אור ברסלב
חברותא על שבת פרק שמיני - המוציא יין

חברותא על שבת· הרב יעקב שולביץ

פרק שמיני - המוציא יין

פרק שביעי - כלל גדול

מתניתין:

המוציא יין חי שיעורו - כדי מזיגת הכוס של ברכה, ששיעורו רביעית הלוג. ומתוך שהיין שלהם היה חריף היו נוהגין למזוג אותו, דהיינו להוסיף עליו מים ביחס של שלשה חלקים מים לחלק אחד יין. ונמצא, שכמות היין בכוס של רביעית הוא רבע מרביעית. ובשיעור זה חייב על הוצאתו בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים.

חלב - כדי גמיעה, כמה שאדם בולע בבת אחת [והוא פחות ממלא לוגמיו, רמב"ן].

דבש - כדי ליתן על הכתית, מכה שעל גב הסוסים והגמלים שנוצרה מחמת כובד המשא [פירוש אחר: מכה שעל גב היד או הרגל של אדם]. (2).

שמן - כדי לסוך בו אבר קטן של תינוק בן יומו.

מים - כדי לשוף, להמיס בהם את הקילור, תרופה ששמים על העין [פיהמ"ש להרמב"ם].

ושאר כל המשקין שיעורם - ברביעית הלוג.

וכל השופכין מים סרוחין שמשתמשים בהם לגבל את הטיט, אף הן שיעורם ברביעית.

רבי שמעון אומר: כולן, כל המשקין שנזכרו במשנה - שיעורם ברביעית. ולא נאמרו כל השיעורין הללו שבמשנה שהם פחות מרביעית אלא למצניעיהן בלבד. שרק לאותו אדם שהצניע את המשקה וחזר והוציאו די לו בשיעור של פחות מרביעית כדי להתחייב על הוצאתו. אבל שאר כל אדם, שלא הצניעו אותו, אינם חייבים אלא אם כן הוציאו ממנו רביעית (3) [וחולק רבי שמעון על המשנה ששנינו בפרק הקודם שהמצניע עצמו חייב אפילו בכל שהוא, אלא שגם המצניע עצמו חייב רק בשיעור מסויים, אלא שהוא קטן מהשיעור שכל אדם חייב עליו].

גמרא:

תנא בתוספתא: המוציא יין - כדי מזיגת כוס יפה [התוספתא מפרשת מהו כוס דמתניתין].

ומבארינן: ומאי כוס יפה? כוס של ברכה של ברכת המזון שהצריכו חכמים ליפותו [שטעון עיטור, ועיטוף, הדחה, שטיפה, חי ומלא כדאמרינן במסכת ברכות נא, א].

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כוס של ברכה צריך שיהא בו יין חי רובע [רבע] רביעית הלוג כדי שימזגנו יוסיף עליו מים פי שלש מהיין ויעמוד על רביעית.

דף עז.

אמר רבא: אף אנן נמי (תחילת העמוד) תנינא כרב נחמן.

דהא תנן במתניתין: המוציא יין כדי מזיגת הכוס.

ותני עלה: כדי מזיגת כוס יפה.

וקתני בסיפא דמתניתין "ושאר כל המשקין - ברביעית". הרי שבמשקין הראויין לשתיה בעינן רביעית. ועל כרחך יין נמי שיעורו לענין הוצאה הוא ביין הראוי לשתיית רביעית, דהיינו שיהא בו רבע רביעית יין כדי שלאחר מזיגתו במים יגיע לכדי רביעית [וכדמפרש ואזיל דרבא סבירא ליה שכך סדר המזיגה].

ומאחר שאמרנו שזו היא מזיגת כוס של ברכה, שמע מינה כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה, דכוס של ברכה צריך רובע רביעית, כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית.

ורבא אזיל לטעמיה.

דאמר רבא: כל חמרא יין דלא דרי שאין מוסיפין עליו במזיגתו במים על חד חלק של היין תלת חלקים מיא - לאו חמרא הוא.

אמר אביי: שתי תשובות יש לי לומר בדבר:

חדא: דתנן במסכת נדה, שיש מראה דם נדה הדומה ליין מזוג. ומבארת המשנה והמזוג, היינו שני חלקי מים ואחד יין, מן היין השירוני, שגדל במדינה ששמה שרון.

הרי, שסדר המזיגה הוא חד על תרי. ואם כן לענין הוצאה צריך שיהא בו שליש רביעית יין. והוא הדין לענין כוס של ברכה. ודלא כרב נחמן!

ועוד תשובה לדבריך, שאתה אומר שבעצם שיעור ההוצאה ביין הוא רביעית ככל המשקין, אלא שאנו מצרפין לו את המים שעתיד להוסיף עליו.

וכי מים מונחין בכד מבלי שיוציאם, ובכל זאת הם מצטרפין לשיעור היין כדי לחייבו על הוצאת היין?! והרי כשהוציא את היין עדיין לא היו בו המים, וכיצד יתחייב על הוצאתם?

אלא, על כרחך, החיוב הוא על הוצאת היין כמות שהוא, כיון ששיעור היין אינו כשאר משקין, אלא אפילו בפחות מרביעית, הואיל והוא חשוב שראוי לכוס של ברכה [ע"י הוספת מים].

ואם כן, אין ראיה מכאן לענין שיעור כוס של ברכה. כי יתכן שגם לאחר המזיגה עדיין הוא פחות מרביעית. (1)

אמר ליה רבא: הא דקאמרת להוכיח מהמשנה דשני חלקי מים ואחד יין מן היין השירוני הם שיעור מזיגה של יין, לא קשיא.

כי יין השירוני לחוד הוא דבעי שלא יוסיפו עליו יותר משני חלקי מים, משום דרפי שהוא יין חלש. אבל לסתם יין מוסיפין עליו שלשה חלקי מים.

אי נמי, התם - משום חזותא! שהתנא אינו מתכוין לומר שזו דרך המזיגה של היין, אלא לומר שבמזיגה ביחס שכזה מתקבל מראה אדום אשר בדם נדה הוא מראה טמא. אך אם יוסיף בו עוד מים יחלש מראה האדמומית שבו, כך שאם תראה אשה דם במראה החלש הזה, היא לא תטמא בטומאת נדה. (2)

אבל לטעמא, למזיגה הרגילה, שעושים כדי שהיין יקבל טעם כראוי, בעי טפי מים, וצריך שיהא בו שלשה חלקי מים.

והא דקאמרת להקשות: וכי מים בכד, ומצטרפין לחייב משום הוצאה?!

יש לומר, לענין שבת - מידי דחשיב בעינן. והא נמי, יין בשיעור שאפשר למזוג בו שלשה חלקי מים, הא חשיב! דכיון שהיין עומד לכך שיוסיפו עליו מים ולהעמידו על רביעית, הרי כבר מעתה יש בו חשיבות של רביעית. ולעולם ביין נמי שיעורו לענין הוצאה הוא ברביעית.

ואם כן, מוכח גם לענין כוס של ברכה ששיעורו ברביעית. תנא: יין יבש קרוש - שיעורו לענין הוצאה הוא בכזית. לפי שכזית יין קרוש מכיל רביעית יין. שהיין מצטמק עם הקרישה, ומרביעית יין נשאר רק כזית [כזית הוא חצי ביצה או שליש ביצה. ורביעית היא ביצה ומחצה].

ולפי שיין קרוש אינו בר מזיגה, בעינן שיהא בו רביעית יין שלם, דברי רבי נתן.

אמר רב יוסף: רבי נתן ורבי יוסי ברבי יהודה - אמרו דבר אחד, שרביעית לח מצטמקת לכזית קרוש.

רבי נתן - הא דאמרן.

ורבי יוסי ברבי יהודה - הא דתניא: רבי יהודה אומר: יש ששה דברים שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. שבית הלל מחמירים ובית שמאי מקילים בהם.

[ובמסכת עדיות ישנם עוד הרבה דברים שהעידו תנאים שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ועל ששה דברים העיד רבי יהודה].

וזה אחד מהם:

דם נבלה - בית שמאי מטהרין, לפי שהדם אינו נחשב כבשר שיטמא כנבלה. (3)

ובית הלל מטמאין, לפי שהדם נחשב כבשר.

אמר רבי יוסי ברבי יהודה: אף כשטמאו בית הלל, לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעית, הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. שכיון שהדם מטמא בתורת בשר, צריך שיהא בו שיעור בשר שמטמא בנבלה. דהיינו כזית.

הרי, שרבי יוסי ברבי יהודה סובר אף הוא כרבי נתן, שרביעית מצטמקת לכזית.

ודחינן: אמר אביי: דלמא לא היא, אלא יתכן שרבי נתן ורבי יוסי ברבי יהודה אינם מודים זה לזה.

כי עד כאן לא אמר רבי נתן הכא דבעי רביעית כדי שלאחר שיקרש ישאר ממנו כזית [שהרי הוא אמר דכזית יבש סגי להוצאה כי הוא בא מרביעית יין] אלא ביין, דקליש, שהוא דליל בעודו לח, ונפחו גדול. ולכן, כשהוא מתייבש הוא מצטמק ביותר ומגיע עד לכזית.

אבל בדם, דסמיך, ולכן אין נפחו משתנה כל כך כשהוא מתייבש, הרי בשביל להגיע לשיעור של כזית קרוש - לא בעי רביעית לח, אלא אפילו בפחות מרביעית לח נהיה כזית קרוש. ולכן דם נבלות מטמא גם בפחות מרביעית.

ונמצא, שרבי נתן לא סובר כרבי יוסי ברבי יהודה.

אי נמי, עד כאן לא קאמר רבי יוסי ברבי יהודה התם בדם, דכזית דם קרוש סגי ליה ברביעית דם לח, אלא בדם, משום דסמיך, ונפחו מצומצם.

אבל יין, דקליש, כיון שהוא דליל ונפחו גדול, הרי כזית יין קרוש הוי יותר מרביעית לח. כי כדי להגיע לכזית יין יבש צריך יותר מרביעית לח. ומכאן, שרביעית יין לח שנקרשת הרי היא פחותה מכזית.

הילכך, כי מפיק מוציא אפילו פחות מכזית יין קרוש ליחייב, שהרי יש כאן שיעור של רביעית יין לח, שהוא שיעור ההוצאה ביין, ודלא כרבי נתן.

שנינו במשנה: חלב כדי גמיעה.

איבעיא להו היכי גרסינן? האם כדי גמיאה באל"ף, או כדי גמיעה בעי"ן?

אמר רב נחמן בר יצחק: הרי נאמר "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", באל"ף.

דף עז:

איבעיא להו: הא דקתני לעיל במתניתין "חוץ מקליפתן וגרעיניהן", היכי גרסינן: (תחילת העמוד) גראינין או גרעינין?

אמר רבא בר עולא: הרי נאמר "ונגרע מערכך" בעיי"ן, וגרעינין מלשון גרעון הוא, שזורקין אותם, ונגרעין מתוך האוכל.

תו איבעיא להו: הא דאמרינן [בפסחים עה ב] "גחלים עוממות", היכי גרסינן: אוממות או עוממות?

אמר רב יצחק בר אבדימי: הרי נאמר בנבואת יחזקאל על אשור, "ארזים - לא עממוהו בגן אלהים". והיינו שאפילו הארזים לא החשיכו את מראהו של אשור. כלומר, שלא היה ארז אחד בעולם שהיה נאה ממנו. וכתיב עממהו בעי"ן. וגחלים עוממות נמי מלשון חושך הם, כאשר הם הולכין ונכבין.

תו איבעיא להו: הא דתנן לקמן [קנא ב] "אין מעמצין [עיי"ש בהגה"ה] את המת בשבת", דהיינו שאין סוגרין את עיניו. האם "מאמצין" תנן או "מעמצין"?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הרי נאמר "ועוצם עיניו מראות ברע" בעיי"ן [ואע"ג דהכא קדמה המ"ם לעי"ן אין בכך כלום, ריטב"א].

תנו רבנן: המוציא חלב של בהמה, שיעורו כדי גמיעה.

המוציא חלב של אשה, ולובן של ביצה, שיעורו הוא - כדי ליתן אותו במשיפא, בסם המרפא את העין. שרגילין לשוף, להמיס את הסם המרפא את העין בחלב אשה ולובן ביצה, ולכן הוא נקרא "משיפא", מלשון לשוף.

המוציא קילור, סם המרפא את העין - כדי לשוף במים, שמוציא כמות של סם שמספיקה - לאחר ההמסה במים - לשים על שתי העינים.

בעי רב אשי: האם שיעור הקילור הוא כדי שיפה לבד, או כדי אחיזה ושיפה, שיש להוסיף לשיעור את מה שנדבק מהקילור באצבעותיו?

ומסקינן: תיקו!

שנינו במשנה: דבש כדי ליתן על הכתית.

תנא: כדי ליתן על פי כתית.

בעי רב אשי: מה היא כונתו של התנא בברייתא? האם כוונתו לומר דהא דתנן על כתית היינו אפומא דכולה כתית מה ששם על כל המכה, לפי שכל המכה קרויה "פה".

או דילמא סגי בדבש ששם אמורשא קמא דכתית, על החלק עליון של המכה [על אותו מקום שיוצא בו המורסא, ריטב"א].

ולאפוקי להוציא מקום הודרנא [רושם הנעשה סביב הנקב, ריטב"א] דלא נכלל בשיעור נתינת הדבש?

ומסקינן: תיקו!

אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו - לא ברא דבר אחד לב טלה.

ברא שבלול - לכתית. שמהשבלול עושים רפואה לכתית כדמפרש לקמן.

ברא זבוב - לצירעה. מי שעקצו צירעה כותש זבוב ומניח על העקיצה.

יתוש - לרפואה לנשיכת נחש.

ונחש - לחפפית מין שחין.

וסממית עכביש - כותש אותה ומניחה על עקיצת עקרב.

שבלול לכתית היכי עביד ליה? [עפ"י הריטב"א] מייתי חדא אוכמא וחדא חיורא שבלול אחד שחור ואחד לבן, ושלקי להו, ושייפי ליה מושח על הכתית.

תנו רבנן: יש חמשה אימות, פחדים, שהן אימת חלש על גיבור -

א. אימת מפגיע חיה קטנה שיש לה קול חזק - על ארי שמפחד ממנה כששומע את קולה, כי נדמה לו שהיא חיה גדולה, ובורח.

ב. אימת יתוש - על הפיל, כשנכנס לו לחוטמו.

ג. אימת סממית - על העקרב כשנכנס לו באזנו.

ד. אימת סנונית - על הנשר כשנכנסת תחת כנפי הנשר, ומונעת אותו מלפרוש כנפיו.

ה. אימת כילבית שרץ קטן על לויתן כשנכנס לו באזנו.

וכל אלו, מחמת קטנותן אין הגדולים יכולים להנצל מהם [ריטב"א].

אמר רב יהודה אמר רב: מאי קרא? דכתיב "המבליג שדוד על עז", שמגביר את השדוד [חלש] על הגיבור.

רבי זירא אשכח פגש לרב יהודה, דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה בעמדו על פתח בית חמיו, וחזייה וראה דהוה בדיחא דעתיה, שהיתה דעתו בדוחה עליו, ואי בעי מיניה כל חללי עלמא, ואם ישאל ממנו על כל הנעשה בחלל העולם, הוה אמר ליה, ישיב לו.

אמר ליה, שאל רבי זירא לרב יהודה: מאי טעמא עיזי מסגן ברישא העיזים הן אלו ההולכות בראש העדר, והדר אימרי ורק אחריהן הולכות הרחלות?

אמר ליה רב יהודה: כברייתו של עולם. דברישא הוה חשוכא, והדר נהורא;. שקודם היה חושך ואח"כ אור. כן העזים, שהן בדרך כלל שחורות הרי הן קודמות לרחלות שהן בדרך כלל בהירות.

שוב שאלו: מאי טעמא הני הרחלות מכפיין, יש להן זנב שמכסה אותן, והני העזים מגליין, אין להן זנב?

והשיבו: הני הרחלות, דמכסינן מינייהו, שאנו מכסין עצמנו בלבוש העשוי מצמרן - מכסיין גם הן מכוסות. ואילו הני עזים דלא מכסינן מינייהו - מגליין.

מאי טעמא גמלא - זוטר גנובתיה, זנבו קצר?

משום דאכל כיסי. שהגמל אוכל קוצים, לכן זנבו קצר כדי שלא יסרט מהקוצים.

מאי טעמא תורא, שור, אריכא גנובתיה?

משום דדייר באגמי, במקומות מרעה, ובעי לכרכושי לנענע בזנבו כדי להבריח בקי, יתושים.

מאי טעמא קרנא דקמצא קרן החגב [פירוש אחר: הנמלה] רכיכא, רך?

משום דדיירא בחילפי, שהוא גדל בין עצי ערבה, ואי הוי קשיא הקרן נדיא, היתה מתנדנדת כתוצאה מפגיעתה בעצים, ונשברת, ומתעוורא, ומתעוור החגב, כי ראייתו קשורה עם הקרנים שלו.

דאמר שמואל: האי מאן דבעי דליסמיה, לעוור, לקמצא - לשלופינהו לקרניה, ומתוך כך יתעוור. כי בלא הקרנים הוא אינו רואה.

מאי טעמא האי תימרא דתרנגולתא מדלי לעילא, העפעף התחתון עולה על העליון כשעוצמת עיניה, לעומת שאר הבריות שהעליון שוכב על התחתון?

משום דדיירי אדפי, כשהולכת לישון עולה למקום גבוה על הקרשים והקורות. ואי עייל קטרא אם יכנס עשן בעיניה [שהעשן עולה למעלה] מתעוורא.

דשא, שפירושו דלת, מה הוא מקורה של מילה זו? - דרך שם שדרך הדלת מגיעים לשם.

דרגא סולם - דרך גג דרכו מגיעים לגג.

מתכוליתא, מאכל שעשוי לטיבול - אומרים עליו "מתי תכלה דא". לכשיכלה, מה נאכל?

פירוש אחר, לפי שאינו נאכל אלא מעט מעט הוא נשמר לזמן ארוך ואנשים אומרים: מתי תכלה?

ביתא - בא ואיתיב, אשב בה. שהדרך לישב בבית.

ביקתא - בי עקתא, בית שהוא צר וקטן.

כופתא מכתשת, [פירוש אחר, מדה שמודדין בה חטים. פירוש אחר, בול עץ עשוי לישיבה] - כוף ותיב. כפוף אותו ושב עליו.

לבני, לבנים - לבני בני. על ידי בנין הלבנים - הבית מתקיים לדורות.

הוצא גדר קוצים או לולבים - חציצה, שאינה בר קיימא, אלא רק חציצה בעלמא.

חצבא כד חרש - שחוצב מים מן הנהר.

כוזה כלי חרס קטן - כזה, כלומר כלי מועט כמו זה ביכולתך למלאותו מיינך ולתתו לי במתנה.

שוטיתא, בד הדס - שטותא. שרוקדים בו לפני הכלה והמרקד נראה כשוטה.

משיכלא, ספל גדול שרבים רוחצים ידיהם ורגליהם ממנו - מאשי כולה רוחץ את כולם.

משכילתא, ספל קטן ונאה - משיא כלתא מיוחד לחשובים, כמו כלה שהיא חשובה, לרחוץ ממנו.

אסיתא הכלי שכותשין בתוכו - חסירתא, שחסירה וחקוקה בפנים.

בוכנא העלי שכותשין בו - בוא ואכנה.

לבושה חלוק עליון - לא בושה, מונע בושה, שמכסה כל החלוקים התחתונים הקרועים.

גלימא - שנעשה בו כגלם, כמי שאין לו חיתוך איברים, מחמת אורך ורוחב הגלימא.

גולתא בגד נאה - גלי ואיתיב. כשהוא יושב מגלה את עצמו שלא ישב עליו ויתכלכלך ויקרע.

פוריא מטה - שפרין ורבין עליה.

בור זינקא בור שאין בו מים - בור זה נקי ממים.

סודרא בגד של תלמידי חכמים - סוד ה' ליראיו.

אפדנא טרקלין של מלכים - אפיתחא דין. לפתח זה יבאו הכל אם למשפט אם לשרת את המלך.

תנו רבנן: שלשה, כל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה. ואלו הן: דג, ונחש, וחזיר.

שנינו במשנה: שמן - כדי לסוך אבר קטן.

אמרי דבי רבי ינאי: שמן כדי לסוך בו אבר קטן, אחד מפרקי האצבע הקטנה של קטן בן יומו.

מיתיבי: תניא: שמן - כדי לסוך אבר קטן, וקטן בן יומו.

ודייקינן: מאי לאו הכי קאמר: אבר קטן דאדם גדול, או אבר גדול של קטן בן יומו. אבל שמן שסכין בו אבר קטן של קטן בן יומו פטור על הוצאתו, וקשיא לרבי ינאי!?

ומתרצינן: אמרי לך דבי רבי ינאי: לא!

אלא הכי קאמר: שמן - כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו.

לימא כתנאי: דתניא: שמן כדי לסוך אבר קטן, וקטן בן יומו, דברי רבי שמעון בן אלעזר.

רבי נתן אומר: כדי לסוך אבר קטן.

מאי לאו, בהא קמיפלגי: דרבי שמעון בן אלעזר סבר: אבר קטן של קטן. שכך משמע מדבריו, ששני קטנים יהיו, גם האבר וגם הגוף.

ורבי נתן סבר, שרק קטן אחד אמרינן. דהיינו, אבר קטן דגדול, או אבר גדול דקטן. אבל שני קטנים, דהיינו שמן כדי לסוך בו אבר קטן של קטן בן יומו - לא חייבים עליו!

דף עח.

ודחינן: לא! אלא דכולי עלמא אבר קטן דקטן בן יומו לא חייבים על הוצאתו, (תחילת העמוד) וליתא דרבי ינאי.

והכא בהא קמיפלגי: רבי שמעון בן אלעזר סבר: אבר קטן דגדול ואבר גדול דקטן בן יומו - כי הדדי נינהו, דשיעור אחד הם. ובאחד מהם משערינן, או בזה או בזה.

ורבי נתן סבר: אבר קטן דגדול אין, רק בו משערינן. אבל באבר גדול דקטן בן יומו לא משערינן.

והוינן בה: מאי הוי עלה? במה נחלקו, למסקנא, רבי שמעון בן אלעזר ורבי נתן?

תא שמע: דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: שמן - כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו.

ואם כן, רבי נתן סובר דאו אבר קטן של גדול או אבר גדול של קטן, וכדאמרינן מעיקרא, דרבי ינאי - תנאי היא.

שנינו במשנה: מים כדי לשוף בהן את הקילור. אמר, שאל, אביי: מכדי, הרי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא, דבר הראוי לשני שימושים, אחד שכיח והשני לא שכיח - אזול רבנן לענין שיעורי מלאכת שבת בתר דשכיחא. ואפילו לקולא אזלינן, כאשר אותו שיעור שכיח הוא גדול מהשני. כי מן הסתם הוא עומד לכך, לשימוש המצוי.

והיכא דשכיחא ושכיחא, ששני השימושים מצויים [ואפילו אם אחד מצוי יותר, מאירי במשנה] - אזול רבנן בתר דשכיחא לחומרא, אחר החמור מבין שני השכיחים.

הילכך, יין, אשר שתייתו שכיחא, ואילו רפואתו לא שכיחא שישתמשו בו לשיפת הקילור, למרות שהוא ראוי לכך, כי אפשר לשוף גם בחלב אשה ובמים, וחסין על היין שהוא יקר. לכן, אזול רבנן בתר שתייתו דשכיחא, ואעפ"י שהוא לקולא, שהרי שיעורו [כדי מזיגת כוס] הוא יותר גדול מהשיעור שצריך לשוף את הקילור.

וכמו כן, חלב בהמה אכילתו שכיחא, ואילו רפואתו לא שכיחא לשוף בו את הקילור, אעפ"י שגם הוא ראוי לכך, כי אפשר גם לשוף במים. הילכך אזול רבנן בתר אכילתו, ואפילו שהוא לקולא, דכדי גמיעה הוא שיעור גדול משיפת הקילור.

דבש, אכילתו שכיחא, ורפואתו נמי שכיחא, שאין משקה אחר ראוי לכתית מלבדו. הילכך אזול רבנן בתר שיעור רפואתו, כיון שהוא לחומרא, שהשיעור כדי ליתן על הכתית הוא פחות מרביעית, שהוא שיעור כל המשקין.

אלא, זאת מיבעי לי: מים, מכדי, הרי שתייתו שכיחא שרוב השתיות הן מים, שהיין אינו משמש אלא לסעודה ולא לרוות את הצמאון, ואילו רפואתו לא שכיחא, שהרי גם שאר משקין ראויין לקילור, ואם כן, מאי טעמא אזול רבנן בתר רפואתו, ושיערו בכדי לשוף בהן את הקילור לחומרא? ולמה לא שיערו בשיעור הגדול ממנו, דהיינו רביעית, שהוא שיעור שתיה בכל המשקין?

ומתרצינן: אמר אביי: מתניתין - בגלילא שנו, שהוא מקום עניים המקפידים על כל הוצאה מיותרת, וחסים על היין והחלב, ואינם שפין את הקילור אלא במים. ולגביהם שימוש המים לרפואה שכיחא. הילכך אזלינן בתריה לחומרא. (1)

רבא אמר: אפילו תימא מתניתין בשאר מקומות, נמי לא תקשי, כדשמואל.

דאמר שמואל: כל שקייני, כל המשקין ששפין בהן את הקילור מסו, מרפאין החולי שבעין. ומטללי, והרי הם יוצרים מעין מסך על העין, לפי שנוצר מהם גלד המונע את הראיה. לבר חוץ ממיא, דמסו שהם מרפאים ולא מטללי, אינם נגלדים על העין. ולכן אנשים מעדיפים להשתמש במים לרפואת העין, והוי ליה רפואתו שכיחא. (2)

שנינו במשנה: ושאר כל המשקין ברביעית.

תנו רבנן: דם, וכן כל מיני משקין שיעור הוצאתם הוא ברביעית.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: יש סוג דם של בעל חי מסוים ששיעורו הוא פחות מרביעית, כיון שיש בו שימוש כדי לכחול ליתנו בעין אחת לרפואה. שכן כוחלין את העין בדם המסוים הזה לחולי העין הקרוי ברקית.

ומאי נינהו, מהו אותו הדם שבו כוחלין לחולי הברקית? - דמא דתרנגולת ברא, תרנגולת הבר.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: דם - כדי לכחול בו עין אחת, שכן כוחלין לחולי העין הנקרא יארוד, תבלול.

ומאי ניהו מאיזה דם כוחלין ליארוד? - מדמא דכרושתינא, עטלף.

וסימנך, לידע מהו הדם שכוחלין בו לחוליים השונים, הוא: דם של בעל חי הנמצא בגוא, בפנים, דהיינו עטלף, שמצוי בתוך הישוב, נותנים מדמו לגוא, לחולי יארוד, השקוע בתוך העין.

תוכן העניינים

חברותא על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה