חברותא על שבועות· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - ידיעות הטומאה
א. האוכל קודש בטומאה בשוגג, וכן הנכנס למקדש בטומאה בשוגג, חייב להביא קרבן חטאת "עולה ויורד" ["קרבן עולה ויורד", הוא קרבן חטאת שהעשיר מביא בהמה, והדל מביא תורים או בני יונה, והדל ביותר "דלי דלות", מביא מנחה]. ומשנתנו מבארת באיזו העלמה חייב אדם קרבן עולה ויורד אם אכל קודש בטומאה, או שנכנס למקדש בטומאה.
ב. אין אדם חייב על ההעלמות שיתפרשו להלן במשנתנו, אלא אם כן היתה לו בהם ידיעה בתחילה, קודם העבירה, וידיעה בסוף, לאחר העבירה. ומשום שהדין כן, כשבאה המשנה ללמדנו מה הן "ההעלמות" שחייבים עליהן, מתייחסת המשנה בלשונה לידיעה הנצרכת להעלמה, ואומרת "ידיעות הטומאה". ובגמרא יתבאר, אם התייחסות המשנה היא לידיעה הקודמת להעלמה, או לזו שלאחריה.
ג. לשון הכתוב [ויקרא ה ב] בחיוב קרבן עולה ויורד באופנים אלו, הוא: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא, או בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא, ונעלם ממנו, והוא טמא ואשם. או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה, ונעלם ממנו והוא ידע ואשם... והיה כי יאשם לאחת מאלה"; ויש לנו ללמוד ממה שאמר הכתוב "ונעלם", שצריך שתהא ידיעה בתחילה, דמשמע "מכלל דידע"; וממה שאמר הכתוב "והוא ידע", למדנו לידיעה בסוף; וממשמעות הכתוב "ונעלם ממנו והוא טמא", למדנו שחייבים על העלם טומאה, ושאר ההעלמות נלמדות מכפל לשון הכתוב "ונעלם ונעלם". (1) ידיעות הטומאה - שאם נעלמה ממנו ידיעה זו בשעה שעבר ואכל קודש בטומאה, או שנכנס למקדש בטומאה, הרי הוא חייב קרבן עולה ויורד - הן:
מתניתין:
שתים המפורשות בתורה, האחת באכילת קודש, ואחת בכניסה למקדש -
שהן ארבע, על ידי צירופם של עוד שתים - האחת בקודש ואחת במקדש - הנלמדות מריבויי הכתובים. כיצד?
נטמא, וידע שנטמא (2) -
ושוב נעלמה ממנו הטומאה, ואולם, זכור הוא את הקודש [יודע על מה שלפניו שהוא קודש] -
או שנעלם ממנו הקודש, (3) שהיה סבור חולין הוא, ואולם זכור הוא את הטומאה [יודע הוא שטמא הוא] -
או שנעלמו ממנו זה וזה [טומאה וקודש] -
ואכל את הקודש, ועדיין לא ידע שהוא אוכל קודש בטומאה, אלא באחת מההעלמות הנזכרות הרי הוא עומד, ואולם משאכל [לאחר שאכל] ידע שהיה טמא בשעת אכילה, והבשר שאכל קודש הוא -
בכל אלו, הרי זה חייב בקרבן עולה ויורד.
הרי לנו "אחת שהיא שתים" באכילת קודש בטומאה, כי העלם הטומאה מפורש בתורה, כדכתיב "ונעלם ממנו והוא טמא", ומשמע שנעלמה ממנו הטומאה; ואילו העלם הקודש אינו מפורש בתורה אלא מדרשה הוא נלמד, משום שנאמר "ונעלם ונעלם" שני פעמים.
וכן הוא גם לענין כניסה למקדש בטומאה:
מי שנטמא וידע שנטמא -
ושוב נעלמה ממנו הטומאה, ואולם זכור הוא את המקדש, כלומר: יודע הוא שזה מקדש -
או שנעלם ממנו מקדש, ואולם זכור הוא את הטומאה -
או שנעלם ממנו זה וזה [טומאה ומקדש] -
ואם נכנס למקדש ועדיין לא ידע, אלא עומד הוא באחת מן ההעלמות שנזכרו, ואולם משיצא מן המקדש ידע את אשר נעלם ממנו בשעת עבירה -
הרי זה חייב בקרבן עולה ויורד.
הרי לנו אחת שהיא שתים בכניסה למקדש, כי העלם הטומאה מפורש בתורה, ואילו העלם המקדש נלמד מדרשה ד"ונעלם ונעלם". (4)
ומבארת המשנה מה היא כניסה למקדש שהוא חייב עליה אם נכנס שם בטומאה:
אחד הנכנס בטומאה לעזרה שנתקדשה בראשונה, ואחד הנכנס לתוספת העזרה שהוסיפו עליה לאחר מכן, הרי זה חייב בקרבן עולה ויורד -
ולפיכך חייב הוא אף על התוספת, כי היא קדושה כקדושת העזרה שנתקדשה בתחילה -
שהרי אין מוסיפין על העיר ירושלים לענין אכילת קדשים קלים ומעשר שני, ועל העזרות, אלא במלך. כלומר, על פי מלך, ועל פי נביא, ועל פי אורים ותומים, ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד; ובשתי תודות [שני לחמי תודה] (5) שהיו נושאים (6) סביב התוספת שבאו להוסיף, (7) ובשיר, (8) ובית דין (9) מהלכין סביב התוספת שבאו להוסיף, ושתי התודות מהלכות אחריהן, (10) וכל ישראל מהלכים אחריהם -
דף יד:
החלה הפנימית נאכלת ואילו החלה החיצונה נשרפת, ויתבאר בגמרא איזו היא הפנימית ואיזו היא חיצונה, ויתבאר שם עוד טעם שריפת החיצונה.
וכל שלא נעשית בכל אלו (1) אין היא מתקדשת בקדושת עזרה, והנכנס לשם אין חייב עליה משום ביאת מקדש.
הבא לעזרה בטומאה, כשנעלמה ממנו אחת מכל ההעלמות שנזכרו, הרי זה חייב, ואפילו יצא מיד -
אבל אם נטמא בעזרה עצמה, וידע שנטמא, ושוב נעלמה ממנו טומאה, ואולם זכור הוא את המקדש; או שנעלם הימנו מקדש, ואולם זכור הוא הטומאה; או שנעלם ממנו זה וזה, שכל העלמות אלו העלמות הן לחייב את הבא למקדש בטומאה -
ולא יצא מן המקדש מיד כשנטמא שם, אלא השתחוה בעת ההעלם, או ששהה בשעת ההעלם במקדש בכדי השתחואה (2) -
או אף אם פנה לצאת מיד כשנטמא, אלא שהיה יכול לצאת מן המקדש בדרך קצרה, ולא עשה כן אלא בא לו בדרך ארוכה -
הרי זה חייב.
אבל אם כשנטמא יצא מיד בדרך קצרה, הרי זה פטור.
במסכת הוריות שנינו: בית דין הגדול שהורה הוראה בטעות ועשו הציבור על פי הוראתם, הרי הם חייבים להביא "פר העלם דבר" על הוראתם המוטעית; ונתבאר שם, שאינם חייבים אלא אם הורו הוראה בדין שהחוטא בו בזדון חייב כרת, ובשוגג חייב קרבן חטאת; אבל אם הורו בדבר ששגגתו קרבן עולה ויורד אינם חייבים, ולפיכך שנינו במשנה שם [ח ב]:
"אין חייבין - בית דין שהורו הוראה בטעות (3) - על עשה ועל לא תעשה שבמקדש". כלומר, אם הורו בטעות להתיר טמא במקדש, באופן שהוא עובר על מצות עשה ["וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב"], או באופן שנכנס למקדש והוא עובר על לא תעשה ["ואל המקדש לא תבא", "ולא יטמאו את מחניהם"], (4) בין בזה ובין בזה אין הם חייבים. והטעם הוא, משום שקרבנו עולה ויורד.
"אבל חייבין על עשה ולא תעשה שבנדה", שהרי קרבנו חטאת קבועה; וביאור המשנה שם מתבאר במשנתנו.
זו - שהייה במקדש למי שנטמא בתוך העזרה - היא מצות עשה שבמקדש, ששנינו עליה במסכת הוריות: "שאין חייבין בית דין עליה", כלומר: אם הורו בית דין שהנטמא במקדש אינו צריך לצאת מיד בדרך קצרה, ועשו על פיהם, אין הם חייבים להביא קרבן.
ואיזו היא מצות עשה שבנדה ששנינו עליה במסכת הוריות "שבית דין חייבין עליה"?
היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו "נטמאתי", ופירש מיד, קודם שימות האבר, הרי זה חייב כרת בזדון וחטאת קבועה בשוגג, מפני שיציאתו [פרישתו] הנאה לו כביאתו. (5)
וכאן שבה המשנה לדין ביאת מקדש, ומביאה מדברי התנאים שחלקו על המבואר ברישא דמשנתנו שאף בהעלם קודש או העלם מקדש חייב הוא קרבן עולה ויורד.
רבי אליעזר חולק על מה שחייב תנא קמא קרבן עולה ויורד אף כשנעלם ממנו הקודש או המקדש, ואומר:
כיון שאמרה תורה: "או בנבלת [ה] שרץ טמא, ונעלם ממנו", הרי למדנו: על העלם שרץ הרי הוא חייב קרבן עולה ויורד, ואינו חייב קרבן עולה ויורד על העלם מקדש. (6) רבי עקיבא סבור אף הוא כרבי אליעזר, ואומר:
כיון שאמרה תורה: "ונעלם ממנו והוא טמא", הרי למדנו: על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש בלבד. (7)
רבי ישמעאל נחלק על שניהם ואומר:
כיון שאמרה תורה: "ונעלם ונעלם" שתי פעמים, הרי למדנו לחייב על העלם טומאה, ואף על העלם מקדש. (8)
גמרא:
אמר תמה ליה רב פפא לאביי על לשון משנתנו שלא מנתה בידיעות הטומאה אלא שתים שהן ארבע:
הרי מאחר שמשנתנו אינה מתייחסת למספר ההעלמות, אלא למספר הידיעות, וכלשון המשנה "ידיעות הטומאה", ומאחר שאינו חייב אלא על העלמה שהיתה לו ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, אם כן, קשה:
וכי שתים שהן ארבע ידיעות בלבד הן!? והלוא שתים שהן שש, הויין!?
"שתים", ידיעות הטומאה עצמה - בין שאכל קודש בטומאתו ובין שנכנס למקדש בטומאתו - תחילה וסוף. הרי שתים מפורשות מן התורה. שהרי העלמת הטומאה מפורשת בתורה, ואין אנו מתייחסים להעלמה עצמה אלא לידיעות שקדמו ונתאחרו לעבירה, נמצא שיש לך למנות שתי ידיעות מפורשות בתורה.
ועוד שתים שאינן מפורשות בתורה: ידיעות הקודש - תחילה וסוף, שהרי העלמת הקודש [ללא העלמת הטומאה] אינה מפורשת בתורה, ובהתייחסנו לידיעות שקדמו ונתאחרו לה, הרי שתים נוספות שאינן מפורשות בתורה.
ועוד שתים שאינן מפורשות בתורה: ידיעות מקדש - תחילה וסוף, שהרי העלמת המקדש אינה מפורשת בתורה, ובהתייחסנו לידיעות הרי לנו שתים נוספות שאינן מפורשות בתורה -
הרי שאת מה ששנתה המשנה כ"שתים שהן ארבע", יש לנו למנות כ"שתים שהן שש"!?
תמה אביי על לשון תמיהתו של רב פפא:
והרי ליטעמיך [לשיטתך], שאתה מתייחס הן לידיעות שבתחילה והן לאלו שלבסוף, אין המספר עולה "שתים שהן שש", אלא תמני הויין! כלומר, "ארבע שהן שמונה"!? דהא איכא טומאה דקודש וטומאה דמקדש - תחילה וסוף!? כלומר: למה שונה אתה את העלמת הטומאה בשתים בלבד משום הידיעה המוקדמת והמאוחרת, והרי שתי העלמות טומאה מפורשות בתורה, האחת כשאכל קודש בטומאתו והשניה כשנכנס למקדש בטומאתו, ולפי מה שאתה מונה את הידיעות, הרי שתים אלו ארבע הן, ועוד ארבע ידיעות שאינן מפורשות בתורה, כפי שנתבאר, הרי לך "ארבע שהן שמונה"!?
ומפרשינן: הא לא קשיא, כי שם טומאה - בין שאכל בה קודש בין שנכנס בה במקדש - אחת היא, ואם כן אין העלמת הטומאה נמנית אלא כשתי ידיעות האחת בתחילה והאחת בסוף; ומיהו -
מכל מקום קשיא, הרי שית הויין, וכפי שנתבאר!?
אמר רב פפא עצמו ליישב את קושייתו:
לעולם, תמני הויין. כלומר, ארבע ידיעות שהן שמונה. שתי ידיעות להעלמת טומאה ואכילת קודש, ושתי ידיעות להעלמת טומאה וכניסה למקדש, ושתי ידיעות להעלמת קודש, ושתי ידיעות להעלמת מקדש. אלא, שאין המשנה מונה את שתי הידיעות שבכל העלמה, כי אם:
ארבעי ידיעות קמייתא [ארבעת הידיעות הקודמות להעלמה], דלא הן דמייתן ליה לידי קרבן [לא ידיעות הללו הן שמביאות אותו לחיוב הקרבן], כי הידיעה המקדמת אינה סיבה לקרבן, לא קא חשיב התנא.
ורק ארבעי ידיעות בתרייתא [המאוחרות לעבירה] דמייתן ליה לידי קרבן, כלומר: מיד כשנודעו לו ידיעות אלו מתחייב הוא קרבן, אותן בלבד הוא דקא חשיב התנא; ואם כן אין לנו אלא שתים שהן ארבע כמספר ההעלמות, שלכל העלמה ידיעה אחת לאחריה.
ואיכא דאמרי: כך אמר רב פפא ליישב, ובהיפוך מן הלשון הראשון:
לעולם תמני הויין, ומיהו, ארבעי ידיעות קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה, ארבעת הידיעות המקדמות לעבירה, שחידוש הן בקרבן זה שאינו בכל שאר חייבי קרבנות בהעלמה, כי בטומאת מקדש וקדשיו בלבד הוא שחידשה תורה שאין חייבים על העלמה מתחילה, אלא על העלמה שקדמה לה ידיעה, את ארבעת הידיעות האלו בלבד הוא דקא חשיב התנא של משנתנו.
ואילו ארבע ידיעות בתרייתא דאיתנהו אף בכל התורה כולה, שהרי כל חייבי חטאות אינם חייבים אלא כשנודע להם ההעלמה שהיתה להם בשעת עבירה, את אלו לא קא חשיב התנא במנין הידיעות.
בעי רב פפא בדין ידיעה בתחילה:
מי שנעלמו ממנו הלכות טומאה בשעת ידיעתו, היינו: היה יודע שעשה את המעשה המטמא אותו, אלא שלא היה יודע שמעשה זה מטמא אותו, ובשעה שאכל את הקודש או שנכנס למקדש שכח אותו מעשה לגמרי, מהו שיתחייב קרבן בידיעה זו? (9) ומקשינן: היכי דמי!?
אילימא דלא ידע: אי שרץ טמא, אי צפרדע טמא, כלומר: יודע היה שנגע בצב או בלטאה הדומים לצפרדע שהוא טהור, ולא ידע שדין שרץ להם, אלא היה סבור שדינם כמו צפרדע שאינו שרץ ואינו מטמא, וכשאכל את הקודש או נכנס למקדש שכח שנגע בהם כלל; ובזה הוא דמספקינן אם ידיעה זו שידע בנגיעתו בצב ידיעת טומאה היא, ואף שלא ידע כי טמא הוא, או שמא כיון שלא ידע שהוא טמא אין זו ידיעה בתחילה לחייב עליה; כך הרי אי אפשר לומר, כי:
זיל קרי בי רב הוא [תינוקות של בית רבן קורין כן]!? כלומר, הרי דבר מפורש הוא בתורה מי הם השרצים הטמאים, ואם כן הרי זה כמי שיש לו ידיעה בתחילה כי היה לו לשאול, כיון שדבר זה ידוע לתינוקות. (10)
ומפרשינן: לעולם דידע בטומאת שרץ כלומר: יודע היה שנגיעתו נגיעה בשרץ המטמא הוא, והספק הוא בכגון דנגע בכעדשה מן השרץ שהוא שיעור שרץ כדי לטמא, והוא לא ידע כעדשה אי מטמא אי לא מטמא, כלומר: סבור היה שאין די בשיעור קטן זה כדי לטמא; ובאופן זה הוא דמספקינן: מאי דינו להחשיבו כמי שידע בתחילה שהוא טמא, ואם שכח את עיקר נגיעתו הרי הוא חייב, או לא?
וצדדי הספק הם:
האם נאמר: כיון דידע דמטמא שרץ בעולם, ידיעה היא, ואף שאינו יודע שטמא הוא -
או דילמא: כיון דבשיעור כעדשה שבו נגע, לא ידע אי מטמא אי לא מטמא, והיה סבור שאינו מטמא, אם כן העלמה היא, כלומר: אין זו ידיעה בתחילה לחייב עליה -
ומסקינן: תיקו!
בעי רבי ירמיה, נסתפק רבי ירמיה בדין ידיעה בתחילה הנצרכת להעלם מקדש:
בן בבל שעלה לארץ ישראל, ויודע היה שיש מקדש בירושלים, ואולם נעלם ממנו מקום המקדש, מהו שתהא ידיעה זו חשובה כידיעה בתחילה, לחייבו אם נכנס למקום המקדש בטומאה? ולקמן יתבאר הספק ביתר ביאור.
