אור ברסלב
חברותא על שבת פרק עשרים - תולין

חברותא על שבת· הרב יעקב שולביץ

פרק עשרים - תולין

פרק תשע עשרה - רבי אליעזר דמילה

מתניתין:

רבי אליעזר אומר: תולין את המשמרת [מסננת] שמסננים בה את השמרים על הכלי ביום טוב. ואין חוששים משום עשיית אהל בפריסת המסננת מעל הכלי, שלא נאסר דבר זה אלא בשבת.

ונותנין שמרי יין שמעורב בהם יין למסננת שכבר תלויה על הכלי בשבת. ועל אף שהיין מסתנן דרכה, מותר לעשות זאת, משום שאין זה דרך ברירה (1).

וחכמים אומרים: אין תולין את המשמרת ביום טוב, ואין נותנין שמרי יין למשמרת תלויה בשבת.

אבל נותנין את שמרי היין למשמרת תלויה ביום טוב, כי זו מלאכת אוכל נפש (2).

גמרא:

שנינו במשנתנו: רבי אליעזר אומר: תולין את המשמרת ביום טוב.

והוינן בה: השתא [הרי] רבי אליעזר סובר כי אפילו לאוסופי [להוסיף] אהל עראי בשבת על אהל שהיה קיים מערב שבת לא מוספינן, ואם כן, למיעבד לכתחילה אהל עראי, כמו פריסת המשמרת מעל הכלי - מי שרי?

ומבארת הגמרא: זה שאמרנו כי רבי אליעזר אוסר אפילו הוספת אהל עראי בשבת, מאי היא? [היכן שנינו זאת?] דתנן לעיל [קכה ב]: פקק [תריס] החלון של ארובת הגג (3), שרוצה לכסות בו את הארובה (4), ובכך הוא מאהיל על הבית.

רבי אליעזר אומר: בזמן שהפקק קשור בחלון בחבל ותלוי באויר ומוכן לפקיקה - פוקקין בו. ואם לאו, שאינו קשור בחלון, או שהוא קשור אבל לא תלוי באויר אלא מונח על מקום מסויים, אין פוקקין בו, לפי שיש בכך משום עשיית אהל עראי, ואסור לעשות כן בשבת.

וחכמים אומרים: בין כך ובין כך - פוקקין בו. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה [להתחיל בניינו] ביום טוב, ואין צריך לומר שאין עושים אהל עראי בתחילה בשבת.

לא נחלקו אלא להוסיף אהל עראי כגון פקק החלון. שרבי אליעזר אומר: אין מוסיפין ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. וחכמים אומרים: מוסיפין בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב.

ומשנינן: רבי אליעזר שהתיר פריסת המשמרת ביום טוב, על אף שאסור לעשות בו אפילו תוספת אהל עראי - סבר לה כרבי יהודה המתיר ביום טוב לעשות מלאכה המאפשרת לעשות מלאכת אוכל נפש.

דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא עשיית מלאכות לצורך אוכל נפש בלבד. רבי יהודה מתיר לעשות ביום טוב אף "מכשירי אוכל נפש" כגון תיקון שפוד שהתעקם, על אף שאין בתיקון עצמו משום "מלאכת אוכל נפש, כי בכך יהיה ניתן לצלות בשר (5), שהוא אוכל נפש.

וכן מותר לפרוס את המשמרת, כי בכך יהיה ניתן לסנן את היין שזו מלאכת אוכל נפש.

ופרכינן: אימר דשמעינן ליה לרבי יהודה שהתיר, במכשירין של אוכל נפש שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב, כגון שפוד שנתעקם ביום טוב.

אבל ב"מכשירין" שאפשר לעשותם מערב יום טוב, כגון שפוד שנתעקם בערב יום טוב, מי שמעת ליה שהתיר? (6) ואם כן, איך התיר רבי אליעזר לתלות את המשמרת הרי אפשר היה לתלותה מערב יום טוב? ומשנינן: דרבי אליעזר עדיפא [היתרו של רבי אליעזר גדול יותר] מדרבי יהודה. (7) כי רבי אליעזר מתיר אפילו במכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותם מערב יום טוב (8).

