אור ברסלב
חברותא על שבת פרק אחד עשרה - הזורק

חברותא על שבת· הרב יעקב שולביץ

פרק אחד עשרה - הזורק

פרק עשירי - המצניע

מתניתין:

הזורק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, או הזורק מרשות הרבים לרשות היחיד, הרי זה חייב. כי הזריקה מרשות לרשות היא תולדת הוצאה מרשות לרשות, שהיא אב מלאכה. (1)

אך הזורק חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע, נחלקו בכך תנאים: רבי עקיבא מחייב, ובגמרא יתבאר טעמו, (2) וחכמים פוטרין.

כיצד? (3) - שתי גזוזטראות [הבנויות על גבי זיזים היוצאים מן הכותל, ומניחים על הזיזים נסרים כדי שיוכלו להלך עליהם], והן רשות היחיד, כי הן גבוהות עשרה ורחבות ארבעה על ארבעה, (4) שהיו עומדות זו כנגד זו ברשות הרבים [משני עברי רשות הרבים], ורשות הרבים מפסקת בין שתי הגזוזטראות שמשני צידיה, המושיט והזורק מזו לזו, פטור. (5)

אבל, אם היו שתיהן בדיוטא אחת [בקומה אחת, מעל רשות הרבים], שלא היו הגזוזטראות ניצבות זו כנגד זו משני צידי רשות הרבים, אלא שתיהן היו מצד אחד של רשות הרבים, והיו הגזוזטראות בולטות מהבית, כך שבין זו לזו היתה רשות הרבים, הרי רק המושיט מזו לזו, חייב. וזו היא מלאכת "מושיט", שהיא תולדה של מלאכת הוצאה. (6) ואילו הזורק מזו לזו, פטור. (7)

והחילוק בין מושיט לזורק הוא, לפי שכן היתה עבודת הלויים במשא המשכן, שהיו עומדות ברשות הרבים שתי עגלות [שעליהן נשאו את קרשי המשכן, והעגלות עצמן רשות היחיד הן], והיו עומדות העגלות זו אחר זו ברשות הרבים, והיו הלויים מושיטין את הקרשים מעגלה זו לעגלה זו. (8) אבל לא היו זורקין אותם, לפי שכבדים היו. ולפיכך, אין חייב משום "מושיט" אלא בשני האופנים הללו: א. בזו אחר זו. ב. בהושטה בלבד, ולא בזריקה. כי כך היתה העבודה במשכן.

דף צו:

גמרא:

שנינו במשנה: הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, מרשות הרבים לרשות היחיד, חייב:

ודנה הגמרא: מכדי, הרי זריקה מרשות היחיד לרשות הרבים, תולדה דמלאכת הוצאה [השנויה לעיל עג א בין אבות המלאכות] היא.

ומעתה יש לדון: מלאכת הוצאה גופה, היכא כתיבא, היכן היא נאמרה בתורה? (1)

אמר רבי יוחנן: דאמר קרא "ויצו משה, ויעבירו קול במחנה לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש". דהיינו, שלא יביאו אליו נדבה למלאכת המשכן. והניחה הגמרא שהציווי של משה שלא יביאו אליו נדבה, היה בשבת, ומשום איסור הוצאה.

והרי משה היכן הוה יתיב [היכן היה מקום מושבו]? - במחנה לויה היה יושב. ומחנה לויה, רשות הרבים הואי. כי כל ישראל היו מצויים שם אצל משה רבינו. וקאמר להו משה לישראל: לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו, לרשות הרבים [לא תוציאו ותביאו מאהליכם, שהם רשות היחיד, אלי, לפי שאני נמצא ברשות הרבים].

אך דנה הגמרא: וממאי דבשבת קאי [מנין שעל מלאכת הוצאה בשבת היה מזהיר אותם משה]!? דילמא בחול קאי, ומשום דשלימא לה עבידתא, [הרי יתכן שאמר להם משה שלא יביאו אליו עוד נדבה, כי די היה לו בנדבה, שכבר הביאו כדי להשלים את מלאכת המשכן], כדכתיב באותה פרשה, "ויצו משה, ויעבירו קול במחנה לאמר. ויכלא העם מהביא. והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה, והותר". (2)

ומשנינן: גמר "העברה העברה" מיום הכפורים של יובל. כתיב הכא "ויעבירו קול במחנה", וכתיב התם, ביום הכפורים של יובל, "והעברת שופר תרועה" -

מה, כמו שהעברת השופר הכתובה להלן, ביום הכיפורים של שנת היובל, היא ביום אסור במלאכה, אף ההעברה הכתובה כאן, היא ביום אסור במלאכה, שהוא יום השבת, שציוה משה שלא יוציאו בו.

אך עדיין יש לדון: אשכחן, אכן מצאנו ראיה לגבי הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, שאיסורה כתוב במפורש בתורה. אבל הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, שאינה כתובה בתורה במפורש, מנלן שהיא אסורה? (3)

סברא היא, שתהיה ההכנסה אסורה משום שהיא תולדה של ההוצאה. (4) כי, מכדי, הרי כל הוצאה, מרשות לרשות הוא מוציא. ואם כן, מה לי אפוקי ומה לי עיולי [מה הפרש יש בין להוציא מרשות לרשות, ובין למכניס מרשות לרשות]. (5) מיהו, הוצאה - אב מלאכה היא. ואילו הכנסה - תולדה שלה היא.

ודנה הגמרא: מכדי, הרי אהא מיחייב ואהא מיחייב [הן על הוצאה והן על הכנסה הרי הוא חייב], ואם כן, אמאי קרי לה להאי "אב", ואמאי קרי לה להאי "תולדה"? מאי נפקא מינה יש בכך?

ומפרשינן: נפקא מינה בכך שבכל אבות מלאכות של שבת, אי עביד שתי אבות בהדי הדדי [אם עשה שני אבות מלאכה בשוגג, ולא נודע לו האיסור בין מלאכה אחת לחברתה]. אי נמי, אם עשה שתי תולדות בהדי הדדי, מיחייב תרתי [מתחייב שתי חטאות]. ואילו אי עביד אב ותולדה דידה, לא מיחייב אלא חדא [אם עושה את האב ואת תולדתו בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת על שתיהן]. (6) וזו היא הנפקא מינה במה שאנו מכנים את ההוצאה "אב", ואת ההכנסה "תולדה".

וממשיכה הגמרא לדון: ולרבי אליעזר [בכריתות טז ב], דמחייב חטאת בפני עצמה אתולדה במקום אב [אפילו כשעשה את התולדה יחד עם האב בהעלם אחד], אמאי קרו לה להוצאה אב, ואמאי קרו לה להכנסה תולדה?

ומשנינן: אכן לרבי אליעזר אין נפקא מינה לדינא, אם אב הוא או תולדה. (7) אלא, הך, מלאכת הוצאה, דהואי במשכן חשיבא [שהיתה מלאכה חשובה במשכן], קרי לה "אב".

ואילו הך, מלאכת הכנסה, דלא הואי במשכן חשיבא [שלא היתה מלאכה חשובה במשכן], לא קרי לה אב. (8)

אי נמי, הך, הוצאה, דכתיבא בקרא וכמבואר לעיל, קרי לה אב, והאי, מלאכת הכנסה, דלא כתיבא, קרי לה תולדה. (9)

עוד מבארת הגמרא את מקורה של תולדת הוצאה אחרת:

והא דתנן לקמן: הזורק דבילה שמינה וכיוצא בה ארבע אמות ברשות הרבים, ונחה הדבילה באופן שנדבקה בכותל אשר פניו ברשות הרבים. הרי, אם נדבקה הדבילה בכותל למעלה מעשרה טפחים, ששם אינו נחשב כאויר רשות הרבים, כי רשות הרבים אינה אלא עד גובה עשרה טפחים, הרי זה כזורק ומניח באויר, ופטור. ואם נדבקה למטה מעשרה טפחים, שהוא אויר רשות הרבים, הרי זה כזורק בארץ, וחייב. (10)

והזורק בארץ ארבע אמות, הרי זה חייב.

הרי למדנו שמלאכת העברת ארבע אמות ברשות הרבים, מלאכה היא.

זרק או העביר ארבע אמות ברשות הרבים, מנלן דמיחייב?

אמר רבי יאשיה: לכך חייב הזורק ארבע אמות ברשות הרבים, משום שכן אורגי היריעות לכיסוי המשכן, זורקין את מחטיהן זה לזה. (11)

ומקשה הגמרא: אורגין, מחטין למה להו!? הרי אין דרך מלאכת אריגת יריעות במחטים!?

אלא, כך צריך לומר: שכן תופרי יריעות (12) שבמשכן היו זורקין מחטיהן זה לזה.

אך עדיין מקשה הגמרא: זאת מנין לנו? ודילמא, גבי הדדי הוו יתבי [שמא יושבים היו זה ליד זה בתוך אמה אחת, ואין צריכים לזרוק אלא להושיט]!? (13)

ומשנינן: אי אפשר שישבו זה ליד זה, כי מטו הדדי במחטין [עלולים לפגוע זה בזה במחטיהן] כאשר מותחים הם את החוט שהמחט בראשו.

ואכתי מקשינן: ודילמא, אם כי לא היו יושבים סמוכים ממש זה לזה, שמא בתוך ארבע אמות הוי יתבי [שמא בתוך ארבע אמות היו יושבים], ואין כאן זריקת ארבע אמות!?

אלא, אמר רב חסדא: שכן אורגי (14) יריעות זורקין בוכיאר [כלי שקנה של ערב נתון בו, שזורקין בין שני דופני חוטי השתי של היריעה] ביריעה שהיתה היא עצמה רחבה ארבע אמות, (15) וכשהיה זורקה מצידה האחד של היריעה לצידה השני, הרי העביר ארבע אמות.

ומקשינן: והלא אגדו בידו!? כלומר, כשהיה זורק את הבוכיאר למרחק ארבע אמות, הרי עומד הוא עצמו בתחילת ארבעת האמות, ושם מחזיק הוא בידו את חוט הערב שאינו מתנתק מן הבוכיאר, ואין זו העברת ארבע אמות!?

ומשנינן: מכל מקום, מצינו העברת ארבע אמות בזריקת הבוכיאר בלא שיחזיק בידו חוט הקשור לבוכיאר, והוא בניסכא בתרא [באריגת (16) חוט הערב האחרון שביריעה], כי אז הקנה נשמט מהחוט והבוכיאר נופל בסוף ארבעת האמות. (17)

ואכתי מקשינן: והא ב"מקום פטור" קאזלי, הרי אין העברת הבוכיאר דרך דופני היריעה חשובה העברה ברשות הרבים, כי בין דופני היריעה אין זה רשות הרבים אלא "מקום פטור"!? (18)

אלא, שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר לשואליהן, כשהיה לאחד שנים והוזקק אחד מאורגי היריעות לשאול ממנו את שלו היה זורקו לו.

ומקשינן: ודילמא גבי הדדי הוו יתבי [שמא יושבים היו זה ליד זה]!?

ומשנינן: אי אפשר שישבו סמוכים זה לזה, כי מטו אהדדי בחפת [בשפת היריעה], כלומר, אם יושבים היו זה ליד זה, מגיעים ידו של זה בשל זה בשפת היריעה כשמותחים חוט הערב.

ואכתי מקשינן: ודילמא שלחופי הוו משלחפי. כלומר, שמא אכן היו יושבים זה ליד זה, אלא שהיה נמשך האחד לאחור והשני לפנים, כך שלא היה להם לחשוש מפגיעה זה בזה!? (19)

ותו קשה: מי שאילי מהדדי [וכי היו שואלים כלי מלאכה זה מזה]!?

והתניא (20) לודא [שם חכם]: "איש איש ממלאכתו אשר המה עושים", ממלאכתו הוא עושה, ואינו עושה ממלאכת חבירו, שכולם מוכנים בכלי אומנותם, ולא הוצרכו לישאל.

ותו קשה: אכן מצינו זריקת ארבע אמות במשכן, ומשום כך חייב הוא. אך מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, מנלן דמחייב [מנין שהוא חייב] והרי במשכן לא היו מעבירים אלא זורקים!?

אלא, כל ארבע אמות ברשות הרבים, גמרא גמירי לה [קבלה היא בידינו]. (21) אמר רב יהודה אמר שמואל: כתיב [במדבר טו לב] "ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. ויאמר ה' אל משה, מות יומת האיש, רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה". ומפרש שמואל מה היתה המלאכה שעשה אותו אדם ונתחייב עליה סקילה:

מקושש לא תלש את העצים ולא אספם, אלא מעביר את העצים ארבע אמות ברשות הרבים, הוה.

במתניתא תנא [בברייתא שנינו]: תולש הוה המקושש, ועל כך נתחייב.

רב אחא ברבי יעקב אמר: תלושים ומפוזרים היו העצים, ואותו אדם מעמר [אוסף] הוה, ועל כך נתחייב. (22)

שואלת הגמרא: למאי נפקא מינה לנו לידע מה היה עוונו של מקושש, והרי מה שהיה היה!?

ומפרשת: לכדרב! דאמר רב, מצאתי מגלת סתרים (23) בי רבי חייא, וכתוב ביה: (24) איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואינו חייב אלא אחת;. וסבורה היתה הגמרא לפרש, שאם עשה את כולן בהעלם אחד, ששכח את איסורן של כל מלאכות השבת, ועשה את כולן מבלי שנודע לו בינתיים, אינו חייב אלא חטאת אחת (25) [ולבסוף מפרשת הגמרא באופן אחר, ומתבארת כוונת הגמרא דאמר "לכדרב"].

ומקשינן עלה: חטאת אחת בלבד הוא שחייב, ותו לא!?

והתנן לקמן בפרק כלל גדול: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. ומפרטת שם המשנה את כולן -

והוינן בה: מנינא, למה לי [לשם מה נזכר המנין הכללי בתחילת המשנה]!?

ואמר תירץ רבי יוחנן: לכך שנה התנא את המנין הכללי, כדי ללמד שאם עשאן כולן בהעלם אחת, חייב חטאת על כל אחת ואחת. ומלמד אותנו התנא, שסכום החטאות הכולל שיכול אדם להתחייב בהעלם אחד הוא ארבעים ותשע חטאות. אבל אם עשה אבות ותולדות בהעלם אחד, אינו מוסיף חטאת על התולדות.

וכשם שיש לדקדק דין זה מלשון המשנה, כך יש לדקדק דין זה מדברי איסי בן יהודה עצמו, שאמר "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת". (26) הרי למדנו שחייב על כל אחת ואחת. ואיך אמר "ואינו חייב אלא אחת"!?

אלא אימא, כך היא כוונת איסי בן יהודה: אינו חייב על אחת מהן. יש אחת מן המלאכות שאינו חייב עליה סקילה, (27) ואין אנו יודעים איזו מלאכה היא. ולענין זה נפקא מינה לידע מה עשה מקושש שחייבתו תורה סקילה עליו: רב יהודה - פשיטא ליה, מכח פירושו במעשה המקושש, דמעביר ארבע אמות חייב סקילה, כי היא אינה מן המלאכות המסופקות אם חייב עליהן סקילה.

ומתניתא - פשיטא ליה מכח פירושה במעשה המקושש, דתולש חייב סקילה.

ורב אחא בר יעקב - פשיטא ליה, דמעמר חייב.

מר, אחד משלשתם, סבר: הא, אותה מלאכה שלדעתו נתחייב עליה המקושש, מיהת לא מספקא, בה אין ספק, אלא ודאי חייבים עליה סקילה. ומר, השני משלשתם, סבר: הא מיהת לא מספקא. וכן השלישי. (28)

תנו רבנן: מקושש שנסקל במדבר זה צלפחד. וכן הוא אומר [ומכאן הוא נלמד]: "ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת". ולהלן, אצל בנות צלפחד כשדיברו לפני משה על ירושת אביהן, הוא אומר "אבינו מת במדבר [והוא לא היה בעדת קרח, כי בחטאו מת] ".

מה להלן, גבי "במדבר" האמור שם, צלפחד. אף כאן, גבי "במדבר" האמור במקושש, צלפחד, דברי רבי עקיבא;.

אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא! בין כך ובין כך, בין אם דבריך נכונים ובין אם לאו, אתה עתיד ליתן את הדין!

שהרי אם אכן כדבריך הוא, עתיד אתה ליתן את הדין על שהתורה כיסתו לצלפחד, (29) ולא אמרה שהוא היה המקושש, ואילו אתה מגלה אותו.

ואם לאו כדבריך, גם עתיד אתה ליתן את הדין, על שאתה מוציא לעז על אותו צדיק [צלפחד] שמחלל שבת היה.

דף צז.

ומקשה הגמרא: האיך אמר רבי יהודה בן בתירה על רבי עקיבא שהוא מגלה מה שהסתירה תורה? ואלא הא גמר רבי עקיבא גזירה שוה [הרי בגזירה שוה למד רבי עקיבא כן], ואם כן אין זה מכוסה, אלא כמפורש הוא!?

ומשנינן: רבי יהודה בן בתירה גזירה שוה זו לא גמר [לא קיבלה מרבו], ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו. (1)

שואלת הגמרא לדעת רבי יהודה: אלא, צלפחד עצמו, שאמרו עליו בנותיו "כי בחטאו מת", מהיכא הוה [מנין היה]? כלומר, מה היה חטאו!? (2)

ומשנינן: צלפחד מאותם שנאמר בהם [במדבר יד מד] "ויעפילו לעלות אל ראש ההר. ויכום ויכתום עד החרמה", הוה. (3)

מוסיפה הברייתא: כיוצא בדבר, כאותה תוכחה שאמר רבי יהודה בן בתירא לרבי עקיבא, אתה אומר: כתיב גבי מרים ואהרן שדיברו לשון הרע במשה, על אודות האשה הכושית אשר לקח, "ויחר אף ה' בם וילך", מלמד הכתוב שכלל גם את אהרן יחד עם מרים שנצטרעה, בחרון אף ה', שאף אהרן נצטרע על אותו לשון הרע שדיברו במשה, דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי יהודה בן בתירא לרבי עקיבא: עקיבא! בין כך ובין כך [בין אם אכן כדבריך כן הוא, ובין אם לאו], אתה עתיד ליתן את הדין:

כי אם כדבריך, הרי התורה כסתו לאהרן, ואתה מגלה אותו. ואם לאו, אתה מוציא; לעז על אותו צדיק [אהרן].

ומקשינן: ואלא הכתיב "בם", ומשמע שאף באהרן חרה אפו וגם הוא נצטרע.

ומשנינן: ההוא חרון אף, בנזיפה בעלמא היה.

תניא כמאן דאמר [רבי עקיבא], (4) שאף אהרן נצטרע.

דכתיב באותה פרשה "ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת", ותנא בברייתא: מה הוא "ויפן"? - שפנה אהרן מצרעתו [נתרפא הימנה].

אמר ריש לקיש: החושד בכשרים, לוקה בגופו. דכתיב בעת שציוה הקב"ה את משה לילך לגאול את בני ישראל ממצרים, שאמר משה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'". וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל [גלוי היה וידוע לפניו יתברך, שיאמינו ישראל]. ולכן, אמר לו הקב"ה למשה: הן, בני ישראל, מאמינים בני מאמינים הם, ואילו אתה, אין סופך להאמין.

ומפרש ריש לקיש: הן מאמינים, דכתיב כשבא משה אל בני ישראל במצרים, "ויאמן העם". בני מאמינים, דכתיב גבי אברהם בברית בין הבתרים "והאמין בה'". אבל אתה, אין סופך להאמין. שנאמר למשה ואהרן על דבר מי מריבה "יען לא האמנתם בי".

וממאי דלקה משה על שחשד בישראל שלא יאמינו!? משום דכתיב באותה פרשה, "ויאמר ה' לו עוד: הבא נא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו, ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג".

אמר רבא: ואיתימא רבי יוסי ברבי חנינא [ויש אומרים רבי יוסי ברבי חנינא הוא שאמר]: מדה טובה, ממהרת לבוא ממדת פורענות.

דאילו במדת פורענות, כשלקה משה בצרעת, כתיב "ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג", ומשמע: לכשהוציאה נעשית ידו מצורעת, אבל כשהיתה בחיקו עדיין לא נצטרעה. ואילו במידה טובה, כשנתרפא משה, כתיב "ויוציאה מחיקו, והנה שבה כבשרו", ומשמע כי כבר מחיקו הוא דשבה כבשרו.

כתיב "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת, ואמרת אל אהרן, קח את מטך והשלך לפני פרעה, יהי לתנין. ויבא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן. ויקרא גם פרעה חכמים ולמכשפים, ויעשו גם הם. וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים, ויבלע מטה אהרן את מטותם".

אמר רבי אלעזר: נס בתוך נס היה. כלומר, לא כשהיה תנין אכל את תניניהם, אלא לכשחזר ונעשה מטה, נוסף עוד נס, שאכל המטה של אהרן את המטות שלהם.

שנינו במשנה: מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ורשות הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים:

א. רשות הרבים אינה תופסת בגובה אלא אויר עד עשרה טפחים. אבל האויר שלמעלה מעשרה טפחים הוא "מקום פטור".

ב. המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, חייב אפילו כשהעביר למעלה מעשרה טפחים, על אף שהאויר הזה "מקום פטור" הוא. (5)

בעי רבה: האם דוקא כשזרק דרך אויר רשות הרבים למטה מגובה עשרה טפחים שהוא אויר רשות הרבים הוא דפליגי רבי עקיבא וחכמים, ובהא פליגי: דמר, רבי עקיבא, סבר "קלוטה באויר רשות הרבים כמה שהונחה דמיא", ונתחייב משום זורק מרשות היחיד לרשות הרבים. (6) ומר, רבנן, סבר [י] לא אמרינן קלוטה כמה שהונחה דמיא. אבל אם זרק דרך למעלה מעשרה טפחים בגובה אויר רשות הרבים, שלא נקלטה באויר רשות הרבים, ואי אפשר לחייבו משום זריקה מרשות היחיד לרשות הרבים, ואפילו אם "קלוטה כמי שהונחה דמיא", (7) דברי הכל ואפילו לרבי עקיבא הוא פטור. ודכולי עלמא, בין רבי עקיבא ובין חכמים, לא ילפינן לחייב את הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים למעלה מעשרה, ממושיט. ומשום שעבודת הלויים במשכן היתה דרך הושטה ולא דרך זריקה, וכמבואר במשנה. ולכך אין הם מחייבים למעלה מעשרה טפחים.

או דילמא, דוקא כשזרק בגובה למעלה מעשרה טפחים בגובה רשות הרבים הוא דפליגי חכמים ורבי עקיבא, ולדעת חכמים אינו חייב.

ובהא פליגי, דרבי עקיבא סבר ילפינן זורק ממושיט, ומשום דין "מושיט" הוא מחייבו.

ורבנן סברי לא ילפינן זורק ממושיט לחייבו על זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים מ"מושיט".

אבל, אם זרק למטה מעשרה, דברי הכל חייב מדין "מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים". מאי טעמא? - אמרינן "קלוטה כמה שהונחה דמיא" אפילו לדעת חכמים. (8)

ואמר רב יוסף: הא מילתא, איבעיא ליה נמי לרב חסדא. ופשטה ניהליה רב המנונא מהא [ספק זה נסתפק אף לרב חסדא, ופשט לו רב המנונא מהברייתא], דתניא: מרשות היחיד לרשות היחיד, ועובר ברשות הרבים עצמה [והגמרא תפרש מיד], רבי עקיבא מחייב, וחכמים פוטרים.

ומדקאמר "ברשות הרבים עצמה", הרי פשיטא, שבברייתא זו למטה מעשרה ברשות הרבים פליגי, והיינו "ברשות הרבים עצמה". (9)

ובמאי, באיזה אופן נחלקו? אילימא במעביר דרך הילוכו ברשות הרבים, ומחלוקת אחרת היא בדין "מהלך אם כעומד דמי", ולכך לא נחלקו אלא כשנשא את משאו ברשות הרבים עצמה. (10) הרי כך אי אפשר לומר. היות וכי רק למטה מעשרה הוא דמחייב כשמוציא אדם משוי לרשות הרבים, ואילו למעלה מעשרה לא מחייב, וכאשר מבואר בברייתא "ברשות הרבים עצמה"!? והאמר רבי אלעזר [לעיל צב א]: המוציא משוי אפילו למעלה מעשרה טפחים הרי זה חייב, שכן היה משא בני קהת כשנשאו את כלי הקודש על כתפיהם למעלה מעשרה.

אלא לאו, בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים נחלקו בברייתא זו.

ומדקתני בברייתא "ברשות הרבים עצמה", מוכח כי רק למטה מעשרה הוא דמחייב לדעת רבי עקיבא, אבל למעלה מעשרה לא מחייב. (11)

שמע מינה, בקלוטה כמה שהונחה פליגי. כי אם סובר רבי עקיבא ד"ילפינן זורק ממושיט", היה לו להתחייב אף למעלה מעשרה.

ומסקינן: אכן שמע מינה מברייתא זו דב"קלוטה כמי שהונחה" נחלקו.

ופליגא הך דרב המנונא שפירש את מחלוקתם בברייתא, שלא נחלקו אלא "ברשות הרבים עצמה", וב"קלוטה כמי שהונחה" הוא שנחלקו, אדרבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: מחייב היה רבי עקיבא אפילו כשזרק למעלה מעשרה טפחים, ומשום שלדעתו "ילפינן זורק ממושיט". והאי דקתני בברייתא "רשות הרבים עצמה", אשר מוכח מכך כמו שלמד רב המנונא, שאף לרבי עקיבא אינו מתחייב למעלה מעשרה, ומשום שאף לדעתו לא "ילפינן זורק ממושיט", אין זה משום שרבי עקיבא אינו מחייב למעלה מעשרה, אלא להודיעך כחן דרבנן, שאפילו אם זרק למטה מעשרה אינו מתחייב. (12)

ופליגא רבי אלעזר, המפרש מחלוקת רבי עקיבא וחכמים היא אף למעלה מעשרה, אדרב חלקיה בר טובי.

דאמר רב חלקיה בר טובי לפרש את מחלוקת רבי עקיבא וחכמים:

א. אם זרק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים תוך שלשה טפחים לקרקע רשות הרבים, דברי הכל, ואפילו לרבנן חייב. כי אף שאינם סוברים "קלוטה כמי שהונחה דמיא", מכל מקום בתוך שלשה טפחים, אף על גב דלא נח בקרקע, מודים חכמים שכמונח בקרקע דמי.

ב. אם זרק למעלה מעשרה טפחים, דברי הכל פטור. כי אף רבי עקיבא מודה שלא ילפינן זורק ממושיט, וחיובו הוא משום "קלוטה כמי שהונחה דמיא", וכיון שזרקו למעלה מעשרה טפחים, שלא נקלט באויר רשות הרבים, הרי הוא פטור אפילו לרבי עקיבא.

ג. אם זרק משלשה טפחים ועד עשרה טפחים, באנו למחלוקת רבי עקיבא ורבנן: רבי עקיבא מחייב, כי "קלוטה כמי שהונחה דמיא", וחכמים חולקים על זה ופוטרים. (13)

תניא נמי הכי בברייתא כדברי רב חלקיה בר טובי. דתניא, אם זרק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים בתוך שלשה טפחים לקרקע רשות הרבים, דברי הכל חייב. ואם זרק למעלה מעשרה טפחים, אינו אסור אלא משום שבות, ואפילו לרבי עקיבא. שאין כאן איסור אלא משום תקנת "עירובי חצירות", שאסרו חכמים להוציא מרשות של אדם אחד לרשות של חבירו. ולפיכך אם היו, שתי רשויות היחיד משני עברי רשות הרבים רשויות שלו, ואין כאן הוצאה מחצר שלו לחצר חבירו, הרי זה מותר. ואם זרק בגובה משלשה ועד עשרה, רבי עקיבא מחייב כי "קלוטה כמי שהונחה דמיא", וחכמים פוטרין.

אמר מר: אם היו שתי רשויות היחיד שזרק מזו לזו דרך רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים רשויות שלו, הרי זה מותר.

ומקשינן: לימא, האם ברייתא זו, המתירה לזרוק דרך רשות הרבים ואינה חוששת משום הוצאה מחצר של יחיד לחצר של רבים, תיהוי תיובתא דרב.

דאיתמר: שני בתים בשני צדי רשות הרבים -

רבה בר רב הונא אמר רב: אסור לזרוק מזה לזה, ואפילו שני הבתים של אדם אחד הם, כי עובר החפץ באויר רשות הרבים, והרי זה כמוציא מחצירו לחצר של רבים, שאסרו חכמים בלי "עירובי חצירות". (14)

ושמואל אמר: מותר לזרוק מזה לזה, ומשום שאין אויר רשות הרבים אוסר להוציא אליו, היות ואין בני רשות הרבים משתמשים באויר.

ומשנינן: ולאו, מי אוקימנא לההיא [וכי לא פירשנו כבר, בגמרא עירובין פה ב], שאף רב מודה שאין אויר רשות הרבים אוסר. ומה שאסר רב לזרוק מזה לזה, היינו דוקא בכגון דמידלי חד ומתתי חד [בית אחד גבוה מחבירו], והיות וצריך הוא לאמן את ידו לזרוק מגבוה לנמוך או מנמוך לגבוה, הרי הוא נטרד בכך, וחששו חכמים דזימנין נפל ואתי לאתויי [פעמים שנופל החפץ הנזרק לרשות הרבים, ויש לחוש שמא יחזור ויביאנו אצלו]. (15) ואם כן אין קושיא מן הברייתא על רב, כי הברייתא עוסקת בכגון שעומדות שתי הרשויות בגובה שוה.

כל מקום ברשות הרבים שאינו גבוה שלשה טפחים, דין רשות הרבים לו. ואם הוא גבוה שלשה טפחים אך אין בו רוחב של ארבעה על ארבעה, הוא "מקום פטור", מן התורה. ואם הוא גבוה שלשה טפחים ורחב ארבעה על ארבעה, הרי הוא "כרמלית", מתקנת חכמים.

אמר ליה רב חסדא לרב המנונא. ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא [יש האומרים, כי רב המנונא הוא שאמר את הדברים הבאים לרב חסדא]: מנא הא מילתא דאמור רבנן, כל דבר שהוא גבוה פחות משלשה טפחים ועומד ברשות הרבים כלבוד דמי. כלומר, כאילו נעשה המקום שוה לרשות הרבים? (16) אמר ליה: סברא היא, ולא מטעם "לבוד", אלא, לפי שאי אפשר לה לרשות הרבים שתילקט במלקט וברהיטני [מיני כלים שמחליקים בהם את הקרשים]. כלומר, אי אפשר לומר שלא חייבה תורה משום מעביר ברשות הרבים אלא ברשות הרבים שהחליקוה מגבשושיות בכלים כגון אלו.

ומקשינן: אי הכי, שסברא היא, אפילו מקום גבוה שלשה טפחים נמי יהא רשות הרבים, מאותה סברא עצמה!?

ותו קשה, אם זו הסברא לחייב ברשות הרבים, ולא נאמר כלל דין "לבוד", הרי הא דתנן לענין דפנות סוכה: המשלשל דפנות מלמעלה למטה, כלומר, התחיל לארוג את הדפנות מהסכך כלפי מטה, ולא סיים לאורגם עד לתחתית הסוכה, אם הן גבוהין מן הארץ שלשה טפחים, הרי הסוכה פסולה [ואפילו יש בשיעור המחיצה עשרה טפחים].

ומשמע: הא אם גבוהים דפנות הסוכה מן הארץ פחות משלשה טפחים, הרי הסוכה כשרה. ואם לא נאמר שיש דין "לבוד", וכל הטעם ברשות הרבים הוא רק משום שאי אפשר לה לרשות הרבים להיות חלקה, אם כן, מאי איכא למימר, מדוע לא יצטרכו דפנות הסוכה להגיע עד קרקעיתה ממש? כי מה ההבדל בין אם גבוהים הדפנות יותר משלשה טפחים מהקרקע שאז היא פסולה, ובין אם הם גבוהים למטה משלשה, שאז היא כשירה!?

ומשנינן: התם, בסוכה היינו טעמא שאם היתה הדופן גבוהה למעלה משלשה טפחים מן הקרקע הסוכה פסולה, הוא משום דהויא לה מחיצת הסוכה כשהיא גבוהה שלשה טפחים מן הקרקע "מחיצה שהגדיין בוקעין בה" [תחתיה], ומבטלים את הדופן מלשמש כמחיצה. אבל כאשר התליה היא בפחות משלשה מן הקרקע, אין הגדיים בוקעים תחתיה, ולכן הסוכה כשירה, אך אין צריך להגיע לדין "לבוד".

ומקשינן עלה: תינח מה שמחלקת המשנה בין שלשה לפחות משלשה כלפי למטה. אך החילוק בין שלשה טפחים לפחות משלשה למעלה, כגון שהרחיק את הדפנות מן הסכך, שריחוק בפחות משלשה טפחים היא כשירה וביותר היא פסולה, מאי איכא למימר, אם לא נאמר דין "לבוד"!?

אלא, בהכרח, כל פחות משלשה כלבוד דמי, הלכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני היא]. (17)

תנו רבנן: הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע:

רבי מחייב, וכדמפרש טעמא ואזיל.

וחכמים פוטרין, שהרי לא נח ברשות הרבים, וקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו בביאור טעמו של רבי המחייב:

לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה, דאמרינן "ביתא כמאן דמליא דמי" [כאילו מלא הבית חפצים עד גגו שאין האויר חשוב אויר], הלכך כל הנזרק לתוכו הוי כמונח. (18)

אבל ברשות היחיד שאינו מקורה, לא חייב רבי. (19)

אמר רב חסדא אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי שתים, אחת משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. כי מאחר שהוא כמונח ברשות הרבים הרי נתחייב על הוצאה, וכשהוסיף החפץ לנוע לרשות היחיד הרי זה כמי שעקרו שוב והניחו ברשות היחיד, ומתחייב עוד אחת משום הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד.

יתיב רב חסדא וקא קשיא ליה על מה שאמר בשם שמואל:

דף צז:

והרי מלאכת הוצאה אב היא, ואילו מלאכת הכנסה אינה אב בפני עצמה אלא תולדת הוצאה היא, ולמימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב, וכי מחייב רבי על תולדה כשעשאה עם האב בהעלם אחד!? (1)

והתניא: רבי אומר: כתיב [שמות לה א]: "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש", וממשמע שאמר "דברים" ומיעוט רבים שתים, הרי למדנו שתים. ומאחר שייתר הכתוב ואמר "הדברים" הרי למדנו עוד אחת, ומאחר שהוסיף הכתוב לאמר "אלה הדברים", למדנו עוד שלשים ושש, כי "אלה" בגימטריא שלשים ושש הם:

אלו ל"ט אבות מלאכות שבת שנאמרו למשה בסיני, ולכך צריכים אנו לידע המנין, כדי ללמדנו: אין אדם מתחייב יותר מל"ט חטאות אם עשאן בהעלם אחד.

הרי למדנו, שאין אדם מתחייב על התולדות כשעשאן בהעלם אחד עם האבות, שהרי אם כן תמצא הרבה יותר מל"ט חטאות. וקשיא לשמואל שביאר בדעת רבי: חייב אתולדה במקום אב!?

אמר ליה רב יוסף לרב חסדא שהקשה קושיא זו על מימרתו שאמר הוא משם שמואל: מר אהא מתני ליה לדברי שמואל, [אתה שונה את דברי שמואל על דברי רבי], ומשום הכא קשיא ליה (2) דרבי אדרבי. ואילו אנן, אדרבי יהודה מתנינן לה להא דשמואל [אנו שונים את דברי שמואל על דברי רבי יהודה], ולדידן לא קשיא לן קושייתך. וכך אני שונה את דברי שמואל:

דתניא: זרק מרשות היחיד לרשות הרבים, ולא נח החפץ מיד כשנכנס לרשות הרבים, אלא עבר ארבע אמות נוספות ברשות הרבים ואחר כך נח:

רבי יהודה מחייב, כדמפרש ואזיל. וחכמים פוטרין, כדמפרש ואזיל.

ועל ברייתא זו אנו שונים: אמר רב יהודה אמר שמואל, מחייב היה רבי יהודה שתים:

אחת משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ואחת נוספת משום העברה ארבע אמות ברשות הרבים שהיא תולדת הוצאה, ומשום שהוא סובר "קלוטה כמי שהונחה דמיא", ומיד כשנכנס החפץ באויר רשות הרבים, אנו מחשיבים אותו כאילו נח, ושוב עקרו והניחו לאחר ארבע אמות. ועל מימרא זו אין להקשות כלום, שהרי לא מצינו לרבי יהודה שיפטור על תולדה במקום אב.

והראיה שמחייב היה רבי יהודה שתים, היא: דאי סלקא דעתך חדא בלבד הוא דמחייב רבי יהודה, ולעולם על תולדה במקום אב אינו מחייב. מכלל [אם כן בהכרח], דרבנן פטרי לגמרי ואפילו אחת אינם מחייבים, שאם לא כן במה נחלקו, וכך הרי אי אפשר לומר דהא אפיק לה [הרי הוציא] מרשות היחיד לרשות הרבים, ואפילו לחכמים שאינם סוברים "קלוטה כמי שהונחה דמיא", יש לחייבו אחת על כל פנים משום הוצאה.

אלא ודאי, מחלוקתם היא על מלאכת העברה שהוסיף רבי יהודה לחייב, משום ד"קלוטה כמי שהונחה דמיא", וכאילו נח ושוב נעקר, וחכמים פוטרין משום שלדעתם "קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא". (3) ומקשינן עלה: ממאי, מה הכרח הוא מכאן שרבי יהודה מחייב שתים, ותלמד מכאן שמחייב רבי יהודה על תולדה במקום אב!? והרי דילמא לעולם אימא לך: רבי יהודה חדא בלבד הוא דמחייב, והיינו על ההוצאה שהיא אב בלבד, ורבנן אכן פטרי לגמרי.

ודקשיא לך: האיך אפשר שלא יתחייב כלל, אימא לך: והיכי משכחת לה שלא יתחייב כלל, בכגון דאמר בשעה שזרק עד דנפקא ליה לרשות הרבים - תנוח [כשתצא לרשות הרבים מיד תנוח].

ובהא קמיפלגי: (4) דרבי יהודה סבר: "קלוטה כמה שהונחה דמיא", ונמצא, דאיתעבידא ליה מחשבתו [נעשתה מחשבתו] שהרי נחה ביציאתה מיד, (5) ומשום כך מתחייב הוא על ההוצאה, ואילו על ההעברה הוא פטור, משום שאין חייבים על תולדה במקום אב. (6)

ורבנן סברי: לא אמרינן "קלוטה כמה שהונחה דמיא", ולא איתעבידא ליה מחשבתו, ומשום כך אינו חייב אפילו על ההוצאה. אבל אתולדה במקום אב באמת לא מחייב רבי יהודה, ומנין לשמואל לפרש, שרבי יהודה מחייב שתים, ומחייב אתולדה במקום אב!? ומשנינן: לא סלקא דעתך לומר שרבי יהודה אינו מחייב על תולדה במקום אב -

דהרי תניא בברייתא על מה ששנינו לעיל [עג א] "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", וכוונת התנא במניינו הוא לומר: שאם עשאן כולן בהעלם אחד הרי הוא חייב על כל אחת ואחת, וכפי שאמר רבי יוחנן לעיל [צו ב]. (7)

ועל כך תניא בברייתא: רבי יהודה מוסיף: אף את השובט ואת המדקדק, (8) ומפרש לה ואזיל לענין מה מוסיף רבי יהודה.

אמרו לו חכמים: שובט הרי הוא בכלל מיסך שנמנה בין ל"ט המלאכות, מדקדק הרי הוא בכלל אורג שנמנה בין ל"ט המלאכות.

מאי לאו, דעבדינהו [לתרוייהו] [לכולהו, רש"י] בהדי הדדי, וכי אין כוונת רבי יהודה לומר, שאם עשה מלאכות אלו עם שאר אבות המלאכות בהעלם אחד, הרי הוא חייב שתי חטאות נוספות על מלאכות אלו, ואם כן הרי שמע מינה:

מחייב היה רבי יהודה אתולדה במקום אב, שהרי שובט ומדקדק תולדותיהם של מיסך ואורג הן, ומכל מקום מחייב היה רבי יהודה אף על תולדות אלו כשעשאן עם אבותיהן. (9)

ודחינן: לעולם (10) אימא לך: רבי יהודה אתולדה במקום אב, לא מחייב;.

ובהא קא מיפלגי רבי יהודה המחייב על אלו כשעשאן עם שאר ל"ט מלאכות בהעלם אחד, עם חכמים שאינן מחייבים:

דרבי יהודה סבר: הני, שובט ומדקדק, אבות נינהו, ולכך חייב אף עליהם.

ורבנן סברי: הני שובט ומדקדק, תולדות נינהו, ולפיכך אינו חייב עליהם, כי אין חייבים על תולדה במקום אב.

תדע שהפירוש הוא כפי שביארה הגמרא: דקתני בברייתא "רבי יהודה מוסיף".

אי אמרת בשלמא אבות הן אלו לדעת רבי יהודה, אם כן מאי "מוסיף" - מוסיף אבות.

אלא אי אמרת תולדות הן אלו, מאי "מוסיף"? כלומר, מה תוספת יש בזה על אלו המנויים במשנה, והרי לא נמנו במשנה אלא אבות, ואלו תולדות הן ואין כאן תוספת.

ומאחר שאבות הן, אם כן אין הוכחה מברייתא זו שרבי יהודה מחייב על תולדה במקום אב. ואף את הברייתא שנחלקו רבי יהודה וחכמים בהוצאה והעברה, יש לפרש באופן שרבי יהודה אינו מחייב שתים אלא אחת, וכפי שנתבאר, ודלא כשמואל שביאר בדעת רבי יהודה שם שהוא מחייב שתים.

מסייעת הגמרא את קושיית המקשה על שמואל:

תוכן העניינים

חברותא על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה