חברותא על שבועות· הרב יעקב שולביץ
פרק שישי - שבועת הדיינין
שבועת הדיינים הינה השבועה שמטילין בית דין על הנתבע. ושונה שבועה זו מן השבועות האחרות ששנינו בפרקים הקודמים, בכך שהשבועות דלעיל, כגון שבועת העדות או שבועת הפקדון, נשבע אותם האדם מרצונו, כדי להיפטר מתביעתו של התובע. אולם שבועת הדיינים, אין האדם נשבע מעצמו, אלא בית דין מחויבים להשביעו. (1)
בכלל שבועה זו הנידונות בפרק זה, ישנם ד'
שבועות: (2)
א. שבועת מודה במקצת האמורה בתורה [שמות כב ז - ח, וענינה יבואר להלן בפרק זה], כאשר אדם תובע את חבירו שהוא חייב לו מנה, והלה כופר בחלק מן התביעה ומודה בחלקה, היינו "מודה במקצת הטענה" - הרי הוא חייב להשבע שבועת "מודה במקצת", שהיא אחת משבועות הדיינים.
ב. שבועת השומרים האמורה בתורה [שמות כב שם], אם הפקיד אדם חפץ אצל חברו לשומרו, כגון שומר חינם, וטוען השומר שנגנב הפקדון או נאבד ממנו, ישבע השומר שלא פשע בו, ושלא שלח בו ידו, ושאין הפקדון ברשותו.
ג. שבועת עד אחד, הנלמדת מדרשה [לקמן מ א] כאשר תובע אדם את חברו ממון והוא כופר בו, ועד אחד מעיד כדברי התובע, ישבע הנתבע כדי להכחיש את העד.
ד. שבועת היסת שתיקנוה חכמים (3). והיא, כאשר הנתבע כופר בכל התביעה, ופטור מן התורה הן משבועה והן מתשלום, חייבוהו חכמים להישבע, כדי להפיס דעתו של התובע.
משנתנו, וכן עיקר הפרק, עוסקים בשבועת מודה במקצת דלעיל, שהיא מן התורה.
מתניתין:
א. שבועת הדיינין, (4) שמשביעין את המודה במקצת הטענה - אין משביעין אותה אלא רק אם היתה הטענה של התובע - לפחות שתי מעות כסף.
ואילו ההודאה במקצת שהודה הנתבע, שעל ידה הוא מתחייב שבועה - צריכה להיות לפחות בשוה פרוטה. (5) אך אם הטענה היא פחות משתי כסף, או ההודאה פחות מפרוטה, הרי הוא פטור משבועה. (6)
ב. כמו כן צריכה ההודאה להיות בדבר שהוא ממין התביעה, ולא שיתבענו על דבר ממין אחד ויודה לו בדבר ממין אחר [וכפי שיבואר להלן במשנה].
ואם אין ההודאה ממין הטענה - פטור משבועה.
כיצד, תהיה ההודאה ממין הטענה?
אם אמר התובע: שתי כסף יש לי בידך, וענהו הנתבע: אין לך בידי אלא פרוטה שהיא מטבע של נחשת - פטור (7) משבועה. הואיל ותבעו כסף והודה לו במטבע נחשת, ששני מינים שונים הם. ולכן הודאה זו אינה ממין הטענה.
אבל, אם תבעו: שתי כסף וגם פרוטה יש לי בידך, וענהו הנתבע: אין לך בידי אלא פרוטה - חייב להישבע.
שהרי תבעו תביעה אחת הכוללת כסף ופרוטת נחושת. והוא הודה בפרוטת הנחושת, שהיא מקצת התביעה. והודאה זו נחשבת כהודאה ממין הטענה, וחייב.
ג. תבעו: מנה לי בידך, וענהו: אין לך בידי, הרי הוא פטור שהרי כפר בכל התביעה. וכופר בכל פטור משבועה דאורייתא. (8)
אך אם אמר התובע: מנה לי בידך, וענהו הנתבע: אין לך בידי אלא חמשים דינר - הריהו מודה במקצת הטענה וחייב להישבע שבועת מודה במקצת מהתורה.
ד. תבעו הבן אשר מת אביו והוא יורשו: מנה יש לאבא אשר הפקידו בידך,
וענהו הנפקד: אין לך בידי מירושת אביך אלא חמישים דינר - פטור משבועה, מפני שהוא כ"משיב אבידה". שהרי היה יכול להעיז פניו, ולכפור ולהכחיש. כיון שרק כלפי בעל חובו אין אדם מעיז פניו. אבל כלפי בנו, שאינו בעל החוב אלא רק יורשו - מעיז!
ובעצם כך שהוא מודה לטענת הבן ומתייחס לטענתו, נחשב הדבר כאילו הוא משיב אבדה. וכשם שמשיב אבדה פטרוהו חכמים משבועה - כגון: שהשיב אדם אבדה לבעלים, והבעלים טוען כי אין זה כל סכום האבדה, ותובעו על כולה, פטרוהו חכמים משבועה, מפני תיקון העולם. שלא יחששו המוצאים שמא ישביעום, ומשום כך ימנעו מלהשיב אבדות (9) -
והוא הדין כאן, פטרוהו חכמים מלהשבע, כדי שלא ימנע אדם מלהחזיר חוב ליורשים מהחשש שמא ישביעוהו.
אמר התובע: מנה לי בידך. והודה הנתבע ואמר לו בפני עדים: הן.
למחר שב התובע ואמר לו לנתבע: תנהו לי, את אותו המנה עליו הודית לי אתמול! ואמר לו הנתבע כבר נתתיו לך, ופרעתי את חובי. פטור הנתבע משבועה ומתשלום, (10) אף שאתמול הודה!
אבל, אם חזר בו הנתבע מהודאתו שהודה אתמול. וכפר ואמר: אין לך בידי ולא היו דברים מעולם! (11) -
חייב ליתנו לתובע. שהרי הודה אתמול בפני עדים כי חייב לו. והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ואינו יכול לחזור בו, ואף בשבועה אינו נאמן, כיון שהוחזק כפרן [שקרן, ואינו נאמן].
ו. אמר התובע: מנה לי בידך. אמר לו הנתבע: הן. ואמר התובע: אל תתנהו לי, אל תפרע לי את המנה שעליו אתה מודה לי - אלא בפני עדים.
למחר, כשתבעו ואמר לו התובע: תנהו לי, טען הנתבע: כבר נתתיו לך, ואיני חייב לך כלום! - חייב לשלם לו, מפני שצריך ליתנו בעדים כפי שסיכם עימו, ולכן כל עוד לא פרע לו בעדים - לא קיים את תנאו, וחייב! (12)
ז. אמר התובע: ליטרא מידה (13) של זהב יש לי בידך, וענה הנתבע: אין לך בידי אלא ליטרא של כסף, ולא של זהב כמו שאתה תובע - פטור, משום שכסף וזהב שני מינים שונים הם, וכל שהדבר שהוא מודה עליו אינו ממין התביעה, אין הודאתו נחשבת הודאה מחייבת, ולכן פטור משבועה ומתשלום (14).
אבל, אם תבעו: דינר זהב יש לי בידך, וענהו: אין לך בידי אלא דינר כסף או טריסית (15) או פונדיות (16) או פרוטה שהם מיני מטבעות, חייב לשלם לו את מה שהודה, ואילו על השאר חייב להישבע שבועת מודה במקצת -
משום שהכל, כל סוגי המטבעות, מין מטבע אחת הן. ולכן נחשבת ההודאה בהן כהודאה ממין התביעה.
ח. אמר התובע: כור תבואה יש לי בידך, וענהו: אין לך בידי אלא לתך, חצי כור של קטנית! - פטור, לפי שאין ההודאה ממין הטענה.
אבל, אם אמר: כור פירות יש לי בידך, (17) וענהו: אין לך בידי אלא לתך [חצי כור (18)] קטנית - חייב בתשלום לתך הקיטנית. וכן חייב שבועה על שאר הפירות שתבעו. משום שהקטנית בכלל פירות היא, וההודאה היא ממין הטענה.
ט. טענו התובע כי יש לו בידו חיטין. והודה לו הנתבע בשעורין שיש לו אצלו - פטור. ורבן גמליאל מחייב, משום שסובר שלא צריכה ההודאה להיות ממין הטענה. (19)
י. הטוען לחבירו בכדי שמן מלאים שיש לו אצלו. והודה לו הנתבע בקנקנים בכדים ריקים בלבד. ואילו בשמן עצמו - לא הודה לו.
אדמון אומר: הואיל והודה לו מקצת ממין הטענה שהרי גם הקנקנים הריקים היו כלולים בתביעת 'כדי שמן יש לי אצלך' וכיון שהודה באחד משני הדברים שתבע התובע [א. שמן, ב. קנקנים] - ישבע הנתבע!
וחכמים אומרים: אין ההודאה הזו הודאה ממין הטענה, שהרי טענתו של התובע היתה על השמן. ואילו הקנקנים, אינם ענין התביעה.
ואם כן נמצא, שלענין עיקר התביעה - כפר הוא בכולה. לפי שהקנקנים, אינם כלולים בתביעה. ולכן אין ההודאה בהם נחשבת להודאה על תביעת השמן, אלא היא כ'טענו חיטין והודה לו בשעורין' ופטור. (20)
אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון. שראויים הם לפסוק כמותו.
יא. טענו שחייב לו כלים וקרקעות. והודה הנתבע בכלים וכפר בקרקעות. או שהודה בקרקעות וכפר בכלים - פטור. משום שאין נשבעים על קרקעות.
ולכן, גם ההודאה על קרקע, אינה מחייבת שבועת מודה במקצת על כפירת המטלטלין. וכן להפך, אין הודאת המטלטלין מחייבת שבועה על כפירת הקרקעות.
וכן אם הודה במקצת הקרקעות פטור.
אבל, אם הודה במקצת הכלים - חייב שבועה על מקצת הכלים שכפר בהם כיון שכפירת מקצת הכלים מחייבת שבועה כדין כל מודה במקצת.
וכעת, מחמת חיוב השבועה על המטלטלין, חייב להישבע גם על הקרקעות. משום שהנכסים שאין להן אחריות, דהיינו מטלטלין,
[כלומר, שאינם אחראים לחובותיו של הבעלים, שאם נמכרו או ניתנו במתנה, אין בעלי החובות גובים מהם. מה שאין כן בקרקעות יש להן אחריות ובעל חוב גובה מהן].
- זוקקין [גוררים] את הנכסים שיש להן אחריות להשבע גם עליהן.
יב. אין נשבעין על טענת חרש כגון שטען ברמיזה כי הלוא חרש האמור בגמרא אינו מדבר ואינו שומע (21)
וכן אין נשבעים על טענת שוטה וקטן. ואפילו אם הודה לו הנתבע במקצת על טענתו. גם כן אין נשבעין.
יג. ואין משביעין את הקטן אם תבעו גדול, והודה לו הקטן במקצת הטענה.
אבל נשבעין ל"קטן".
הגמרא (22) מבארת, שגדול הבא מכח טענת אביו, שטוען "אבי מסר לך חפץ לפקדון", או שטוען "אבי הלוה לך כסף", הרי הוא נקרא "קטן", לפי שבא בטענת אביו, מורישו, ולכן נשבעין לו.
וכן נשבעים להקדש: כאשר בא להפרע מנכסי הקדש - לא יפרע אלא בשבועה.
גמרא:
שנינו במשנתנו: שבועת הדיינין.
ודנה הגמרא: היכי משבעינן ליה? באיזה אופן משביעין שבועה זו?
אמר רב יהודה אמר רב: משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה. דכתיב [אצל אברהם אבינו, כאשר השביע את אליעזר] (23) "ואשביעך בה' אלהי השמים".
והניחה הגמרא, שכוונתו לומר שמפסוק זה משמע שצריך להשביעו בשם המפורש.
אמר ליה רבינא לרב אשי: כמאן, לפי מי נאמרו דברי רב יהודה בשם רב, שמשביעין אותו בשם המפורש? האם הם כרבי חנינא בר אידי, דאמר: בעינן שם המיוחד בשבועה. כלומר, כשנשבע, ישבע בשם המפורש?
אמר ליה רב אשי: אין צורך להעמיד כך. אלא אפילו תימא, שדברי רב הם גם לפי רבנן, דאמרי שאפשר להשביעו בכינוי, ולא צריך להשביעו דוקא בשם המפורש.
כי מה שאמר רב יהודה בשם רב שמשביעין אותו בשבועה האמורה בתורה, אין הכונה דוקא לשבועה בשם, אלא נפקא מינה בדבריו שצריך לאתפושי חפצא [חפץ קודש] בידיה. (24) וכמו שמצינו בתורה אצל אברהם אבינו, שהשביע את אליעזר, ואמר לו "שים נא ידך תחת יריכי", והתפיסו בברית המילה, שהיא החפץ של מצוה היחידי שהיה להם אז.
וזהו שאמר רב יהודה אמר רב "משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה" - שיתפוס חפץ מצוה בידו, כמו אצל אליעזר ואברהם.
וכדברי רבא, דאמר רבא: האי דיינא דאשבע בשם ה' אלהי השמים, שהשביע רק בכך, אבל לא התפיסו חפץ של מצוה בידו - נעשה כמי שטעה בדבר משנה, (25)
לפי שדברי האמוראים שאמרו את הדין של נקיטת חפץ, נחשבים כדברים המפורשים במשנה! ומשום כך, דיין שלא השביעו בנקיטת חפץ - חוזר ומשביעו בשנית, בנקיטת חפץ. (26)
ואמר רב פפא: האי דיינא דאשבע את החייב בשבועת הדיינין, והוא אוחז בידו בתפילין ולא בספר תורה, נעשה דיין זה כמי שטעה בדבר משנה.
שהלא אין משביעין בנקיטת חפץ על ידי שמחזיק הנשבע תפילין בידו, אלא רק בספר תורה בלבד, ולכן חוזר ומשביעו בנקיטת ספר תורה. (27)
ואומרת הגמרא למסקנה:
והלכתא כוותיה דרבא, האומר שאין שבועה בלא נקיטת חפץ.
ולית הלכתא כוותיה דרב פפא האומר משביעין אך ורק בספר תורה.
ומבארת הגמרא: הלכתא כוותיה דרבא - דהא לא נקיט חפצא בידיה, ולכן לא קיים את חיוב שבועתו.
ולית הלכתא כוותיה דרב פפא, דהא נקיט חפצא [תפילין] בידיה. ודי בכך כדי שלא נצטרך לחזור ולהשביעו, שהלא סוף סוף החזיק חפץ של מצוה בידו.
ומוסיפה הגמרא עוד בדיני השבועה:
שבועה של כל אדם, תיעשה כאשר הוא - מעומד.
שבועה של תלמיד חכם - כאשר הוא מיושב.
שבועה של כל אדם לכתחילה תיעשה כאשר מחזיק בספר תורה בידו. (28)
אולם של תלמיד חכם אפילו לכתחלה - די כאשר מחזיק בתפלין. (29)
תנו רבנן: שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה. תהא אמירת השבועה בכל לשון שהנשבע מבין [וכמו שאר הדברים הנאמרים בכל לשון, כגון קריאת שמע ותפילה].
דף לט.
ואומרים לו בית דין, לנשבע: הוי יודע (תחילת העמוד) שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא"! (30)
ועוד אומרים לו בית הדין: וכל עבירות שבתורה נאמר בהן "ונקה", שמנקה הקב"ה לעוון העובר את אותה העבירה. וכאן נאמר "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא"!
עוד אומרים לו: וכל עבירות שבתורה נפרעין את עונש העבירה רק ממנו בלבד, וכאן, בשבועת שקר, מענישין ונפרעין ממנו וממשפחתו!
שנאמר: "אל תתן את פיך לחטיא [לגרום שיענש על ידי חטאך] - את בשרך".
ואין "בשרו" אלא קרובו, שנאמר: "ומבשרך לא תתעלם"! ומוכח שאף "בשרו", דהיינו משפחתו, נתפשים ונענשים בחטאו. (31)
וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו בלבד, וכאן ממנו ומכל העולם כולו. (32) שנאמר [בספר הושע ד ב כאשר מונה הנביא את חטאי ישראל יושבי הארץ, ומונה כך] "אלה, וכחש, ורצח, וגנוב, ונאף" וגו'.
ו"אלה וכחש" - הוא עוון שבועת שקר. ובהמשך שם כתוב: "על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה" - בסיבתו של זה הנשבע לשקר.
וזהו שנפרעין ממנו ומכל העולם. (33)
וכל עבירות שבתורה - העובר עליהם, אם יש לו זכות תולין לו, ממתינין לו ואין מענישין אותו במשך שנים ושלשה דורות. ואילו כאן נפרעין ממנו לאלתר.
שנאמר בזכריה ה [לקמן תבאר הגמרא איך ילפינן מפסוקים אלו]:
"ואשא עיני ואראה מגילה עפה. ויאמר אלי
- זאת האלה [הקללה] היוצאת על פני כל הארץ... הוצאתיה [לאלה הזאת] נאם ה' צבאות ובאה [האלה] אל בית הגנב, ואל בית הנשבע בשמי לשקר, ולנה בתוך ביתו וכלתו, ואת עציו ואת אבניו!
ודורשת הגמרא פסוקים אלו:
הוצאתיה - לאלתר.
ובאה אל בית הגנב - זה הגונב דעת הבריות. היינו, שאין לו ממון אצל חבירו ובכל זאת טוענו שחייב לו ומשביעו.
ואל בית הנשבע בשמי לשקר - כמשמעו.
ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו - הא למדת: כי דברים שאין אש ומים מכלין אותן כמו אבני הבית - שבועת שקר מכלה אותן!
ולאחר שהזהירו בית דין את העומד להשבע בכל האזהרות החמורות האלו:
אם לאחר כל זאת אמר, איני נשבע! אלא מקבל עליו לשלם - פוטרין [משלחין] אותו מיד, כדי שלא יתחרט ויחזור בו ויבקש להישבע, אלא ישלם מיד מה שקיבל עליו על ידי כך שלא רצה להישבע.
ואם בכל אופן אמר: הריני נשבע! העומדין שם אומרים זה לזה: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה! וגומר.
וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע שלא על מה שבדעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת ב"ד [לקמן בעמוד ב מבואר מה בין דעתו, לבין דעת המקום, ולדעת בית דין]. שכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל [בפרשת אתם ניצבים] (34) אמר להן:
דעו, שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת המקום ועל דעתי. שנאמר: ולא אתכם לבדכם, כלומר, לא אתכם, במה שיש בדעתכם ובמחשבות לבבכם, אנכי כורת את הברית הזאת - כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלהינו!
ומבארת הגמרא: אין לי מה שנאמר בשבועה זו שהשביע משה את ישראל אלא לאותן העומדין על הר סיני.
דורות הבאים, (35) וגרים העתידין להתגייר, מנין שאף הם בכלל זה?
תלמוד לומר: ואת אשר איננו פה עימנו היום. אלא העתיד להיות.
ואין לי בכלל הברית, האלה, והשבועה שנאמרו בסיני אלא מצוות שקיבלו עליהם מהר סיני, אבל מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה שלא נתקבלה בסיני, מנין שאף היא בכלל זאת?
תלמוד לומר: [במגילת אסתר] "קימו וקבלו היהודים עליהם" - קיימו מה שקבלו על עצמם כבר בהר סיני! (36)
ומבארת הגמרא את כל דברי הברייתא מתחילתה:
שנינו בברייתא: שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה.
ודנה הגמרא לבאר: מאי "אף היא בלשונה נאמרה"?
כדתנן: אלו הדברים שדינם באמירה, ואף הם נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה [כאשר משביעין את הסוטה שלא נטמאה - ישביעוה בלשון שהיא שומעת ומבינה].
וידוי מעשר, כשגומר אדם להפריש מעשרות של השנה השלישית, שנת המעשר, ומוציאן מביתו, מתודה: (דברים כו יג) "ביערתי הקודש מן הבית" זה מעשר שני, "וגם נתתיו ללוי" זה מעשר ראשון, "ולגר ליתום ולאלמנה" זה מעשר עני. ווידוי זה אף הוא נאמר בכל לשון.
קריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון נאמרים אף הם בכל לשון שמבין. (37)
וקאמר התנא שבברייתא נמי שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה ולכן נשבע בכל לשון שמבין בו! (38)
אמר מר: אומרין לו לנשבע הוי יודע, שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".
שואלת הגמרא: מאי טעמא הזדעזע העולם דוקא במאמר זה של הקב"ה?
אילימא משום דמאמר זה אתיהב [ניתן] בסיני, ולכן נזדעזע העולם,
הלוא מאמר עשר דברות אף הוא נמי בסיני אתיהב!? ולא מצינו שנזדעזע כך העולם,
ואלא, הסיבה שנזדעזע העולם בשעה שאמר הקב"ה "לא תשא", היא משום דחמירא שבועת שקר, יותר משאר עבירות!
ושואלת הגמרא: ומי חמירא שבועת שקר יותר מכולן? והתניא: אלו הן עבירות קלות [קלות הם בכך שמתכפרות בתשובה בלבד] - עבירת עשה ועבירת לא תעשה, חוץ מ"לא תשא", שהיא עבירת השבועה לשקר.
ואלו הן עבירות חמורות - זו כריתות ומיתות ב"ד ולא תשא עימהן! ומוכח שעבירת לא תשא אינה חמורה יותר מחייבי כריתות ומיתות בי"ד, אלא היא באותה חומרא שלהן. ומדוע נאמר ששבועת שקר חמורה מכולן?
אלא חומרתה היא, כדקתני טעמא בהמשך דברי הברייתא: וכל עבירות שבתורה נאמר בהן "ונקה" וכאן נאמר "לא ינקה"!
ומקשה הגמרא: וכי כל עבירות שבתורה לא נאמר בהן לא ינקה, והכתיב בי"ג מידות [שמות לד] "ונקה לא ינקה" ופסוק זה נאמר על שאר עוונות? (39)
ומתרצת הגמרא: ההוא, דברי הפסוק "ונקה" ו"לא ינקה" שנאמרו בי"ג מידות, מיבעי ליה למה שפירש כדרבי אלעזר, דתניא: רבי אלעזר אומר: אי אפשר לומר "ונקה", שהרי כבר נאמר באותו הפסוק "לא ינקה". אי אפשר לומר "לא ינקה" שכבר נאמר "ונקה", הא סתירה זו לכאורה, במשמעות דברי הפסוק, כיצד ניתן לבארה? אלא הביאור הוא שמנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים! (40) ואילו בשבועה אינו מנקה אפילו לשבים - אלא עד שיפרע מהם!
עוד נאמר בברייתא: כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו. וכאן ממנו וממשפחתו.
ומקשה הגמרא: וכי כל עבירות שבתורה ממשפחתו לא נפרעים? והכתיב בפרשת המעביר בנו למולך. "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו", ותניא, אמר רבי שמעון: אם הוא חטא, משפחתו מה חטאת? ומדוע נענשת?
לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שנוטל ממון שלא כדין, שאין כולה מוכסין,
ואין לך משפחה שיש בה לסטים שאין כולה לסטים, ומדוע? מפני שמחפין עליו. ומשום החיפוי נחשבים גם הם כמוהו, שאף הם נחשבים כליסטים ומוכסין. ואם כן, אנו רואים שבעוד עבירות נפרעים ממנו וממשפחתו. ולא רק בשבועת שקר!?
ומתרצת הגמרא: התם, במעביר בנו למולך, אמנם נענשת גם משפחתו. אך נענשים הם בדינא אחרינא. בדין ובעונש אחר. לפי שהפורענות הבאה על המשפחה, קלה היא מן הפורענות שלו.
אולם הכא בנשבע לשקר, בדינא דידיה, עימו באותו דין ובאותו עונש - נענשים גם בני משפחתו.
וחילוק זה בין עונשו של המעביר בנו למולך לדין עונשה של משפחתו, נלמד כדתניא: רבי אומר "והכרתי אותו" [האמור במעביר בנו למולך] מה תלמוד לומר מדוע נאמר "אותו" והלוא ודאי שכיון שהוא בעל העבירה, הוא נידון בכרת?
התשובה - לפי שנאמר "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו" יכול להילמד מכך הדין שכל המשפחה כולה תידון בהיכרת,
תלמוד לומר "אותו" - אותו בהיכרת, ולא כל המשפחה כולה בהיכרת!
ומיעוט זה של דין המשפחה נאמר רק במעביר בנו למולך אך לא בנשבע לשקר, שאף משפחתו נידונת בדינו.
עוד נאמר בברייתא: וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו. וכאן ממנו ומכל העולם כולו.
שנאמר [הושע ד - א]: "שמעו דבר ה' בני ישראל כי ריב לה' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוקים בארץ. [פסוק ב:] אלה וכחש ורצח וגנב... " אלה וכחש - הרי זו שבועה לשקר. וכתיב, בהמשך שם נאמר [פסוק ג] "על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה... " ומשמע, שעל עוון שבועת שקר, נפרעים מכל מעולם.
שואלת הגמרא: ואימא עד דעביד להו לכולהו, יתכן כי אין העולם נענש אלא אם כן נעשו כל העבירות הללו?
- לא סלקא דעתך. לא יתכן לומר כך. דכתיב [ירמיהו כג י]: "מפני אלה אבלה הארץ". ו"אלה" הינה שבועה שקר. ומוכח שרק משום כך - נענש העולם כולו!
ומקשה הגמרא: וכי בכל עבירות שבתורה מכל העולם לא נפרעים? והכתיב "וכשלו איש באחיו" כשלו ונענשו איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה ונענשים בעוון חבריהם, ואם כן אנו רואים שגם בעבירות אחרות נפרעים מכולם?
דף לט:
ומתרצת הגמרא: התם בשאר עבירות שבתורה, מדובר כאשר שיש בידם, ביד האחרים למחות בבעל העבירה, ולא מיחו בו. ולפיכך נענשים הם על עוון זה, שלא מיחו. אולם לא נענשים הם על העבירה שלו. ואילו בשבועת שקר נענש העולם כולו עבורו, ואפילו אותם שלא היה בידם למחות.
ומעתה, לאחר ששנינו בברייתא שבגלל שבועת שקר נענשת משפחתו ונענש גם העולם כולו, וכמו כן שנינו שכל משפחה שיש בה מוכס כולם נענשים משום שמחפים הם עליו, וכן שנינו שבשאר עבירות, כאשר יש בידם למחות ולא מיחו, קרינן ביה "וכשלו איש באחיו" ונענשים כולם, נשאלת השאלה:
מאי איכא בשאר עבירות בין רשעים דמשפחתו לרשעים דעלמא, שהרי כולם נענשים, ובמה נענשת משפחתו יותר?
וכמו כן יש לשאול: מאי איכא בין צדיקים דמשפחתו שלא יכלו למחות ולפיכך אין להענישם לצדיקים דעלמא, שהרי בשבועת שקר כולם נענשים, ואפילו הצדיקים שבמשפחתו והצדיקים דעלמא?
ומבארת הגמרא: הוא, העבריין בעצמו בשאר עבירות, [לא בעבירת שבועה,] נידון בדיניה. בדינו שלו, המגיע לו. ורשעים דמשפחה מהמשפחה שלו, בשאר עבירות, נענשים בדין חמור אבל לא כמו העברין בעצמו.
וכן רשעים דעלמא בשאר עבירות נידונים בדין הקל. אולם צדיקי שלא יכלו למחות דהכא, היינו צדיקים ממשפחתו והכא היינו צדיקים דעלמא, פטירי.
אולם, גבי שבועה: הוא, ורשעים דמשפחה - נידונים כדיניה כדינו של הנשבע! ורשעים דעלמא - בדין חמור! וצדיקי דהכא ממשפחתו והכא מעלמא - נידונים בדין ובעונש הקל! עוד נאמר בברייתא: אם אמר איני נשבע - פוטרין אותו מיד [וכפי שנתבאר לעיל: משלחין אותו מיד מבי"ד, כדי שלא יתחרט ויחזור בו] (41) ואם אמר "הריני נשבע" - העומדים שם אומרים זה לזה "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה"!
ומשמע ממה שאומרים בלשון רבים "האנשים הרשעים האלה", שהדברים אמורים כלפי שני בעלי הדין. ולכן מקשה הגמרא:
בשלמא ההוא דקא משתבע נקרא איש רשע, וקאי ב"סורו", שפיר הוא נכלל בכלל אלו שעליהם נאמר "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה".
אלא ההוא, התובע, דקא משבע ליה, המשביע את הנתבע, אמאי קאי ב"סורו"? והרי לא בא אלא לתבוע את חובו!?
ומתרצת הגמרא: כדתניא: רבי שמעון בן טרפון אומר: "שבועת ה' תהיה בין שניהם"
- מלמד שחלה שבועה ועונשה על שניהם. (42) שגם התובע אשם הוא בחילול השם הנובע משבועת השקר של הנתבע. ואשמתו היא בכך שלא דקדק למסור ממונו ביד אדם נאמן, ולפיכך גרם שהגיע לידי השבעת שבועת שקר! (43)
עוד נאמר בברייתא: וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע שלא על דעתך אתה נשבע!
ומבארת הגמרא: למה לי למימרא ליה הכי?
ומתרצת: משום קניא דרבא! משום מעשה שהיה אצל רבא. וכדלהלן:
שהיה אדם חייב שבועה לחבירו מחמת תביעת ממון שיש לו אצלו. וכאשר בא הנתבע להשבע שפטור הוא מתביעת התובע, הקדים הנתבע והכניס מעות בסך התביעה, לתוך קנה חלול. ולפני השבועה, הפקיד הנתבע את הקנה ביד התובע, מבלי שהלה ידע שבידו קנה מלא מעות. ומיד נשבע שפרע לו את החוב! ולאחר שנשבע, נתכוין הנתבע ליטול חזרה את הקנה עם המעות, וקדם וזרק התובע את הקנה, ונתגלו המעות!
ומשום כך, וכן משום שאר אפשרויות רמאות כגון זו, מבהירים בי"ד לנתבע שהוא נשבע על דעת בי"ד ועל דעת המקום היודע את האמת!
שנינו במשנתנו: שבועת הדיינין, הטענה שתי כסף.
אמר רב: דברי המשנה "הטענה שתי כסף" אינם אמורים כלפי תביעת התובע שתהא על שתי כסף. אלא שכפירת הטענה, שכופר הנתבע שהודה במקצת התביעה - היא שצריכה להיות על סכום שהוא לכל הפחות שתי כסף. וזאת, מלבד הודאתו שצריכה להיות לפחות בפרוטה, כדי להתחייב בשבועת מודה במקצת.
נמצא, שהתביעה של התובע צריכה להיות לפחות על שתי כסף ופרוטה, כדי שתכלול את שתי הכסף, שהן סכום הכפירה, ועוד פרוטה, שבה הוא מודה.
ושמואל אמר: הטענה עצמה שטוען התובע - היא שצריכה להיות שתי כסף. אך הכפירה של הנתבע - אפילו לא כפר אלא בפרוטה אחת והודה בשאר, או לא הודה אלא בפרוטה אחת וכפר בשאר, חייב שבועת מודה במקצת. (44)