיא אחרונה, והיתה בסוף העיגול, היתה סמוכה לקופת השקלים, שהיתה הראשונה בעיגול, וכך היתה סמוכה לה.
ומבארת הגמרא הא דאמרינן שאם היו המעות מחצה למחצה והוי ספק השקול יפלו לנדבה:
אית דבעי מימר [יש שרצו לומר] בטעם הדבר שיפלו לנדבה, ולא ילכו אלו המעות לתרומת השקלים, כי שמא יהיה בהם יותר מכדי צורך הקרבנות, ואז יפלו לשיירי הלשכה, שבונים מהם חומת העיר.
ולכן יפלו המעות לנדבה, שהנדבה חמורה הימנה, שהנדבה לעולם לקרבנות אזלא.
ואית דבעי מימר [ויש שרצו לומר] בטעם הדבר שמעות שנמצאו במחצה למחצה יפלו לנדבה ולא לשקלים לקרבנות הציבור, כי אם באמת באו מנדבה שהביאם היחיד אי אפשר להקריב מהם קרבנות הציבור, שאין מקריבין אותן אלא ממה שהובא בחובה על ידי הציבור.
והרי זה דומה כמי שהפריש שקלו ומת.
וכמו דאמר רבי יסא: עד דאנא תמן, שמעית קל רבי יהודה שאל לשמואל [כשהייתי בבבל שמעתי קולו של רבי יהודה כאשר שאל את שמואל]: הפריש שקלו למחצית השקל ומת קודם שהגיע ללשכה - מה יעשו בו?
ואמר ליה, כי אותו השקל יפול לנדבה, ויקריבו ממנו עולה הבאה מנדבת יחיד, ולא ילך לשקלים. שאם כן נמצא קרבן ציבור קרב משקל שאינו בא בחובה. דכיון שמת, שוב אינו מחוייב במחצית השקל, ואין זה שקל הבא לחובה.
והכי נמי בשקל הנמצא, לא יפול שקל זה לשקלי ציבור, כי שמא בא הוא באמת מנדבה, ואינו כשר לשקלי קרבנות הציבור, שאין באין אלא מן החובה.
ואמרינן: מורת עשירית האיפה שלו, של כהן גדול, שהיה מקריב בכל יום מנחת חביתין [הבאה מעשרון, שהיה חוצהו, ומקריבו מחציתו בבוקר ומחציתו בערב], אם הפריש מעות לעשירית האיפה של היום ונתותרו - מה יעשה בהן?
רבי יוחנן אמר: לא יקריבום, אלא יוליכם לים המלח ואסור ליהנות מהן, ואם נהנה אינו מביא קרבן מעילה.
רבי לעזר אמר: יפלו לנדבה כדין מותר חטאת, דרחמנא קרייה למנחת חביתין "חטאת".
שנינו במשנה: מעות שנמצאו בין קנין לגוזלי עולה. מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה: וקשיא על דין זה: וכי יתכן כי מעות שהופרשו לחטאת תהא קריבה מהן לעולה!? והרי יש לחוש שמא היו המעות מקופת הקינין, שקרבה מהן גם חטאת, ואיך עתה ינתנו לקופת גוזלי עולה, שהרי נמצא שקרבה עולה מדמי חטאת.
אמר חזקיה בשם רבי שמעון בן לקיש: כל הנותן מעות לקופות, על דעת בית דין הוא נותן.
ותנאי בית דין הוא על המותרות שנתותרו ממה שהופרש לקרבן חטאת, וכן על הספיקות שאין יודעין אם מחטאת הן או מעולה - שיקרבו לשם עולות.
ומקשינן תו: הלוא איכא למיחש שמא באו מעות הללו מקופת קיני חובה, שנתנה אשה יולדת מעותיה שם כדי שיביאו הכהנים בהן קן לחובתה. ואם יביאו בהן גוזלי עולה, נמצא שלא הביאה חובתה.
ואם כן האשה הזאת - במה היא מתכפרת?
אמר רבי יצחק: אף זה תנאי בית דין הוא, שהמספק את הקינין להקדש מספק את הפסולות ואת האובדות.
כלומר, אותו אדם שקונה ממנו ההקדש את העופות לצורך קיני חובה, מקבל עליו אחריות לתת קינין תחת הקינין שנמצאו פסולות, וכן תחת דמי הקינין שנאבדו.
ואשה זו תתכפר באותו הקן שיספק זה תחת מעות אלו שנמצאו בין הקופות. (83)
ומקשינן: מדוע תנן במתניתין רק דין מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה, ובין עצים ללבונה, ובין קינין לגוזלי עולה בלבד.
וכי לא צורכה דלא ליתני [וכי לא צריך לשנות גם] הדין בנמצאו מעות בין קטורת לעצים, ובין לבונה לזהב המיועד לכפורת?
ומשנינן: כל זה כלול בהא דתניתה בסופה [במה ששנוי בסוף המשנה]: זה הכלל: הולכין אחר הקרוב. מחצה למחצה - להחמיר.
הלכה ב - מתניתין:
מעות שנמצאו בירושלים לפני סוחרי בהמה, לעולם הם בחזקת כסף מעשר שני, משום שרוב הבהמות בירושלים נקנות מכסף מעשר שני.
פירות מעשר שני מותרים באכילה רק בירושלים. וכל מי שיש בידו פירות מעשר שני ואינו רוצה להעלותם לירושלים, יכול לחללם על מעות, ועל ידי כך נתפסת קדושת מעשר שני במעות, והפירות נעשים חולין. והוא מעלה את הכסף לירושלים, וקונה בהם דברי מאכל, ואוכלם בירושלים.
ולפי שלא היו מספיקים עולי הרגלים לאכול את כל מעות המעשר שני שבידם בעודם בירושלים, היו נותנים אותם לבני העיר תמורת איזו שהיא טובת הנאה, ובני ירושלים היו אוכלים אותם בקדושתם במשך כל ימות השנה.
ועיקר אכילת מעות מעשר שני היתה בבשר שלמים, שהיו קונים בהם בהמות, ומקריבים אותן לשלמים. משום שכל זמן שיש לאדם מעות מעשר שני אינו לוקח את קרבנותיו במעות חולין.
ומאחר שרוב הבהמות שבירושלים נקנות מכסף מעשר שני, רוב המעות שנפלו מיד קוני הבהמות ונמצאו לפני סוחרי בהמה היו מעות מעשר. לפיכך, אזלינן בהו בתר רובא, ותלינן שכסף מעשר שני הם.
[ואף שאפשר שנפלו המעות מיד המוכרין לאחר שנקנו הבהמות מהם, וכבר נתחללו, מכל מקום ספק הוא, וספק איסורא לחומרא].
ואם נמצאו המעות בהר הבית, לעולם הם בחזקת חולין. ואפילו בשעת הרגל, שמעות מעשר שני מרובות בירושלים יותר ממעות חולין, נמי אין לתלות שמעשר הן, לפי שאזלינן אחר רוב השנה, ותלינן שלא בימי הרגל נפלו, אלא בשאר ימות השנה, שבהם רוב המעות הן חולין. (84)
ומעות שנמצאו בירושלים - בשאר כל ימות השנה הרי הן בחזקת חולין, לפי שבימות השנה רוב קוני הבהמות קונין מכסף חולין.
ואם נמצאו בשעת הרגל - הכל מעשר, לפי שרוב מעות שבירושלים בשעת הרגל, הן מכסף מעשר.
והכא לא אזלינן אחר רוב ימות השנה ונימא חולין הן, לפי ששוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום מפני הטיט, ואם היו נופלות המעות קודם הרגל היו נמצאות בשעת הכיבוד וניטלות משם, הלכך תלינן דהשתא בשעת הרגל נפלו.
אבל הר הבית אינו עשוי להתכבד בכל יום, שאין שם צורך בכך לפי שמשופע הוא והרוח מכבדתו מעפרו. וכמו כן אין אדם נכנס לתוכו עם מעותיו, ואפשר שלא נפלו עתה אלא קודם הרגל.
ומשום כן אף אם נמצאו בו מעות בימות הרגל, חולין הם. משום שאזלינן בתר רוב ימות השנה, ותלינן שבהם נפלו המעות, והרי בשאר ימות השנה רוב המעות בירושלים חולין הם.
בשר שנמצא בעזרה, ומספקינן אם הוא בשר עולה וצריך להקטירו על מזבח או שמא בשר חטאת הוא, ונאכל - אם נמצא כשהוא מנותח לאברים ואינו חתוך לחתיכות, תלינן שהוא בשר עולות. (85)
ואם נמצא כשהוא חתוך לחתיכות תלינן שהוא בשר חטאות. כי כל דבר הנאכל נחתך לחתיכות. ואילו העולה, הואיל וכולה לאישים, די לה לחותכה איברים איברים.
ואם נמצא בשר בירושלים, תלינן שהוא מזבחי שלמים, שרוב בשר שבירושלים שלמים הוא [כדפרשנו לעיל גבי מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה.
זה וזה גם בשר הנמצא בעזרה וגם הנמצא בירושלים אינו קרב, כי שמא נפסל בלינה, דחיישינן שמא עבר לילה מהזמן שנשחט, ושוב אי אפשר להקריבו
וגם אינו נאכל, שמא עבר זמן אכילה, ונעשה נותר.
הלכך, תעובר צורתו. כלומר, ישהו את הבשר הזה, עד שיפסל ויהא נותר בודאי [וקרי ליה "עיבור צורה", שעל ידי השהיתו עוברת ומשתנית צורתו].
בשר הנמצא בעזרה, שהוא או עולה או חטאת - ישהנו לילה אחד, שזהו זמן אכילתו או הקרבתו, ואחר כך נעשה נותר.
ובשר הנמצא בירושלים, שאנו תולים שהוא זבחי שלמים - ישהנו שני ימים, ואזי נעשה נותר בודאי.
ולאחר השהייתו, יצא הבשר לבית השריפה, כדין קדשים פסולים, שדינם בשריפה.
אבל קודם לזמן זה אי אפשר לשורפו לפי שאינו ודאי נותר, ושמא הוו קדשים כשרים, ואסור לשורפן.
ולא תקשי לך: הואיל וזה וזה לשריפה אזיל - מה נפקא מינה אי הוי עולה או חטאת?
יש נפקא מינה: כהן האוכל עולה לוקה, הואיל ודינה שתוקרב כליל למזבח. ואילו כהן האוכל חטאת אינו לוקה, שאדרבה, דינה הוא להיאכל על ידי הכהנים.
ובין חטאות ועולות לבין שלמים יש נפקא מינה: אם להשהותן יום אחד או יומיים קודם שיוציאן לבית השריפה.
ואם נמצא בשר בגבולין, בכל מקום מחוץ לירושלים - אם היה מנותח לאברים הרי הוא בחזקת נבילות. שכך הדרך, שחותכין הנבילות לאברים, ומשליכן ברחובות כדי שיאכלום הכלבים.
ואם היה חתוך לחתיכות - הרי הן מותרות. שאין דרך לחתוך לחתיכות קטנות אלא את הכשירות כדי למוכרן או לתת אותן לקדירה.
דף יט:
ובשעת הרגל, שהבשר מרובה, ואין חותכין הבשר לחתיכות קטנות, אלא מבשלין אותו אברים אברים - אף אם מצא חתיכות הבשר כשהן מנותחות לאברים, הרי הן מותרות.
גמרא:
שנינו במשנה: מעות הנמצאות בהר הבית הרי הן בחזקת חולין.
ומקשינן: לא צורכה וכי לא היה צריך התנא לומר ההיפך: דלא יהיה בהר הבית אלא מעות שהן קודש?!
שהרי מעות אלו ודאי מתרומת הלשכה נפלו, שהרי אין אדם רשאי ליכנס לשם ומעותיו צרורין לו בסדינו.
אמר רבי בא אמר רבי חייה בשם רבי יוחנן: אף מעות שנטל הכהן מן הלשכה אינן קודש אלא חולין.
כי חזקה היא שאין הכהן הגזבר מוציא מן הלשכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה. ונמצא שהמעות חולין הן ולא קודש.
שנינו במשנה: בשר שנמצא בעזרה - זה וזה תעובר צורתו, ויצא לבית השריפה:
קדשים שהסיחו דעת מהם הרי הם פסולים.
ואיכא מאן דאמר שהלכה זו היא "מעלה בקדשים", ואפילו יבוא אליהו ויאמר שלא נטמאו הקדשים במשך כל הזמן שהסיחו דעת מהם, אין שומעין לו להכשירם.
ולהך מאן דאמר, כיון שהוא פסול ישרף מיד.
ואיכא מאן דאמר שהוא פסול מספק, שמא נטמא.
ולדידיה אי אפשר לשורפו עד שתעובר צורתו.
וזהו דעת רבי לעזר בשם רבי הושעיא:
אמר רבי לעזר בשם רבי הושעיא: היסח הדעת בקדשים הרי הוא פסול, אך טעון עיבור צורה, שיפסל אחר שיעבור זמן אכילתו וייעשה נותר, ורק אחר כך הוא נשרף.
אמר רבי הושעיא: מתניתין אמרה כן [ממשנתינו מוכח דין זה].
דאיתא במשנה, אותן קדשים הנמצאים בעזרה - תעובר צורתו ויצא לבית השריפה.
והרי אותן קדשים שנמצאו היו אבודין, והסיחו דעת מהם. ואם הם פסולים מחמת היסח הדעת אפילו אם בודאי לא נטמאו, מדוע הוצרכו "עיבור צורה".
ומוכח, שכל קודש שנפסל על ידי היסח הדעת, הוי רק פסול מספק, שמא נטמא, ולכך אינו נשרף עד שתעובר צורתו.
אמר רבי יוסי: ויאות, שפיר מובן הדין שישרף בשר זה הנמצא בעזרה, אף שהפסול של בשר שהסיחו דעת ממנו הוא משום שמא נטמא.
ואף שלכאורה יש להקשות: הרי שנינו במסכת פסחים שהעזרה נחשבת כדין "רשות הרבים לטומאה".
והדין הוא שספק טומאה, אם אירע ברשות הרבים, הרי הוא טהור.
ואם כן, מדוע הבשר שנמצא בעזרה, ויש ספק אם נטמא כשהסיחו דעת ממנו, נשרף, והרי ספק טומאה ברשות הרבים - טהור.
היינו טעמא, דלאכלו אין את יכול, כי שמא כבר נתקלקל צורתו, שאולי עבר זמן אכילתו והוא נותר.
ולשרפו אין אתה יכול, שמא עדיין לא נפסל בנותר.
ולפום כן, צריך מימר [ומשום כך צריך לומר]: תעובר צורתו, ויהיה נותר בודאי, ואז יצא לבית השריפה. שנינו במשנה: נמצאו חלקי הבשר בגבולין כשהם חתוכים לאברים, הרי הם אסורין. נמצאו חתיכות הרי הן מותרות:
אמר רבי קריספא בשם רבי יוסי ברבי חנינה: הא דאמרינן אברים הנמצאין הם בחזקת נבילות, אין זה דין מספק. אלא הוי ודאי נבילות, והאוכלין אותן לוקין עליהן משום נבילה.
[ואם היה ספק היה אסור לאוכלן, אך אין לוקין מספק].
ואמרינן: מתניתא אמרה כן. מהמשנה מוכח שאברים אסורין מדין נבילה ודאי.
דקתני במשנה "איברים - נבילות. וחתיכות - מותרות".
והרי "חתיכות - מותרות" דקתני, וכי לא ממש הן מותרות, ומדין ודאי!? והרי אם היה ספק הן היו אסורות.
אם כן, ודכוותיה, הא דקתני "אברים - נבילות" הוי דומיא דחתיכות, דהוי מדין ודאי, ולוקין עליהן משום נבילה.
אמר רבי קריספא בשם רבי יוסי ברבי חנינה: אם היו אברי הבשר שנמצאו מחורזות במחרוזת - הרי הן מותרות, כי אין דרך לחרוז נבילות.
אם היו בעיר עשר חנויות. תשע חנויות מהן מוכרות בשר נבילה, ואחת מהן מוכרת בשר שחוטה:
אם נתחלפו לו, שלקח בשר מאחת מהן, ועתה אינו יודע מאיזו מהן לקח, הרי הוא חושש ואסור לאכול הבשר.
אך אין לוקים על אכילת הבשר, על אף שרוב החנויות מוכרות בשר נבילה, שאין הולכין בהן אחר הרוב, כיון שנולד הספק על החנות עצמה, ששם לקח את הבשר, מה היא.
וכיון שהחנויות הן "קבועות" במקומן, הרי כל ספק שנולד במקום קביעות האיסור, לא אזלינן ביה בתר רובא לחייבו מלקות.
אלא, הרי זה כמחצה איסור על מחצה היתר, וכיון שהוא ספק השקול, אמרינן: ספק איסורא - לחומרא, אך אין לוקים עליו מספק.
ולחתיכה נמצאת בעיר - הולכין אחר הרוב.
שאם לא נולד הספק בחנות, אלא בבשר הנמצא בעיר, והספק הוא מאיזו חנות פירש - הולכין אחר הרוב.
שהיות ופירש הבשר ממקום הקביעות, אין בו דין "קבוע", אלא תלינן שמרוב החנויות המוכרות נבילה הוא פירש, לפי הכלל שכל דפריש - מרובא פריש. ולכן הבשר אסור מדין ודאי, והאוכלו לוקה.
והוא הדין באופן ההפוך: כגון, שהיו בעיר תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבילה, ונתחלפו לו, ששכח מאיזו חנות לקח, הרי הוא חושש מספק. כיון שנתעורר הספק בקבוע, שדינו כמחצה על מחצה, והבשר אינו מותר באכילה, על אף שיש רוב חנויות כשירות.
ולחתיכת בשר הנמצאת בשוק אחר שפירשה מן החנות, הדין הוא שהולכין אחר הרוב, והיא מותרת.
אמר רבי יוחנן: בשר הנמצא ביד נכרי דינו כאילו נמצא בפלטיא [בשוק], ואם רוב שוחטי הבשר בעיר הם ישראל, אמרינן כל דפריש מרובא פריש, ומותר לאוכלו.
רבי לעזר בי רבי חגיי הוה מסמך לרבי מנא [היה נסמך בהליכתו על רבי מנא]. חמא לחד ארמאי מקטע מן סוסיה ומפקי לברא [ראה נכרי אחד, החותך חתיכת בשר מן הסוס, ומשליך לחוץ].
אמר ליה רבי מנא לרבי לעזר: הדא היא [האם זו היא הדוגמא לזה] דאמר רבי יוחנן: בשר הנמצא ביד נכרי - כבשר הנמצא בפלטיא. ואם רוב השוחטים ישראל הם מותר לאוכלו?!
והיינו, מדוע לא נחוש שמא אותו נכרי חתך מבהמתו וזרק לחוץ, כמו שהיה במעשה זה.
אמר ליה רבי לעזר לרבי מנא: כן אמר רבי יוסי: בשר הנמצא ביד נכרי מותר, והן [והוא] שראו אותו [את הנכרי] יוצא ממקולין של ישראל [משוק הקצבין של ישראל].
שאז ודאי לא חתך אותו נכרי חתיכת בשר זו מסוסו, אלא קנאה בשוק זה.
וקא משמע לן דלא חיישינן שמכר לו ישראל בשר טריפה.
חד בר נש בציפורין אזיל. בעי מיזבון קופד מן טבחא [אדם אחד בציפורי הלך, ורצה לקנות בשר מן הטבח], ולא יהב ליה, ולא רצה למכור לו, לפי שהיו שונאים זה לזה.
אמר ליה הלוקח לחד רומיי, ואייתי ליה.
אמר הלוקח לנכרי אחד שיקנה בשבילו בשר, וזה הלך והביא לו.
אמר ליה הלוקח למוכר לא נסבית על כרחיה?! [וכי לא לקחתי ממך בשר בעל כרחך]. ולהקניטו אמר כן.
אמר ליה המוכר: ולאו בשר דנבילה יהבית ליה. שרצה המוכר לצערו, ואמר לו: בשר זה שנתתי לשליחך הנכרי, ואתה אכלת אותו, היה בשר נבילה.
אמר רבי ירמיה בשם רבי חנינה: מעשה זה בא לפני רבי, ואמר: אף אם נאמינו שמכר לו בשר נבילה, מכל מקום ישאר הדין שהרואה נכרי מוציא בשר ממקולין דציפורי הרי הוא כשר.
דלא כולא מיניה למיסר מקולין דציפורי. כלומר, משום מה שאירע פעם אחת שמכר ישראל אחד בשר נבילה לנכרי, לא נאסר את כל השוק.
הואיל ועסקינן בדין בשר הנמצא ביד הנכרי, דנה עתה הגמרא בדין בשר שידוע היה שהיה כשר, ונתעלם מן העין, ואחר כך חזרו וראוהו. מה דינו.
רב נחת לתמן, ירד לבבל. חמתון מקילין, וראה שבני בבל מקילין בדין בשר שנתעלם מן העין, וחמר עליהם, והחמיר עליהם בכמה מעשים. וכדלהלן:
חד בר נש אזיל [אדם אחד הלך].
דף כ.
בעי משיזגה אסקופתיה בגו נהרא [ורצה לרחוץ חתיכת בשר בתוך הנהר]. ואינשתה, ואזיל ליה. כשהלך משם שכחה שם.
חזר, ובעי מיסבינא [חזר לשם ורצה לקחתה].
אמר ליה רב: אסור לך לאוכלה.
דנא אמר [שאני אומר], שמא החתיכה ההיא, הכשירה, שטף נהרא, ואייתי הנהר חורי דנבילה תחתיה, שפלט הנהר חתיכת בשר אחרת, שהיא נבילה, במקומה.
ומביאה הגמרא מעשה נוסף שרב החמיר בו:
חד בר נש הוה מהלך בשוקא. טעין קופד [ונשא משא של בשר].
אתא עוף ששמו דייתא, וחטפתיה מיניה, וטלקתיה [וחטף ממנו הבשר, וחזר והשליכו במקום אחר].
חזר אותו אדם ובעי מיסבינא [ורצה לקחתו מהמקום שנמצא בו].
אמר ליה רב: אסור לך לאכול בשר זה. משום דנא אמר [שאני אומר], שמא אותו העוף בשר דנבילה הוות טעינא, היה טעון בשר נבילה, וטלקתיה [והשליכו]. ונסבא ההוא אוחרנא, ואת הבשר שלך הכשר הוא נטל אליו.
נמצא שהחליף בשר הכשר בנבילה, והבשר שהוא השליך ונמצא על ידך, בשר נבילה הוא.
ועוד היה מעשה בנהר גינאי, ששטף זיקין [נודות] של יין.
אתא עובדא קומי רבי יצחק בר"א, ואמר: יחכמון שפייא קיטריהון, כלומר יראו הבעלים את קשרי נודות היין, ואם יכירום שזהו קשר שקשרו הם, הרי אלו מותרין. ואם לאו אסורין, שאני אומר שמא הנודות שפלט הנהר הם נודות אחרים ממה ששטף, והם יין נסך.
נקוניקה [קנקני יין] אשתכח בכנישתא דבולי, נמצאו בבית הכנסת של העיר בולי, ולא ידעו אם הם קנקנים כשרים או לא.
אתא עובדא קומי רבי ירמיה, אמר: יתחכמון סקורייא עבידתהון, יראו אותן שסימנו בסיקרא [צבע אדום] את הקנקנים. ואם יכירו בסימן שעשו יוכלו ליטלן.
גדי צלי אשתכח באסרטי דגופתא [גדי צלוי נמצא בשוק של העיר גופתא]. והתירוהו, משום שני דברים:
א. משום מציאה, שלא חששו שלא לקחתו, ולא החזירוהו לבעלים.
ב. התירוהו באכילה משום רוב מהלכי דרכים. וכדמפרש:
לא חשו להחזירו לבעלים שאבדו אותו משום דין מציאה שיש בה סימן שחייב להכריז, משום דתני:
המציל מיד הארי או מיד הגייס [חיל שנטל חפצים מישראל], או משונת הים [מקום שהים מגיע לשם כשהוא סוער], או משונת הנהר, ומאסרטיא גדולה [דרך רשות הרבים], ומסלטיא גדולה [שוק גדול], בכל אלו: הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים מהם היות והם אבודים לגמרי.
ולכן הכא, שנמצא הגדי באיסרטיא דגופתא, היה מותר לקחתו.
ומשום רוב מהלכי דרכים, שהם ישראל, התירוהו משום "שחיטת נכרי", שלא חששו שמא שחטו נכרי והוא נבילה ואסור באכילה.
לבסוף, אישתכח מן דבית רבי, שהיה גדי זה מביתו של רבי, וכשר היה.
עיגול בגובנא [עיגול של גבינה] אישתכח בפונדקא דלוי [נמצא בפונדק של לוי], והתירוהו משום שני דברים: