אור ברסלב
חברותא על שבת פרק תשיעי - אמר רבי עקיבא

חברותא על שבת· הרב יעקב שולביץ

פרק תשיעי - אמר רבי עקיבא

פרק שמיני - המוציא יין

פרק אמר רבי עקיבא (6)

מתניתין:

אמר רבי עקיבא: מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא, שהנושא אותה נטמא ואפילו לא נגע בה, כנדה המטמאה את האדם הנושא אותה בטומאת משא? שנאמר על ידי הנביא ישעיה [ל כב] שיש לעבודה זרה דיני טומאה כנדה.

"וטמאתם את צפוי פסילי כספך, ואת אפדת מסכת זהבך.

תזרם - כמו דוה [נדה].

צא - תאמר לו".

ודרשינן: מה נדה מטמאה במשא את האדם הנושאה, אף עבודה זרה מטמאה במשא, את הנושאה בטומאת משא.

גמרא:

תנן התם במסכת עבודה זרה: מי שהיה כותלו סמוך לעבודה זרה שהיה אותו כותל משותף גם לבית עבודה זרה, ונפל - אסור לו לבנותו, שהרי מהנה הוא את העבודה זרה בכך.

כיצד יעשה? כונס לתוך שטח שלו ארבע אמות, ובונה שם את הכותל. (7)

דף פב:

היה מקום הכותל שלו ושל עבודה זרה, שחצי עובי הכותל היה בתוך רשותו וחציו השני בתוך רשות העבודה זרה - נידון מחצה על מחצה. אותו מחצה השייך לו נחשב בתוך הארבע אמות שצריך לכנוס.

אם, למשל, היה עובי הכותל שתי אמות, אינו צריך לכנוס לתוך שלו אלא שלש אמות, מלבד האמה של הכותל ששייכת לו. (1)

אבניו ועציו ועפריו של אותו הכותל שנפל (2) מטמאים כשרץ, (3) שמטמא במגע אך לא במשא. שנאמר "שקץ תשקצנו", נקט הכתוב לשון שקץ לומר שדינו הוא כשרץ.

רבי עקיבא אומר: מטמאים אף במשא כנדה. כשם שהנושא נדה או זב או זבה נטמא, כך הנושא עבודה זרה נטמא. שנאמר "תזרם - כמו דוה". הוקשה עבודה זרה לנדה: מה נדה מטמאה במשא את הנושא אותה, אף עבודה זרה מטמאה במשא.

אמר רבה: "תזרם" דאמר קרא הכי ביאורו: נכרינהו, הרחיקהו מינך, כזר. והמשך הכתוב: "צא תאמר לו" - "הכנס" אל תאמר לו. (4)

ואמר רבה: במשא - כולי עלמא לא פליגי דמטמאה עבודה זרה. דהא אתקש לנדה בקרא ד"תזרם כמו דוה".

כי פליגי באבן מסמא [מלשון "מושמה"], שהיא אבן אשר שמו אותה מעל גבי יתידות, וכלים תחתיה, והעבודה זרה מעל האבן.

והכי פליגי:

רבי עקיבא סבר: כך אומר לנו ההיקש:

עבודה זרה הרי היא מטמאת כנדה.

מה נדה מטמאה באבן מסמא, שאם ישבה הנדה על האבן, אעפ"י שלא הכבידה על הכלים, טמאים הכלים [דילפינן מזב, דכתיב בו "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו [של הזב] יטמא" (5)] - אף עבודה זרה מטמאה באבן מסמא את הכלים שתחת האבן. לפי שגם הם נחשבים כמצויים מ"תחת לעבודה זרה", על אף שאין העבודה זרה מכבידה עליהם, שהרי היא נמצאת על האבן, והאבן עצמה יושבת על גבי יתידות, ואינה יושבת על הכלים.

ורבנן סברי: עבודה זרה הרי היא כשרץ - מה שרץ לא מטמא באבן מסמא את הכלים שתחת האבן, אף עבודה זרה לא מטמאה באבן מסמא את הכלים שמתחתיה.

והוינן בה: ולרבי עקיבא, למאי הלכתא איתקש עבודה זרה לשרץ?

ומתרצינן: למשמשין. שהכלים המשמשין את העבודה זרה מטמאים רק במגע כשרץ, אך לא במשא, ולא באבן מסמא.

ותו הוינן בה: ולרבנן - למאי הלכתא איתקש עבודה זרה לנדה?

ומתרצינן: למשא. כדאמר רבה דלכולי עלמא עבודה זרה מטמאה במשא דזה ילפינן מנדה. ומכל מקום, אינה מטמאה לגמרי כנדה, שאין העבודה זרה מטמאת באבן מסמא, שעל זה הועיל ההיקש לשרץ - למעטה מאבן מסמא.

ומקשינן לרבנן: ולוקשה רחמנא את העבודה זרה לנבלה, שאף היא מטמאה רק במשא ולא באבן מסמא. ושוב לא נצטרך להקיש עבודה זרה לשרץ למעט מאבן מסמא? (6)

ומתרצינן: אין הכי נמי. אכן היה אפשר ללמוד שאין עבודה זרה מטמאת באבן מסמא מהיקש לנבילה.

אלא, לכך הקישה התורה לנדה, כדי ללמד דבר נוסף:

מה נדה אינה מטמאה לאברין, שאם נחתך אבר מהנדה אין עליו טומאת נדה [אלא טומאת אבר מן החי, כאבר הנחתך משאר אדם. וההבדל ביניהם, שאבר הנחתך מהנדה מטמא רק במשא ובאהל, אך לא באבן מסמא] (7) - אף עבודה זרה אינה מטמאה לאברין. שאם היתה העבודה זרה מורכבת מחלקים חלקים אין כל חלק ממנה בנפרד מטמא, אלא כשהיא שלימה.

ומקשינן: ואלא הא דבעי רב חמא בר גוריא: עבודה זרה - ישנה, יש לה טומאה, לאברין או אינה, אין לה טומאה לאברין? תיפשוט ליה מהא דאמרן דלרבנן אינה לאברין?

ומתרצינן: רב חמא בר גוריא - אליבא דרבי עקיבא בעי לה, שהוא מקיש אמנם עבודה זרה לנדה לענין אבן מסמא. אלא שיש להסתפק לפיו האם גם לקולא, לטהרה, שלא תטמא לאברין כנדה, מקשינן לה לנדה, או שמא רק לחומרא מקשינן, ולא לקולא. (8)

ורבי אלעזר אמר: באבן מסמא - דכולי עלמא לא פליגי דלא מטמאה עבודה זרה. (9) כי פליגי במשא. רבי עקיבא סבר: עבודה זרה הרי היא כנדה - מה נדה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא.

ורבנן סברי: כשרץ - מה שרץ לא מטמא במשא אף עבודה זרה לא מטמאה במשא.

והוינן בה אליבא דרבי אלעזר שהעמיד את מחלוקתם של רבנן ורבי עקיבא רק בטומאת משא ולא באבן מסמא: ורבי עקיבא, למאי הלכתא איתקש עבודה זרה לשרץ?

ומתרצינן: למשמשין שאינם מטמאין במשא.

והוינן בה: ורבנן, למאי הלכתא איתקש עבודה זרה לנדה? שהרי טומאתה לגמרי כשרץ.

ומתרצינן: לומר לך: מה נדה אינה לאברים אף עבודה זרה אינה לאברים.

דף פג.

ומקשינן: ורבי עקיבא, למאי הלכתא לאיזה ענין איתקש עבודה זרה לנדה, על אף שאינה דומה לה ממש?

שהרי רק למשא הוקשה ולא לאבן מסמא, ואמאי לא לוקשיה עבודה זרה לנבלה, שדומה אליה בהלכותיה לגמרי, ששניהם מטמאים במשא ולא באבן מסמא?

ומתרצינן: אין הכי נמי שיכול היה הכתוב להקישה לנבילה! אלא, להכי איתקש לנדה, לומר לך: מה נדה אינה, אין טומאתה לאברין - אף עבודה זרה אינה לאברין.

ומקשינן: אלא, הא דבעי רב חמא בר גוריא: עבודה זרה ישנה לאברין או אינה לאברין? תיפשוט ליה מהא דאמרן, כי בין לרבנן בין לרבי עקיבא, דאינה מטמאה עבודה זרה לאברין?

ומתרצינן: רב חמא בר גוריא - כרבה מתני לה לפלוגתא דרבנן ורבי עקיבא. ובעי לה אליבא דרבי עקיבא, כדמתרצינן לעיל אליבא דרבה.

מיתיבי: תניא: עבודה זרה הרי היא מטמאה כשרץ, וגם משמשיה מטמאים כשרץ.

רבי עקיבא אומר: עבודה זרה מטמאה כנדה, ואילו משמשיה מטמאים כשרץ.

בשלמא לרבי אלעזר, ניחא הא דקתני בדברי תנא קמא דעבודה זרה כשרץ. שהרי לדבריו אכן סברי רבנן דעבודה זרה אינה מטמאה במשא ודינה לגמרי כשרץ.

אלא לרבה, קשיא. שלדבריו אפילו לרבנן מטמאה עבודה זרה במשא, ואם כן אין דינה כשרץ?

ומתרצינן: אמר לך רבה: מי אלימא הך ברייתא ממתניתין במסכת עבודה זרה, דקתני בה דלרבנן עציו ואבניו ועפריו של בית עבודה זרה מטמאין כשרץ. ואוקימנא: מאי "כשרץ"? - דלא מטמא באבן מסמא, ולא שיהא דינם לגמרי כשרץ שאף במשא לא יטמאו.

הכי נמי ברייתא דקתני כשרץ היינו - דלא מטמא באבן מסמא, אבל במשא מטמא. (1)

מיתיבי מהא דתניא: נכרי ונכרית שגזרו חכמים עליהם שיטמאו כזבים, וכן עבודה זרה, וכן משמשיה - הרי הן טמאין, ולא היסטן. שאם הוסטו, דהיינו שנשאו אותם, אין הנושא אותם טמא, לפי שאינם מטמאים במשא.

וסלקא דעתין עתה לפרש לשון "היסטן" - שאחרים הסיטו את הטומאה, ולא כבכל הש"ס שמשמעו שהאדם הטמא הסיט אחרים.

רבי עקיבא אומר: הן והיסטן, שאף במשא הן מטמאין.

בשלמא לרבי אלעזר, ניחא הא דלרבנן עבודה זרה אינה מטמאה במשא.

אלא לרבה קשיא, דלדבריו אף לרבנן עבודה זרה מטמאה במשא?

ומתרצינן: אמר לך רבה: וליטעמיך, דברייתא כפשוטה, וכי נכרי ונכרית נמי נאמר בהם "הן ולא היסטן", שאינם מטמאין במשא!?

והתניא: נאמר בפרשת זיבה "דבר אל בני ישראל". ודרשינן: בני ישראל מטמאין בזיבה ואין נכרים מטמאין בזיבה. אבל גזרו חכמים עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם, אפילו כשלא ראו זוב.

הרי, שהנכרים מטמאין אפילו במשא, מדקאמר שיהו כזבין לכל דבריהם.

אלא, על כרחך, האי ברייתא משובשת היא, וצריך להגיה ולתרץ אותה, ואם כן גם רבה מתרץ ומגיה לטעמיה את לשון, דהכי קאמרה:

נכרי ונכרית - הן והיסטן ואבן מסמא שלהן - מטמאים.

עבודה זרה היא והיסטה מטמאים, אבל לא מטמאת אבן מסמא שלה, וכמו שהעמיד רבה את המחלוקת, דלרבנן עבודה זרה מטמאה במשא ולא באבן מסמא.

רבי עקיבא אומר: עבודה זרה מטמאה היא והיסטה ואבן מסמא שלה. שאף באבן מסמא מטמאת העבודה זרה.

ורבי אלעזר, מתרץ לטעמיה דהכי קתני בברייתא: נכרי ונכרית מטמאים - הן, והיסטן, ואבן מסמא שלהן.

עבודה זרה רק היא מטמאה ולא היסטה, שאף במשא אינה מטמאה, אלא במגע בלבד.

ורבי עקיבא אומר: עבודה זרה - מטמאה היא והיסטה, דמטמאה במשא אך לא באבן מסמא.

מתקיף לה רב אשי בין לרבה ובין לרבי אלעזר:

אם הפירוש ל"היסטן" בברייתא הוא שהסיטו אותן אחרים, דהיינו שנכרי ונכרית ועבודה זרה מטמאים במשא - מאי "הן טמאים" דקאמרי רבנן ורבי עקיבא?

והרי פשיטא שהן עצמן טמאים? שאם לא כן מה שייך לדבר על היסטן, ולא היה להם להזכיר כלל מטומאת עצמן, אלא לחלוק אי עבודה זרה מטמאת בהיסט או לא.

אלא, אמר רב אשי: הכי קאמר:

נכרי ונכרית בין הן שהסיטו את אחרים [זהו פירוש הא דקתני "היסטן", שהוא ככל היסט שבש"ס, שהטמא הסיט אחרים], ובין אחרים שהסיטו אותן [זהו פירוש הא דקתני "הן"] דהיינו שנשאו אותם במשא הרי הם טמאים, כיון שגזרו חכמים עליהם שיהיו כזבים.

והזב מטמא בין בהיסט, כשהסיט הזב דבר אחר, ובין במשא, כשאחרים נשאו אותו.

עבודה זרה שהסיטה אחרים - הן טהורין, שאין בה טומאת היסט. אחרים שהסיטו אותה - טמאים משום טומאת משא.

רב אשי מתרץ לה כרבה, דלרבנן עבודה זרה מטמאה במשא, דהוקשה לנדה. אבל לא באבן מסמא, משום דהוקשה גם לשרץ. והוא הדין שאינה מטמאה בהיסט כדין שרץ.

משמשיה, בין הן שהסיטו את אחרים ובין אחרים שהסיטו אותן - טהורים. שאפילו טומאת משא אין במשמשים אלא טומאת מגע בלבד.

רבי עקיבא אומר: נכרי ונכרית ועבודה זרה, בין הן שהסיטו את אחרים, ובין אחרים שהסיטו אותן - טמאים. שעבודה זרה נמי מטמאה בהיסט, והוא הדין באבן מסמא, דהוקשה לגמרי לנדה.

משמשיה, בין הן שהסיטו אחרים, ובין אחרים שהסיטו אותן - טהורין. שלכך הוקשה עבודה זרה לשרץ, למעט משמשים מטומאת משא וכל שכן מטומאת היסט.

והכי קתני בברייתא לרב אשי אליבא דרבה:

נכרי ונכרית - הן [כשנשאו אותם] והיסטן.

עבודה זרה - היא ולא היסטה.

משמשיה - לא הן ולא היסטן.

רבי עקיבא אומר: נכרי ונכרית ועבודה זרה הן והיסטן, משמשיה לא הן ולא היסטן.

ואליבא דרבי אלעזר מתרץ לה רב אשי הכי:

נכרי ונכרית - הן והיסטן.

עבודה זרה ומשמשיה - לא הן ולא היסטן. [שאף עבודה זרה עצמה אינה מטמאה במשא, וכל שכן בהיסט].

רבי עקיבא אומר: נכרי ונכרית הן והיסטן. עבודה זרה היא ולא היסטה. [דעבודה זרה מטמאה במשא ולא בהיסט. וכן לא באבן מסמא, שדין אחד להם].

משמשיה לא הן ולא היסטן.

ומקשינן אדרב אשי:

עבודה זרה - בשלמא אחרים שהסיטו אותה משכחת לה.

אלא, היא שהסיטה אחרים - היכי משכחת לה? כיצד יתכן שהעבודה זרה תסיט דבר אחר.

ומתרצינן: אמר רמי בריה דרב ייבא: משכחת לה כדתנן במסכת זבים:

אם היה נמצא הזב בכף מאזנים אחת. וכנגדו אוכלין ומשקין מוטלין בכף המאזנים השניה:

הרי אם כרע הזב, שירדה הכף שבה נמצא הזב ועלתה כנגדה הכף שבה האוכלין ומשקין - טמאין האוכלין והמשקין משום טומאת היסט, שהרי הסיטן הזב.

ובכי האי גוונא משכחת לה בעבודה זרה, שהיתה בכף מאזנים, והכריעה כובדה את הכף, ובכך "הסיטה" את הדבר המוטל על הכף השניה.

דף פג:

וממשיכה המשנה: ואם כרעו הן, שהכריע כובדם של האוכלין והמשקין את כף המאזנים ונשאו הן את הזב הנמצא בכף השניה - הרי הן טהורין. לפי שדבר טהור המסיט את הטומאה אינו נטמא. לפי שלא נאמרה טומאת משא אלא רק באדם הנושא.

וגם משום משכב ומושב אין לטמאם [אף דבאופן שכזה לכאורה הוא בכלל משכב ומושב, שהרי הזב כאילו נשען עליהם], לפי שהם אינם מיוחדים למשכב ומושב.

כמאן אזלא הא דתניא: כל הטמאות המסיטות את האחרים, טהורות [הללו שהוסטו] חוץ מהיסטו של זב, שחידשה בו תורה שהוא מטמא את הדבר שהוא מסיט, שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה בשאר טומאות.

לימא דלא כרבי עקיבא? דאי כרבי עקיבא איכא נמי עבודה זרה שמטמאה בהיסט [לאוקימתא דרב אשי].

ודחינן: אפילו תימא רבי עקיבא. תנא בברייתא זב וכל דדמי ליה, שעבודה זרה אף היא בכלל זב, שהרי מנדה ילפינן לה שתטמא בהיסט, ונדה היינו זב.

בעי רב חמא בר גוריא: עבודה זרה המורכבת מחוליות שנתפרקה האם ישנה לאברים, שכל אבר ואבר ממנה יטמא בפני עצמו, או אינה לאברים? (1) ומבארינן: היכא דהדיוט יכול להחזירה שאין צריך אומן לכך לא תיבעי לך, דכמאן דמחברת שכאילו מחוברת דמי.

כי תיבעי לך, היכא דאין הדיוט יכול להחזירה - מאי?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן כיון דאין הדיוט יכול להחזירה - כמאן דמתברא דמי, כאילו היא שבורה ובטלה מעבודה זרה.

או דילמא הא לא מחסרא. שכל חלקיה נמצאין, והרי היא כאילו מחוברת?

ואיכא דבעי לה להך גיסא:

היכא דאין הדיוט יכול להחזירה - לא תיבעי לך, דודאי כמאן דמתברא דמי.

כי תיבעי לך היכא דהדיוט יכול להחזירה - מאי?

מי אמרינן כיון דהדיוט יכול להחזירה כמאן דמחברא דמי.

או דילמא השתא מיהא קשלפה ושריא, עתה היא מפורקת לחלקים.

ומסקינן: תיקו!

בעי רב אחדבוי בר אמי: עבודה זרה שלימה שהיא פחותה מכזית - מהו?

מתקיף לה רב יוסף: למאי נפקא מינה? אילימא לענין איסורא, ליאסר בהנאה? הא פשיטא דאסורה. דלא יהא אלא כמו "זבוב בעל עקרון", שהוא שם עבודה זרה קטנה כזבוב?

דתניא: כתיב "וישימו להם בעל ברית [שם העבודה זרה] לאלהים" זה זבוב בעל עקרון!

מלמד, שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו, ומניחה בתוך כיסו. כיון שזוכרה; מוציאה מתוך כיסו, ומחבקה ומנשקה. ועל כן קראה הכתוב "בעל ברית" לשון ברית אהבה וחבה. (2)

הרי, שישנה עבודה זרה פחותה מכזית, ואם כן ודאי שהיא אסורה בהנאה.

אלא האיבעיא היא לענין טומאה. האם עבודה זרה שהיא פחותה מכזית מטמאה - מאי?

מי אמרינן כיון דעבודה זרה איתקש לשרץ, מה שרץ מטמא בכעדשה אף עבודה זרה נמי בכעדשה.

או דילמא, הא איתקש נמי למת [כדלקמן]. מה מת מטמא דוקא בכזית אף עבודה זרה בכזית?

אמר רב אויא ואיתימא רבה בר עולא: תא שמע שהוקשה למת ודינה הוא בכזית מהא דתניא:

עבודה זרה פחותה שהיא מכזית - אין בה טומאה כל עיקר.

שנאמר "וישלך את עפרה [של העבודה זרה] על קבר בני העם".

הוקשה עבודה זרה לקבר המת, כדי ללמדך: מה מת מטמא בכזית - אף עבודה זרה מטמאת בכזית.

והוינן בה: ורבנן, למאי הלכתא, דהיינו: מנין לרבנן לדרוש דוקא לקולא ולומר כי לדעתם מה דאיתקש עבודה זרה לשרץ הוא לקולא, ללמד דלא מטמא במשא, כדפליגי לעיל אדרבי עקיבא וילפי משרץ דאינה מטמאה במשא [אליבא דרבי אלעזר].

וכמו כן מנין להם שמה שעבודה זרה איתקש לנדה הוא לקולא, ללמד דאינה מטמאה לאברין, כדאמרינן לעיל [פב ב].

וכמו כן מנין להם כי זה שלמת איתקש בא ללמד לקולא, דלא מטמא בכעדשה.

אימא איפכא, דלחומרא נקיש, ונדרוש כך:

למאי הלכתא אקשה רחמנא עבודה זרה לשרץ - לטמויי בכעדשה.

לנדה הקישה הכתוב - לטמויי באבן מסמא [וכל שכן במשא].

וכמו כן אקשה רחמנא למת - לטמויי באהל.

ומתרצינן: טומאת עבודה זרה דרבנן היא, דכל ההיקשים לנדה ולמת אינם כתובים בתורה אלא בנביאים. וההיקש לשרץ מ"שקץ תשקצנו" אף הוא אסמכתא בעלמא, דשקץ אינו לשון שרץ, אלא הוא כינוי שם גנאי הוא.

וכשיש לפנינו הברירה בין קולא וחומרא במילי דרבנן - לקולא מקשינן, לחומרא לא מקשינן.

מתניתין:

מנין לספינה שהיא טהורה? שאינה מקבלת טומאה שנאמר: "דרך אניה בלב ים". ודרשינן מכאן שהאניה הרי היא כים, שאינו מקבל טומאה.

גמרא:

ומבארינן את הילפותא דמתניתין מהפסוק: מאי קמשמע לן קרא? והרי פשיטא שאניה בלב ים היא?

אלא, הא קמשמע לן: שאניה דינה כים - מה ים טהור אף ספינה טהורה.

תניא: חנניה אומר: נלמדה לספינה שהיא טהורה משק, (3) שהרי ספינה כלי עץ היא, וכלי עץ איתקש לשק, דכתיב "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק".

ודרשינן: מה שק מיטלטל בין כשהוא מלא ובין כשהוא ריקן, אף כל האמור באותו פסוק אינו מקבל טומאה אלא אם כן הוא מיטלטל מלא וריקן. לאפוקי להוציא ספינה, דאינה מיטלטלת מלא וריקן, שהרי אי אפשר לטלטלה כשהיא מלאה מחמת גודלה. (4)

ומבארינן: מאי בינייהו דתנא דמתניתין וחנניה?

איכא בינייהו: ספינה של חרס, שלא הוקשה לשק, והיא אינה כתובה באותו פסוק.

מאן דאמר דילפינן לספינה שהיא טהורה מ"אניה בלב ים", הא ספינה של חרס נמי בלב ים היא, וטהורה.

ואילו למאן דאמר משום שהיא כשק, הרי דוקא הנך דכתיבי גבי שק כגון כלי או ספינה העשויים עץ, אמרינן דאי מיטלטלת מלא וריקן, אין, אז היא מקבלת טומאה אי לא, לא.

אבל ספינה של חרס, דלא כתיבא גבי שק, הרי אע"ג דאינה מיטלטלת מלא וריקן נמי היא טמאה.

אי נמי איכא בינייהו: ספינת הירדן, שהיא קטנה [לפי שהנהר קטן].

למאן דאמר "אניה בלב ים", הא נמי אניה בלב ים היא [ו"ים" לאו דוקא, אלא אף נהר בכלל זה].

למאן דאמר בעינן מיטלטלת מלא וריקן, הא נמי מיטלטלת מלא וריקן.

דאמר רבי חנינא בר עקביא: מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה? מפני שטוענים אותה ביבשה ומורידין אותה למים, והרי היא מיטלטלת אף כשהיא מלאה.

אמר רבי יהודה אמר רב: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ואפילו שעה אחת. שהרי כמה שנים נשנית משנה זו דמסכת כלים דספינת הירדן טמאה בבית המדרש, ולא נתגלה טעמה מדוע שונה היא מכל ספינה. עד שבא רבי חנינא בן עקביא, ופירשה.

אמר רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל", ודרשינן: אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה!

אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל". [וכתב החזון איש באגרותיו [א ג], שהמיתה האמורה כאן היא: הריגת החיים השיטחיים. שההמתה הזאת היא היוצרת את החיים האמיתיים].

דף פד.

אמר רבא: (תחילת העמוד) ולחנניא, דאמר ספינה המיטלטלת טמאה, אפילו אם היא כל כך גדולה עד שאינה מיטלטלת אלא ע"י שוורים, נמי טמאה, דטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול!

דתנן במסכת כלים: שלש מיני עגלות הן החלוקים בדיניהם לענין טומאה -

א. עגלה העשויה כקתידרא שהיא קצרה ומוקפת דפנות משלש צדדין, טמאה מדרס לפי שהיא מיועדת לישיבה.

ב. עשויה כמטה שהיא ארוכה כמו מטה, ומיוחדת להעברת סחורות, טמאה טמא מת כלומר מקבלת שאר טומאות מגע חוץ מטומאת מדרס [ונקט טמא מת משום שהנטמא במת הוא אב הטומאה, והכי קאמר: אינו נעשה אב הטומאה אלא ע"י מת ולא ע"י זב], לפי שהיא כלי קיבול אך אינה מיוחדת לישיבה, מאחר שטוענים בה סחורה.

ג. ושל אבנים שעשויה להוליך בה אבנים טהורה מכלום לפי שיש בשוליה נקבים גדולים ואינה כלי קיבול.

ואמר רבי יוחנן: ואם יש בה בית קיבול רימונים שהנקבים אינם כל כך גדולים שהרימונים אינם נופלים דרכם, טמאה טמא מת, שזה השיעור בכל הכלים שכל שאינו מוציא רימונים עדיין שם כלי עליו.

הרי שאפילו עגלה המוליכה אבנים שאינה מיטלטלת אלא ע"י שוורים מקבלת טומאה לפי שטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול.

תוכן העניינים

חברותא על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה