חברותא על שבת· הרב יעקב שולביץ
פרק שמונה עשרה - מפנין
מתניתין:
מפנין בשבת מהבית, אפילו ארבע וחמש קופות (1) של תבן ושל תבואה, אם הוא צריך את מקומם, מפני שרוצה להושיב שם את האורחים. או שצריך לפנותן מבית המדרש, מפני ביטול בית המדרש, כדי שיהיה לכולם מקום לשבת.
אבל לא מפנין את האוצר, מחסן של תבואה. וטעם הדבר יבואר בגמרא.
ומבאר התנא איזה דברים הוא רשאי לפנות:
מפנין תרומה טהורה, מפני שהיא ראויה לאכילת כהן, או להאכילה לבהמתו. (2)
אבל תרומה טמאה אסור לטלטלה, לפי שאין היא ראויה לא לאכילת אדם, ולא להאכלת בהמה בשבת, היות ואין מבערין תרומה טמאה בשבת, והאכלת תרומה טמאה לבהמה נחשבת כביעור [עיין רש"י.].
ומפנין את הדמאי, ואף שהוא ספק מעושר. כיון שאילו יפקיר את נכסיו ויהיה עני יהיה הדמאי ראוי לו לאכילה [שלא גזרו איסור אכילת דמאי על העניים], לכן רשאי לטלטלו.
וכן מפנין מעשר ראשון שנטלה ממנו תרומתו, היינו תרומת מעשר.
וכן מעשר שני והקדש לאחר שנפדו.
ובגמרא מבואר מהו החידוש באלו האחרונים.
ומפנין את התורמוס, מין קטנית, היבש, מפני שהוא מאכל לעזים [יש גורסין לעניים]. אבל לא מפנין את הטבל הודאי, שידוע שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות. (3)
ולא מפנין את מעשר [ראשון] שלא נטלה תרומתו, שאינו ראוי לאכילה והרי הוא מוקצה.
ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו, שגם הם מוקצים.
וכמו כן לא מפנין את הלוף, מין קטנית שאינה ראויה לאכילה ללא בישול, אפילו לא לבהמה.
ולא את החרדל.
רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, לטלטלו בשבת, מפני שהוא מאכל עורבין. ובגמרא מבואר שהוא סובר שאף אדם שאין לו עורבין רשאי לטלטלו, כי הואיל ודרך העשירים לגדלו הוא חשיב "אוכל", ואינו בתורת מוקצה.
חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, קנים רכים, הרי רק אם התקינן, הזמינן [רש"י לקמן קכח א] שיהיו עומדים למאכל בהמה - מטלטלין אותן בשבת.
ואם לאו, שלא הזמינן - אין מטלטלין אותן. משום שבדרך כלל עצים להסקה הם עומדים, וכיון שאין מסיקים בשבת הרי הם מוקצים. הילכך, בעי הזמנה [קרבן נתנאל קכח א אות א].
גמרא:
שנינו במשנה: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות.
והוינן בה: השתא חמש קופות מפנין - ארבע קופות מבעיא למימר?
ומבארינן: אמר רב חסדא: הכי פירושא דמתניתין:
מפנין רק ארבע קופות מתוך חמש קופות שבבית או מאוצר קטן, שאין בו אלא חמש קופות. לפי שאינו רשאי לפנות את מקום הקופות לגמרי, שמא יבחין בגומות בקרקע שתחתן, ויבא אז להשוות את גומות שבקרקע.
ורשאי לפנות אפילו חמש קופות מאוצר שהוא גדול, ונשארים בו קופות נוספות.
אך לא יפנה אלא חמש, ולא יותר, משום טרחא.
ומאי קאמר תנא "אבל לא את האוצר"? והא ליכא לפרושי שלא יגמור לפנות את כל הקופות שבאוצר, דזה כבר שמעינן לה מרישא, דתני "ארבע מחמש".
ללמדנו דין נוסף, שאם לא התחיל להסתפק מאוצר זה למאכלו או למאכל בהמתו לפני שבת - לא יתחיל להסתפק ממה שנמצא באוצר תחלה.
דהיינו, שלא יתחיל להסתפק ממנו בשבת, משום איסור מוקצה, כיון שהיתה התבואה מאוחסנת באוצר.
והך מתניתין, מני - רבי יהודה היא, דאית ליה לאיסור מוקצה גם בדבר הראוי למאכל אדם, אם הקצהו מדעתו, בכך שלא היתה דעתו בכניסת השבת לאכול ממנו.
דף קכז.
ושמואל אמר: הכי פירושה דמתניתין: מפנין ארבע וחמש, ונקט התנא האי לישנא, (תחילת העמוד) כדאמרי אינשי, שבתחלה אומרים מספר קטן, וחוזרים ואומרים מספר גדול.
אבל, ואי בעי שזקוק ליותר מארבע וחמש - אפילו טובא נמי רשאי לפנות, ולא כרב חסדא דחייש לטירחא.
ומאי קאמר "אבל לא את האוצר"? היינו שלא יגמור לפנותו כולו, דלמא אתי לאשוויי גומות. [הב"ח לא גרס תיבות אלו].
אבל אתחולי מתחיל להסתפק מהאוצר בשבת.
ומתניתין מני - רבי שמעון היא, דלית ליה איסור מוקצה במה שמקצה האדם מדעתו, בדבר הראוי לאכילה.
תנו רבנן: אין מתחילין באוצר תחלה, משום איסור מוקצה [ר"ן]. ולמאי דקיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה טעמא דאסור הוא או משום טרחא, או משום עובדין דחול [ב"י וב"ח סי' של"ג].
אבל עושה בו שביל כדי שיכנס ויצא.
וקא סלקא דעתין שנוטל את התבואה או את התבן בידו כדי לעשות לו שביל.
ותמהינן: כיצד הוא עושה בו שביל בידיו? והא אמרת כי אין מתחילין לפנות אוצר בשבת משום שהתבן או התבואה שבו הם מוקצה?
ומבארינן: הכי קאמר: עושה בו שביל, על ידי שמפנה ברגליו, בדרך הליכתו בכניסתו וביציאתו, דהוי טלטול מן הצד, המותר בשבת.
[ולפי ביאור החזון איש אין טעם ההיתר בכך שמפנהו ברגלו ולא בידו, כי גם טלטול בגופו חשיב טלטול, אלא מטעם שמפנהו בדרך הילוכו, ולא בצורה ישירה].
תנו רבנן: תבואה שהיא צבורה, שודאי הוקצתה לאוצר, הרי בזמן שהתחיל בה להסתפק ממנה לאכילה מערב שבת - מותר להסתפק ממנה גם בשבת.
ואם לאו, שלא התחיל להסתפק ממנה ערב שבת - אסור להסתפק ממנה בשבת, דברי רבי שמעון.
ורבי אחא מתיר.
ותמהינן: כלפי לייא?. להיכן פונה המימרא הזו? שהרי בכל מקום רבי שמעון לית ליה מוקצה, ואילו כאן זה להיפך, שרבי שמעון הוא המחמיר במוקצה.
ומשנינן: אלא, אימא הכי: אסור להסתפק ממנה בשבת, דברי רבי אחא. שהוא זה שאוסר.
ורבי שמעון מתיר, כשיטתו דלית ליה מוקצה.
תנא: כמה הוא שיעור תבואה צבורה, הנחשבת כמי שהוקצתה לאוצר, שנאמר שמוכחא מילתא מהשיעור הזה שעומדת לאוצר? - לתך, חצי כור [ט"ו סאין].
ומביאה הגמרא שבשאלת שיעור התבואה הצבורה שהתבאר בברייתא, הסתפקו חכמים:
בעא מיניה רב נחומי בר זכריה מאביי: שיעור תבואה צבורה - בכמה הוא?
אמר ליה אביי: הרי אמרו בברייתא כי שיעור תבואה צבורה הוא - לתך.
איבעיא להו: הני ארבע וחמש קופות, דקאמר תנא דמתניתין שרשאי לפנות בהם את התבואה:
האם דוקא בארבע וחמש קופות, אין, רק כמספר הפעמים הללו הוא רשאי לפנות בקופות, אבל טפי, היינו שימלא בקופות קטנות, וילך יותר פעמים, לא שרי.
ואם נאמר כמו הצד הזה, שמעינן מינה: אלמא, למעוטי בהילוכא עדיף, ולכן יטול כל פעם קופה גדולה שלימה, על אף שהיא כבידה.
או דלמא, אם בא לפנות בקופות קטנות, רשאי, אף שילך יותר פעמים, דלמעוטי מהכובד של המשוי עדיף.
[והספק הוא אליבא דרב חסדא דחמש דוקא].
תא שמע: דתני בברייתא חדא: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של כדי יין ושל כדי שמן.
ותניא אידך: מפנין כדי יין ושמן אפילו בעשר ובחמש עשרה. וסלקא דעתין דסבירא ליה להך תנא בברייתא השניה כי רשאי ליטלם אפילו בעשר ובחמש עשרה פעמים בקופות קטנות, ומשמע דרשאי להרבות בהילוך.
מאי לאו, בהא קמיפלגי: דמר, התנא בברייתא הראשונה סבר: מיעוטי בהילוכא עדיף, ולכן מפנה רק בארבע ובחמש פעמים בקופות גדולות.
ומר, התנא בברייתא השניה סבר: מיעוטי במשוי עדיף, ולכן רשאי לפנותם אף בעשר וחמש עשרה פעמים.
ודחינן: לא. דכולי עלמא סברי, כי מיעוטא בהילוכא עדיף.
ומי סברת דהא דקאמר תנא בעשר ובחמש עשרה - אקופות קטנות קאי, ולהכי סברת דפליגי תנאי?
לא כך הוא.
אלא האי בעשר ובחמש עשרה - אכדין קאי.
ולא קשיא הנך תרי ברייתות אהדדי. כי -
הא, הברייתא הראשונה שדיברה על פינוי של כדי השמן והיין בארבע וחמש קופות, איירי כשהמדובר הוא בכדים גדולים, דמשתקלי הנלקחים חד חד כד בקופה.
והא דתני עשרה איירי בכדים קטנים דמשתקלי הנלקחים תרי תרי שנים שנים כדים בקופה.
והא דתני חמש עשרה, איירי בכדים קטנים ביותר, דמשתקלי תלתא תלתא כדים בקופה אחת.
ואיירי בכדים שהם כמו דקורי דהרפניא, כדים של מקום הנקרא "הרפניא", שהם קטנים.
איבעי להו אליבא דרב חסדא: הני ארבע וחמש דקאמר תנא דרשאי לפנותן:
האם מותר רק כשיעור זה, אף על גב דאית ליה אורחין טובא.
או דלמא, הכל לפי האורחין, וכשהאורחים רבים מפנה אף יותר.
ואם תימצי לומר, הכל לפי האורחין נמי מיבעיא לן:
האם חד גברא מפני לכולהו.
או דלמא, גברא וגברא, כל חד מפני לנפשיה.
תא שמע: דאמר רבה אמר רבי חייא: פעם אחת, הלך רבי למקום אחד, וראה שהמקום הוא דחוק להושיב שם את התלמידים. ויצא לשדה ומצא שדה שהיא מלאה עומרים, ועימר רבי את כל השדה כולה. (1)
ורב יוסף אמר רב הושעיא אמר: פעם אחת הלך רבי חייא למקום אחד וראה מקום שהוא דחוק להושיב שם את התלמידים, ועימר רבי חייא את השדה כולה.
שמע מינה, הכל לפי האורחין. וכיון שרבים הם מפנה יותר מחמש קופות.
ועדיין תיבעי לך: האם חד גברא מפני ליה לכולה, או דלמא, כל גברא וגברא מפני לנפשיה?
תא שמע: מברייתא דלעיל דתנינן: ועימר רבי כל השדה, אלמא חד גברא מפני לכולהו.
ותמהינן: ולטעמיך, וכי רבי בדנפשיה, בעצמו עימר, וכי דרכו של רבי, שהיה נשיא, בכך?
אלא, הכי פירושא: רבי צוה לתלמידים, ועימר, והם עימרו, ולעולם כל חד וחד מפני לנפשיה. (2)
שנינו במשנה: מפנים מפני האורחין, ומפני ביטול בית המדרש.
אמר רבי יוחנן: גדולה הכנסת אורחין כמו השכמת בית המדרש.
והראיה: דקתני במתניתין "מפני האורחין, ומפני ביטול בית המדרש". ומשמע שהושוו זה לזה.
ורב דימי מנהרדעא אמר: גדולה הכנסת אורחין יותר מהשכמת בית המדרש.
והראיה: דקתני במתניתין מפני האורחין, ורק הדר תני: ומפני ביטול בית המדרש. שמע מינה מההקדמה של הכנסת אורחין שהיא עדיפה.
אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני השכינה.
דכתיב באברהם: "ויאמר: אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך". ופירוש הכתוב שהניח אברהם את השכינה כדי לקבל אורחים, וביקש שתמתין לו השכינה עד שיקבל את פני האורחים.
שמע מינה גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני השכינה.
אמר רב אלעזר: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא - מדת בשר ודם.
מדת בשר ודם, אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך. ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב: "ויאמר אברהם אל הקב"ה: אם נא מצאתי חן בעינך, אל נא תעבור מעל עבדך".
אמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא,
ואלו הן:
א. הכנסת אורחין.
ב. וביקור חולים.
ג. ועיון תפלה, לכוין בתפלתו.
ד. והשכמת בית המדרש.
ה. והמגדל בניו לתלמוד תורה.
ו. והדן את חבירו לכף זכות. ומקשינן: איני, וכי כל אלו שנמנו כאן הם בכלל דברים שאוכלין פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא?
והא אנן בריש מסכת פאה תנן: אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן:
כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום שבין אדם לחבירו, ותלמוד תורה שקול כנגד כולם.
ומדייקינן: הני, אין. אבל מידי אחרינא, לא, ואילו רב אסי משמיה דרבי יוחנן מנה מה שלא שנינו כאן.
דף קכז:
ומתרצינן: רבי יוחנן בא לפרש משנתנו, שכל הני ששה דברים, נמי - בהני, באלו שלשה דברים שנשנו במשנה, שייכי, הם בכללם.
הכנסת אורחים וביקור חולים הם בכלל "גמילות חסדים".
ועיון תפילה נמי בכלל זה, משום ש"גומל חסד" לעצמו, דכתיב [משלי י"א] "גומל נפשו - איש חסד". (1)
השכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה הם בכלל "תלמוד תורה".
והדן את חבירו לכף זכות בכלל "והבאת שלום", שמתוך שדנו לכף זכות ואומר שלא חטא כנגדו, יש שלום ביניהם.
תנו רבנן: הדן את חבירו לכף זכות, דנין אותו מהשמים לכף זכות. (2) ומעשה באדם אחד (3) שירד מגליל העליון, ונשכר לעבוד אצל בעל הבית אחד שהיה בדרום, במשך שלוש שנים.
ערב יום הכפורים [יש גורסין: ערב הרגל] אמר לו: תן לי שכרי, ואלך, ואזון את אשתי ובני.
אמר לו: אין לי מעות. (4)
אמר לו: תן לי פירות עבור שכרי.
אמר לו: אין לי.
אמר לו: תן לי קרקע.
אמר לו: אין לי.
אמר לו: תן לי בהמה.
אמר לו: אין לי.
אמר לו: תן לי כרים וכסתות.
אמר לו: אין לי. מה עשה אותו שכיר?
הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש, בצער גדול.
לאחר הרגל, נטל בעל הבית שכרו בידו, ולקח עמו גם משוי של ג' חמורים טעונים, אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו של השכיר. (5)
אחר שאכלו ושתו, נתן לו שכרו.
אמר לו, שאל בעל הבית את השכיר: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי, ואמרתי לך: אין לי מעות - במה חשדתני?
השיב לו: אמרתי, שמא פרקמטיא סחורה בזול נזדמנה לך, ולקחת אותה לעצמך במעות ההן ולכן לא היו בידך מעות לשלם שכרי. (6)
שאלו עוד: ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה, ואמרתי לך: אין לי בהמה, במה חשדתני? השיב לו: אמרתי, שמא מושכרת היא ביד אחרים.
שאלו עוד: בשעה שאמרת לי תן לי קרקע, ואמרתי לך: אין לי קרקע, במה חשדתני?
השיב לו: אמרתי, שמא הקרקע מוחכרת ביד אחרים היא [שנתת לאדם אחר שיעבוד בה, כדי שיעלה לך סך מסוים של כורים כל שנה].
שאלו: ובשעה, שאמרתי לך אין לי פירות, במה חשדתני?
השיב לו: אמרתי שמא הפירות אינן מעושרות. (7)
שאלו: ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות, במה חשדתני?
השיב לו: אמרתי: שמא הקדיש מר את כל נכסיו לשמים.
אמר לו בעל הבית: העבודה. [לשון שבועה]. כך אכן היה המעשה. שהדרתי את כל נכסי בשביל הורקנוס בני, מפני שלא עסק בתורה. וכשבאתי אצל חבירי שהיו בדרום, התירו לי כל נדרי.
ואתה, כשם שדנתני לכף זכות - כך המקום ידין אותך לזכות. תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד (8) שפדה מהשבי ריבה, נערה אחת, בת ישראל.
ובהגיעם למלון, השכיבה תחת מרגלותיו.
למחר, ירד וטבל, ושנה לתלמידיו.
ואמר, ושאל להם: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי - במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי, שאינו מכירו במידותיו שיהיה אפשר לסמוך עליו שלא יחטא ולכן שמרת עליה למרגלותיך.
ושאלם עוד: בשעה שירדתי וטבלתי, במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי.
אמר להם: העבודה. לשון שבועה. כך אכן היה.
ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות - כך המקום ידין אתכם לכף זכות.
תנו רבנן: פעם אחת הוצרך לבקש דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת נכרית, שכל גדולי רומי היו מצויין אצלה. אמרו: מי ילך לבקש ממנה?
אמר להם רבי יהושע: אני אלך.
הלך רבי יהושע ותלמידיו. כיון שהגיע לפתח ביתה, חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס, ונעל את הדלת בפניהן. (9)
אחר שיצא, ירד וטבל, ושנה לתלמידיו.
ואמר ושאל להם: בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו, כסבור רבי, לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה.
שאלם עוד: בשעה שנעלתי את הדלת, במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו, שמא דבר מלכות שצריך להסתירו יש בינו לבינה.
שאלם עוד: בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו, שמא ניתזה צינורא, רוק, מפיה על בגדיו של רבי, והרי גזרו חכמים על הנכרים שיטמאו כזבים.
אמר להם: העבודה. כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות, המקום ידין אתכם לזכות,
שנינו במשנה: מפנין תרומה טהורה. והוינן בה: פשיטא שמטלטלין תרומה, שהיא ראויה לאכילה. ומה חידש לנו התנא בזה?
ומבארינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא בתרומה דמנחא הנמצאת ביד ישראל.
מהו דתימא, כיון דלא חזיא ליה לישראל, אסור לו לטלטלה, שלגביו היא מוקצה. קא משמע לן, דכיון דחזיא לכהן, שפיר דמי לטלטלה אף לישראל.
שנינו במשנה: ומפנין את הדמאי.
והוינן בה: מאי טעמא שרי לטלטולי? הא דמאי לא חזי ליה, אינו ראוי לאכילה עד שיעשרנו, ואם כן מדוע אינו נחשב מוקצה כדין טבל? ומבארינן: אין הדמאי נחשב מוקצה כי הוא חלוק מטבל.
כי טבל הוא מוקצה לפי שאינו ראוי לאכילה לכל אדם, אבל דמאי ראוי לאכילה לעניים.