ומקשינן אליבא דמאן, לדעת מי מהתנאים נסתפק רבי ירמיה!? והרי:
אי אליבא דרבי עקיבא, שהוא זה דבעי ידיעה בתחלה כמבואר לעיל ד א, ושייך להסתפק לשיטתו מה חשובה ידיעה בתחילה, הא לא מחייב על העלם מקדש וכמבואר במשנתנו, ומאחר שעל העלם מקדש אינו חייב אין צריך ידיעה בתחילה על המקדש אלא על הטומאה!? (11) ואי הספק הוא אליבא דרבי ישמעאל, דמחייב על העלם מקדש כמבואר במשנתנו, הא רבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה, (12) ולא יתכן להסתפק אם ידיעה כעין זו חשובה ידיעה בתחילה -
ואם כן, אין מקום לספק זה לא לדעת רבי ישמעאל ולא לדעת רבי עקיבא!?
ולעיל ה א, שנינו: מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים? רבי אומר: הרי הוא אומר "ונעלם", מכלל שידע. "והוא ידע" הרי כאן שתי ידיעות, אם כן מה תלמוד לומר "ונעלם ונעלם"? לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש.
ומקשינן שם על רבי, דמשמע ליה "ונעלם", מכלל שידע, מכמה מקומות שאי אפשר לפרש בהם כן, ומשני אביי: קסבר רבי "ידיעת בית רבו שמה ידיעה". והיינו, שהידיעה שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא, והוא ידע, שהרגיש כשנגע, אבל לא התבונן לשום על לבו שנטמא - שמה ידיעה. (13)
ומשנינן: לא צריכא, כלומר, ספק זה אינו אלא אליבא דרבי לעיל ד א, דבעי ידיעה בתחילה ומחייב נמי על העלם מקדש -
ומוסיפה הגמרא לבאר, שספק זה אינו שייך אלא לפי סברא אחרת של רבי, וכן מבארת היא את צדדי הספק:
ואמר רבי נמי לעיל ה א: ידיעת בית רבו - לענין ידיעת הטומאה - שמה ידיעה, ולשיטתו יש להסתפק מאי? וצדדי הספק הם:
כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא, דזה הוא כמו ידיעת בית רבו שהנוגע בטומאה טמא -
או דלמא: כיון דמקומו של המקדש היכן הוא בירושלים לא ידע ליה, אם כן העלמה היא ואין כאן ידיעה בתחילה. (14) ומסקינן: תיקו.
שנינו במשנה: אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה, שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא במלך, ונביא, ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד:
ומפרשינן: מנא הני מילי, מנין שצריך את אלו כדי להוסיף על העזרה?
אמר רב שימי בר חייא: משום דאמר קרא בצווי הקמת המשכן "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו,
דף טו.
וכן תעשו". ולכך הוסיף הכתוב "וכן תעשו" ללמד על עשייה לדורות שתהא כמו שהיתה במשכן, והרי בימי משה קידשו את העזרה על פי משה שהוא מלך ונביא, ואחיו כהן גדול, (1) ואורים ותומים (2) ושבעים זקנים. (3)
מתיב רבא על מה שלמדנו מ"וכן תעשו" לדורות, מהא דתניא:
כל הכלים [כלי השרת] שעשה משה במשכן משיחתן בשמן המשחה היא מקדשתן וכמו שנאמר "וימשחם ויקדש אותם", אבל מכאן ואילך [הכלים שנעשו לאחר מכן] עבודתן בתורת כלי שרת היא המחנכתן לעבודה, כלומר: על ידי שעושים בכלים עבודה הטעונה כלי שרת, מתקדש כלי השרת בעבודה זו. (4)
ותיקשי על מה דדרשינן לעיל מ"וכן תעשו" לדורות, ואמאי עבודתן מחנכתן, והרי נימא: הרי כתיב אף על עשיית הכלים "ככל אשר אני מראה אותך... ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" ונדרוש שאף לדורות משיחתן היא המקדשתן!?
ומשנינן: שאני התם גבי כלים, משום דאמר קרא [במדבר ז א] גבי הקמת המשכן: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו, ואת המזבח ואת כל כליו, וימשחם ויקדש אותם", ולמדנו מלשון "אותם": (5) אותם במשיחה, ולא לדורות במשיחה.
ומקשינן: אימא, דרוש את הפסוק "אותם": אותם במשיחה, ואילו לדורות או במשיחה או בעבודה, ולא כאשר שנינו שהעבודה דוקא היא המקדשת!?
אמר תירץ רב פפא:
אמר קרא [במדבר ד יב] גבי משא המשכן וכליו "ולקחו את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש". תלאן הכתוב לכלי השרת בשירות, ללמד שלדורות מתקדשים הם בשירות דוקא ולא במשיחה. (6) ומקשינן: השתא דכתב רחמנא "אשר ישרתו", וכבר למדנו דין הקידוש לדורות ממקרא זה, אם כן "אותם" למה לי!?
ומשנינן: אי לא כתב רחמנא "אותם" מלבד "אשר ישרתו בם בקודש", הוה אמינא לדרוש כך:
הני [כלים שעשה משה] הוא דבמשיחה, ואילו לדורות במשיחה וגם בעבודה, דהא מצד שני כתב "וכן תעשו", ועל כל פנים יש לנו לומר שהכלים צריכים משיחה גם לדורות, ולכך מיעט רחמנא "אותם", ללמד: אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה כלל אלא בשירות, כדכתיב "אשר ישרתו בם בקודש".
שנינו במשנה: שאין מוסיפין על העזרה אלא, ובשתי תודות:
תנא בברייתא: "שתי תודות" שאמרו במשנתנו שמקדשים בהם, היינו בלחמן של התודות, כלומר: בשני לחמי חמץ שמביאים עם התודה, כדמפרש ואזיל, לא בבשרן של התודות.
ומפרשינן: מנהני מילי שמקדשים בלחמי החמץ שבתודה?
אמר פירש רב חסדא: משום דאמר קרא [נחמיה יב לא] גבי נחמיה כשנבנית חומת ירושלים ובא לקדש את העיר: "ואעמידה שתי תודות גדולות [אצל החומה מבחוץ] (7) ותהלוכות לימין מעל לחומה [להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה] ".
והרי מאי "גדולות" -
אילימא שתי קרבנות תודה ממין גדול ממש, כלומר: סוג בהמה שדרכה להיות גדולה, כך אי אפשר לומר, ומשום:
דאם כן נימא "ואעמידה שני פרים".
אלא תאמר ד"גדולות" היינו תודות ממש הגדולות במינן, כלומר, היו התודות מבהמות שביחס למינן הן מהגדולות; אף כך אי אפשר לומר, שהרי:
מי איכא חשיבותא קמי שמיא [וכי יש חשיבות כלפי שמיא במה שהבהמה היא גדולה או קטנה]!?
והתניא: נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחח", ואף בעולת העוף שהיא קרבן קטן מן הבהמה נאמר אותו לשון עצמו "אשה ריח ניחח". ואף במנחה, שהיא קרבן קטן משתיהן נאמר כלשון הזה, "אשה ריח ניחח", מלמד הכתוב שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לאביו שב שמים.
וכיון שאין בזה חשיבות, לא היה נחמיה מזכיר את גדלותן של הבהמות. (8)
אלא ודאי "גדולות", היינו "גדולה שבתודה". כלומר, אותו חלק בתודה שהוא גדול מחבירו, ומאי ניהו? - לחמי חמץ שבתודה. שכל לחם היה גדול מלחמי המצה שהיה מביא עם התודה -
דתנן:
התודה היתה באה מן חמש סאין ירושלמיות, שהן שש סאין מדבריות, שהן שתי איפות והאיפה כלומר, שהרי האיפה שלש סאין, נמצאו שש סאין מדבריות שוות לשתי איפות -
ושתי איפות אלו הם "עשרים עשרון" -
ועשרים עשרונות אלו נחלקו שוה בשוה: עשרה עשרונות לעשרה לחמי חמץ, ועשרה עשרונות לכל לחמי מצה, ובמצה שלשה מינין של עשר עשר: חלות, רקיקין, ורבוכה; נמצא, כל לחם של חמץ עשוי מעשרון והיה שוה לשלשה לחמים של מצה, נמצאו הגדולות שבתודה הן לחמי החמץ, שמהם היו נוטלים שני לחמים לקידוש.
אמר רמי בר חמא: ירושלים היא זו שמתקדשת בשתי תודות, (9) וכאשר היה בזמן נחמיה ועזרא, ואין העזרה כשמוסיפין עליה מתקדשת בשתי תודות, אלא בשיירי מנחה (10) -
מאי טעמא? - כי קידוש העזרה הוא כקידוש ירושלים:
מה ירושלים, דבר הנאכל בה - דהיינו לחמי תודה הנאכלים בכל העיר כשלמים - מקדשה. אף עזרה, דבר הנאכל בה מקדשה. ושיירי מנחה נאכלים בעזרה, לפי שקדשי קדשים הם.
ומקשינן: אטו לחמי תודה, בעזרה מי לא מיתאכלי [וכי לחמי תודה נאכלים בירושלים בלבד ולא בעזרה], עד שאתה אומר שאי אפשר לקדש את העזרה בשתי תודות כיון שקידושה הוא בדבר הנאכל בה!?
אלא כך תאמר: קידוש העזרה כקידוש ירושלים:
מה ירושלים, מתקדשת בדבר הנאכל בה, ואם יוצא ממנה הוא נפסל, דהיינו לחמי תודה, שנפסלים כשיצאו מחוץ לירושלים כשאר קדשים קלים -
אף העזרה, מתקדשת בדבר הנאכל בה, ואם יוצא ממנה נפסל. והיינו שיירי מנחות הנפסלים ביוצא כשיצאו חוץ לעזרה ככל קדשי קדשים. (11)
ומקשינן: אי מדמינן קידוש עזרה לקידוש ירושלים, אם כן נדמה גם לענין חמץ, ונאמר: מה להלן בקידוש ירושלים בחמץ היא מתקדשת, אף כאן בקידוש עזרה בחמץ היא מתקדשת!?
ומשנינן: ותסברא, וכי סבור אתה לדמות גם לענין זה!? והרי מנחת חמץ מי איכא, והרי אמרה תורה: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תאפה חמץ"!?
דף טו:
וכי תימא, שמא תאמר, לא יביא מנחת חמץ ויקדש בשייריה, אלא יביא מנחה שאינה חמץ, אלא דמחמיץ להו לאחר הקמיצה לשירים לבדם, ומקדש בהו, ותאמר שעיקר קפידת התורה היא שלא יקריב שאור על גבי המזבח, וכדכתיב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", והוא הקומץ שמקטירים אותו על המזבח, אבל על השיריים הנאכלים לכהנים, לא הקפידה תורה -
כך אי אפשר לומר - כי, והכתיב " [כל המנחה אשר תקריבו לה'] לא תאפה חמץ - חלקם נתתי אותה מאשי". ואמר ריש לקיש ללמוד מסמיכות זו: אפילו חלקם [חלק הכהנים בשיירי המנחה] גם היא לא תאפה חמץ. ואם כן, הרי לא יתכן לקדש בשיירי מנחות של חמץ.
ומקשינן עלה: אלמה לא משכחת לה קידוש בחמץ!? והרי אפשר דמקדש את העזרה בשתי הלחם בעצרת, שהן באות חמץ, ואף הן, משיצאו חוץ לעזרה נפסלו.
ומשנינן: משום דלא אפשר לקדש בהן, כי היכי ניעביד [איך נעשה] -
שמא תאמר: נבנייה לחומת העזרה מאתמול [בערב עצרת], וניקדשיה עם בנייתה מאתמול [באותו יום], כך אי אפשר לומר, כי שתי הלחם, בשחיטת כבשים שהיתה ביום טוב עצמו הוא דקדשי, ובערב עצרת אינם קדושים כלל.
שמא תאמר: נבנייה לחומת העזרה מאתמול [בערב יום טוב], וניקדשיה האידנא [ונקדש את העזרה ביום טוב אחר שיתקדש הלחם]. אף כך אי אפשר, כי בעינן קידוש בשעת הבנין, ולא למחרתו. (1)
שמא תאמר: נבנייה ביום טוב ונקדשיה ביום טוב. אף כך אי אפשר, כי אין בנין בית המקדש דוחה יום טוב. (2) ומאחר שלא שייך לקדש את העזרה בחמץ, מקדשים אותה בשיירי מנחות שהם מצה.
שמא תאמר: נשבקה לבתר הכי, [נשאיר את הלחם שנתקדש ביום טוב, עד לאחר יום טוב], ולמחרת יום טוב נבנייה לעזרה וניקדשיה בשתי הלחם שנותרו מאתמול; אף כך אי אפשר לומר, שהרי איפסילא ליה בלינה [נפסל הלחם בלינה]. כי משעבר עליו הלילה, נעשה נותר, שאין הלחם נאכל אלא באותו היום ובלילה שלאחריו, ואם נשאר ממנו, פסול, שהרי "נותר" הוא.
שמא תאמר: נבנייה לעיקר חומת העזרה ממעלי יומא [מערב יום טוב] ונשייר ביה בבנין החומה פורתא [מעט], דעד דקדיש יומא - לאלתר ניגמריה וניקדשיה [מיד עם סיום קדושת היום יבנו את מה שנותר לבנות, ובאותו לילה קודם חצות כשעדיין זמן אכילתו הוא יקדש את העזרה]. אף כך אי אפשר.
אין בנין בית המקדש בלילה, משום דאמר אביי: מנין שאין בנין בית המקדש בלילה, שנאמר "וביום הקים את המשכן", ולמדנו: ביום מקימו, בלילה אין מקימו (3) -
הלכך, לא אפשר לקדש בשיירי מנחות של חמץ אלא בשל מצה; וכל דלא אפשר לא מעכב.
שנינו במשנתנו: שאין מוסיפין על העיר, ובשתי תודות ובשיר:
תנו רבנן: השיר שהיו אומרים שם: הוא שיר של תודה, היינו פרק "מזמור לתודה". והיו מלווים את השירים בכנורות ובנבלים ובצלצלים, על כל פינה ופינה, ועל כל אבן גדולה שבירושלים.
ואומר, כלומר, ועוד היו שרים שם מן הפרק "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד": "ארוממך ה' כי דליתני" עד סוף הפרק, ושיר של פגעים כלומר, פרק "יושב בסתר עליון" (4) הנקרא "שיר של פגעים" דהיינו שיר על המזיקים הפוגעים בבני אדם להזיק, ויש אומרין שהוא נקרא "שיר של נגעים".
ומפרשת הגמרא את טעם השמות האלו:
מאן דאמר שיר דנגעים, משום דכתיב באותו פרק "ונגע לא יקרב באהלך".
ומאן דאמר "פגעים", משום דכתיב באותו פרק "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש".
ומה היו שרים מתוך אותו פרק?
ואומר: "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן", עד "כי אתה ה' מחסי". (5)
וחוזר ואומר מן הפרק "מזמור לדוד בברחו", מ"ה' מה רבו צרי" "עד לה' הישועה". (6)
רבי יהושע בן לוי אמר להו להני קראי [היה קורא לפני השינה את פסוקי "שיר של פגעים"], וגאני, אז היה ישן, ועשה זאת כדי להגן על עצמו.
ומקשינן: היכי עביד הכי [איך עשה כן רבי יהושע בן לוי]? והאמר רבי יהושע בן לוי עצמו: אסור להתרפאות בדברי תורה!?
ומשנינן: אדם בריא שאומר פסוקים כדי להגן על עצמו מן הפגעים שלא יבואו עליו, שאני.
ומקשינן עלה: ואלא, ממילא משמע, דכי אמר רבי יהושע בן לוי "אסור", היינו בכגון דאיכא כבר מכה!? והרי אי דאיכא כבר מכה, האם רק "אסור" אמר, ותו לא!?
והתנן: הלוחש על המכה ואומר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" אין לו חלק לעולם הבא!
ובהכרח כי מה שאמר "אסור", הוא בכגון שעדיין אין לו מכה, ורק כדי להגן מפניה הוא אומר את הפסוקים. ואם כן, אכתי תיקשי: האיך אמר רבי יהושע בן לוי פסוקים אלו, ואפילו שלא באו אלא להגן!?
ומשנינן: הא איתמר עלה דההיא משנה, האומרת שאין לו חלק לעולם הבא: אמר רבי יוחנן: ברוקק שנו! וחומרת העונש היא לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. והרי הוא לוחש ואומר "כי אני ה' רופאך".
שנינו במשנה: בית דין מהלכין ושתי תודות (7) וכל ישראל אחריהם:
ומקשינן: למימרא, וכי אכן הוא כאשר משמע מלשון המשנה, דבית דין קמי תודה אזלי [בית דין היו מהלכים לפני התודות]!? והכתיב בנחמיה שם:
"ואעמידה שתי תודות גדולות, וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה". הרי שבית הדין היה הולך אחר התודות!?
ומשנינן: הכי קאמר במשנתנו: בית דין מהלכין, ושתי תודות מהלכות, וכל ישראל אחריהם". כלומר, "ושתי תודות" אינו מצטרף למה ששנינו בסוף "אחריהם", דזה אינו עולה אלא על כל ישראל; "ושתי תודות" ששנינו, מצטרף למה ששנינו "ובית דין מהלכין". כלומר, בית דין היו מהלכין, ואף שתי תודות היו מהלכות, ואין התנא מתיחס לסדר הליכתם. ולעולם בית הדין היה הולך אחר התודות, ואחר בית הדין היו כל ישראל מהלכין.
וממשיכה הגמרא לבאר: כיצד היו שתי התודות מהלכות?
רבי חייא ורבי שמעון ברבי, נחלקו בדבר: