אור ברסלב
חברותא על שבת פרק שש עשרה - כל כתבי

חברותא על שבת· הרב יעקב שולביץ

פרק שש עשרה - כל כתבי

פרק חמש עשרה - ואלו קשרים

הקדמה לפרק כל כתבי

בפרק זה מתבארים דיני הצלה מדליקה בשבת.

מצד אחד, חששו חכמים שמא יהיה אדם בהול להציל ממונו בשעת דליקה, ויבוא לכבות את האש. ולכן קבעו מגבלות להצלה מן הדליקה, כגון את כמות האוכל והבגדים שמותר להציל (1).

אך מאידך, הקלו חכמים להציל דברי קדושה מהדליקה. והתירו להוציאם כדי להצילם מן הדליקה אף למקומות מסוימים שאסור להוציא אליהם ולטלטל בהם מדרבנן.

המשנה הראשונה עוסקת בדיני כתבי הקודש שמותר להצילם בשבת.

מתניתין:

כל כתבי הקדש, בין ספר תורה שקדושתו חמורה, ובין ספרי נביאים וספרי כתובים שקדושתן קלה - מצילין אותן מפני הדליקה, מותר לטרוח בהצלתם, ולהוציאם מפני הדליקה (2), ואפילו למבוי שאינו מפולש שלא תוקן כראוי כדי שיוכלו לטלטל בו (3).

היתר מיוחד זה של הצלה מפני הדליקה הוא בין בכתבי הקודש שקורין בהן בשבת, כגון ספר תורה וספרי נביאים, ובין כתבי הקודש, כגון ספרי "כתובים", שאין קורין בהן בשבת.

ומצילים אותם, אף על פי שכתובים בכל לשון, כי על אף שאין קורין בהם בכל זאת יש בהם קדושה. והרי הם טעונים גניזה, דהיינו, שצריך לשומרם, ואסור להניחם במקום הפקר.

ומפני מה אין קורין בהם, בספרי כתובים, בשבת?

מפני ביטול בית המדרש. שהיו נוהגים לדרוש לפני הציבור בשבת, ובתוך הדרשה היו מלמדים את העם הלכות איסור והיתר, וזה עדיף מקריאה בכתובים, ולכן אין קורין בכתובים בשבת שלא ימשכו בקריאתם וימנעו מלבא לדרשה בהלכות.

גמרא:

איתמר: כל כתבי הקודש שהיו כתובים תרגום או בכל לשון -

רב הונא אמר: אין מצילין אותן מפני הדליקה.

ורב חסדא אמר: מצילין אותן מפני הדליקה.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

אליבא דמאן דאמר: כתבי הקודש שהיו כתובים בכל לשון ניתנו מותר לקרות בהן - דכולי עלמא, רב הונא ורב חסדא, לא פליגי, דמצילין (4). כי פליגי - אליבא דמאן דאמר במסכת מגילה שכתבי הקודש שנכתבו תרגום או בכל לשון לא ניתנו לקרות בהן (5).

רב הונא אמר: אין מצילין - דהא לא ניתנו לקרות בהן.

רב חסדא אמר: מצילין - משום בזיון כתבי הקדש.

ומקשינן לרב הונא, דתנן במשנתנו:

כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן, אף על פי שכתובין בכל לשון.

מאי לאו, כך הוא פירוש משנתינו: כל כתבי הקודש,

בין שקורין בהן - נביאים.

ובין שאין קורין בהן - כתובים.

אף על פי שכתובין בכל לשון - והחידוש שהוסיף התנא בלשון אף על פי - דלא ניתנו לקרות בהן.

ובכל זאת קתני בתחילת המשנה - "מצילין אותן מן הדליקה".

ותיובתא דרב הונא, שאמר: אין מצילים את כתבי הקודש שנכתבו תרגום ובשאר הלשונות למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם.

אמר לך רב הונא: ותסברא, וכי סבור אתה שאכן כך יש לפרש את המשנה, ש"אף על פי שכתובין בכל לשון" מתייחס לעיל, לאמור בתחילת המשנה, שמצילין את כתבי הקודש מהדליקה, ואף על פי שלא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן מהדליקה?

אימא, נראה מה שאומרת המשנה, לדברך, כהלכה בפני עצמה, בסיפא: טעונין גניזה.

בשלמא לדברי, פירוש המשנה הוא: אף על פי שכתובין בכל לשון ואין קורין בהן ולכן לא מצילים אותם - בכל זאת הם טעונים גניזה.

אלא לדברך, שתחילה חידשה המשנה שמצילים אותם מן הדליקה אפילו בשבת מחמת קדושתם, למרות שלא ניתן לקרות בהן. ובסיפא אומרת המשנה הלכה חדשה ונפרדת, שהם טעונים גניזה. קשה:

השתא, לדבריך, אפילו אצולי מצילינן בשבת לכתבי הקודש הכתובים תרגום ובשאר לשונות, ומקילים לצורך הצלתם באיסורי שבת.

אם כן, זה שאסור להפקירם בידים וחייבים להביאם לגניזה - מיבעי למימר?!

אלא, מכח קושיה זאת, חוזרת בה הגמרא מההסבר הקודם בדברי משנתנו, ומבארת אותה כך:

רב הונא מתרץ לטעמיה, ורב חסדא מתרץ לטעמיה.

רב הונא מתרץ לטעמיה, שכך אמר התנא במשנתנו: כל כתבי הקודש

בין שקורין בהם - נביאים.

ובין שאין קורין בהם - כתובים.

מצילין אותן מהדליקה.

במה דברים אמורים שמצילין אותן בשבת - שכתובין בלשון הקדש. אבל אם היו כתובין בכל לשון - אין מצילין כיון שלא ניתנו לקרות בהן.

ואפילו הכי - גניזה בעו. אם בלו, גונזם מפני קדושתם.

רב חסדא מתרץ לטעמיה, שכך אמר התנא: כל כתבי הקודש

בין שקורין בהן - נביאים.

ובין שאין קורין בהן - כתובים.

אף על פי שכתובין בכל לשון ואין קורין בהם - נמי מצילין, ופשיטא שהם טעונים גניזה.

והכי קאמר התנא בסיפא, שיש דבר חידוש ביחס לגניזה:

ומקק, רקבוביות, שלהן, (6) הנוצרות כתוצאה מאכילת התולעים - טעונין גניזה.

מיתיבי לרב הונא, מברייתא מפורשת, האומרת:

היו כתובים תרגום וכל לשון - מצילין אותן מפני הדליקה.

תיובתא דרב הונא.

אמר לך רב הונא: האי תנא דברייתא סבר כמי שסובר כי ניתנו לקרות בהן. ורב הונא מודה שאם ניתנו לקרות בהם מצילים.

תא שמע מברייתא מפורשת האומרת שאפילו למאן דאמר אין קורין בהם חייבים להצילן:

כתבי הקודש אשר היו כתובין בלשון גיפטית, מדית, עיברית בכתב של "עבר הנהר", עילמית, יוונית, אף על פי שלא ניתנו לקרות בהן - מצילין אותן מפני הדליקה.

תיובתא דרב הונא!

אמר לך רב הונא: מחלוקת תנאי היא האם למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם מצילים אותם מהדליקה.

דתניא: היו כתובין תרגום ובכל לשון - מצילין אותן מפני הדליקה.

רבי יוסי אומר: אין מצילין אותן מפני הדליקה.

אמר רבי יוסי: מעשה באבא חלפתא רבי יוסי היה בנו של רבי חלפתא (7) שהלך אצל רבן גמליאל בריבי [כך נקרא אדם גדול, והוא היה נכדו של רבן גמליאל הזקן] לטבריא, ומצאו שהיה יושב על שלחנו של רבי יוחנן בן ניזוף ובידו ספר איוב תרגום, והוא קורא בו.

אמר לו אבא חלפתא לרבן גמליאל: זכור אני ברבן גמליאל הזקן, אבי אביך, שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, והביאו לפניו ספר איוב הכתוב בלשון תרגום.

ואמר רבן גמליאל הזקן לבנאי מהבנאים שבהר הבית: שקעהו, גנזהו לתרגום הזה תחת הנדבך שורת אבנים בבנין!

אף הוא, צוה עליו, וגנזו.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לא תחת הנדבך שיקעו אותו, אלא עריבה מליאה של טיט כפו עליו, וכיסוהו בטיט.

אמר רבי: שתי תשובות תמיהות יש בדבר שאמר רבי יוסי ברבי יהודה:

חדא - וכי טיט בהר הבית, מנין? הרי לא היו בונים בו בטיט אלא בחומרים אחרים [ראה רש"י].

ועוד: וכי מותר לאבדן לכתבי קודש מתורגמים ביד? (8) אלא רק מניחן במקום התורפה, שעלולים להאבד בו, והן מרקיבין מאליהן (9).

ומפרשת הגמרא את מה שאמר רב הונא שמחלוקתו עם רב חסדא ביחס להצלת תרגום [למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם] היא מחלוקת תנאים, והוא עצמו פוסק כמי שאומר שאין מצילין - מאן תנאי? לאיזה מחלוקת תנאים כונתו?

דף קטו:

אילימא מחלוקת התנאים בברייתא שנחלקו בה תנא קמא ורבי יוסי, וסובר רב הונא כי רב חסדא הוא בשיטת תנא קמא שמצילין, ורב הונא עצמו סובר כרבי יוסי שאין מצילין.

יש לשאול: מנין לו לרב הונא שמחלוקתם של תנא קמא ורבי יוסי היא למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם?

ודילמא בהא גופא קמיפלגי תנא קמא ורבי יוסי, אם מותר לקרות בהן, וכך היא מחלוקתם:

מר, תנא קמא סבר: ניתנו לקרות בהן, ורק לכן מצילין אותן.

ומר, רבי יוסי סבר: לא ניתנו לקרות בהן, ולכן אין מצילין אותן.

אבל למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן לא נחלקו תנא קמא ורבי יוסי, ושניהם סוברים שלדבריו אין מצילים אותם, כדעת רב הונא.

ואם כן, אין לו לרב הונא להסביר שרב חסדא, האומר שמצילין סובר כתנא קמא. והרי פשיטא שאינו כרבי יוסי, ומתנא קמא אין ראיה שסובר כרב חסדא.

אלא, מחלוקת התנאים שאמר רב הונא כונתו לרבי יוסי, האומר אין מצילין ובהכרח שסובר כרב הונא, ותנא דגיפטית [בעמוד הקודם], שאומר במפורש שאפילו למאן דאמר לא ניתנו לקרות, מצילין.

תנו רבנן: כתבי הברכות שכתוב בהן נוסחי הברכות, וכן ברכות תפילת שמונה עשרה, והקמיעין (10) שכותבים בהן פסוקי סגולה כנגד מחלות או פחד וכדומה, אף על פי שיש בהן אותיות של שם, וכתוב בהן מעניינות, מפרשיות הרבה שבתורה - אין מצילין אותן מפני הדליקה בשבת.

אלא, אם פרצה דליקה בשבת, הרי הם נשרפים במקומן, הן ואזכרותיהן (11).

מכאן אמרו: כותבי ברכות - כשורפי תורה! שהרי אם תפרוץ דליקה בשבת לא יוכלו להצילם, ולכן אין לכותבם (12).

מעשה באחד שהיה כותב ברכות בעיר צידן. באו והודיעו את רבי ישמעאל. והלך רבי ישמעאל לבודקו אם אכן אמת הדבר.

כשהיה עולה רבי ישמעאל אליו בסולם - הרגיש בו. נטל אותו אדם טומוס, קובץ כתבים של ברכות, ושקען בספל של מים, כדי שלא יבחין בהם רבי ישמעאל.

ובלשון הזה אמר לו רבי ישמעאל: גדול העונש שמגיע לך על המעשה האחרון, ששיקעת את הברכות במים, מן העונש על המעשה הראשון, על שכתבת אותן (13).

בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר רב הונא:

כתבי הקודש שלא נכתבו בדיו כהלכה, אלא היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום, שאינם כשרים לכתיבת כתבי הקודש, אבל היו כתובים בלשון הקדש - האם מצילין אותן מפני הדליקה, או אין מצילין?

ובעיה זאת יש להסתפק בה לפי כולם:

תיבעי, יש להסתפק בה למאן דאמר מצילין כתבי הקודש הכתובים בכל לשון. וכן תיבעי, יש להסתפק בה גם למאן דאמר אין מצילין. תיבעי למאן דאמר אין מצילין: כי שמא הני מילי שאין מצילין הוא דוקא היכא דכתיבי תרגום ובכל לשון.

אבל הכא, דכתיבי בלשון הקדש - מצילין.

או דילמא, אפילו למאן דאמר מצילין תרגום וכל לשון, הני מילי - היכא דכתיבי בדיו, דכתב הדיו מיקיים, מחזיק מעמד זמן ממושך. אבל הכא, כתב שנכתב בסם ובסיקרא, כיון דלא מיקיים זמן ממושך כמו דיו, שמא לא מצילים אותם?

אמר ליה רבה בר רב הונא: אין מצילין.

אמר ליה ריש גלותא: והא רב המנונא תנא, שנה ברייתא, האומרת שמצילין כתבים שכאלו!? אמר ליה: אי תניא - תניא.

מאי, היכן תניא דין זה?

אמר רב אשי, כדתניא: אין הבדל בין דיני כתיבת ספרים לכתיבת מגילה, אלא הבדל זה בלבד: שהספרים נכתבים בכל לשון, ואילו מגילה אינה כשרה לקריאה עד שתהא כתובה אשורית, (14) על הספר, ובדיו.

ומוכח שרק מגילה חייבת להכתב דוקא בדיו, אבל שאר הספרים נכתבים גם בסם ובסקרא, ואם כן הם קדושים לגמרי, ולכן מצילים אותן מן הדליקה (15).

בעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן:

ספר תורה שנמחקו רוב אותיותיו, או שבלה ושוב אין ניכרות בו רוב האותיות, עד שאין בו בכולו ללקט מתוכו [דהיינו, שלא נותרו בו] אפילו שמונים וחמש אותיות, שמנין האותיות הזה הוא השיעור לספר תורה כדי שיעמוד בקדושתו (16), כגון סכום האותיות של פרשת "ויהי בנסע הארן", שנחשבת כספר בפני עצמו, וכפי שיתבאר להלן -

האם מצילין אותה מפני הדליקה, או אין מצילין? אמר לו רב נחמן: ותיבעי לך פרשת "ויהי בנסע הארן גופה" אם נכתבה כשלעצמה (17) והיה חסר בה אות אחת, מהו להצילה?

אמר לו רב הונא בר חלוב: היכא דחסר פרשת ויהי בנסע - לא קמיבעיא לי. דכיון דאית ביה הזכרות של שם ה', הרי אף על גב דלית ביה שמונים וחמש אותיות - מצילין אותה מפני ההזכרות שנותרו בה (18).

כי קא מיבעיא לי: ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות - ואין בו כלל הזכרות - מאי?

אמר ליה רב נחמן: אין מצילין.

איתיביה לרב נחמן מברייתא ששנינו בה: תרגום שבתורה [מבואר להלן שהוא "יגר שהדותא"] שכתבו בלשון המקרא ולא בלשון תרגום.

וכן לשון מקרא שבתורה שכתבו תרגום.

וכן אם כתב בכתב עברית הקדומה, ולא בכתב אשורית שכותבים בה ספרי תורה - מצילין מפני הדליקה.

ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה, שכתבו כדינו בלשון תרגום, שמצילין מן הדליקה.

ומדייקת הגמרא: תרגום שבתורה - מאי ניהו? [בראשית לא] "יגר שהדותא" (19).

והבינה הגמרא שמדובר שכתב רק את שתי המילים "יגר שהדותא", ובכל זאת מצילין מהדליקה, ואף על גב דלית בה שמונים וחמש אותיות! ומפורש בברייתא שמצילין פחות משמונים וחמש אותיות?

ומשנינן: כי תניא ההיא - שיש בה אותיות נוספות, ושתי המילים הללו ראויים להשלים למנין שמונים וחמש אותיות.

איבעיא להו: הני שמונים וחמש אותיות - האם הן צריכות להיות מכונסות במקום אחד או יכולות להיות מפוזרות? (20)

רב הונא אמר: דוקא מכונסות.

רב חסדא אמר: אפילו מפוזרות.

מיתיבי לרב הונא מברייתא ששנינו בה: ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסע הארן - מצילין, ואם לאו - אין מצילין.

והלשון "ללקט" מלמדת שהמדובר הוא באותיות מפוזרות.

תיובתא דרב הונא!

תרגמה תירצה רב חסדא, אליבא, לשיטתו דרב הונא, שכוונת הברייתא היא בליקוט תיבות שלימות, ואפילו כשהתיבות מפוזרות. ואילו מחלוקתם של רב הונא ורב חסדא היא רק בליקוט אותיות מפוזרות.

תנו רבנן: [במדבר י] "ויהי בנסע הארן ויאמר משה". פרשה זו, עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות כמין אות נו"ן הפוכה, אחת מלמעלה, מלפניה, ואחת למטה, מאחריה, כדי להפרידה מהפרשיות שלפניה ואחריה (21).

דף קטז.

לומר לנו, (תחילת העמוד) שאין זה מקומה הראוי של פרשה זו, כי מקומה הוא בפרשת במדבר בענין הדגלים, ששם מתוארים סדרי המסעות.

רבי אומר: אכן כאן הוא מקומה של פרשה זו. שהרי לפני כן הוזכר שנסעו מהר סיני. ואם כן, טעמם של הסימניות שלפניה ואחריה - לא מן השם, מהטעם שאמרת [שבאים הסימניות לשנות מקומה] הוא זה.

אלא, נכתבו הסימניות כדי לציינה במיוחד, מפני שפרשת ויהי בנסוע - ספר חשוב הוא בפני עצמו.

כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: [משלי ט] "חצבה עמודיה שבעה" - אלו שבעה ספרי תורה. כמאן - כרבי, שלפיו נחלק ספר במדבר לשלשה ספרים: האחד, עד ויהי בנסוע. השני, ויהי בנסוע. והשלישי, מאחרי ויהי בנסוע עד הסוף.

מאן תנא דפליג עליה דרבי - רבן שמעון בן גמליאל הוא.

דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה בעתיד, כאשר לא ידאגו מפורענות, ויצר הרע יתבטל.

ולמה כתבה כאן - כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? [במדבר יא] "ויהי העם כמתאננים".

פורענות ראשונה [במדבר י] "ויסעו מהר ה'".

ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שסרו מאחרי ה', והתאוו לבשר תוך שלשה ימים למסעם מהר ה' (22).

והיכן מקומה של פרשת ויהי בנסוע?

אמר רב אשי: בפרשת במדבר בענין הדגלים (23). איבעיא להו: הגליונין, הקלפים החלקים שלא כתוב בהם [וסברה הגמרא שהספק הוא בין על אותם שמעל הכתב ומתחתיו, ובין על אותם שהיו כתובים ונמחקו] של ספר תורה - האם מצילין אותן מפני הדליקה, או אין מצילין אותן מפני הדליקה?

תא שמע: ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת "ויהי בנסע הארן" - מצילין. ואם לאו - אין מצילין.

ואמאי? תיפוק ליה שיש להצילו משום גליון דידיה. אלא, מוכח, שאין מצילין את הגליונים.

ודחינן: ספר תורה אשר בלה, שאני. שכיון שבלה הספר אף שמו של הגליון בטל ממנו, שאינו נחשב לגליון של ספר תורה. והבעיה היא רק בספר שלא בלה אלא שנמחקו אותיותיו, שעדיין שמו של גליון ספר תורה עליו.

תא שמע: ספר תורה שנמחק - אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסע הארן - מצילין, ואם לאו - אין מצילין.

ואמאי אין מצילין? תיפוק ליה שיש להצילו משום גיליון דידיה!

ודחינן: מקום הכתב לאחר שנמחק לא קמיבעיא לי, דפשיטא שאינו קדוש ואין מצילין אותו. דכי קדוש, כשקידשו את מקום הכתב בתחילה, קידשו אותו רק עבור הכתיבה, ורק אגב הכתב שעליו הוא דקדוש, כל זמן שהכתב קיים. ולכן, כאשר אזל כתב, כשנמחק - אזלא לה קדושתיה של אותו חלק שבגיליון (24).

כי קמיבעיא לי - חלק הגיליון של מעלה ושל מטה, שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר שבסוף הספר (25), שבשעת הקדשתו הוקדש כגיליון שאין כותבים בו, ולכן לא בטלה קדושתו אם נמחק הכתב (26).

והוינן בה: הרי יש לפשוט את הבעיה הזאת מהברייתא.

כי מדוע הצריכה הברייתא שישארו בספר התורה שמונים וחמש אותיות כדי להצילו. והרי גם אם נמחק לגמרי יש להצילו, כי ותיפוק ליה שיש להצילו אפילו כשנמחק לגמרי משום ההוא חלק שבגיליון שאינו מקום הכתב, שממשיכה קדושתו גם לאחר שנמחק הספר, שהרי הוא הוקדש בתור גיליון שאינו מיועד לכתיבה.

ומכך שהברייתא לא אמרה זאת מוכח שאין להציל משום קדושת הגליונין!?

ומתרצינן: הברייתא מדברת בכגון דגייז, שחתכו לאותו החלק, ושדי, וזרקו, ונשאר רק מקום הכתב המחוק (27).

תא שמע: הגליונין של מעלה ושל מטה, שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר שבסוף הספר - יש בהם קדושת ספר תורה, ולכן הם מטמאין את הידים.

גזרו חכמים על הנוגע בספר תורה שיהיו ידיו טמאות ביחס לתרומה, שאם יגע בה יפסלנה [וטעמו של דבר מבואר לעיל יד א]. ומוכח מהברייתא האומרת שגם על הגליונין גזרו שיטמאו את הנוגע בהם טומאת ידים לתרומה, שקדושת הגיליונין היא כקדושת הספר, ואם כן יש להצילם מהדליקה גם כאשר הכתב נמחק.

ודחינן: דילמא קדושת הגליונין אגב ספר תורה, כאשר לא נמחק, אלא כולו קיים - שאני. שרק אז הם מטמאים את הידים כספר עצמו.

אבל כשנמחק הספר, שוב אין קדושת הגליונין כספר תורה עצמו, אלא רק קדושת גליונין גרידא. ומשום כך יש לנו להסתפק: האם קדושה פחותה שכזאת מצילין מהדליקה.

תא שמע: הגיליונין, וכמו כן ספרי תורה נביאים וכתובים שכתבום מינין - אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא הרי הם נשרפין במקומן, הן ואזכרותיהן.

מאי לאו - גליונין דספר תורה. ומפורש בברייתא שאין מצילין אותן.

ודחינן: לא. כונת הברייתא היא לומר כי אין מצילין את הגליונין דספרי תורה של מינין.

ותמהינן: השתא ספרי תורה של מינין גופייהו אין מצילין - גליונין שלהם מבעיא למימר שאין מצילין?

ומשנינן: הכי קאמר התנא בברייתא: וספרי תורה של מינין - הרי הן כגליונים של ספר תורה כשר, שאין מצילין אותן (28).

גופא. הגליונים וספרי מינין - אין מצילין אותם מפני הדליקה.

רבי יוסי אומר: ביום חול - קודר חותך את האזכרות שבהן, וגונזן, והשאר שורפן (29).

אמר רבי טרפון: אקפח את בני, לשון שבועה, שמקבל על עצמו קללה שאם אין אמת בדבריו ימותו בניו בחייו (30), שאם יבאו ספרי מינים לידי, שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן (31).

לפי שאפילו אדם רודף אחריו להורגו, ונחש רץ להכישו - וצריך להמלט ולהציל את חייו, נכנס לבית עבודה זרה, ואין נכנס לבתיהן של אלו. שהללו, המינים, מכירין את בוראם ובכל זאת כופרין בו. והללו, עובדי עבודה זרה - אין מכירין את הקב"ה, שהרי כך גדלו בבית הוריהם ללא ידיעה, ומתוך אי ידיעה הם כופרין בו.

ועליהן, על המינים, הכתוב אומר [ישעיהו נז] "ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך". והיינו שהם זוכרים את הבורא אך הם כאילו משליכים את זכרונו מאחרי הדלת.

אמר רבי ישמעאל: יש לנו ללמוד על ספרי המינים בלימוד של קל וחומר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה, בפרשת בדיקת סוטה: שמי, שם ה', שנכתב בקדושה - ימחה על המים שמשקים את הסוטה, שאם יתברר שהיא טהורה יחזור השלום בינה ובין בעלה.

המינים הללו, שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים - על אחת כמה וכמה שימחו האזכרות שבספריהם יחד עם הספרים עצמם (32).

ועליהם אמר דוד [תהלים קלט] "הלא משנאיך (33) ה' - אשנא. ובמתקוממיך - אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים. לאויבים: - היו לי".

וכשם שאין מצילין אותן את ספריהן מפני הדליקה, (34) כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים, ולא מכל דבר אחר המאב דן. בעי מיניה יוסף בר חנין מרבי אבהו: הני ספרי דבי אבידן - שנכתבו על ידי המינים כדי להתווכח עמנו ["בי אבידן" הוא המקום שהיו נערכים בו הויכוחים עם המינים] - האם מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין?

לא היתה בידי רבי אבהו תשובה ברורה, אלא, לפעמים אמר לו: אין, שאכן מצילין אותן. ולפעמים אמר לו: לאו, שאין מצילין אותן. והיה הדבר רפיא, רפוי, לא מוחלט, בידיה.

רב לא אזיל לבי אבידן, וכל שכן לבי נצרפי בית עבודה זרה.

שמואל, לבי נצרפי - לא אזיל, אבל לבי אבידן - אזיל.

אמרו ליה לרבא: מאי טעמא לא אתית לבי אבידן?

אמר להו: דיקלא פלניא איכא באורחא, יש בדרך דקל פלוני, ושורשיו יוצרים גבשושיות בדרך, וקשי לי לילך שם [ודחאם בקש].

תוכן העניינים

חברותא על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה