חברותא על שבת· הרב יעקב שולביץ
פרק עשירי - המצניע
מתניתין:
המצניע לזרע, כדי להשתמש בו לזריעה, ולדוגמא או שהצניע דבר כדי להראותו לדוגמא, או שהצניע לרפואה, והוציאו בשבת, חייב עליו בכל שהוא. (5)
וכל אדם שהוציאו אין חייב עליו אלא כשיעורו, אם יש בו כשיעור הקבוע לו, וכפי ששנינו בפרקים הקודמים.
ואם לאחר שהוציא את הדבר שהצניע, נמלך בדעתו שלא להשתמש בו לזרע או לדוגמא או לרפואה, אלא חזר והכניסו לביתו - אינו חייב בהכנסה זו אלא אם יש בו כשיעורו. שהואיל ונמלך, בטלה מחשבתו הראשונה, והרי הוא ככל אדם.
גמרא:
והוינן בה: למה ליה למיתני "המצניע"? ליתני "המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא"? שהרי אפילו לא הצניעו אלא רק הוציאו לשם כל אלו יש לו להתחייב. שהרי כל הטעם דבעינן שיעורא בזרעונים, הוא כדאמרינן לעיל, שאין אדם מוציא גרעין אחד לזריעה. אבל זה שהוציא בפירוש גרעין אחד לזריעה גילה דעתו שזרע אחד חשוב אצלו.
ומתרצינן: אמר אביי: הכא במאי עסקינן: כגון שהצניעו, ושכח למה הצניעו;. והשתא קא מפיק ליה סתמא, לא לשם מטרה כל שהיא אלא מעבירו מבית לבית. (6)
דף צא.
מהו דתימא כיון דשכח, בטולי בטלה מחשבתו הראשונה, והרי אין כאן לא מחשבת הצנעה ולא מחשבת הוצאה.
קמשמע לן: כל העושה סתם - על דעת ראשונה הוא עושה! וחשיבות מחשבת הצנעה בעינה עומדת.
אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה.
ומקשינן: פשיטא? שהרי "כל שהוא" תנן במתניתין [במצניע, והוא הדין במוציא], וסתם משנה רבי מאיר היא.
ומתרצינן: מהו דתימא הא דקתני "כל שהוא" היינו לאפוקי מגרוגרת, שהמצניע אין צריך גרוגרת כבשאר אוכלין אלא די בפחות מכן, ולעולם עד דאיכא כזית אינו חייב. (1)
קמשמע לן דבכל שהוא ממש, חייב.
מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה: אלא מעתה, שכל כך אנו מחשיבים את דעתו עד שאפילו בסתמא אמרינן דעל דעת ראשונה הוא עושה, (2) חישב להוציא כל ביתו בהוצאה אחת, דהשתא אין להם חשיבות בעיניו אלא כשכולם יחד, האם הכי נמי נאמר דלא מיחייב עד דמפיק לכוליה. ואם יוציא מהבית מעט מעט לא יתחייב?! (3)
ומתרצינן: התם - בטלה דעתו אצל כל אדם. שהואיל ואצל כל העולם יש חשיבות לדבר כשהגיע לשיעורו הקבוע, אין בכח היחיד לבטל חשיבותו. מה שאין כן להחשיב הדבר יש בכח היחיד אפילו כשאצל כל העולם אינו חשוב. (4)
שנינו במשנה: וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו.
מתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר. דתניא: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל שאינו כשר להצניע, שאינו ראוי להצניעו כי אין בו שימוש, או שאין מצניעין כמוהו שאין בו שיעור, והוכשר לזה, אדם אחד החשיבו והצניעו, ובא אחר והוציאו - נתחייב זה במחשבתו של זה. שמעתה כולם חייבין על הוצאתו.
ואילו מתניתין קתני שרק המצניעו חייב עליו.
אמר רבא אמר רב נחמן: הוציא כגרוגרת ממיני אוכלין לאכילה, ונמלך עליה בין עקירה להנחה להשתמש בה לזריעה, והניחה. אי נמי הוציאה לזריעה ונמלך עליה לאכילה - חייב.
והוינן בה: פשיטא? שהרי זיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא. שהרי יש כאן שיעור בין לדבר המיועד לאכילה שהוא כגרוגרת, וכל שכן לדבר המיועד לזריעה, ששיעורו בכל שהוא?