שנינו במשנה: וחכמים אומרים: אין תולין את המשמרת ביום טוב ואין צריך לומר בשבת.

איבעיא להו: תלה את המשמרת בשבת, מאי דינו? אמר רב יוסף: תלה - חייב חטאת, שעשיית אהל היא תולדה של מלאכת בונה.

אמר ליה אביי: אלא מעתה, תלא כוזא בסיכתא [תלה כלי קטן על יתד] ונהיה הכלי כאהל, האם הכי נמי דמיחייב חטאת? והלוא מעולם לא שמענו שיהיה בכך איסור, (9) מפני שכל איסור עשיית אהל עראי הוא מדרבנן, ורבנן לא אסרו לתלות כלים על יתד!

דף קלח.

אלא אמר אביי: מדרבנן היא, תליית המשמרת אין בה איסור שבות דעשיית אהל עראי, אבל היא אסורה מדרבנן משום "עובדין דחול" (10), שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שתולה משמרת כדי לשמר בקביעות הרבה ביחד (11).

מנקיט [מלקט היה] אביי ומונה את חומרי מתניתא [קבוצות דיני הברייתות] לפי סדר חיובם ופטורם והיתרם, ותני הכי:

א. הגוד [עור תפור ויש לו רצועות שבהם הוא נתלה על יתדות, ועוברי דרכים נותנים בו יין, ומותחים ותולים אותו על יתדות כדי שהרוח תעבור מתחת ליין ותצנן אותו], והוא אהל עראי (12).

והמשמרת ששנינו במשנתנו (13).

כילה שהיא כמין אהל פרוס על גבי המטה מלמעלה וארבע צדדי המטה (14), ורגילים להוריד אותה אחרי השימוש במטה, ולכן היא אהל עראי.

וכסא גלין [כסא של מקום הנקרא גלין, והוא מתפרק ומרכיבים חלקיו כשרוצים להשתמש בו], ויש בהרכבתו חשש שמא יתקע את החלקים בחוזק (15) ויתחייב חטאת משום מכה בפטיש (16).

כל אלה לא יעשה, ואם עשה - פטור אבל אסור.

ב. אהלי קבע - לא יעשה, ואם עשה - חייב חטאת (17).

ג. אבל מטה מתקפלת שכל חלקיה מחוברים, וכשרוצים לשכב עליה אין צריך אלא לסדר את הרגלים שהמטה עומדת עליהם.

וכסא טרסקל שהוא כסא מתקפל.

ואסלא שהיא כמו כסא מתקפל, ויש בה נקב ומשמשת לבית הכסא.

כל אלה מותר לנטותם לכתחילה (18). שנינו במשנה: ואין נותנין לתלויה בשבת.

איבעיא להו: אם עבר ושימר, מאי דינו?

אמר רב כהנא: שימר - חייב חטאת.

מתקיף לה רב ששת: מי איכא מידי [האם מצינו כדבר הזה] שנחלקו בצורה כה קיצונית, דרבנן מחייבי חטאת, ורבי אליעזר שרי לכתחילה (19)?

מתקיף לה רב יוסף: אלמה לא?

הרי מצינו בדין היוצאת לרשות הרבים בשבת בעיר של זהב [צורת עיר העשויה מזהב], דרבי מאיר מחייב חטאת, ואילו רבי אליעזר שרי לכתחילה.

ומפרשינן: מאי היא?

דתניא: לא תצא אשה בעיר של זהב, כי הוא כבד ולא בא אלא להראות עושר (20) ואיננו תכשיט אלא משוי, ואם יצאה - חייבת חטאת, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: לא תצא אף שזה תכשיט, מפני שיש חשש שמא תוריד אותו כדי להראותו ותטלטל אותו ארבע אמות, ואם יצאה - פטורה.

רבי אליעזר אומר: יוצאה אשה בעיר של זהב לכתחילה, כי רק אשה חשובה רגילה לצאת בעיר של זהב, ואשה חשובה לא מורידה את התכשיט כדי להראותו.

אמר ליה אביי: מי סברת, רבי אליעזר אדרבי מאיר קאי לחלוק, דאמר: חייבת חט את?

רבי אליעזר: אדרבנן קאי, דאמרי: פטור אבל אסור. ואמר להו איהו: מותר לכתחילה (21).

אף על פי שלא מצאנו מקום שיש מחלוקת קיצונית בין התנאים, לא נדחו דברי רב כהנא שאמר שהמשמר חייב חטאת לפי רבנן (22).

איבעיא להו: הנותן שמרי יין למשמרת בשבת כדי שיסתנן היין - משום מאי מתרינן ביה (23)?

רבה אמר: בודאי שמלאכת משמר היא תולדה של מלאכת מרקד (24), אבל חייבים עליה אף משום בורר (25).

רבי זירא אמר: אין להתרות בו אלא משום מרקד.

אמר רבה: כוותי דידי מסתברא שמשמר דומה לבורר, שכן מה דרכו של בורר - נוטל אוכל ומניח הפסולת, (26) אף הכא נמי - בפעולת הסינון הוא נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.

אמר רבי זירא: כוותי דידי מסתברא שהמשמר דומה יותר למרקד, כי מה דרכו של מרקד - פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה, ואילו הבורר לוקח את הגרעינים ומשאיר את הצרורות למטה (27).

תני רמי בר יחזקאל: טלית כפולה - לא יעשה לתיתה על גבי ארבעה עמודים כדי שתאהיל מלמעלה ויהיו ממנה כתלים מהצדדים להגן מפני החמה. ואם עשה - פטור אבל אסור (28).

היה כרוך עליה חוט או משיחה כדי שעל ידם יהיה קל לפרוס אותה, והיתה מונחת מערב שבת על העמודים (29) - מותר לנטותה לכתחילה בשבת, כי החשיבו חכמים את מציאות החוט או המשיחה על הטלית כתחילת אהל, והפריסה היא תוספת אהל עראי המותרת (30).

בעא מיניה רב כהנא מרב: כילה - מהו לנטותה בשבת?

אמר ליה: אף העמדת מטה שיש מקום להקל בה יותר - אסורה.

בעא מיניה רב כהנא: מטה מהו? האם בכל אופן אסור להעמיד מטה? אמר ליה: אף כילה מותרת לפעמים, ובודאי שלא כל מטה אסורה.

בעא מיניה: כילה ומטה מהו? האם דינם שוה, ובאופן שהכילה אסורה אף המטה אסורה, ובאפון שהמטה מותרת אף הכילה מותרת?

אמר ליה: יש חילוק ביניהם, כילה אסורה, ומטה מותרת (31).

ומפרשינן: ולא קשיא. הא דקאמר: אף מטה אסורה - במטה כדקרמנאי שרגילים לפרקה ולהרכיבה תמיד.

הא דקאמר ליה: אף כילה מותרת - כדרמי בר יחזקאל וכשכרך עליה חוט.

הא דקאמר: כילה אסורה ומטה מותרת - כדידן שאין כרוך על הכילות חוט, והמטה אינה מתפרקת.

אמר רב יוסף: חזינא להו לכילי דבי רב הונא, דמאורתא נגידו, ומצפרא חביטא רמיא, [ראיתי את הכילות בבית רב הונא, שבלילה הן פרוסות ובבקר מושלכות לארץ, מפני שהיה להם חוט או משיחה] (32), וכשם שהתיר רב הונא לפרקם כך גם התיר לנטותם.

אמר מר משום רבי חייא: וילון, מותר לנטותו (33) ומותר לפורקו שאין דין אהל אלא בדבר העשוי כעין גג (34).

דף קלח:

ואמר שמואל משום רבי חייא: מאחר שלא אסרו חכמים עשיית מחיצות, לכן כילת חתנים שאין לה גג אלא מחיצותיה משופעות מלמעלה מאמצע המטה כלפי צדדיה - מותר לנטותה ומותר לפורקה (35). אמר רב ששת בריה דרב אידי: לא אמרן אלא שהקצוות העליונות של שתי המחיצות קרובות זו לזו, ואין בגגה של הכילה טפח, אבל יש בגגה טפח - יש בה שיעור אהל והיא אסורה.

וגם כי אין בגגה עצמו טפח, נמי לא אמרן שמותר, אלא שאין בפחות משלשה טפחים סמוך לגגה רוחב טפח, ובמקום ששתי המחיצות מתרחקות אחת מהשניה שיעור טפח, יש כבר מרחק שלשה טפחים מהגג.

אבל יש בפחות משלשה סמוך לגגה רוחב טפח - אסור, כי נחשב הדבר שיש לכילה גג טפח מדין לבוד (36), שהרי אפשר להוריד את השיפוע העליון למקום ששם יש בין המחיצות טפח, וכך יש גג בלתי משופע ברוחב טפח.

ולא אמרן שכילת חתנים מותרת, אלא במקום שאין בשיפועה של כל אחת מהמחיצות טפח, וכל הכילה מאהילה על פחות משני טפחים, ולא עושים אותה כדי להגן אלא לנוי (37).

אבל יש בשיפועה של אחת המחיצות טפח - אין היא נחשבת למחיצה אלא לאהל כיון שיש מתחתיה אויר טפח, שכן ההלכה היא ששפועי אהלים כאהלים דמו (38).

ולא אמרן בה היתר, אלא דלא נחית מפוריא [שלא יורד הכסוי מסביב המטה אל מתחת למשטח המטה (39)] טפח.

אבל נחית מפוריא טפח - אסור, ואף שאין איסור בעשיית מחיצות, כאן אין עיקר האיסור משום המחיצות אלא משום המטה שהיא אהל, ובמטה לא אסרו חכמים משום אהל אלא בתנאי שיש שם מחיצות, מפני שאין המטה עשויה להגן על מה שתחתיה (40).

ואמר רב ששת בריה דרב אידי: האי סיאנא [כובע של לבד] שיש לו שוליים רחבות שרי [מותר] ללובשו בשבת, ואין לחשוש לשוליו משום עשיית אהל.

ורמינן: והאיתמר: סיאנא - אסור ללובשו בשבת!

ומתרצינן: לא קשיא, הא דאסור ללובשו - דאית ביה בשוליו שיעור אהל שהוא טפח. הא דמותר ללובשו - דלית ביה טפח.

ותמהינן: אלא מעתה, שרביב בגלימא טפח [הוציא את הטלית להלן מראשו טפח] הכי נמי דאסור (41) משום עשיית אהל בשבת?! והדרינן ואמרינן: אלא (42) אין בלבישת בגד או כובע משום עשיית אהל, ואם יש סיבה לאסור לבישת כובע עם שוליים בשבת, אין זה אלא ברשות הרבים מחשש שמא תעיפנו הרוח מראשו, ויבוא להעבירו ארבע אמות ברשות הרבים.

הילכך, משום הא לא קשיא הסתירה בדבר לבישת הכובע עם השוליים, כי הא שמותר ללובשו הוא בכובע דמיהדק לראשו, שאין חשש שתשאנו הרוח (43), ואילו הא שאסור ללובשו הוא בכובע דלא מיהדק (44).

שלח ליה רמי בר יחזקאל לרב הונא: אימא לן איזי [אמור לנו חביבי] הנך מילי מעלייתא [את אותם דברים משובחים] דאמרת לן משמיה דרב, תרתי [אשר שנים מהם היו] בהלכות שבת וחדא בענינה של תורה.

שלח ליה:

א. הא דתניא: גוד בכיסנא [נוד עם רצועות] המונח על אחד העמודים שעליו תולים אותו בקביעות - מותר לנטותו (45) בשבת, לפי שהוא מוכן מערב שבת לתליה, ותליתו חשובה כתוספת אהל עראי המותרת (46).

על כך אמר רב: לא שנו בזה היתר אלא בשני בני אדם שאינם מותחים אותו היטב. אבל באדם אחד שמותחו היטב - אסור (47).

אמר אביי: וכילה שרוצים להביאה מתוחה כמו שהיא ולנטותה על המטה, אפילו בעשרה בני אדם אסור לנטותה, כי היא רחבה ואי אפשר דלא מימתחא פורתא [אי אפשר שלא תמתח קצת יותר משהיתה מתוחה] בשעה שנוטין אותה (48).

ב. אידך מילתא שאמרתי בשם רב בהלכות שבת מאי היא?

דתניא: כירה שנשמטה אחת מירכותיה [רגליה] - מותר לטלטלה לצורך גופה או מקומה כדין כלי שמלאכתו לאיסור (49). נשמטו שתים מרגליה אסור לטלטלה כלל משום שבטל ממנה שם כלי, כי אינה יכולה לעמוד רק על שתי הרגלים הנותרות.

רב אמר: אפילו נשמט לה רגל חד נמי אסור (50) לטלטלה כלל, אך לא משום מוקצה, אלא שיש לגזור גזירה שמא יתקע את רגלה בחוזקה כשיבוא להחזירה (51) ויתחייב משום בונה (52).

ג. ענינה של תורה:

דאמר רב: עתידה תורה שתשתכח מישראל. שנאמר: "והפלא ה' את מכותך" (דברים כ"ח נ"ט).

"הפלאה" זו איני יודע מהו ענינה?

כשהוא אומר: "לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינה נבוניו תסתתר" (ישעיה כ"ט י"ד)

הוי אומר: הפלאה - זו תורה שתשכח מהם (53), שהרי היא חכמתם ובינתם.

תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם (54) ביבנה, אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל.

שנאמר: "הנה ימים באים נאם ה' אלקים, והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם, ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'" (עמוס ח' י"א).

וכתיב: "ונעו מים עד ים, ומצפון ועד מזרח, ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" (עמוס ח' י"ב).

בפסוקים אלו כתוב פעם אחת "דבר ה'" בלשון יחיד, ופעם אחת "דברי ה'" בלשון רבים, הרי שיש שלשה סוגי דברים שישכחו (55). ואלו הם:

א. דבר ה' - זו הלכה, דכתיב: "להגיד לכם את דבר ה'" (דברים ה' ה').

ב. דבר ה' - זה הקץ, דכתיב: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיה" (56) (עזרא א' א').

ג. דבר ה' - זו נבואה, דכתיב: דבר ה' אשר היה אל הושע (הושע א' א').

ומאי "ישוטטו לבקש את דבר ה'" שמשמעו שיסתובבו ממקום למקום בעיר אחת? אמרו: עתידה אשה שתטול ככר של תרומה, ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא, ואין מבין לענות לה אפילו על שאלה כזו שהיא מעשים שבכל יום (57).

והוינן בה: איך יתכן שלא ידעו בבתי מדרשות עלנות אם טהורה היא ואם טמאה היא, והרי התורה שבכתב כתובה לפניהם, ובהדיא כתיב ביה בככר שהוא מקבל טומאה, שנאמר: "מכל האכל אשר יאכל ... יטמא" (ויקרא י"א ל"ד).

ומשנינן: אלא שאלתה היא - לידע אם הככר שנטמאה מתנור טמא, ראשונה לטומאה היא, ואם שניה לטומאה היא, ואין מבין לענות לה.

ומקשינן: הא נמי הלכה מפורשת במתניתין היא, ואין להעלות על הדעת שהמשנה תשכח (58).

כדתנן: השרץ שנמצא בתנור - הפת שבתוכו היא שניה לטומאה, לפי שהתנור שנטמא מהשרץ הוא תחילה [ראשון לטומאה] ועושה את הפת שבתוכו שניה לטומאה.

ומשנינן: מסתפקא להו הבנת הדין ומקורו ולא ידעו לתרץ על הא קושיא שהקשה רב אדא כמו שתירץ רבא (59).

דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: מדוע הפת שבתנור היא רק שניה לטומאה? והלוא סתם תנור הוא של חרס ודינו שנטמא כשהשרץ נמצא באוירו אף כשלא נגע בו, וכיון שכך, ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה [יש לנו להחשיב את התנור כאילו הוא מלא טומאה], ותיהוי פת ראשונה כאילו נגעה בשרץ עצמו!

אמר ליה רבא: לא אמרינן "ליחזייה האי תנורא כמאן דמלי טומאה", וכך מוכח מהדין שדרשה הברייתא מהפסוק.

דתניא: יכול יהו כל הכלים - הנמצאים בתוך כלי חרס שיש שרץ בתוך אוירו - מיטמאין באויר כלי חרס?

תלמוד לומר: "כל אשר בתוכו יטמא ... מכל האוכל אשר יאכל". (ויקרא י"א לג - לד) רק אוכלין מטמאין באויר כלי חרס, ואין כלים מטמאין באויר כלי חרס. התורה מלמדת כאן שני דברים:

א. כלי חרס מקבל טומאה מאוירו ומטמא אחרים מאוירו, אבל אין הוא מלא טומאה, שאילו היה כך, מדוע כלי עץ או מתכת שנמצא בתוך הכלי חרס לא נטמא, והלוא הוא מקבל טומאה מגבו (60).

ב. אין כלי נטמא אלא מאב הטומאה ולא מראשון, ולכן הכלים שנמצאים בכלי חרס לא מקבלים ממנו טומאה.

תניא: רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, ואפילו תורה שבעל פה לא תשכח שנאמר "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים ל"א כ"א).

דף קלט.

אלא, מה אני מקיים "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו"? שלא ימצאו (תחילת העמוד) הלכה ברורה ללא מחלוקת אפילו במקום אחד בעולם (61).

תניא: רבי יוסי בן אלישע אומר: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל שמא אין הם דנים דין צדק, שכל פורענות שבאה לעולם - לא באה אלא בשביל דייני ישראל.

שנאמר "שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל, המתעבים משפט, ואת כל הישרה יעקשו. בונה ציון בדמים, וירושלים בעולה. ראשיה בשחד ישפטו, וכהניה במחיר יורו, ונביאיה בכסף יקסמו, ועל ה' ישענו". (מיכה ג' ט - יא).

ומפרש התנא: רשעים הן הדיינים והכהנים והנביאים, אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם. ולא התכוין הנביא לומר שבטחון החוטאים בה' הוא חטא נוסף על חטאם, אלא שהבטחון בה' לא יציל אותם.

נמצא שהנביא צווח על שלש עבירות שעושים בשביל לקבל ממון, ובממון זה בונים את בתיהם שבירושלים, ואלו הם:

א. דיני שקר.

ב. הוראות שקר.

ג. נבואות שקר.

לפיכך, מביא הקדוש ברוך הוא עליהן שלש פורעניות, כנגד שלש עבירות שבידם.

שנאמר שם ביחס לעונש: "לכן בגללכם:

א. ציון שדה תחרש.

ב. וירושלים עיין תהיה.

ג. והר הבית לבמות יער" (מיכה ג' י"ב).

ואין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל.

שנאמר: ואשיבה ידי עליך, ואצטרף כבור סגיך, ואסירה כל בדיליך. ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (ישעיה א' כה - כו).

אמר הנביא, שאחרי שיסיר הקדוש ברוך הוא את הדיינים הרעים שנקראים "בדילים" לפי שהם מובדלים לראשי עם (62), וישיב לירושלים שופטי צדק, אז ישרה שכינתו בירושלים.

אמר עולא: אין ירושלים נפדית (63) אלא בצדקה.

שנאמר: "ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א' כ"ז)

אמר רב פפא: אי בטלי [אם לא יהיו יותר] יהודים יהירי המתנשאים בלבושיהם ובבלוריותיהם - בטלי [יתבטלו] גם אמגושי [המינים המסיתים ומדיחים אותנו (64)].

אי בטלי דייני ישראל הרשעים - בטלי גזירפטי [שוטרי עובדי כוכבים החובטים את ישראל במקלות].

ומבאר רב פפא מנין לנו דבר זה: אי בטלי יהירי - בטלי אמגושי, למדנו דבר זה מנבואתו של ישעיהו, דכתיב: "ואצרוף כבור סגיך ואסירה כל בדיליך" (ישעיה א' כ"ה) "סיגיך" נדרש בלשון ישגה ויגדל, ו"בדיליך" נדרש בלשון מבדיל.

אמר הנביא שכאשר לא יהיו מתגדלים ומתנשאים, לא יהיו מסיתים המבדילים את ישראל מאביהם שבשמים.

אי בטלי דייני - בטלי גזירפטי, למדנו דבר זה מנבואתו של צפניה, דכתיב: "הסיר ה' משפטיך, פנה אויבך" (צפניה ג' ט"ו).

אמר הנביא שאחרי שיסיר ה' את השופטים המקבלים שוחד, יפנו וילכו האויבים של ישראל.

אמר רבי מלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מאי דכתיב: "שבר ה' מטה רשעים, שבט מושלים" (ישעיה י"ד ה').

שבר ה' מטה רשעים - אלו אותם הדיינין שנעשו מקל לחזניהם, הדיינים המחזקים את שמשי בית הדין, שאינם קוראים את הנתבעים לדין ואינם אוכפים את פסק הדין, עד שישלמו להם שכר הרבה.

שבט מושלים - אלו תלמידי חכמים שבמשפחות הדיינין, שמצדיקים את דיניהם המעוותים של הדיינים, ובחפותם עליהם נותנים תוקף וחוזק למעשיהם.

מר זוטרא אמר: אלו תלמידי חכמים שמלמדים הלכות ציבור לדייני בור. שמעמידים דיינים בורים על סמך שיתיעצו עמם, אך הללו פוסקים בעצמם, הרבה פעמים מבלי להתייעץ.

אמר רבי אליעזר בן מלאי משום ריש לקיש: מאי דכתיב "כי כפיכם נגואלו בדם, ואצבעותיכם בעון, שפתותיכם דברו שקר, לשונכם עולה תהגה" (ישעיה נ"ט ג').

כי כפיכם נגואלו בדם - אלו הדיינין הלוקחים שוחד בכפיהם, ובגזילת הנידון הם כאילו לוקחים את נפשו.

ואצבעותיכם בעון - אלו סופרי הדיינין המרמים בכתיבת שטרות שאינם נכונים.

שפתותיכם דברו שקר - אלו עורכי הדיינין, המלמדים את בעלי הדין לטעון טענות שקר.

לשונכם עולה תהגה - אלו בעלי דינין המשקרים.

ואמר רבי מלאי משום רבי יצחק מגדלאה: מיום שפירש יוסף מאחיו עד היום שסעד עמם לא טעם טעם יין, דכתיב: "תהיינה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו" (בראשית מ"ט כ"ו) קראו יעקב אבינו ליוסף נזיר מפני שלא שתה יין.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: אף הן לא טעמו טעם יין. דכתיב: "וישתו וישכרו עמו" (בראשית מ"ג ל"ד) מכלל, דעד האידנא לא שתו יין כמותו.

ואידך סובר: רק שיכרות הוא דלא הוה אצל אחיו, אבל שתיה של יין מיהא הוה.

ואמר רבי מליא: בשכר שלא נתקנא אהרן במשה כששלחו ה' להוציא את ישראל ממצרים, על אף שהיה גדול ממנו בשנים וזכה לגלוי שכינה לפניו, אלא שמח בלבו, וכדכתיב "וראך ושמח בלבו" (שמות ד' י"ד) זכה אהרן לחשן המשפט על לבו.

שלחו ליה בני בשכר [שם מקום] ללוי שלש שאלות:

א. כילה - מהו לנטותה בשבת?

ב. כשותא [צמח הגדל מתוך הסנה (65)] ורוצים לזורעו בכרמא - מהו? האם הוא אילן ואין בו איסור כלאי הכרם, או שהוא ירק (66) ואסור לזורעו בכרם? ג. מת ביום טוב - מהו לקוברו?

אדאזיל - נח נפשיה דלוי. [בשעה שהלך השליח נפטר לוי].

אמר שמואל לרב מנשיא: אי חכימת - שלח להו תשובה לשאלותיהם.

שלח להו שלש תשובות לשלשת שאלותיהם:

א. כילה - חזרנו על כל צידי כילה, ולא מצינו לה צד היתר.

והוינן בה: ולישלח להו שאם יש לכילה חוט או משיחה היא מותרת כדרמי בר יחזקאל?

ומשנינן: עדיף היה להעלים מהם היתר זה, לפי שאינן בני תורה, ויבואו להתיר כל כילה.

ב. כשותא בכרמא - ערבובא [כלאים].

והוינן בה: אמאי אסר להם, ולישלח להו כדרבי טרפון שהתיר (67)?

דתניא: כישות, רבי טרפון אומר: אין בזריעתה בין הגפנים משום כלאים בכרם, מפני שהיא מין אילן.

וחכמים אומרים: כלאים בכרם מפני שהיא מין ירק.

תוכן העניינים

חברותא על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה