חברותא על שבת· הרב יעקב שולביץ
פרק תשע עשרה - רבי אליעזר דמילה
הקדמה לפרק רבי אליעזר דמילה
בפרק הקודם שנינו "וכל צרכי מילה עושין בשבת".
ועתה, בפרק שלפנינו, מבוארים בפרטות כל דיני מילה בשבת.
הנושא הראשון, המתבאר במשנתינו, הוא המחלוקת שבין רבי אליעזר ורבי עקיבא, האם הותרו בשבת גם ההכנות למצות מילה [הנקראות "מכשירי מילה"], הכרוכות בעשיית מלאכה בשבת.
וכגון, הבאת סכין המילה דרך רשות הרבים, שהיא רק הכנה למצוה, ואפשר לעשותה גם מערב שבת, האם גם היא דוחה את השבת.
מתניתין:
רבי אליעזר אומר: תינוק שמצוה למולו בשבת, אם לא הביא המוהל את כלי המילה [הסכין, הקרוי איזמל] מערב שבת למקום שבו הוא מל את התינוק - מביאו בשבת, דרך רשות הרבים, כשהסכין מגולה, בפני הכל (1) [והטעם יתבאר בגמרא].
ובשעת הסכנה, כשגזרו השליטים הגויים לאסור את מצות המילה - מכסהו לסכין המילה ומביאו לרשות היחיד דרך רשות הרבים, על פי עדים, שיעידו שהוא מביא סכין של מילה, כדי לא יחשדוהו בטלטול בעלמא.
ועוד אמר רבי אליעזר: אם אין סכין למול, כורתים עצים לעשות מהם פחמין, ובפחמים מבעירים אש, כדי לעשות כלי ברזל, סכין למילה.
וסברת רבי אליעזר היא שכשם שהמצוה עצמה דוחה את השבת, גם מכשיריה דוחים.
ורבי עקיבא חולק: כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת, כגון מכשירי מילה, אינה דוחה את השבת.
ורק מלאכה שאי אפשר לעשותה בערב שבת, כגון המילה עצמה, שאי אפשר לעשותה מערב שבת, כיון שזמנה ביום השמיני, רק היא בלבד דוחה את השבת.
גמרא:
איבעי להו: האם טעמא דרבי אליעזר שאמר כי צריך להביא את הסכין כשהיא מגולה, הוא משום חבובי מצוה, כדי לפרסם שמצות מילה היא חשובה וחביבה עליו כל כך, שמחלל עליה את שבת.
או דלמא, סובר רבי אליעזר שמביאו מגולה, משום חשדא, כדי שלא יחשדוהו שהוא מטלטל חפץ בעלמא.
והא דאמרינן בסיפא "ובסכנה מכסהו על פי עדים", זהו בודאי משום חשדא, וספק הגמרא הוא רק על האמור ברישא דמתניתין "מביאו בשבת מגולה" [רש"י].
והוינן בה: הך בעיין, למאי נפקא מינה?
ומבארינן: האם שרי לאתויי סכין כשהיא מכוסה, על פי עדים. אי אמרת טעמיה משום חבובי מצוה, רק מגולה - אין, שכך יתפרסם הדבר. אבל מכוסה לא.
אלא, אי אמרת טעמיה משום חשדא, אפילו אם יביאו מכוסה על פי עדים, שפיר דמי למעבד הכי.
מאי?
ופושטת הגמרא: איתמר, אמר רבי לוי: לא אמרה רבי אליעזר, אלא לחבובי מצוה.
תניא נמי הכי: מביאו לסכין מגולה, ואין מביאו מכוסה, דברי רבי אליעזר.
אמר רב אשי: מתניתין, משנתינו, נמי דייקא שזהו הטעם.
דקתני "ובשעת הסכנה, מכסהו - על פי עדים".
ומדייקינן: בסכנה, אין, רק אז יכסהו, ויעשה זאת על פי עדים. אבל שלא בסכנה, לא יכסנו אלא יוליכנו בגלוי.
שמע מינה שטעמו של רבי אליעזר הוא משום חבובי מצוה. שמע מינה.
תניא אידך: מביאו לסכין מגולה, ואין מביאו מכוסה, דברי רבי אליעזר.
רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: נוהגין היו בשעת הסכנה, שהיו מביאין את הסכין, מכוסה על פי עדים.
איבעי להו: הך עדים דקאמר שיכסה בפניהם, האם כונתו: איהו, המביא את הסכין ועוד עד אחד.
או דלמא: הוא המביא, וצריך עוד תרי עדים.
תא שמע ממה ששנינו במשנתינו: ובסכנה מכסהו על פי עדים.
והכי מוכיחינן: אי אמרת בשלמא הוא, ותרי חוץ ממנו - שפיר קרי להו "עדים".
אלא אי אמרת, שהכונה הוא ועוד חד, אם כן מאי טעמא קרי להו "עדים" בלשון רבים, וכי האדם הוא עד על עצמו?
ומשנינן: לעולם הוא וחד. כי אין עדות זו עדות ממש, כיון שאינה אלא להוציא מהחשד. ומכל מקום, קרי להו "עדים", מפני שהוא והעד הנוסף ראויים להעיד במקום אחר, כשאינו נוגע בעדות.
שנינו במשנה: ועוד אמר רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין כדי להבעירם לצורך עשיית כלי ברזל.
תנו רבנן: במקומו של רבי אליעזר, היו כורתין עצים כדי לעשות פחמין לעשות כלי ברזל בשבת.
[ובמתכוין היו גורמים שיהיו צריכים לכך, משום חבוב מצוה. תוס' יבמות יד א].
במקומו של רבי יוסי הגלילי שהתיר אכילת עוף שהתבשל בחלב - היו אוכלין בשר עוף בחלב. לוי איקלע, נזדמן, לבי יוסף רישבא, שהיה צייד עופות.
קריבו ליה, הגישו לפניו, ריש טוותא [יש גורסין: טווסא] ראש של טווס כשהוא מבושל בחלבא.
לא אכל לוי מהתבשיל.
כי אתא לוי לקמיה דרבי, וסיפר לו את אשר אירע לו, אמר ליה רבי: מדוע רק דאגת לעצמך ולא אכלת, ואמאי לא תשמתינהו, מדוע לא נידת אותם עד שיחדלו מהנהגתם.
אמר ליה: אותו המקום, אתריה דרבי יהודה בן בתירה הוה. ואמינא, דילמא רבי יהודה בן בתירא דרש להו כדברי רבי יוסי הגלילי.
דתנן: רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר בתורה "לא תאכלו כל נבלה". ונאמר בהמשך אותו פסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו".
ודורש רבי יוסי הגלילי: רק את מה שאסור לאכלו משום נבלה, אסור לבשל אותו בחלב. וכי תימא: גם עוף, שאסור משום נבלה, יכול יהא אסור גם הוא לבשלו בחלב?
תלמוד לומר "לא תבשל לגדי בחלב אמו". מי שיש לו חלב אם הוא שאסור לבשלו בחלב, יצא עוף, שאין לו חלב אם, שמותר לבשלו בחלב.
אמר רבי יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל, שהיו עושין כדברי רבי אליעזר, (2) והיו בני אותה עיר, מתים בזמנן, בזקנותם. (3)
ולא עוד. אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה, גזרה על ישראל על מצות המילה, ועל אותה עיר לא גזרה.
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקבלו ישראל עליהם אותה בשמחה, כגון מצות מילה, דכתיב בה "שש אנוכי על אמרתך - כמוצא שלל רב", והיינו מצות מילה, שהיתה בשעה שנצטוה בה אברהם אבינו "אמירה" יחידה, שהרי היא קדמה לשאר אמירות - עדיין עושין אותה בשמחה, שעושין סעודה לכבודה. (4) והיא חביבה עליהם ביותר, מפני שהיא מוכיחה עליהם שהם שומרי מצוות בכל שעה ושעה, אף בשעה שאינם מקיימים מצוות אחרות, כגון בהיותם בבית המרחץ.
ומאידך, כל מצוה שקבלו אותה עליהם בקטטה, כגון עריות, דכתיב בהו "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" - שבכה על עסקי משפחותיו, מחמת שנאסרו עליהם קרובותיהם, עדיין עושין אותה בקטטה.
דהא ליכא כתובה שאין כתובה, בזמן כתיבתה, דלא רמו בה, שלא מתרחש בה תיגרא, מריבה אודותיה.
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה ומצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה כדי לקיימן אפילו בשעת גזרת המלכות, כגון שלא לעבוד עבודת כוכבים, ומצות מילה - עדיין היא מוחזקת בידם.
וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה כדי לקיימה אפילו בשעת גזירת המלכות, כגון מצות תפילין - עדיין היא מרופה, רפויה, בידם.
והראיה שהיתה מצות תפילין רפויה בידם ולא מסרו נפשם עליה, היא מהא דאמר רבי ינאי: תפילין צריכין להקפיד להניחם רק בשעה שהגוף נקי כדי שלא יפיח בהם, ואם אינו נקי לא יניחם.
וצריך לדקדק בכך כמו שהקפיד אלישע בעל כנפיים, שהיה מדקדק במצות תפילין ואף מוסר נפשו עליה, ומסתמא גם הקפיד על הלכות נקיון הגוף בשעת הנחתן. ולכן הוא דוגמא לאחרים כיצד לנהוג בהקפדה על נקיון הגוף להנחת תפילין [לפי התוס' לעיל מט א].
ומבארינן: מאי היא ההקפדה הנדרשת על נקיון הגוף בהנחת תפילין?
אמר אביי: שיניח תפילין רק בשעה שיכול להעמיד עצמו שלא יפיח בהן מלמטה בשעה שהם מונחים עליו עד שיסירם מעליו.
רבא אמר: אדם ער הרי הוא מוחזק שיכול להעמיד את עצמו מלהפיח, ולכן ההקפדה על נקיון הגוף שאמר רבי ינאי היא רק ביחס לכך שלא ישן בהם, שמא בשנתו יפיח, בהיותו לבוש בהם [רש"י לעיל מט א. אך תוס' מבארים שרבא מדבר באדם ער, שאין לו להניח תפילין אם הוא חושש שמא ירדם ויישן בהם, ואביי לא חושש לכך].
וזו הסיבה מדוע היתה מצות תפילין רפויה בידם, משום שקשה לשומרן בגוף נקי. [רש"י ושיטה לר"ן, והרשב"א חולק].
והראיה שהיתה רפויה בידם היא מכך שלא מצינו שמסרו נפשם עליה מלבד אלישע בעל כנפיים [ולתוס' הראיה היא מכך שאלישע עצמו לא מסר נפשו עליה]. וכדלהלן:
ואמאי קרו ליה "אלישע בעל כנפים"?
משום מעשה שהיה: שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו, יקדחו [לעיל הגירסא היא ינקרו] את מוחו. והיה אלישע מניח תפילין, ויצא לשוק כשהוא לבוש בהם.
וראהו קסדור, שוטר ממונה מטעם השלטון, אחד.
רץ אלישע וברח מלפניו, ורץ הקסדור אחריו.
כיון שהגיע הקסדור אצלו, נטלן אלישע מראשו, ואחזן בידו.
אמר ליה הקסדור: מה בידך?
אמר לו: כנפי יונה. (5)
פשט אלישע את ידו, ונמצאו בה כנפי יונה.
ולפיכך, על שם הנס, היו קוראים אותו: אלישע בעל כנפים. והוינן בה: ומאי שנא "כנפי יונה" דאמר ליה, ולא אמר ליה כנפי שאר עופות?
ומבארינן: משום דדמיא כנסת ישראל - ליונה. שנאמר "כנפי יונה נחפה, מכוסה בכסף. ואברותיה כנפיה - מכוסות בירקרק חרוץ", בזהב טוב. (6)
והדמיון ליונה הוא: מה יונה זו, כנפיה מגינות עליה, והיא נלחמת בהם ולא בחרטומה. (7) אף ישראל מצוות מגינות עליהן.
אמר רב אבא בר רב אדא אמר רב יצחק: פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת, והביאוהו בשבת [דרך גגות ודרך חצירות].
דף קל:
וזה היה, שלא ברצון רבי אליעזר. מתקיף לה רב יוסף: וכי דבר זה היה שלא ברצון רבי אליעזר? הרי אדרבה, רבי אליעזר הוא דשרי להביא את הסכין אפילו דרך רשות הרבים.
א. חכמים אסרו לטלטל חפץ בשבת מחצר של אדם אחד לחצר של אדם שני אלא עם כן יעשו עירוב חצירות ביניהם, שיקבעו את מקום שביתתם בשבת במקום אחד, על ידי נתינת מזון משותף של שניהם במקום אחד.
איסור זה נאמר גם ביחס לטלטול מגג של אדם אחד לגג של חבירו.
ב. כמו כן אסור לטלטל [אם לא עשו עירובי חצירות] כלים מן הבית אל חצר משותפת.
ג. כלים ששבתו בכניסת השבת בחצר מותר לטלטלם בחצר. ואם הוצאו בשבת מהבית לחצר בדרך היתר - יתבאר דין טלטולם בחצר, להלן.
ד. כלים שבכניסת השבת שבתו במבוי, נחלקו בגמרא אם מותר לטלטלם במבוי.
ד. קרפף, הוא שטח גדול, השייך לאדם אחד, של שבעים אמה וד' טפחים אורך על שבעים אמה וד' טפחים רוחב, המוקף מחיצות, ומן התורה הוא רשות היחיד.
וכיון שהוא אינו משמש לדירה אלא רק מגדלים בו נטיעות עצים אסרו חכמים לטלטל בו, ונתנו לו דין כרמלית, שאין מטלטלים בו אלא רק תוך ד' אמות.
לקרפף לא מועיל תיקון של עירובי חצירות, שהרי הוא שייך לאדם אחד.
וכי תימא דהיינו דקאמר שלא ברצון רבי אליעזר, משום דהוא שרי אפילו להעבירו ברשות הרבים, והם העבירוהו דרך רשות היחיד, (1) אלא, מה שעשו זאת, עשו ברצון רבנן, דאסרו להעביר דרך רשות הרבים, ושרו להעביר רק דרך חצירות, ואפילו כשאינן מעורבות ביניהן, ודרך קרפיפות.
לא יתכן לומר כך.
כי, ולרבנן - מי שרי לטלטל את סכין המילה דרך חצירות וקרפיפות?
והתניא אליבא דרבנן: כשם שאין מביאין אותו [את הסכין] דרך רשות הרבים, כך אין מביאין אותו לא דרך גגות, ולא דרך קרפיפות, ולא דרך חצירות, שלא עירבו ביניהן, על אף שהאיסור לטלטל בהם אינו אלא מדרבנן.
אלא, אמר רב אשי: הא דאמרינן שלא ברצון רבי אליעזר, היינו שלא ברצון רבי אליעזר, ושלא ברצון מחלוקתו - חכמים החולקים עליו. אלא עשו זאת ברצון רבי שמעון, שמתיר לטלטל דרך חצירות וגגות, אף לדבר הרשות כלים ששבתו בחצר ובגג. ואף איזמל זה היה מקום שביתתו בכניסת השבת בחצר [תוס'].
דתנן: רבי שמעון אומר: אחד גגות, ואחד חצירות, ואחד קרפיפות, אפילו אם הם של כמה אנשים, כולן - רשות אחת הן ביחס לכלים ששבתו בתוכן בכניסת השבת.
שאפילו אם לא עירבו דייריהם יחד, מותר לטלטל אותם מחצר לחצר ומגג לגג.
כיון שהכלים, אשר מקום שביתתן הוא בגגות ובחצירות, אין תשמישן מיוחד ותדיר, לפיכך לא נאמר בהן דין "חילוק רשויות", אלא מותר לטלטל אותם ממקום אחד למקום אחר בלי עירוב חצירות.
[וביחס לקרפיפות, לא התיר רבי שמעון לטלטל ארבע אמות בקרפף, אלא הכונה שהתיר לטלטל מחצר של אדם אחד לקרפף של אדם אחר].
בעא מיניה רבי זירא מרבי אסי: מבוי שלא נשתתפו בו, שלא עשו בו בני המבוי "שיתוף מבואות" [כי אילו היו עושים בו שיתוף מבואות היה מותר לטלטל מהבתים ומהחצרות למבוי] - מהו לטלטל במבוי עצמו בכולו [מבלי להכניס לחצרות ולבתים]?
מי אמרינן, האי מבוי כחצר דמי: מה חצר, אף על גב דלא ערבו ואסור להוציא מהבתים לחצר, ומהחצר לבתים, בכל זאת מותר לטלטל בחצר עצמו בכולו, (2) כמו כן האי מבוי נמי, אף על גב שלא נשתתפו בו - מותר לטלטל בכולו.
או דילמא לא דמי מבוי לחצר.
כיון דחצר אית ליה ד' מחיצות, ולכן הרי היא רשות היחיד גמורה, ולכן מטלטלים בכולה.
אבל האי מבוי, הא לית ליה ד' מחיצות, אלא שלש מחיצות, והצד הרביעי פרוץ במלואו לרשות הרבים, ויש מקום לגזור שלא לטלטל בו.
אי נמי, טעם נוסף לחלק ביניהם:
חצר, אית ליה דיורין, שהיא עשויה להשתמש בה לדייריה בקביעות. ואילו האי מבוי, לית ביה דיורין. שאין דרך בני אדם לעשות שימושים של דיור במבוי אלא הם גרים בבתים ומשם יוצאים לחצרות, ומשתמשים בחצירות, ומהחצרות יוצאים למבוי.
שתיק רב אסי, ולא אמר ליה מידי.
זימנין, אשכחיה רבי זירא לרב אסי, דיתיב וקאמר:
אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה הנשיא: פעם אחת, שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת, והביאוהו בשבת דרך רשות הרבים. והיה הדבר קשה לחכמים, האיך מניחין דברי חכמים ועושין כרבי אליעזר.
ומשני טעמים היה הדבר קשה לחכמים:
חדא, דרבי אליעזר שמותי - מתלמידי בית שמאי הוא [רש"י בשם הירושלמי. ובפירוש הראשון ביאר רש"י שנקרא כן מפני המעשה שהיה בתנור של עכנאי, בבא מציעא נט ב "ושמותי" הוא מלשון שמתא, שנידוהו. ורשב"א וריטב"א הקשו על זה].
ועוד, הא קיימא לן: יחיד ורבים, הלכה כרבים.
ואמר רבי אושעיא: שאילית את רבי יהודה הגוזר, המל את התינוקות: מה היה באותו מעשה?
ואמר לי: מבוי שלא נשתתפו בו בני המבוי ב"שיתופי מבואות" הוה. ואייתוהו לסכין מהאי רישא, מבית שהיה בקצה אחד של המבוי, להאי רישא, לבית שהיה בקצה השני שבו היה התינוק. (3)
כל זה מדברי רבי אסי.
אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: האם אפשר להוכיח מזה שלא קשה לך קושיא על מעשה זה, דסבירא ליה למר כי מבוי שלא נשתתפו בו מותר לטלטל בכולו?
ואמר לי: אין, הכי סבירא לי.
אמרתי לו: והא זימנין, פעם אחת, בעאי מינך האי מילתא, ולא אמרת לי. דילמא, אגב שיטפך, במרוצת גרסתך שחזרת על דברי ריש לקיש, רהיט לך גמרך, התבררה לך שמועה זו של רבי אושעיא.
אמר ליה: אין, אכן אגב שיטפא רהיטא לי גמרי.
איתמר אמר רבי זירא אמר רב: מבוי שלא נשתתפו בו - אין מטלטלין בו אלא בד' אמות.
אמר אביי: הא מילתא, אמרה רבי זירא ולא פירשה מתי מותר לטלטל, ומתי אסור. עד דאתא רבה בר אבוה, ופירשה.
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: מבוי שלא נשתתפו בו, אם עירבו חצירות שבמבוי עם בתים - אין מטלטלין בו במבוי אלא בד' אמות.
לא עירבו חצירות שבמבוי עם בתים, שאסורים הם להוציא מביתם לחצריהם - מותר לטלטל במבוי כולו, כלים ששבתו בתוכו.
אמר ליה רב חנינא חוזאה לרבה: מאי שנא כי עירבו חצירות שבמבוי עם בתים דאמרינן: ניתקו חצירות, מדין חצר שאינה מעורבת שאסור לטלטל בה, ונעשו כדין בתים, היינו שבטלו לגבי בתים, ומותר לטלטל בהן.
דף קלא.
ורב אזיל לטעמיה דאמר: אין המבוי ניתר בעשיית לחי וקורה, עד שיהיו (תחילת העמוד) בתים וחצרות, שיהיו שני בתים פתוחים לכל אחד משתי החצרות, והם החצרות יהיו פתוחין לתוכו, למבוי.
וטעמו של רב הוא, משום שמה שהתירו במבוי להכשירו בלחי וקורה, הוא משום שיש בו ריבוי דיורין, ואין משתמשין בו בהצנע כל כך, לפיכך סגי בתיקון קטן כזה.
מה שאין כן בחצר, שאין מצויים בו כל כך הרבה דיורין, ומשתמשים בו בהצנע, הצריכו חכמים להכשירו על ידי שני פסים משני צידי הפתח, או פס אחד של ד' טפחים.
ומבוי שאין חצרות פתוחות לתוכו, ואין מצוי בו כל כך דיורין, ועושין בו תשמישי הצנע, צריך להכשירו כדין חצר [משנה ברורה סי' שס"ו ס"ק ק"ב].
והכא, לאחר שעירבו חצירות עם בתים, הרי רק בתים איכא במבוי זה, אבל חצירות ליכא, דהא בטלו החצירות לגבי הבתים.
ומקשינן: אי מטעם זה קאמר רב - כי לא עירבו נמי חצירות עם בתים, ליחזינהו להני בתים כמאן דסתימי דמו. שהרי כיון שלא עירבו אין מוציאין מהבית לחצר, ונמצא שהחצירות מפסיקות בין הבתים למבוי.
ואם כן בהאי מבוי, רק חצירות איכא, ואילו בתים ליכא, ומאי טעמא כשלא עירבו מותר לטלטל בכולו?
אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עם אחרים הרי הוא אוסר על כל בני החצר לטלטל מבתיהם לחצר. והעצה היא, שיבטל [זה שלא עירב] להם את רשותו, ויאמר: רשותי מבוטלת או קנויה לכם. ומועיל אף ללא קנין, מפני שאין זו "הקנאה" אלא "סילוק רשות", ומטעם זה אפשר לסלק רשות אף משתחשך [שו"ע סי' ש"פ ומשנה ברורה].
וקא קשיא לן: כי לא ערבו נמי ליחזינהו לבתים כמאן דסתימי, ובתים ליכא.
ומתרצינן: גם אם לא עירבו יש אפשרות לטלטל מבתים לחצר. כי אפשר דבני הבתים מבטלי ליה רשותא דכולהו לגבי חד מהם. ומכיון שהם יסלקו את רשותם אליו, ייחשב הכל כרשות אחת, ותחשב אז כל החצר שלו. ומותר אז להוציא מביתו לחצר. הילכך לא אמרינן "בתים כמאן דסתימי ולייתניהו".
ופרכינן: גם אי ביטלו רשותם אל אחד, והוא רשאי להוציא מביתו לחצר, הרי סוף סוף, רק בית אחד איכא שאפשר להוציא ממנו לחצר. אבל שני בתים שאפשר להוציא מהם לחצר ליכא. והרי רב אמר שצריך שיהיו פתוחים למבוי, לפחות שני בתים שפתוחים לשתי חצירות?
ומתרצינן: כיון שאת "סילוק הרשות" אפשר לעשות אפילו בשבת עצמה. ואם כן, אפשר דמצפרא, מהבוקר, ועד פלגא דיומא, יסלקו רשותם לגבי חד. ומפלגא דיומא, ולפניא, עד לצאת השבת, יסלקו רשותם לגבי חד אחר. ונמצא שהיתה רשות לשנים להוציא לחצרותיהם במשך השבת, והרי לנו שני בתים שאפשר להוציא מהם.
ותמהינן: סוף סוף, הא בעידנא דאיתיה להאי, ליתיה להאי. שהרי אין לך בו זמנית שתי חצירות שמותר להוציא אליהן, אלא רק זו אחר זו?
אלא אמר רב אשי: ההסבר מדוע יש חילוק בין אם עירבו או לא, שהרי מי גרם לחצירות שיאסרו להוציא מהן למבוי - בתים הם שגרמו.
כי לולי "עירובי חצירות" שעשו יושבי הבתים, היה מותר לטלטל במבוי, משום שרב סובר כשיטת רבי שמעון, שגג חצר וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן, ומותר לטלטל מזה לזה כלים ששבתו בהם, ולא בבית. אך כשהבתים מעורבים עם החצר ומצויים כלים של בתים בחצר, גזרו רבנן שלא יוציאו מן החצר למבוי, שמא יבואו להוציא כלים ששבתו בבית.
אך אם לא עירבו את הבתים עם החצירות, אסור להוציא כלים מהבית לחצר.
ואם כן, עתה ליכא לבתים, ולכן אין עוד טעם לאיסור ההוצאה מן החצר למבוי. ונחשב המבוי כאילו נשתתפו בו כולם, ופשיטא שמותר לטלטל בו.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא לכל הדברים אמר רבי אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת.
והראיה: שהרי הבאת קרבן שתי הלחם בחג העצרת חובת היום הן, ואינם קרבים אלא בו ביום. ולא למדן רבי אליעזר שאפייתן דוחה את השבת, אלא מגזירה שוה, ואילו היה סובר שכל מכשירי מצוה שמצותן בשבת דוחים את השבת, גזירה שוה למה לי?
דתניא: רבי אליעזר אומר: מניין למכשירי [אפיית] שתי הלחם, שהם דוחין את השבת?
נאמרה "הבאה" בקרבן העומר, דכתיב: [ויקרא כג י] "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה".
ונאמרה "הבאה" בקרבן שתי הלחם, דכתיב: [שם יז] "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה".
וילפינן בגזירה שוה: מה "הבאה" האמורה בעומר, מכשירין של המצוה, דהיינו קצירה טחינה והרקדה, דוחין את השבת, כדילפינן בגמרא מנחות מקרא דכתיב: [שמות לד כא] "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבת, בחריש ובקציר תשבת". מה חריש הוא רשות אף קציר הוא רשות, יצא קצירת העומר שהוא מצוה.
אף "הבאה" האמורה בשתי הלחם, מכשירין שלהם, היינו אפייתם, הם דוחין את השבת.
ומבארינן: האי גזרה שוה היא מופני. שהפסוק הוא מיותר, והוא בא ללמדנו רק את זה.
דאי לא מופני, והוא לא מיותר, אלא הוא מלמדנו דין נוסף, איכא למיפרך על הגזרה שוה: מה לעומר, שכן אף אם מצא קצור, שלא נקצר לשם מצות עומר, הרי הוא קוצר, משום שקצירה גופא מצוה היא. דכתיב: "וקצרתם - והבאתם", תאמר בשתי הלחם, שלא נאמרה בצווים "קצירה", שאם מצא קצור, אינו קוצר, אלא מביא מן הקצור.
והוינן בה: לאי אפנויי מופני? באמת איזה פסוק הוא מיותר.
ומבארינן: מכדי, הרי כתיב בקרא: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". ואם כן, האי קרא אחרינא דכתיב: [ויקרא כג טו] "מיום הביאכם" - למה לי? הא אייתר.
אלא, שמע מינה דקרא אתי לאפנויי, ולמילף גזירה שוה.
ופרכינן: ואכתי הך גזרה שוה, מופנה רק מצד אחד הוא. שרק בצד אחד של הגזרה שוה [והיינו בעומר] ישנו פסוק מיותר, אולם בצד השני [בשתי הלחם] הוא אינו מיותר.
ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר: גזירה שוה שהיא מופנה רק מצד אחד - למידין ממנה, וגם משיבין עליה, לפרוך אותה.
ומתרצינן: קרא דכתיב "ממושבותיכם תביאו", הוא מיותר, שהרי לפניו נאמר "והקרבתם מנחה חדשה לה'" - "תביאו" למה לי? אלא ריבויא הוא.
וכיון דאייתר מצי למילף גזירה שוה.
והוינן בה: הא דאמר רבי יוחנן: לא לכל אמר רבי אליעזר - למעוטי מאי? איזה מכשירי מצוה סובר רבי אליעזר שאינם דוחים את השבת?
אילימא למעוטי לולב, שקציצתו ממחובר לא תדחה את השבת.
והתניא: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.
ואלא, שמא תאמר דקאתי למעוטי שמכשירי סוכה, לא ידחו את השבת.
לא יתכן. כי והתניא: סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.
ואלא שמא תאמר דקאתי למעוטי מכשירי מצה. לא יתכן. כי והתניא: מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.
ואלא למעוטי שופר, שהכשרתו לא תדחה את השבת.
נמי לא יתכן. כי והתניא: שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.
אמר רב אדא בר אהבה: רבי יוחנן קאתי למעוטי מכשירי מצוה, כגון להטיל ציצית לטליתו, ולקבוע מזוזה לפתחו. דבהנהו מודה רבי אליעזר שאינם דוחים את השבת.
ומביאה הגמרא ראיה: תניא נמי הכי, שאם עשאם למכשירים אלו בשבת שחייב חטאת.