אור ברסלב
חברותא על שבת פרק חמש עשרה - ואלו קשרים

חברותא על שבת· הרב יעקב שולביץ

פרק חמש עשרה - ואלו קשרים

פרק ארבע עשרה - שמונה שרצים

מתניתין:

בפרק כלל גדול נמנו מלאכות הקושר והמתיר בכלל ל"ט אבות מלאכות.

במשכן היו קושרין את חוטי היריעות שנפסקו בקשר של קיימא, העומד להתקיים לעולם, ומכאן למדים שמלאכת קשירה היא רק בקשר העשוי להתקיים, ולא בקשר העומד להפתח.

כמו כן היו במלאכת המשכן ציידי חלזונות שהיו צריכים מידי פעם להתיר את הקשרים שברשתות כדי להרחיבן או לקצרן, ומכאן למדנו למלאכת מתיר.

ואלו קשרים של קיימא שחייבין עליהן: כגון קשר הגמלין, וקשר הספנין, שקושרים קשר שאינו עומד להיות ניתר.

וכשם שהוא חייב על קישורן - כך הוא חייב על היתרן.

רבי מאיר אומר: כל קשר שאינו מהודק, שהוא יכול להתירו באחת מידיו - אין חייבין עליו, על קשירתו, ואפילו עשאו כדי שיתקיים לעולם.

גמרא:

והוינן בה: מאי קשר הגמלין וקשר הספנין? הדרך הוא לעשות נקב בחוטם הגמל, לתת בתוך הנקב רצועה, ולקושרה כמין טבעת קבועה. לטבעת הזו הנקראת "זממא" מחברים מידי פעם חבל כדי להוביל בו את הגמל, ולעיתים מתירים אותו.

וכמו כן קושרים רצועה כמין טבעת בנקב שבראש הספינה, וקושרים לטבעת הזו הנקראת "איסטרידא" מידי פעם חבל, ולעיתים מנתקים אותו מהטבעת.

והגמרא דנה על איזה קשר חייבים:

אילימא קטרא דקטרי קשר שקושרים את החבל בזממא, בטבעת המונחת בנקב שבאף הגמל, ובקטרא דקטרי באיסטרידא -

האי קשר - קשר שאינו של קיימא הוא!

אלא: קיטרא דזממא גופיה, ודאיסטרידא גופה.

שנינו במשנה: רבי מאיר אומר כל קשר שיכול להתירו ביד אחת אינו חייב עליו.

בעי רב אחדבוי, אחוי אחיו דמר אחא: עניבה לרבי מאיר - מהו?

וצידי הספק הם: האם טעמיה דרבי מאיר - משום דיכול להתירו באחת מידיו הוא. והא נמי - יכול להתירו באחת מידיו.

או דילמא, טעמא דרבי מאיר - משום דלא מיהדק, והא עניבה מיהדק.

ומסקינן: תיקו.

מתניתין:

יש לך קשרין שאין חייבין עליהן חטאת כקשר הגמלין וכקשר הספנין. קושרת אשה לכתחילה מפתח שרוכי חלוקה, וחוטי סבכה שבראשה, ושל חוטי פסקיא, אזור רחב, ורצועות מנעל וסנדל, ונודות עור של יין ושמן, וקדירה של בשר שנותנין עליה בגד. לפי שכל הקשרים האלה עשויים כדי לחזור ולפותחם.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: קושרין חבל לפני הבהמה ברוחב הפתח בשביל שלא תצא.

גמרא:

והוינן בה: הא גופא קשיא.

אמרת תחילה שיש קשרין שאין חייבין עליהן, כקשר הגמלין וכקשר הספנין. ומשמע שרק חיובא של קרבן הוא דליכא, הא איסורא לעשותן מדרבנן - איכא.

ואילו הדר תני: קושרת אשה מפתח חלוקה - דמשמע שמותר לעשותו אפילו לכתחילה!?

ומשנינן: הכי קאמר: יש קשרין שאין חייבין עליהן, כגון: כקשר הגמלין וכקשר הספנין. ומאי ניהו -

דף קיב.

קיטרא דקטרי את הרצועה בזממא, וקיטרא דקטרי את הרצועה באיסטרידא, בהם חיובא הוא דליכא, הא איסורא - איכא. לפי שמשאירים את הרצועה קשורה שם לתקופה מסוימת.

ויש קשרים שמותרין לכתחילה, ומאי ניהו - קושרת אשה מפתחי חלוקה, וכדומה, שהקשר הזה עשוי רק לזמן קצר.

ועתה מסבירה הגמרא את פרטי הקשרים המפורטים במשנה.

מפתח חלוקה.

והוינן בה: פשיטא שמותר לקשור, שהרי הוא עשוי להסגר ולהפתח תדיר.

ומשנינן: לא צריכא, אלא במפתח דאית ליה תרי דשי שתי לשונות לקשור בהן. מהו דתימא: כיון שיכולה לפשוט את הבגד וללובשו בפתיחת אחד מהלשונות בלבד, חדא מינייהו היא קושרת ואינה מתרת לעולם אלא בטולי מבטיל, וכיון שאין ידוע כשקושרת את שתי הלשונות את איזה מהן היא תשאיר כקשר של קיימא ואת איזה תפתח, אם כן, נאסור את שני הקשרים מספק. קא משמע לן שמותר לקשור את שתי הלשונות.

וחוטי סבכה.

והוינן בה: פשיטא שמותר לקושרן, שהרי הם עשויים להפתח בכל יום.

ומשנינן: לא צריכא שקשרה את הסבכה באופן שלא הידקה אותה לראשה, אלא דרויחא לה.

מהו דתימא, מישלף שלפא לה לסבכה מראשה בלי שתתיר את הקשר, ויהיה קשר של קיימא - קא משמע לן דאשה חסה על שערה, ומישרא שריא לה.

ורצועות מנעל וסנדל.

איתמר: התיר רצועות מנעל וסנדל -

תני חדא: חייב חטאת.

ותניא אידך: פטור אבל אסור.

ותניא אידך: מותר לכתחילה.

קשיא מנעל אמנעל, קשיא סנדל אסנדל!

ומשנינן: מנעל אמנעל לא קשיא.

הא דקתני חייב חטאת - בקשר דאושכפי, שעושה הסנדלר כשתוחב את הרצועה במנעל באופן שתהיה קבועה בו, שהוא קשר של קיימא.

פטור אבל אסור - בקשר דרבנן, של תלמידי חכמים, שקושרים אותו באופן שאינו הדוק לגמרי לרגלם, ולעיתים הם מסירים את המנעל מבלי שיפתחו את קשר הרצועה ולעיתים הם פותחים אותו כדי לנעול את המנעל באופן הדוק, כגון בימות הגשמים.

מותר לכתחלה - בדבני מחוזא, שקושרים אותט בדוחק, וצריכים לפתוח מידי יום ביומו.

סנדל אסנדל נמי לא קשיא.

הא דקתני חייב חטאת - בסנדל דטייעי, של ישמעאלים, דקטרי אושכפי, שעבורם קושרים הסנדלרים את רצועות הסנדל באופן קבוע.

פטור אבל אסור - בסנדלים של שאר האנשים, שאין הסנדלרים קובעים בהם רצועות, אלא בדחומרתא, שכל אדם שם לעצמו רצועות משלו, דקטרי אינהו, האנשים עצמם, באופן שמידי פעם בפעם הם מתירים אותן.

מותר לכתחילה - בסנדל דנפקי ביה בי תרי, שמשתמשים בו שני בני אדם, וכל אחד מהם צריך להתאימו למידת רגלו, ונמצא שמתירים אותו בכל יום.

וכדרב יהודה. דרב יהודה, אחוה דרב סלא חסידא, הוה ליה ההוא זוגא דסנדלי, שהיה בו קשר של אושכפי, שנעשה לקביעות. זמנין דנפיק ביה איהו, זימנין נפיק ביה בנו הינוקיה.

אתא לקמיה דאביי, אמר שאל ליה: קשר כהאי גונא - מאי?

אמר ליה אביי: חייב חטאת!

אמר ליה: השתא אי אמרת לי "פטור אבל אסור" הוה קא קשיא לי, אמאי אסור.

ואילו עתה "חייב חטאת" - קאמרת לי!?

אמר ליה אביי: מאי טעמא קא קשיא לך אפילו על איסורו מדרבנן?

אמר ליה רב יהודה: משום דביום חול נמי, זימנין נפיקנא ביה אנא, זימנין נפיק ביה ינוקא.

אמר ליה: אי הכי, כיון ששניכם משתמשים בו ובכל פעם צריך להתיר את הקשר כדי להתאימו לרגלו של כל אחד - מותר לכתחילה.

רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דרבי אבהו בכרמלית. איפסיק רצועה דסנדליה. ונפל הסנדל מעל רגלו ולא היה יכול לטלטלו בכרמלית.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבהו: מאי ניעבד לה שאוכל לנעול את הסנדל?

אמר ליה רבי אבהו: שקול גמי לח, דחזי שהוא ראוי למאכל בהמה, ולפיכך אינו מוקצה, וכרוך עילויה.

אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף בחצר. איפסיק ליה רצועה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי איעביד ליה?

אמר ליה רב יוסף: שבקיה, השאר את הסנדל במקום שנפל!

אמר ליה אביי: מאי שנא מדרבי ירמיה, שהתיר לו רבי אבהו לנועלו על ידי כריכתו בגמי לח?

אמר ליה רב יוסף: התם, שאירע שנפל בכרמלית לא מינטר, אינו נשמר שם. וכדי שלא תאבד מנעלו התיר לו לנועלו ברגלו על ידי קשירת גמי.

אבל הכא, שנפל הסנדל בחצר - מינטר, נשמר הוא בה, ואין צורך להתיר לתקנו ולטלטלו בצורה שכזאת.

לסנדל יש משני צידיו "תרסיות", שהוא המקום בו מתחברות רצועות הסנדל לסנדל.

כשנפסקת התרסית החיצונית ומתקנים אותה, ניכר התיקון כלפי חוץ, וגנאי הוא לנעול אותו. אך אם מחליפים את הסנדל הימני לרגל שמאל, (עיין ציור בסוף הספר) ימצא התיקון בצד הפנימי, בין שני הרגליים, ושם הוא אינו ניכר.

אמר ליה אביי: אמאי אסור לי ליטלו ביד? והא עדיין מנא הוא, שהוא מנעל הראוי עדיין לשימוש, משום דאי בעינא - הפיכנא ליה ממנעל של רגל ימין למנעל של רגל שמאל, ואז הוא ראוי לתקנו בצידו הפנימי, ועדיין חשיב מנעל.

אמר ליה: מדמצינו שקמתרץ מבאר רבי יוחנן את ענין פסיקת התרסיות אליבא דרבי יהודה, החולק בענין זה על רבנן - שמע מינה שפסק רבי יוחנן שהלכה כרבי יהודה, הסובר שאם נפסקה התרסית החיצונה מהסנדל בטל ממנו שם כלי, ואין מתחשבים בכך שאפשר להחליף את הסנדל לרגל השניה ולעשות את המקום שנפסקה בו התרסית לפנימי.

מאי היא? היכן מצינו את המחלוקת בתרסית חיצונית שנפסקה, ושהכריע רבי יוחנן כרבי יהודה, בכך שהסביר את ענין פסיקת התרסית לפיו?

דתניא: סנדל שנפסקו שתי אזניו, או שנפסקו שתי תרסיותיו, הפנימית והחיצונית, או שניטל כל הכף העקב שלו - טהור, לפי שבטל ממנו שם כלי.

ואם ניטלה ממנו רק אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו, או שניטל רוב הכף שלו - טמא, לפי שניתן לתקנו. כי אפילו אם ניטלה התרסית החיצונה וגנאי הוא לתקנה, לפי שיראה תיקונה מבחוץ, עדיין אפשר להחליף ולנעול אותה ברגל השניה, שאז ימצא תיקונה בצד הפנימי.

רבי יהודה אומר: אם נפסקה התרסית הפנימית - טמא. החיצונה - טהור.

ואמר עולא, ואיתימא רבה בר בר חנה:

אמר רבי יוחנן: כמחלוקת לענין טומאה, אם יש לו שם כלי - כך מחלוקת לענין שבת אם מותר לטלטלו.

אבל לא לענין חליצה! והוינן בה: רבי יוחנן - אליבא דמאן, לפי איזה תנא מהתנאים המוזכרים בברייתא [רבנן ורבי יהודה], בא רבי יוחנן לומר שתנא זה חולק בין לענין טומאה ובין לענין שבת, אך הוא מודה למאן דאמר השני לענין חליצה?

אילימא אליבא דרבנן. והכי קאמר רבי יוחנן:

מדלענין טומאה מנא הוי - לענין שבת נמי מנא הוי, כיון שאפשר להחליפו לרגל השניה, אבל לא לחליצה, דלאו מנא הראוי לחליצה הוא. לפי שצריך שיתאים הסנדל לרגל שנועד לה, ובזאת מודים רבנן לרבי יהודה שאינו כלי.

אי אפשר לומר כן. כי

והתנן: חלצה בנעל של רגל שמאל כשהיא נעולה ברגל ימין - חליצתה כשרה! והיינו, שמצינו כי על אף שלכתחילה מצוה לחלוץ את הנעל הימנית מעל רגלו הימנית של היבם, אם נעל היבם ברגלו הימנית נעל שמאלית - חליצתה כשירה.

ואם כן, מדוע אם נפסקה התרסית של הנעל השמאלית היא פסולה לחליצה, והרי היא ראויה בדיעבד לחליצה, לפי שאם היא ניתנת ברגל הימנית נמצא מקום התיקון בצד הפנימי, ואז הוא אינו ניכר.

ואלא, בהכרח, כי אליבא דרבי יהודה, אמר רבי יוחנן.

והכי קאמר: מדלענין טומאה סבר רבי יהודה לאו מנא הוא - לענין שבת נמי לאו מנא הוא. אבל לא סבר כן רבי יהודה לענין חליצה - כיון דאכן מנא הוא ביחס אליה.

שהרי שנינו כי אפשר בדיעבד לחלוץ בסנדל של שמאל כשהוא ברגל ימין.

והשמיענו רבי יהודה שעל אף שפסיקת תריסתו החיצונית מבטלת ממנו שם כלי לטומאה ולשבת - עדיין יש עליו שם כלי לחליצה.

ודחינן: אימר דאמרינן חלצה במנעל של שמאל כשהיא ברגל ימין, חליצתה כשרה - היכא דהנעל הזאת למילתיה לשאר דיני כלי, מנא הוא.

אבל הכא - למילתיה, לענין טומאה ושבת, לאו מנא הוא.

דהא אמר רבי יהודה: נפסקה התרסית החיצונה - טהור.

אלמא - לאו מנא הוא!

ומתרצת הגמרא על ידי שינוי הגירסא:

לעולם רבי יוחנן - אליבא דרבי יהודה אמרה.

ואימא בדברי רבי יוחנן הכי: וכן לענין חליצה סובר רבי יהודה שאינו כלי, ולכן אינו ראוי לחליצה.

דף קיב:

והא קמשמע לן, דכי אמרינן חלצה של שמאל בשל ימין חליצתה כשרה - היכא (תחילת העמוד) דלמילתיה - מנא הוא.

אבל הכא - למילתיה לאו מנא הוא.

ותמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שהלכה כרבי יהודה, שאם ניטלה התרסית החיצונה לאו מנא הוא לכל דבר!?

והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה.

ותנן במסכת כלים: סנדל שנפסקה רק אחת מאזניו, ותיקנה [והוא הדין אם עדיין לא תיקנה. עיין רש"י] - עדיין הוא כלי. ולכןף אם היה הסנדל של זב הרי הוא טמא מדרס, שלא פסקה טומאתו כאב הטומאה.

מאי לאו - לא שנא נפסקה אזנו הפנימית, ולא שנא נפסקה החיצונה!?

ורואים אנו שגם ביחס לטומאה, ההלכה היא שאפילו ניטלה החיצונה עדיין שם סנדל עליה.

ומשנינן: לא, כונת המשנה היא בנפסקה פנימית דוקא.

ופרכינן: אבל נפסקה אזנו החיצונה, מאי? לדבריך - טהור הוא הסנדל.

אי הכי, שיש לחלק בין נפסקה אזנו הפנימית לנפסקה החיצונה.

אם כן תיקשי, אדתני בהמשך המשנה ההיא חילוק בין נפסקה האוזן הראשונה לנפסקה האוזן השניה:

נפסקה אזנו השניה, ותיקנה - טהור הסנדל מן טומאת המדרס, שהיא אב הטומאה משום שבטל ממנו שם הסנדל הראשון בכך שנפסקה ממנו גם אזנו השנית. [ומשתיקנה אמרינן "פנים חדשות באו לכאן"].

אבל עדיין טמא הסנדל המתוקן בטומאת מגע מדרס, שהיא ראשון לטומאה, לפי שרואים אנו כאילו נגע הסנדל בשעה שנפסקה אזנו השניה בסנדל הקודם, שהיה טמא מדרס.

וכיון שנפסקו שתי אזניו, בהכרח שנפסקו בין אזנו החיצונית ובין אזנו הפנימית, שהרי יש לסנדל בצורתו הרגילה שתי אזניים בלבד.

ואם כן, הרי עדיף היה כי ניפלוג בדידה, בנפסקה האוזן הראשונה עצמה, ונאמר:

במה דברים אמורים שממשיך הסנדל להיות טמא מדרס לאחר נטילת אזנו האחת - כשנפסקה האוזן הפנימית. אבל אם האוזן האחת שנפסקה היא האוזן החיצונה - הרי הוא טהור!?

אמר רב יצחק בן יוסף: תהא משנתנו העוסקת בטומאת מדרס - בסנדל שיש לו ארבע אזנים וארבע תרסיותים. ואין כונת המשנה לומר שבפסיקת האוזן השניה הוא טהור כשנפסקו בו החיצונית והפנימית, אלא שנפסקו בו השתיים החיצונות, שאז הוא נהיה טהור, משום אין לו אוזן חיצונית, וכרבי יהודה.

ועדיף לתרץ כך, כדי שלא לשבור דבריו של רבי יוחנן שאמר הלכה כרבי יהודה. וגם אמר שהלכה כסתם משנה.

כי אתא רבין אמר:

רב חנן בר אבא אמר רב: הלכה כרבי יהודה.

ורבי יוחנן אמר: אין הלכה כרבי יהודה.

ותמהינן על דברי רבין בשם רבי יוחנן: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שאין הלכה כרבי יהודה?

והא מדמתרץ רבי יוחנן אליבא דרבי יהודה, שמע מינה דרבי יוחנן כרבי יהודה סבירא ליה!?

ומשנינן: אמוראי נינהו, ואליבא דרבי יוחנן נחלקו מה היא שיטתו.

תנן התם: כל כלי בעלי בתים - שיעורן של הנקבים שלהן, שמטהרים אותם מלהיות ראויים לקבלת טומאה, הוא נקב כגודלם של רמונים.

בעי חזקיה: ניקב הכלי בשיעור של כמוציא זית, שיכול לצאת דרך הנקב זית, וסתמו. וחזר וניקב בסמוך לו בשיעור כמוציא זית, וסתמו. עד שהשלימו בנקבים ל"מוציא רימון" - מהו?

אמר ליה רבי יוחנן: רבי, שנית לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו, ותיקנה - טמא מדרס.

אך אם לאחר תיקונה של האוזן הראשונה נפסקה האוזן השניה, ותיקנה - טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס;.

ואמרינן לך: מאי שנא נפסקה אזנו הראשונה, שהוא ממשיך לטמא מדרס - דהא קיימא שניה.

אם כן, נפסקה אזנו השניה נמי ימשיך לטמא בטומאת מדרס - שהרי מתקנה, תוקנה כבר האוזן הראשונה!?

ואמרת לן לתרץ עליה: לאחר שנפסקה האוזן השניה, גם אם תוקנה - פנים חדשות של סנדל באו לכאן.

הכא נמי בניקב וסתם וחזר וניקב וסתם - פנים חדשות של כלי באו לכאן.

קרי עליה חזקיה על רבי יוחנן: לית דין - בר אינש! אין זה [רבי יוחנן] בן אדם אלא מלאך!

איכא דאמרי: כגון דין - בר אינש! זהו גבר בכל מקום!

אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא:

אם הראשונים נחשבים כאילו הם בני מלאכים - אנו נחשבים בני אנשים.

ואם ראשונים נחשבים בני אנשים - אנו נחשבים כחמורים.

ואפילו לא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא - כשאר חמורים.

שנינו במשנה: וקושר נודות יין ושמן.

והוינן בה: פשיטא שאין אלו קשרים בני קיימא, שהרי צריך לפותחם תדיר!?

ומשנינן: לא צריכא, דאית ליה תרתי אוני אזניים, שבהם קושרן.

מהו דתימא, חדא מינייהו בטולי מבטל לה ומשאיר את הקשר - קמשמע לן שמתיר את שני הקשרים של שתי האזניים.

עוד שנינו: קושר בגד על פיה של קדירה של בשר.

והוינן בה: פשיטא!

ומשנינן: לא צריכא, דאית לה לקדירה שלאכא, פתח אחר, שיכול להוציא את האוכל משם.

מהו דתימא, בטולי מבטל לה לקשר של הבגד, לפי שאין לו צורך לפותחו להוצאת האוכל, קמשמע לן שאינו משאירו קשור.

שנינו במשנה: רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרה לחבל בפתח בפני בהמה כדי שלא תצא.

והוינן בה: פשיטא, שהרי צריך להתיר את הקשר כדי שיוכל להוציאה?

ומשנינן: לא צריכא, דאית לה לצורך קשירת הפתח תרתי איסרי חבלים זה למעלה מזה. [פירוש נוסף: שקושר שני קשרים בשני צידי הפתח, שלא היה החבל קשור מאתמול אפילו לא מצד אחד].

דף קיג.

מהו דתימא, (תחילת העמוד) חדא מינייהו, מן החבלים, בטולי מבטיל, ישאירנו, ויוציא את הבהמה בדוחק, ויהיה קשר של קיימא. [ולביאור השני: שמא יתיר רק את אחד הקשרים, מצד אחד של הפתח].

קא משמע לן שמתיר את הכל.

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

אמר ליה אביי: הלכה - מכלל דפליגי?

אמר ליה: מאי נפקא לך מינה? אמר ליה: וכי גמרא גמור לימוד הגמרא - זמורתא, כזמרה בעלמא תהא!? והיינו, שצריך לדעת בלימוד הגמרא גם את הדברים והשיטות שאינם הלכה למעשה.

מתניתין:

קושרין דלי שעל פני הבור, כדי לשאוב בו מים, בפסקיא, ברצועת חגורה, שאין הקשר ששל קיימא כיון שצריך את החגורה, ובודאי יטלנה משם אחרי השאיבה.

אבל לא בחבל שעתיד להשאר בקביעות והוי קשר של קיימא:

רבי יהודה מתיר, ויבואר בגמרא.

כלל אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא - אין חייבין עליו.

גמרא:

שנינו במשנה שאין קושרין את הדלי בחבל.

תוכן העניינים

חברותא על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה