חברותא על שבועות· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - שבועות שתים
מתניתין:
המשנה מפרשת עתה את מה ששנינו בראש המסכת "שבועות שתים שהן ארבע" -
האומר: שבועה שאוכל היום (1) דבר מה, וכן האומר: שבועה שלא אוכל היום.
שתי שבועות ביטוי אלו שהן על העתיד, מפורשות בתורה, שנאמר [ויקרא ה ד] "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב", דהיינו שנשבע על להבא ["להרע"
- שלא אוכל, שמענה את עצמו. "להיטיב"
- שאוכל. ולקמן במשנה [כה א] דרשינן מהמקרא, שאף דברים שאין בהם הרעה והטבה לאדם, הם בכלל זה, כל שנשבע אעשה דבר פלוני או לא אעשה].
והוסיפו עליהם חכמים, שדרשו מריבוי הכתוב עוד שתי שבועות ביטוי, וביחד הן ארבע.
השבועות שאינן מפורשות בתורה ונלמדות מריבוי, הן שבועות על העבר, כגון שנשבע שאכלתי, והנשבע שלא אכלתי.
האומר "שבועה שלא אוכל", ואכל אפילו כל שהוא, חייב מלקות אם הוא מזיד, וקרבן אם הוא שוגג, למרות שבשאר איסורים שבתורה אין חייבים רק על אכילת כזית, דברי רבי עקיבא.
אמרו לו חכמים לרבי עקיבא: היכן מצינו בכל התורה באוכל כל שהוא, שהוא חייב? ואם כן מדוע אתה אומר שזה שנשבע ואכל כל שהוא חייב?
אמר להם רבי עקיבא: וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שיהא אדם חייב קרבן משום שביטל את דיבורו? ולדבריכם יקשה כיצד יתכן שזה הנשבע מדבר ומביא קרבן על ביטול דיבורו. אלא על כרחך אתם צריכים לומר שחידשה תורה בפרשת שבועות ביטוי שיש חיוב קרבן על ביטול דיבורו בלבד, ואם כן גם אם אכל רק כל שהוא הרי ביטל דיבורו, שכל האומר "לא אוכל" דעתו לאסור עצמו אפילו בכל שהוא. (2)
גמרא:
שנינו במשנה, האומר "שבועה שאוכל" ולא אכל הרי הוא חייב.
והוינן בה: למימרא, האם נאמר דמי שאומר "שבועה שאוכל" - דאכילנא משמע! שכוונתו להשבע שהוא מתחייב לאכול?
ורמינהו סתירה לכך ממשנה בנדרים: האומר לחבירו אחד משלשה לשונות דלהלן, אסור לו לאכול משלו -
א. שבועה לא אוכל לך, שמשמעותו: שבועה עלי, שלא אוכל משלך.
ב. שבועה שאוכל לך, שמשמעותו: מה שאוכל משלך יהא עלי באיסור שבועה.
ג. לא שבועה שלא אוכל לך שמשמעותו: רק מה שלא אוכל משלך לא יהא עלי באיסור שבועה, אבל מה שאוכל משלך יהא עלי באיסור שבועה.
בכל אלו אסור הנשבע לאכול משל חבירו.
ומוכח שלשון "שאוכל לך" משמעותו שהאדם רוצה לאסור על עצמו את האכילה, ולא לחייב עצמו לאכול, כמו שמשמע במשנתנו?
ומתרצינן: אמר אביי: לעולם, משמעות "שאוכל" - דאכילנא משמע, ובכל זאת לא קשיא, כי כאן במסרבין [מפצירין] בו לאכול, וכאן בשאין (תחילת העמוד) מסרבין בו לאכול.
דף כ.
ומפרש אביי: מתניתין, משנתנו מדברת בשאין מסרבין בו לאכול, ולכן כאשר הוא אומר סתם "שבועה שאוכל", כוונתו לחייב עצמו לאכול.
ואילו הברייתא (3) מדברת במסרבין בו לאכול, והוא אינו נעתר להפצרות חבירו, אלא, וקאמר ליה: לא אכילנא ולא אכילנא! דכי קא משתבע, אם לאחר מכן הוא נשבע ואומר "שבועה שאוכל לך", הכי קאמר ודאי כוונתו לומר: שבועה שלא אוכל! (4)
רב אשי אמר: תני בברייתא "שבועה שאי אוכל לך", אבל "שבועה שאוכל" אכן משמעותו שמתחייב לאכול כדמשמע במשנתנו.
ומקשינן: אי הכי שמדובר שהוא אומר "שבועה שאי אוכל לך", מאי למימרא מה צריכה הברייתא להשמיענו זאת, והרי כבר נאמר לפני כן "שבועה לא אוכל לך" שהוא אסור? (5)
ומשנינן: מהו דתימא, שמא תאמר, שהאומר "שבועה שאי אוכל" לישניה דאיתקילא ליה. לא היתה כוונתו לישבע שלא יאכל, אלא להיפוך, לישבע שיאכל אלא שהוא נכשל בלשונו ואמר בטעות "שאי אוכל" במקום "שאוכל".
קא משמע לן הברייתא, שאין חוששין לתקלה בלשונו אלא הוא אסור לאכול משל חבירו. (6) תנו רבנן: האומר על ככר: "מבטא ככר זה עלי" (7), הרי זה כאומר "שבועה שלא אוכלנו".
וכן האומר: "איסר עלי ככר זה", הרי זה כאומר "שבועה שלא אוכלנו".
ומהו האיסור של "איסר"?
אם אתה אומר "איסר" לשון שבועה הוא, הרי הוא חייב עליו כאילו נשבע, ואם לאו, אלא "איסר" אינו לשון שבועה, הרי הוא פטור.
ותמהינן: כיצד אומרת הברייתא בסיפא "אם אתה אומר איסר לשון שבועה הוא", דמשמע שיש ספק בדבר. והא אמרת ברישא של הברייתא שאין זה ספק כלל, אלא ודאי ש"איסר", לשון שבועה הוא?
ומתרצינן: אמר אביי: הכי קאמר התנא בברייתא: האומר "מבטא ככר זה עלי" הרי זה לשון שבועה ממש, ואם אכל את הככר, חייב קרבן.
ואילו האומר "איסר עלי ככר זה", הרי זה רק מיתפיס בשבועה, כאילו נשבע על ככר מסויים שלא יאכלנו, וחזר ואמר על ככר אחר "הרי זה כמו זה", שזה נקרא "התפסה" בשבועה, שמתפיס את השני בראשון. כך גם האומר "איסר עלי ככר זה" אינו כאילו אומר מפורש "שבועה שלא אוכל ככר זה", אלא כאילו מתפיס ככר זה בככר אחר שנאסר על ידי שבועה. (8)
וממשיכה הברייתא: איסורו של "איסר" מהו?
אם אתה אומר בכל מיתפיס בשבועה, שכמוציא שבועה מפיו דמי, כאילו הוא נשבע ממש, וחייב קרבן ומלקות אם עבר על שבועתו, הרי גם האומר "איסר עלי ככר זה" חייב עליו קרבן ומלקות אם אכלו, שהרי הוא אמר לשון התפסה. ואם לאו, אם אין חייבים קרבן ומלקות אלא אם נשבע ממש ולא על התפסה בשבועה, הרי גם האומר "איסר" פטור מקרבן ומלקות. (9)
ומבארינן: וממאי ד"מבטא" לשון שבועה הוא?
דכתיב "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים". הרי מצינו לשון "מבטא" אצל שבועה.
ופרכינן: אי הכי, "איסר" נמי מצינו שהוא נאמר אצל שבועה, דכתיב [במדבר ל יד] "כל נדר וכל שבועת איסר", ומדוע אומרת הברייתא ש"איסר" אינו אלא לשון התפסה בשבועה ולא לשון שבועה עצמה?
אלא, על כרחך אתה צריך לומר, ממאי ד"איסר" לשון מיתפס בשבועה בלבד הוא, ולא לשון שבועה עצמה? דכתיב [שם יא] "או אסרה איסר על נפשה בשבועה", דהיינו שאסרה והתפיסה אותו בדבר אחר האסור מלפני כן בשבועה.
אם כן, "מבטא" נמי, מדוע פשיטא לברייתא שהוא לשון שבועה ממש, הכתיב ביה כמו ב"איסר" [ויקרא ה ד] "לכל אשר יבטא האדם בשבועה", דמשמע שהתפיס בדבר האסור בשבועה, ולא שהוא לשון שבועה עצמה?
וחזר בו אביי מהילפותא דלעיל -
אלא, אמר אביי: "מבטא" שהוא לשון שבועה ילפינן מהכא, מדכתיב [במדבר ל ז] "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה". ואילו "שבועה" לא קאמר. לא נאמר "אשר אסרה על נפשה בשבועה" שיהא משמע שהתפיסה בשבועה.
ובהכרח, במאי קא אסרה עצמה? בלשון "מבטא" בלבד!
הרי ש"מבטא" לשון שבועה הוא. (10)
רבא אמר בביאור הברייתא: לעולם אימא לך - מיתפיס בשבועה, לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, (11) ולא הסתפק התנא של הברייתא בדין זה כלל. אלא והכי קאמר: "מבטא" הוא לשון שבועה. "איסר" נמי לשון שבועה הוא [ולא התפסה בשבועה]. אך אסריה [איסורו] ד"איסר" שאמרנו שהוא לשון שבועה, לא בכל ענין הוא, שיש לפעמים שהוא בא בלשון נדר. כי הטילו הכתוב ללשון "איסר" בין נדר לשבועה [כדמפרש ואזיל], ללמדנו - שאם הוציאו ל"איסר" בלשון נדר, כגון שאמר "איסר ככר זה עלי" שהוא לשון נדר שאוסר את החפצא עליו, הרי זה נדר ואין עליו חיוב קרבן. ואם הוציאו בלשון שבועה, שאמר "איסר שלא אוכל ככר זה", שאוסר עצמו מן החפצא, הרי זה שבועה וחייב עליו קרבן.
[וכך ביאור הברייתא: איסור [של] איסר [תלוי]: אם אתה אומר [את ה] איסר [בלשון] שבועה, חייב [קרבן]. ואם לאו, [אלא שאמרו בלשון נדר], פטור מקרבן].
ומפרשת הגמרא: היכן הטילו הכתוב ל"איסר" בין נדר לשבועה? - דכתיב [שם יא] "ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר על נפשה בשבועה".
ואזדו [הלכו] אביי ורבא במחלוקתם בביאור הברייתא אם מדובר במתפיס בשבועה - לטעמייהו.
דאיתמר: מתפיס בשבועה - אביי אמר: כמוציא שבועה מפיו דמי וחייב.
ורבא אמר: לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ופטור.
מיתיבי לרבא מהא דתניא: איזה הוא "איסר" האמור בתורה? האומר: הרי עלי שלא אוכל בשר (12) ושלא אשתה יין, כיום שמת בו אביו (13) [כאשר אסרתי עלי אכילת בשר ביום שמת בו אבא, לעולם], או כיום שמת בו פלוני, או כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם [צום גדליה], או כיום שראה ירושלים בחורבנה, הרי זה אסור באכילת בשר ושתיית יין.
ואמר שמואל: שהאיסור אינו אלא בתנאי
- והוא שנדור ובא מאותו היום. שקיבל על עצמו כבר לפני כן בנדר, שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ביום שמת בו אביו לעולם, וכן ביום שמת בו פלוני וביום שנהרג בו גדליה בן אחיקם ויום שראה ירושלים בחורבנה, דוקא כשאסר על עצמו בנדר אכילת בשר ושתיית יין באותו יום.
וסוברת הגמרא עתה, שהאיסור הוא משום מתפיס בנדר שהתפיס את נדרו בנדר אחר, ועל זה אומרת הברייתא "איזה איסר האמור בתורה" שנאמר עליו הלאו של "בל יחל דברו". (14)
אם כן, מוכח שהתפסה בנדר דינה כנדר עצמו לכל דבר.
ותקשי השתא, בשלמא לאביי ניחא, מדמתפיס בנדר כשם שמצינו כאן שהתפסה בנדר הוי נדר, כך גם מתפיס בשבועה הוי שבועה.
דף כ:
אלא לרבא, דאמר המתפיס בשבועה אינה שבועה, קשיא. שהרי כאן נאמר במפורש שהתפסה בנדר הוי נדר, והוא הדין למתפיס בשבועה דהוי שבועה?
ומתרצינן: אמר לך רבא: לעולם הברייתא הזאת אינה מדברת כלל בהתפסה בנדר אלא בעיקר לשון הנדר, שבאה הברייתא להשמיענו שלא חל הנדר אלא אם כן אסר עליו הדבר במפורש, ובנוסף לכך תלה את הנדר בדבר אחר שכבר אסור עליו בנדר, (15) וזה לא נקרא התפסה, אלא אם כן לא פירש את האיסור כלל, שלא אמר "הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין", אלא אמר רק "הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבא", והתפסה כזו, אכן אינה בכלל נדר. (16)
ותריץ ואימא הכי בברייתא: איזהו איסר [כלומר איסור] נדר האמור בתורה? [ואינו מדבר כלל מלשון "איסר" אלא על עצם איסור הנדר] -
האומר: הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו, או כיום שנהרג בו פלוני, שאסר עליו במפורש, וגם תלאו בדבר שאסור עליו מכבר בנדר.
ואמר שמואל: והוא שנדור ובא מאותו היום. שכאמור, הנדר לא חל אלא אם כן תלאו בדבר הנדור.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא צריך לתלות הנדר בדבר הנדור, ולא די שיאסור הדבר על עצמו בנדר בלבד?
אמר קרא [שם ג] "איש כי ידור נדר לה'". ודרשינן - עד שידור בדבר הנדור משכבר! ופרכינן: כיון שטעם הברייתא הוא כדמפרש שמואל, שהיה נדור מאותו היום, אם כן, מה ענין "כיום שמת בו אביו" שנקטה הברייתא? והרי פשיטא שהנדר חל, מאחר שאותו יום היה אסור עליו בנדר, וכי משום שאביו מת באותו יום יגרע? ומשנינן: "כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם", איצטריך ליה להשמיענו, כי סלקא דעתך אמינא, כיון דכי לא נדר שלא לאכול באותו יום, נמי אסור לו לאכול, שהרי הוא יום צום, אם כן, כי נדר שלא לאכול באותו היום, נמי לא הויא עליה איסור, לא חל הנדר כלל, ונמצא שהאי לאו מיתפיס בנדר הוא, שהרי ההתפסה צריכה להיות בדבר הנדור ולא בדבר האסור.
קא משמע לן שבכל זאת הנדר חל, והמתפיס באותו יום, הרי הוא כמתפיס בדבר הנדור. (17) ואף רבי יוחנן סבר להא דרבא, דאמר "איסר" הוא לשון שבועה עצמה ולא מתפיס בשבועה [ובתנאי שיאמרו בלשון שבועה].
דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: האומר "מבטא לא אוכל לך" או שאמר "איסר לא אוכל לך" הרי זה לשון שבועה.
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: הנשבע להבא, "שאוכל", וכן הנשבע "לא אוכל", ולא קיים שבועתו, הרי זו שבועת שקר. ואזהרתיה של שבועת שקר היא מהכא, דכתיב [ויקרא יט יב] "לא תשבעו בשמי לשקר", שביאורו: אל תשבעו בשמי כדי לשקר לאחר מכן בשבועתכם ולעבור עליה. וכשמתרים באדם זה, צריך להזכיר לו את הלאו הזה.
ואילו הנשבע על העבר, "אכלתי" או "ולא אכלתי", ואין דבריו אמת, הרי זו שבועת שוא. (18)
ואזהרתיה של שבועת שוא היא מהכא דכתיב [שמות כ ז] "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" שלשון "שוא" היינו שהוא לא כלום, [כמו "לשוא הכיתי את בניכם"]. ואף אדם זה, יצאה שבועה מפיו לבטלה, שהרי נשבע על דבר שאינו אמת. והמתרה באדם זה צריך להתרות בו את הלאו הזה.
והעובר על קונמות, שאכל דבר האסור עליו בנדר, עובר [במדבר ל ג] ב"לא יחל דברו". שאף הוא משמע להבא. ומאחר שלענין שבועה להבא כבר למדנו מ"לא תשבעו בשמי לשקר", המקרא הזה של "בל יחל" פנוי לענין קונמות, לומר שלא יחל את דברו שאסר עליו בקונם. (19)
מיתיבי מהא דתניא: שבועת שוא ושבועת שקר, אחד הן!
מאי לאו, האם אין כוונת הברייתא לומר שבכך הם דומים, מדשבועת שוא, שנשבע על דבר שאינו יכול להיות, שכולם יודעים ששבועה זו אינה כלום, ולכן נקראת "שוא", היא לשעבר, שבשעת השבועה עצמה הוא עובר על שבועת שוא, אף שבועת שקר נמי, לשעבר. שנשבע אכלתי או לא אכלתי [ואין זה "שוא" כי אין הכל יודעים אם זה אמת או שקר]. כי "לא תשבעו בשמי לשקר" פירושו אל תוציאו מפיכם שבועה לשקר, שבשעת השבועה עצמה הוא משקר. ואם כן, שבועה להבא אינה בכלל לאו זה, שהרי הוא אינו משקר בשעת השבועה אלא שאינו עומד בדיבור לאחר מכן. אלא הוא נלמד מ"לא יחל דברו".
אלמא, "אכלתי" ו"לא אכלתי" שבועת שקר הוא. וקשיא לרב דימי אמר רבי יוחנן, הסובר שאכלתי ולא אכלתי, שבועת שוא היא?
ומתרצינן: מידי איריא!? וכי הכרח הוא לומר ששניהם לשעבר הן?
לעולם אימא לך הא שבועת שקר כדאיתא, לעתיד, והא שבועת שוא כדאיתא, לשעבר.
ומאי דאמרה הברייתא "דבר אחד הן", לומר דבדיבור אחד נאמרו שני הלאוין של שבועת שקר ושבועת שוא מפי הקדוש ברוך הוא. (20)
כדתניא: הדיברה "זכור את יום השבת", שהיא לשון הדברות הראשונות, והדיברה "שמור את יום השבת" שהיא הלשון בדברות השניות, בדיבור אחד נאמרו. מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע שני דיבורים בבת אחת, אלא שהיה נס.
והוינן בה: בשלמא התם, יש נפקא מינה מזה שבדיבור אחד נאמרו - להקיש זכור לשמור, וללמדנו שנשים חייבות אף הן במצות קידוש של שבת למרות שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.
כדרב אדא בר אהבה. דאמר רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקידוש היום של שבת דבר תורה מדין תורה. דאמר קרא בדיבור אחד זכור ושמור, הקיש הכתוב זכור לשמור ללמדנו - כל שישנו בשמירה של שבת, ישנו בזכירה של השבת.
והני נשי, הואיל ואיתנהו בשמירה, שהרי הן מצוות על שמירת הלאו של "לא תעשה כל מלאכה", כי הנשים חייבות בשמירת כל לאוין שבתורה, אפילו בלאוין שהזמן גרמן, איתנהו נמי בזכירה. הן מצוות גם על מצות קידוש של שבת, (21) שנלמד מ"זכור את יום השבת" - זכרהו על היין. (22)
אלא הכא, בשבועת שקר ושוא, למאי הלכתא מיבעי ליה? לענין איזה דין הם נאמרו בדיבור אחד?
ומתרצינן: אלא, מה שאמרה הברייתא ששבועת שוא ושקר אחד הן, הוא לומר לך, כשם שלוקה על שבועת שוא, כך לוקה נמי על שבועת שקר!
ומקשינן: כלפי לייא [כלפי היכן אתה פונה? והרי אתה פונה לצד ההפוך!]. שהרי יותר פשוט לחייב מלקות על שבועת שקר מאשר על שבועת שוא. לפי שבשבועת שקר, שהיא להבא, יתכן שיעבור עליה על ידי מעשה כגון שנשבע שלא יאכל, ואכל. ואילו שבועת שוא, שהיא לשעבר, אכלתי ולא אכלתי, לעולם אין בה מעשה. ואם כן, כיצד אתה תולה את דין המלקות של שבועת שקר, שיש בה מעשה, במלקות של שבועת שוא, שאין בה מעשה!? ומתרצינן: אלא אימא איפכא: כשם שלוקה על שבועת שקר באופן שיש בה מעשה, כך לוקה נמי על שבועת שוא למרות שאין בה מעשה, משום דילפינן לה לקמן מ"לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", שרק ה' הוא דלא ינקה, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו בכך.
ומקשינן: אם כן, פשיטא שלוקין על שבועת שוא כשם שלוקין על שבועת שקר, שהרי האי לאו והאי לאו, וזה שבשבועת שוא אין בה מעשה לא איכפת לן, שהרי התורה ריבתה אותה למלקות מלא ינקה ה'? (23)
ומתרצינן: מהו דתימא שלא ילקה על שבועת שוא כדאמר ליה רב פפא לאביי לקמן, שנפרש "לא ינקה" - כלל ואפילו לא בבית דין של מטה?
דף כא.
קא משמע לן הברייתא כדשני ליה אביי לרב פפא, שמכך שנאמר "לא ינקה ה'" ולא נאמר "לא ינקה" משמע שרק ה' לא מנקה אבל בית דין של מטה מנקין אותו. (24).
ואיבעית אימא: לכך באה הברייתא לומר ששוא ושקר אחד הן: כשם שמביא קרבן על שבועת שקר שנשבע לעתיד, כך מביא קרבן על שבועת שוא שנשבע לשעבר.
ורבי עקיבא היא, דמחייב קרבן על שבועה לשעבר כשבועה להבא [לקמן במשנה כה א] וחולק על רבי ישמעאל שמחייב קרבן רק על שבועה להבא, כמשמעות הכתוב בפרשת קרבן שבועה "להרע או להיטיב" דהיינו לעתיד.
מיתיבי לרב דימי אמר רבי יוחנן, האומר ששבועת שקר היינו כשנשבע לעתיד מהא דתניא:
אי זו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לכל אדם, כגון שנשבע על איש שהוא אשה, שהכל יודעים שאין זה אמת, ולכן שבועתו לשוא היא.
ואיזו היא שבועת שקר? נשבע להחליף ולשנות את האמת שאינה ידועה לכל אדם, כגון שנשבע לשעבר שאכלתי והוא לא אכל, או שלא אכלתי ואכל.
הרי ששבועת שקר היא כשנשבע לשעבר, וקשיא לרב דימי אמר רבי יוחנן!?
ומתרצינן: אימא הכי - שבועת שקר היא כאשר האדם נשבע על העתיד, ומחליף, משנה לאחר מכן את דיבורו, שעובר על שבועתו בכך שאינו עומד בהתחייבותו לעשות או שלא לעשות.
כי אתא רבין אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הנשבע על לשעבר, כגון אכלתי ולא אכלתי ולא היה הדבר אמת - זוהי שבועת שקר.
ואזהרתיה מ"לא תשבעו בשמי לשקר", שמשמעותו היא לשעבר, שבשעה שנשבע, כבר הוא שקר.
ואם נשבע להבא, כגון אוכל ולא אוכל ולא קיים את דברו עובר ב"לא יחל דברו" שמשמעותו שלאחר שאמר את דברו לא יחללנו, שאילו בשבועה לשעבר הרי הוא מחולל כבר בשעת השבועה.
ואי זו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לכל אדם!
אמר רב פפא: הא דרבי אבהו בשם רבי יוחנן, שאכלתי ולא אכלתי היא שבועת שקר, לאו בפירוש איתמר. רבי אבהו לא אמר זאת בפירוש בשם רבי יוחנן, אלא מכללא איתמר. רבי ירמיה שמע מרבי אבהו כיצד הוא מעמיד את דברי רבי יוחנן בענין מסויים הנוגע לדין שבועת שקר, ומתוך כך למד רבי ירמיה שרבי אבהו סובר בדעת רבי יוחנן ששבועת שקר היא לשעבר.
דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב יצחק אמר רבי יוחנן: רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, אם הוא לאו שיש בו מעשה, לוקין עליו. ואם הוא לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו.
חוץ מנשבע [כפי שיבואר לקמן], ומימר, שהמיר קרבן בבהמת חולין, ועבר בכך על לאו של "לא ימירנו". ומקלל את חבירו בשם המיוחד של הקדוש ברוך הוא. (25) שאלו, אף על פי שאין מעשה בלאו שלהם, בכל זאת לוקין עליהם. (26)
[ובמסכת תמורה מבארת הגמרא הטעם במימר ומקלל, וכאן מבארת הגמרא רק את הטעם של נשבע].
נשבע, מנלן שהוא לוקה למרות שאין בו מעשה?
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אמר קרא "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כי לא ינקה ה'" את אשר ישא את שמו לשוא". ודרשינן - רק בית דין של מעלה אין מנקין אותו, אבל בית דין של מטה מלקין אותו, ובכך הם מנקין אותו. (27)
אמר ליה רב פפא לאביי: דלמא הכי קאמר רחמנא - לא ינקה כלל! לא בבית דין של מעלה ולא בבית דין של מטה?
אמר ליה אביי: אי הוה כתיב "כי לא ינקה" בלבד, אכן היה משמע כדקאמרת שלא ינקה כלל, אבל השתא דכתיב "כי לא ינקה ה'", משמע כי רק ה' הוא דאינו מנקה, אבל בית דין של מטה מלקין אותו, ומנקין אותו.
אשכחן שבועת שוא שלוקין עליה על אף שאין בה מעשה, שבועת שקר מנלן שאף עליה לוקין?
רבי יוחנן דידיה [בעצמו ולא בשם רבי שמעון בר יוחאי כדלעיל] אמר: נאמר בפסוק של "לא תשא", "לשוא" "לשוא" שתי פעמים. ודרשינן: אם ה"שוא" השני אינו ענין לשבועת שוא, תנהו ענין לשבועת שקר, ללמד שאף עליה ילקו.
והוי בה רבי אבהו: האי שבועת שקר שלמדה רבי יוחנן באם אינו ענין משבועת שוא, היכי דמי?
אילימא שאמר "שבועה שלא אוכל" ואכל, למה לי ללימוד משבועת שוא, והרי לאו שיש בו מעשה הוא, שהרי אכל ועשה בכך מעשה, ופשיטא שלוקין עליה?
ואלא, שמא תאמר שרבי יוחנן מדבר בכגון דאמר "שבועה שאוכל" ולא אכל שאין בו מעשה?
וכי האי, מי לוקה?
והא איתמר: האומר "שבועה שאוכל ככר זו היום, ועבר היום ולא אכלה:
רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרוייהו, אינו לוקה. אלא שנחלקו בטעם הדבר -
רבי יוחנן אמר: אינו לוקה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
וריש לקיש אמר: אינו לוקה, משום דהוה התראת ספק, כי בשעה שמתרים בו העדים שיאכל, כדי שלא יעבור על השבועה, עדיין יש ספק אם אכן הוא יעבור עליה, שהרי עדיין יש לו זמן לאוכלו אחר כך. (28) והתראת ספק לא שמה התראה.
הרי שבשבועה שאוכל ולא אכל, סובר רבי יוחנן שאין לוקין, ואם כן, אי אפשר לומר שעל זה נתכוין רבי יוחנן לומר ששבועת שקר לוקין עליה?
ואמר רבי אבהו: תהא אותה שבועת שקר שרבי יוחנן דיבר עליה, בנשבע על לשעבר, "אכלתי" או "ולא אכלתי", שאין בה מעשה רק דיבור בעלמא, ובכל זאת לוקין עליה בגלל הילפותא שנאמר "לשוא" "לשוא" שתי פעמים.
וזו כוונת רב פפא, שרבי אבהו לא שמע בפירוש מרבי יוחנן שאכלתי ולא אכלתי היא שבועת שקר, אלא למדה מכלל דבריו של רבי יוחנן, שאי אפשר להעמידם רק בשבועה דלשעבר.
והוינן בה: ומאי שנא שבועה לשעבר, שרבי יוחנן אמר לוקין עליה, משבועה לעתיד באוכל ולא אוכל, שאין לוקין עליה לרבי יוחנן, והרי שניהם אין בהם מעשה?
ומתרצינן: אמר רבא: בפירוש ריבתה תורה מ"לשוא" לשוא" רק שבועת שקר כזו שהיא דומה לשבועת שוא, שלכן כתבה התורה את הריבוי בלשון "שוא" - (29)
מה שבועת שוא, שנשבע לשנות את הידוע לכל, היא לשעבר, שהרי בשעה שהוא נשבע הוא עובר על שבועת שוא, אף שבועת שקר נמי, דוקא לשעבר. ואילו שבועה דלהבא אינה בכלל הריבוי הזה, אלא דינה ככל לאו שאין בו מעשה, שאין לוקין עליו. (30)
איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו: שנינו במשנה לקמן [כז ב]: האומר "שבועה שלא אוכל ככר זו, וחזר ואמר "שבועה שלא אוכלנה" את הככר הזה, ושוב חזר על דבריו בפעם השלישית (31) ואמר "שבועה שלא אוכלנה", ואכלה, אינו חייב אלא אחת, משום שאין שבועה חלה על שבועה. כי מאחר שהדבר כבר נאסר עליו בשבועה ראשונה, שוב הוי השבועה השניה כנשבע לקיים את המצוה, שפטור עליה אף אם לא קיים את המצוה.
שבועה זו, היא שבועת ביטוי, שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.
ומדייק רבי ירמיה: "זו היא", למעוטי מאי?
מאי לאו, האם אין כוונת המשנה למעוטי נשבע "אכלתי" או "ולא אכלתי" דלא לקי. משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ולא דרשינן "לשוא" "לשוא" שתי פעמים לרבות שבועת שקר למלקות.
וקשיא לרבי אבהו?
ומתרץ רבי אבהו: לא באה המשנה למעט את הנשבע במזיד ממלקות, אלא למעוטי את הנשבע בשוגג "אכלתי ולא אכלתי", מקרבן!
וכך אמרה המשנה: שבועה שלא אוכל ואכל, זו היא השבועה דעל שגגתה חייבין קרבן עולה ויורד. אבל אם נשבע על העבר "אכלתי ולא אכלתי", לא חייב קרבן.
ורבי ישמעאל היא דאמר: אינו חייב קרבן אלא כשנשבע על העתיד לבא ולא כשנשבע על לשעבר.
אבל לעולם מילקא לקי אף על שבועה דלשעבר.
דף כא:
ומקשינן: אי הכי, אימא סיפא של אותה משנה [לקמן כט א]: איזו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם, אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב... זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור מקרבן, שאין חיוב קרבן על שבועת שוא.
ודייקינן: "זו היא", למעוטי מאי?
מאי לאו, למעוטי נשבע במזיד על העבר "אכלתי", ו"לא אכלתי", דלא לקי עליה [לפי שכאן אי אפשר לתרץ כדלעיל, שבא למעט מחיוב קרבן, שהרי גם שבועת שוא אין בה קרבן].
וקשיא לרבי אבהו, המחייב מלקות ב"אכלתי ולא אכלתי"?
ומתרץ רבי אבהו: לא באה המשנה למעט שבועת שקר לשעבר ממלקות, אלא לרבות אותה לקרבן.
והכי קאמר: שבועת שוא, זו היא השבועה דעל שגגתה פטור מקרבן. אבל "אכלתי ולא אכלתי", על שגגתה חייב קרבן.
ורבי עקיבא היא, דמחייב קרבן על שבועת ביטוי לשעבר כלהבא! כי למרות שבפסוק של קרבן שבועה נאמר "להרע או להיטיב", שמשמע להבא, דרשינן מריבוי הכתוב "לכל אשר יבטא האדם בשבועה", שגם על לשעבר חייבים קרבן. [ומכל מקום בשבועת שוא, שהכל יודעים שאין דבריו כלום, מודה רבי עקיבא שאין בה חיוב קרבן, כמבואר לקמן [כו א] שיש מיעוט על נשבע לבטל את המצוה, דהיינו שבועת שוא, שהוא פטור מקרבן].
ותמהינן: כיצד אפשר להעמיד את הסיפא כרבי עקיבא המחייב קרבן אף על שבועה לעבר? הא אמרת, רישא רבי ישמעאל היא, שפוטר מקרבן על לשעבר. וכי יתכן לומר: רישא רבי ישמעאל היא, וסיפא רבי עקיבא!?
ומשנינן: אלא, לעולם כולה רבי עקיבא היא, ורישא של המשנה שנאמר בה "זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד", לאו למעוטי "אכלתי ולא אכלתי" מקרבן, אלא למעוטי את הנשבע שאוכל ולבסוף לא אכל במזיד, שהוא פטור ממלקות הואיל ואין בו מעשה, ואינו דומה לשבועה "שלא אוכל" ואכל, שחייב מלקות כיון שיש בה מעשה.
אבל קרבן, מיחייב בנשבע שאוכל ולא אכל בסוף, כמפורש בכתוב "להרע או להיטיב".
והוינן בה: ומאי שנא, מנין לך לחלק ולומר שהרישא של המשנה באה למעט רק "אוכל" ולא אכל ממלקות, דלמא הרישא באה למעט גם "אכלתי ולא אכלתי" ממלקות, כדי שיהא דבר דומה לסיפא, שאמרנו כי היא מדברת ב"אכלתי ולא אכלתי" לרבות לענין קרבן? (32)
ושוב יקשה לרבי אבהו?
ומתרצינן: מסתברא שהרישא לא באה למעט אלא "אוכל" ולא אכל, שהרי הרישא קאי בלהבא, בשבועה שלא אוכל, ולכן ממעט להבא, את השבועה שאוכל ולא אכל. כי יהיה זה תימה לומר, שקאי בלהבא, וממעט לשעבר "אכלתי ולא אכלתי".
שנינו במשנה: שבועה שלא אוכל, ואכל כל שהוא, חייב דברי רבי עקיבא.
איבעיא להו, מהו הטעם של רבי עקיבא שמחייב בשבועה על כל שהוא?
האם רבי עקיבא, בכל התורה כולה כרבי שמעון סבירא ליה, דמחייב מלקות על אכילת כל איסור שבתורה אפילו במשהו.
דתניא: רבי שמעון אומר: שיעור אכילה של כל איסור, הוא כל שהוא - לחיוב מכות. ולא אמרו מהלכה למשה מסיני ששיעור אכילת איסור הוא כזית אלא לענין חיוב קרבן בלבד כשאכל בשוגג.
וכאן לענין שבועה יסבור רבי עקיבא שגם לענין חיוב קרבן די בכל שהוא. שהרי חיוב הקרבן בשבועה בא על כך שהאדם שינה משבועתו, וכיון שרבי עקיבא סובר כרבי שמעון שאכילת כל שהוא נחשבת "אכילה", (33) הרי כשהאדם נשבע שלא יאכל, דעתו לאסור עצמו אפילו באכילת כל שהוא, נמצא כי כאשר הוא אוכל כל שהוא, שינה משבועתו, וראוי להתחייב בקרבן. [ואינו דומה לשאר אכילות איסור שהקרבן בא על האכילה, ואילו כאן הקרבן בא על חילול שבועתו]. (34)
ובדין הוא דבעי איפלוגי, באמת היה ראוי שרבי עקיבא וחכמים יחלוקו בעלמא, בכל איסורי תורה לענין מלקות, אם חייב בכל שהוא, כפי שנחלקו רבי שמעון ורבנן. והאי דקא מיפלגי הכא לענין שבועה להודיעך כוחן דרבנן, שאפילו בשבועה הם פוטרים, אם אכל רק כל שהוא.
דאף על גב דאיכא למימר: הואיל ואילו היה הנשבע מפרש דבריו שהוא נשבע על אכילת כל שהוא, היה חייב אפילו לדעת רבנן בכל שהוא, [שהרי גם רבנן מודים שחיוב קרבן שבועה אינו משום "אכילת איסור" אלא בגלל שחילל שבועתו, ולכן גם לדבריהם, אם אמר במפורש שהוא נשבע על אכילת כל שהוא, פשיטא שגם לשיטתם הוא חילל שבועתו וחייב קרבן], אם כן, אפילו סתם דבריו, נמי חייב בכל שהוא, משום שהנשבע מתכוין בלשונו ללשון בני אדם, ובלשון בני אדם גם אכילת כל שהוא נקראת אכילה, ואין כוונתו לשיעור אכילה של תורה שהוא בכזית.
קא משמע לן דפטרי רבנן, משום שהם סוברים שכל הנשבע על אכילה, דעתו הוא על שיעור אכילה מן התורה, שהוא בכזית. (35)
זהו צד אחד של הספק, ומצד שני: או דלמא, בעלמא רבי עקיבא כרבנן סבירא ליה, שכל איסורי אכילה לוקים עליהם רק בכזית. (36) והכא, היינו טעמא שמחייב בכל שהוא, הואיל ומי שמפרש שנשבע על כל שהוא, חייב. לכן גם אם סתם דבריו, נמי חייב. כי גם בסתם, הרי הוא כמפרש, לפי שאין כוונתו לישבע על שיעור אכילה של תורה שהוא בכזית, אלא כלשון בני אדם, שהוא בכל שהוא. וזהו צידו השני של הספק.
תא שמע: דאמרו לו חכמים לרבי עקיבא במשנתנו: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב, שזה הנשבע חייב על כל שהוא?
ואם איתא, אם נאמר שטעמו של רבי עקיבא הוא משום שהוא סובר כרבי שמעון, שבכל איסורי תורה שיעור אכילתם הוא בכל שהוא, לימא להו, היה לו להשיב לחכמים: אנא, בכל התורה כולה כרבי שמעון סבירא לי ששיעור אכילה בכל שהוא, ולכן גם על שבועה חייבים בכל שהוא. ומדוע הוצרך לומר להם טעם אחר "היכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן"?
אלא ודאי, שרק לענין שבועה סובר רבי עקיבא שחיובה בכל שהוא.
ודחינן את הראיה: לעולם רבי עקיבא בכל התורה כולה סובר כרבי שמעון, והכא, לדבריהם דרבנן קאמר להו את הטעם הזה.