ומתרצינן: מהו דתימא בעינן שתהא עקירה והנחה בחדא מחשבה, ששניהם יהיו או במחשבת אכילה או במחשבת זריעה, והא ליכא.
קמשמע לן דאפילו הכי חייב.
בעי רבא: הוציא חצי גרוגרת לזריעה, ותפחה והגיעה לגרוגרת, (5) ונמלך עליה לאחר עקירה להשתמש בה לאכילה, והניחה - מהו שיתחייב עליה?
אם תימצי לומר: התם, בדין הקודם של רבא אמר רב נחמן, הוא דמחייב אעפ"י שהעקירה וההנחה לא היו באותה מחשבה, דזיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא, שמשעת מחשבתו הראשונה כבר היה שיעור שמספיק גם עבור מחשבתו השניה, ולכן מצטרפין העקירה וההנחה.
אבל הכא, כיון דבעידנא דאפקה לא הוה ביה עדיין שיעור למחשבתו השניה של אכילה, לא מצטרפין העקירה וההנחה, ולא מיחייב.
או דלמא, כיון דאילו אישתיק והיה נשאר במחשבתו הראשונה ולא חשיב עליה מחשבה אחרת בשעת הנחה, הוי מיחייב אמחשבה הראשונה דזריעה, שהרי יש עכשיו שיעור שמספיק למחשבת זריעה [גם אם לא תפחה, וכ"ש כשתפחה], השתא נמי, ששינה מחשבתו למחשבת אכילה, נמי מיחייב. שהרי יש שיעור עכשיו גם לאכילה ושיעור זה מספיק גם למחשבתו הראשונה.
ואם תימצי לומר: כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה, השתא נמי מיחייב, אכתי תיבעי:
הוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה לפחות מגרוגרת, ונמלך עליה לזריעה - מהו?
מי אמרינן, הכא ודאי כי אישתיק והיה נשאר במחשבת אכילה עד ההנחה, הרי אמחשבה קמייתא לא הוי מיחייב, כי לא נשאר עתה שיעור גרוגרת.
או דלמא, בתר השתא אזלינן. ולגבי מחשבה דהשתא יש לו שיעור, ומיחייב?
ואם תימצי לומר: בתר השתא אזלינן ומיחייב, אכתי תיבעי:
הוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה, וחזרה ותפחה לשיעור גרוגרת והניחה במחשבת אכילה - מהו? (6)
האם יש דיחוי לענין שבת, שהואיל ובאמצע נפחת מהשיעור ואילו היה עושה אז הנחה לא היה מתחייב, נמצא שנדחה אז מחיוב חטאת ובטלה העקירה, וגם אחר שתפחה והניחה, פטור, כיון שיש כאן הנחה בלא עקירה. או אין דיחוי לענין שבת?
ומסקינן: תיקו!
בעא מיניה רבא מרב נחמן: זרק כזית תרומה לתוך בית טמא - מהו?
והוינן בה: למאי נפקא מינה?
אי לענין שבת - שזרקו מרשות הרבים אל הבית שהוא רשות היחיד, פשיטא שפטור, שהרי כגרוגרת בעינן, וכזית הוא פחות מכגרוגרת?
אי לענין טומאה, לקבל טומאת אוכלין, הרי כביצה אוכלין בעינן כדי להיטמא, (7) שהוא יותר מכזית?
ומתרצינן: לעולם לענין שבת איירי. וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין (8) בתוך הבית הטמא, והאי כזית שזרק, נח עליו ומשלימו לכביצה, וביחד הם מקבלים טומאה מהבית. (9)
מאי? מי אמרינן מדמצטרף לענין טומאה ע"י זריקה זו, הרי שהיא זריקה חשובה, ולכן מיחייב נמי לענין שבת כאילו הוא בשיעור כגרוגרת. (10)
או דילמא, כל לענין שבת - כגרוגרת בעינן? (11)
אמר ליה רב נחמן: תניתוה בברייתא: אבא שאול אומר: שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן לענין הוצאה בשבת כגרוגרת. ואמאי צריך כגרוגרת?
דף צא:
לימא מדלענין ליפסל (תחילת העמוד) ביוצא מהעזרה, שיעורו בכזית, הרי שחשובה הוצאה זו שעל ידה נפסל הכזית, והאוכלו עובר עליו בלאו, לענין שבת נמי תחשב הוצאתו בכזית?
אלא, ודאי לא אמרינן האי סברא.
ודחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון?
התם, מדאפקיה חוץ לחומת העזרה, מיד איפסיל ליה ביוצא.
ואילו אשבת - לא מיחייב עד דמפיק ליה לרשות הרבים. ולכן אין הוצאתו ופסלותו משום יוצא מחשיבה אותו ביחס להוצאת שבת.
אבל הכא, שבת וטומאה - בהדי הדדי קאתיין. שעד שלא נח הכזית על הפחות מכביצה אוכלין לא חלה עליהם הטומאה. ואז גם מתחייב משום שבת.
ועדיין יש להסתפק שמא באופן כזה סגי בכזית גם לענין שבת.
שנינו במשנה: חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו.
והוינן בה: פשיטא? שהרי נמלך מלזורעו ובטלה מחשבתו הקודמת והרי הוא ככל אדם.
ומתרצינן: אמר אביי: הכא במאי עסקינן שלא נמלך בפירוש, אלא כגון שזרקו את הגרעין לאוצר ביחד עם פירותיו, ומקומו ניכר, שלא נתערב היטב.
מהו דתימא, כיון דמקומו ניכר - במילתיה קמייתא קאי, שהרי הוא כאילו הצניעו שם בנפרד, ועדיין בדעתו לזורעו.
קמשמע לן: מדזרקיה לאוצר - בטולי בטליה למחשבתו הראשונה.
מתניתין:
א. המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה, מפתן שלפני הבית, שהיה דינו ככרמלית. הרי בין שחזר הוא עצמו והוציאן לרשות הרבים מהכרמלית, בין שהוציאן אדם אחר לרשות הרבים - פטור מחטאת מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת. שמלאכת הוצאה היא ע"י עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב, וכאן הפסיק באמצע ע"י הנחה בכרמלית שהיא מקום פטור [מדאורייתא].
ב. קופה סל שהיא מליאה פירות והוציאה מביתו, ונתנה על אסקופה החיצונה שלפני פתח הבית לצד רה"ר, והמדובר הוא באיסקופה שיש לה דין רה"ר, וכפי שיבואר בגמרא - הרי אעפ"י שרוב הפירות מבחוץ, כיון שמיעוטם נשאר מבפנים, הרי הוא פטור, עד שיוציא את כל הקופה. כלומר, אלא אם כן הוציא מלכתחילה את כל הקופה בבת אחת. וטעמו של דבר יתבאר בגמרא
גמרא:
והוינן בה: האי אסקופה דרישא - מאי היא?
אילימא אסקופה שהיא רה"ר, כגון שהיא גבוהה תשעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים, ורבים מכתפים עליה [עיין לעיל ח א], אמאי פטור כשהוציא מביתו לתוך אותה אסקופה, והא קא מפיק מרה"י לרה"ר?
אלא אסקופה שהיא רה"י, כגון שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה טפחים. א"כ תיקשי, אמאי קתני "בין שחזר הוא והוציאן, בין שהוציאן אדם אחר פטור"? והא קא מפיק בהוצאה זו השניה מרה"י לרה"ר?
ומתרצינן: אלא, באסקופה שהיא כרמלית עסקינן. כגון שהיא גבוהה משלשה עד תשעה טפחים, ורחבה ארבעה טפחים.
והא קמשמע לן: טעמא דפטור, משום דנח בכרמלית באמצע. הא לא נח בכרמלית, אלא רק העביר דרכה, מיחייב.
מתניתין דלא כבן עזאי. שלדעתו אפילו רק העביר דרך כרמלית פטור.
דתניא: המוציא מחנות שהיא רה"י, לפלטיא שהיא רה"ר, דרך סטיו מקום איצטבאות ברה"ר שיושבים שם הסוחרים, ודינה ככרמלית לפי שאינה עשויה להילוך הרבים - חייב, שהרי לא הניח החפץ באמצע.
ובן עזאי פוטר. דסבר "מהלך כעומד דמי". דהיינו, שבכל פסיעה הוא נחשב שגופו נח ונעקר שוב, ומאחר שהנחת גופו כהנחת חפץ דמי, הרי שעשה הנחה בכרמלית באמצע.
שנינו במשנה: קופה שהיא מליאה פירות.
אמר חזקיה: לא שנו שעד שלא יוציא את כל הקופה אינו חייב אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין שהן ארוכין וכל אחד נשאר מקצתו בפנים. אבל מליאה גרגירי חרדל - חייב. שהרי יש מהגרגירים שכולם בחוץ.
אלמא קסבר: אגד כלי לא שמיה אגד. שאין אומרים שהכלי מאגד את מה שבתוכו אל הרשות שהכלי נמצא בה, ושכל עוד חלק מהכלי בפנים עדיין נחשב ביחס להוצאת שבת כאילו לא הוציאו.
ורבי יוחנן אמר: אפילו מליאה חרדל פטור עד שיוציא את כולה.
אלמא קסבר: אגד כלי שמיה אגד.
אמר רבי זירא: מתניתין דלא כחזקיה דיקא, ודלא כרבי יוחנן דיקא. שלשניהם כחזקיה לא דיקא: דקתני "עד שיוציא את כל הקופה".
ודייקינן: טעמא דחייב, דוקא היכא דהוציא את כל הקופה. הא אם הוציא רק את כל הפירות וחלק מהקופה נשאר בפנים פטור.
אלמא קסבר: אגד כלי שמיה אגד.
כרבי יוחנן לא דיקא: דקתני "אעפ"י שרוב פירות בחוץ".
ודייקינן: טעמא דפטור, משום דרק רוב פירות בחוץ, הא אם כל הפירות היו בחוץ, אע"ג דאגידא קופה מגואי שחלק מהקופה נשאר בפנים חייב.
אלמא קסבר: אגד כלי לא שמיה אגד.
ואלא קשיא?
חזקיה מתרץ לטעמיה, ורבי יוחנן מתרץ לטעמיה.
חזקיה מתרץ לטעמיה: הכי קתני עד שיוציא את כל הקופה. במה דברים אמורים: בקופה מליאה קישואין ודלועין שארכן תופס את כל רוחב הקופה ועד שלא יוציא את כל הקופה עדיין נשאר חלק מהפירות עצמן בפנים, אבל מליאה חרדל נעשה כמי שהוציא את כל הקופה, וחייב.
רבי יוחנן מתרץ לטעמיה: ד"לא זו אף זו" קתני. והכי קאמר אעפ"י שרוב פירות בחוץ פטור, ולא רוב פירות בלבד אלא אפילו אם כל הפירות בחוץ פטור - עד שיוציא את כל הקופה.
מיתיבי: תניא: המוציא קופת הרוכלין אסקופה החיצונה שהיא רה"ר, אעפ"י שרוב מינין של הבשמים בחוץ, פטור, עד שיוציא את כל הקופה.
קא סלקא דעתך בצררי שהיו בה צרורות צרורות של בשמים. שגם בהוצאת מקצת הקופה כבר יצאו מקצת מהצרורות לחוץ בשלימות, ואעפי"כ פטור עד שיוציא את כל הקופה. קשיא לחזקיה דאמר שאין הולכין אחר הכלי?
ומתרצינן: אמר לך חזקיה: הכא במאי עסקינן: באורנסי באגודות שרשי בשמים ארוכים שממלאים את כל הקופה.
מתיב רב ביבי בר אביי: תניא: הגונב כיס ארנק בשבת חייב בתשלומי גניבה, ואעפ"י שבגניבה זו הוא מתחייב סקילה על הוצאה בשבת, מ"מ לא אמרינן שיפטר מלשלם משום דקם ליה בדרבה מיניה, שכבר נתחייב בתשלומי גניבה קודם שיבא לידי איסור שבת. שמשעה שהגביה את הארנק בבית הבעלים כבר נתחייב בתשלומין, ואילו החיוב על מלאכת שבת לא בא עד שיוציא מהבית. והפטור של קם ליה בדרבה מיניה אינו אלא כששני החיובים באים בבת אחת.
היה מגרר את הארנק על הארץ ויוצא מהבית, פטור מתשלומין שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באין כאחד. שכיון שלא הגביה את הארנק, לא קנאו בקנין גניבה אלא בשעת הוצאתו מבית הבעלים (1) ואז הוא מתחייב גם על שבת.
ואי סלקא דעתך אגד כלי שמיה אגד הרי קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת? שמיד עם הוצאת מקצת הארנק קנה את המעות שבחוץ, שהרי יכול להוציאם דרך פתח הארנק שהוא כבר בחוץ, ואילו איסור שבת לא בא עד שיוציא את כל הארנק.
ומתרצינן: אי דאפקיה דרך פיו - הכי נמי.
הכא במאי עסקינן: דאפקיה דרך שוליו, שאינו יכול להוציא את המעות עד שיוציא את כל הארנק.
דף צב.
ומקשינן: והאיכא מקום חלמה תפר שבשולי הארנק (תחילת העמוד) דאי בעי מפקע ליה קורע שם ושקיל את המעות?
ומתרצינן: הכא במאי עסקינן: בנסכא. שיש בארנק חתיכת כסף ארוכה. שאינו קונה אותה עד שיוציא את כולה לחוץ.
ומקשינן: ועדיין אין איסור שבת וגניבה באים כאחד.
כיון דאיכא לארנק שנצין, רצועות שבשולי הארנק, שקושר בהם את הארנק, הרי יתכן כי הגנב מפיק ליה מוציא לארנק עד פומיה, ושרי, ואז הוא יכול להתיר את הרצועות, ושקיל, ומצי קני אז לנסכא, ולכן כבר נתחייב אז בגניבה על הנסכא.
[וכמובן שאינו מתחייב בגניבה על הארנק עצמו אלא לאחר שיוציא את כל הארנק, וכדאוקימנא לעיל בנסכא שלא הוציא כולה.
אלא כונת הגמרא לומר, שהיות והרצועות אינן מונעות מלקחת את הנסכא שבפנים, כי מיד עם יציאת פיו הוא יכול להתיר הרצועות, הרי הוא מתחייב אז על גניבת הנסכא].
ואילו שנצין הרצועות של הארנק - עדיין אגידי מגואי, נשארים אגודים בפנים, ברשות היחיד, ולכן אינו חייב משום הוצאת שבת לא על הארנק ולא על הנסכא שבתוכו כיון שגם הם נחשבים כאגודים לרשות היחיד.
[והראיה היא מהמקרה שהוציא הארנק דרך פיו. וקושית הגמרא דברייתא סתמא קתני, אף באופן כזה. ריטב"א].
שהרי איסור שבת לא בא עד שיוציא גם את השנצין, שהם חלק מהארנק, ואגד כלי שמיה אגד?
ומתרצינן: הכא במאי עסקינן: דליכא שנצין לארנק.
ואיבעית אימא: דאית ליה שנצין, והם מכרכי עילויה, כרוכים על הארנק. שעם יציאת הארנק יוצאים גם הם לחוץ. כך שאיסור שבת וגניבה באין כאחד.
וכן אמר רבא: לא שנו שהמוציא קופה פטור אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין. אבל מלאה חרדל, חייב.
אלמא קסבר רבא: אגד כלי לא שמיה אגד.
אביי אמר: אפילו מלאה חרדל פטור.
אלמא קסבר: אגד כלי שמיה אגד. קם אביי בשיטתיה דרבא. אביי חזר מדבריו והסכים לשיטת רבא.
קם רבא בשיטתיה דאביי. ואילו רבא חזר מדבריו והסכים לשיטתו של אביי.
ורמי דאביי אדאביי, ורמי דרבא אדרבא;.
דאיתמר: המוציא פירות לרה"ר:
אביי אמר: אם הוציא ביד, חייב, ואעפ"י שגופו נשאר בפנים, כי אגד גופו לא שמיה אגד.
אבל אם הוציא בכלי, ומקצת הכלי נשאר בפנים - פטור, דאגד כלי שמיה אגד.
ורבא אמר: ביד - פטור, דאגד גופו שמיה אגד. דהיינו שהיד נגררת אחר הגוף שנשאר בפנים.
בכלי - חייב. דאגד כלי לא שמיה אגד.
וקשיא אהא דאמרן, דאביי חזר מדבריו וסובר דאגד כלי לא שמיה אגד ורבא חזר וסובר שמיה אגד, ואילו הכא שמעינן איפכא? (1)
ומתרצינן: איפוך לדבריהם במחלוקת דהמוציא פירות. דאביי סבר ביד פטור ובכלי חייב. ורבא סבר ביד חייב ובכלי פטור.
ומקשינן למאן דאמר ביד חייב:
והתנן בריש מסכתין: פשט בעל הבית העומד בפנים את ידו לחוץ והיה חפץ בידו, ונטל העני מתוכה את החפץ, או שנתן העני העומד בחוץ, את החפץ לתוכה של ידו של בעה"ב, והכניס הבעה"ב את החפץ לפנים, שניהם פטורין, לפי ששניהם לא עשו מלאכה שלמה, אלא אחד עשה עקירה והשני עשה הנחה.
ואם נימא דהמוציא ביד חייב, למה לא יתחייב בעה"ב תיכף כשפשט ידו לחוץ? אלא ודאי אמרינן דאגד גופו שמיה אגד, והמוציא ביד פטור. וקשיא למאן דמחייב?
ומתרצינן: התם במשנה, איירי כשידו למעלה משלשה טפחים מהקרקע. ואין הטעם משום אגד גופו, אלא לעולם נחשבת היד כאילו היא בחוץ, רק הפטור הוא משום דלא הוי הנחה, שהרי היד תלויה באויר.
אבל הכא, דחייב כשהוציא ביד, כשידו למטה משלשה טפחים מהקרקע, דנחשבת היד כמונחת ע"ג קרקע, והוי הנחה. (2)
מתניתין:
המוציא, בין בימינו בין בשמאלו, או בתוך חיקו, או על כתיפיו, חייב, שכן משא בני קהת! על כתיפיו הוא חייב לפי שנאמר "בכתף ישאו" [וכל המלאכות ממשכן לומדין אותן, רמב"ם]. וימין ושמאל וחיקו הוא דרך הוצאה. (3)
המוציא כלאחר ידו על גב היד, ברגלו, בפיו (4), במרפקו (5), באזנו, ובשערו, ובפונדתו חגורה חלולה המשמשת גם לארנק, ופיה למטה [אבל פיה למעלה הוי דרך הוצאה], בין פונדתו לחלוקו, ובשפת חלוקו שפה התחתונה, במנעלו, בסנדלו - פטור, לפי שלא הוציא כדרך המוציאין, כדרך שבני אדם רגילין להוציא.
גמרא:
אמר רבי אלעזר: המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, שמחזיקו בידו ומעבירו באויר למעלה מעשרה טפחים מהארץ [דעל כתפיו למדנו כבר במשנה שהוא חייב] - חייב, אעפ"י שלמעלה מעשרה לאו רה"ר הוא, שכן משא בני קהת! (6)
ומשא בני קהת מנלן שכך היה? דכתיב "וקלעי החצר ואת מסך פתח החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב". מקיש מזבח למשכן - מה משכן גובהו עשר אמות, אף מזבח גובהו עשר אמות.
ומשכן גופיה מנלן שהיה עשר אמות?
דכתיב "עשר אמות אורך הקרש".
וכתיב "ויפרוש את האהל על המשכן". ואמר רב: משה רבינו פרשו! מכאן אתה למד לגובהן של לויים שהיה עשר אמות! שמסתמא כל הלויים היה גובהן כמשה שהיה עשר אמות (7), ומשה פרש את יריעות האהל בידיו על המשכן, שהיה גבוה עשר אמות.
וגמירי: דכל טונא משא דמידלי נישא במוטות, תילתא מלעיל שליש מגובה המשא הוא מעל המוט ותרי תילתי מלתחת למוט.
ומכיון שבני קהת נשאו את המזבח על כתפם הרי ששליש ממנו היה למעלה מכתפם ושני שליש למטה מכתפם, נמצא שהיה המזבח מורם מהארץ כמעט שליש מעשר אמות (8) [שהוא השליש שנמצא מעל כתפם].
אישתכח, נמצא, דהוה מידלי טובא שהיה מוגבה הרבה יותר מעשרה טפחים.
ואיבעית אימא: לעולם לא היה גובה הלויים כמשה, ואם כן אין ללמוד מנשיאת המזבח, דשמא היה גובהן רק שבעה אמות ונמצא ששני שלישי המזבח [שהוא בערך שבעה אמות] שלמטה מכתפם הגיע עד כמעט לארץ.
אלא ילפינן מארון: דאמר מר: ארון גובהו תשעה טפחים וכפורת גובהה טפח, הרי כאן עשרה טפחים.
וגמירי: דכל טונא משא דמידלי הנישא במוטות - תילתא מלעיל, שני שליש למעלה מהנושאו, ותרי תילתי מלרע ושני שליש מתחת לכתף הנושאו. אישתכח דלמעלה מעשרה טפחים הוה קאי הארון.
שאפילו אם לא היו הלויים אלא בגובה רגיל, דהיינו שלש אמות שהם שמונה עשר טפחים, הרי שהארון לא היה למטה מכתפם רק שני שליש של עשרה טפחים, שהם ששה טפחים ושני שליש, ועדיין הוא מורם מהארץ יותר מעשרה טפחים. (9)
ומקשינן להך לישנא: וליגמר ממשה, שגובה הלויים היה עשר אמות כמותו, ולמה לא נלמד מנשיאת המזבח על ידי הלויים?
ומתרצינן: דילמא משה שאני. דאמר מר: אין השכינה שורה אלא על חכם, גבור, ועשיר, ובעל קומה. אמר רב משום רבי חייא: המוציא משאוי בשבת על ראשו - חייב חטאת, שכן אנשי הוצל עושין כן. שהיו נושאין כדי מים ויין על ראשיהן מבלי לאחוז בידים. (10)
ומקשינן: וכי אנשי הוצל רובא דעלמא, שכולן נגררין אחריהם?
אלא אי איתמר, הכי איתמר: אמר רב משום רבי חייא: אחד מבני הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבת חייב, שכן בני עירו עושין כן.
ומקשינן: ותיבטל דעתו אצל כל אדם?
דף צב:
אלא אי איתמר הכי איתמר: המוציא משוי על ראשו פטור. (תחילת העמוד) ואם תימצי לומר: הרי אנשי הוצל עושין כן? בטלה דעתן אצל כל אדם! ולא הוי דרך הוצאה בכך. (1)
מתניתין:
המתכוין להוציא לפניו. כגון שצרר מעות בטליתו כדי שיהיו תלוין לו מלפניו וישתמרו כראוי, ובא לו לאחריו, שהטלית התהפכה, והמעות הגיעו לאחוריו בשעת ההוצאה, באופן שאינן משתמרין יפה - פטור, לפי שלא נתקיימה מחשבתו. שכונתו היתה לשמירה מעולה ובסוף נעשתה שמירה פחותה, והוי ליה כ"מתעסק".
אבל נתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו - חייב, כדמפרש בגמרא.
באמת אמרו: האשה החוגרת בסינר ותלתה בו דבר להוציאו בשבת, בין מלפניה ובין מלאחריה, כלומר אפילו נתכונה להוציא מלפניה ובא לו לאחריה - חייבת. שכן ראוי להיות חוזר. שדרכו של סינר להתהפך, ומלכתחילה ידעה שסופו להתהפך, והרי נתקיימה מחשבתה.
רבי יהודה אומר: אף מקבלי פתקין של המלך כדי למוסרם לרצים חייבים, אפילו לא נתקיימה מחשבתן. כגון שהוציאו על מנת למוסרם לרץ זה ונתנו לרץ אחר. לפי שהדבר מצוי כשדבר המלך נחוץ ואינו מוצא רץ זה ונותנו לאחר, ועל דעת כן הוציא מלכתחילה. (2)
גמרא:
והוינן בה: מאי שנא לפניו ובא לו לאחריו דפטור, משום דלא אתעביד מחשבתו.
הרי לאחריו ובא לו לפניו נמי, אמאי חייב, הא לא אתעביד מחשבתו?
ומתרצינן: אמר רבי אלעזר: תברא! מי ששנה זו לא שנה זו. תנא דרישא פוטר אף בסיפא, ותנא דסיפא מחייב אף ברישא, שדין אחד להם. (3)
אמר רבא: ומאי קושיא? דילמא לפניו ובא לו לאחריו היינו טעמא דפטור, דנתכוון לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה. ואנן סהדי דלא ניחא ליה בכך.
אבל לאחריו ובא לו לפניו, היינו טעמא דחייב, דנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה, וכל שכן דניחא ליה.
אלא מאי, מה היתה הקושיא לכתחילה, שהרי רבא תירץ כה פשוט?
דיוקא דמתניתין קשיא!
דקתני רישא המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, ומשמע שדוקא משום שעלתה בידו שמירה פחותה ממה שהתכוין. הא מתכוין לאחריו ובא לו לאחריו, כלומר שלא זז החפץ ממקומו, חייב. ולא אמרינן שאין זו דרך הוצאה, שהרי אינו משתמר שם יפה.
אימא סיפא: לאחריו ובא לו לפניו הוא דחייב, שעלתה בידו שמירה מעולה. הא מתכוין לאחריו ובא לו לאחריו פטור, שאין זו דרך הוצאה. (4)