אור ברסלב
חברותא על שבועות פרק חמישי - שבועת הפקדון

חברותא על שבועות· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - שבועת הפקדון

פרק רביעי - שבועת העדות

המושג "שבועת הפקדון", הוא שם כללי לכל התביעות הממוניות שיש לאדם על רעהו, כאשר הוא משביע אותו עליהן, ולאו דוקא ל"פקדון" בלבד.

והוא נאמר בתורה בסוף פרשת ויקרא:

"נפש כי תחטא, ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו:

בפקדון, או בתשומת יד, או בגזל. או עשק את עמיתו. או מצא אבדה, וכחש בה, ונשבע על שקר... -

והיה כי יחטא, ואשם - והשיב את הגזילה אשר גזל, או את העושק אשר עשק, או את הפקדון אשר הפקד אתו.

או מכל אשר ישבע עליו לשקר -

ושלם אותו בראשו, וחמישיתו יוסף עליו. לאשר הוא לו, יתננו ביום אשמתו.

ואת אשמו יביא לה' - איל תמים מן הצאן". (ויקרא ה, כא - כה)

דהיינו, אם הפקיד אדם פקדון ביד חברו, ולאחר מכן תבע אותו שיחזירנו לו, והשביע אותו על כך, וכפר הנפקד בתביעת המפקיד ובהשבעתו, או שנשבע לו בעצמו, ולאחר מכן התברר כי הפקדון אכן היה בידו של הנפקד - חייב הנפקד להביא קרבן אשם על כפירת הממון בשבועה, ולשלם לתובע את הקרן, ולהוסיף עליו חומש.

וכך הוא הדין בתביעת שאר ממונות וחיובי ממון שיש לראובן על שמעון, כפי שיבואר להלן.

פרק זה הוא מעין המשך לפרק הקודם, העוסק בדיני שבועת העדות [היינו, כאשר אמר פלוני לשנים "בואו והעידו לי עדות", והם נשבעו לו שאינם יודעים להעיד לו - והתברר כי ידעו להעיד לו, חייבים בקרבן!] ויש דינים מקבילים בחלקם לשתי השבועות הללו, כפי שיבואר להלן.

מתניתין:

א. שבועת הפקדון, שהיא השבועה שנשבע הנפקד למפקיד התובע אותו להחזיר את פקדונו [או תביעת ממון אחרת], כי אין בידו דבר. ונמצא ששיקר הנפקד בשבועתו, וחייב על כך קרבן אשם, והוספת חומש על תשלום החוב, נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים. (1)

ושבועה זאת נוהגת בין בפני בי"ד, ובין שלא בפני בי"ד, אם נשבע הנפקד לשקר מפי עצמו, שאם הוציא את השבועה בפיו, או שענה אמן אחר השבעת התובע [ואמירת אמן נחשבת כמי שנשבע בעצמו], אז הוא מתחייב בקרבן שבועת הפקדון אפילו אם כפר בשבועה שלא בפני בית דין.

ואולם, אם לא נשבע מעצמו, אלא הושבע מפי אחרים, שהושבע על ידי התובע אותו, ולא ענה אמן על שבועתו, וכגון שתבעו המפקיד, ואמר לו: משביעני עליך שתחזיר לי פקדוני! וענהו הנפקד, אין לך בידי כלום! אזי אינו חייב בקרבן שבועת הפקדון אלא עד שיכפרנו בבי"ד, דברי רבי מאיר. (2)

וחכמים אומרים: בין נשבע מפי עצמו ובין נשבע מפי אחרים, אפילו חוץ לבית דין, כיון שכפר בו במפקיד ובהשבעתו, ואחר כך הודה שהיה זה שקר (3) - הרי הוא חייב בקרבן שבועת הפקדון. (4)

וחייב הנפקד הנשבע לשקר להביא קרבן שבועת הפקדון, בין על זדון השבועה, שהיה מזיד ביודעו שנשבע לשקר וכן היה מזיד בידיעתו שחייב קרבן, ובין על שגגתה עם זדון הפקדון, שלא ידע מחיוב הקרבן על שבועתו, אך היה מזיד ביודעו שנשבע לשקר על הפקדון.

ואולם, אינו חייב בקרבן על שגגתה גרידתא. אם היה סבור שאכן שבועתו היא אמת, משום שלא היה זכור שהופקד הפקדון בידיו, הרי הוא פטור מן הקרבן, כיון שאנוס הוא בשבועתו.

ומה חייב על זדונה על שבועת הפקדון? - קרבן אשם בכסף שקלים, שמחירו שני שקלי כסף!

ב. שבועת הפקדון - כיצד הוא חיובה?

אמר לו המפקיד לנפקד: תן לי פקדוני שיש לי בידך! וענהו הנפקד: שבועה שאין לך בידי! או שאמר לו הנפקד למפקיד התובעו: אין לך בידי. ואמר לו המפקיד: משביעך אני על טענתך זו ואמר הנפקד אמן - הרי זה חייב בקרבן שבועה. (5) השביע עליו המפקיד חמש פעמים, בין בפני בי"ד ובין שלא בפני בי"ד, וכפר הנפקד בכל חמשת הפעמים, חייב הנפקד בקרבן על כל אחת ואחת מחמשת הכפירות.

אמר רבי שמעון: מה טעם חייב קרבן על כל כפירה וכפירה? - מפני שיכול לחזור ולהודות לתביעת המפקיד, בין כפירה לכפירה, ולהתחייב ממון על פי הודאתו, וכיון שלא הודה, אלא חזר וכפר, הרי בכל פעם כפירתו בשבועה היא כפירת ממון מחודשת, ולכן היא מחייבת קרבן נוסף. (6)

ג. היו חמשה תובעין אותו את פקדנותיהם שהפקידו בידו. ואמרו לו: תן לנו פקדון שיש לנו בידך, וענה להם: שבועה שאין לכם בידי! -

אינו חייב אלא אחת.

אבל, אם ענה להם בהתייחסו לכל אחד: שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך - חייב על כל אחת ואחת! כי אמירתו לא לך ולא לך מפצלת את השבועה לחמש שבועות נפרדות.

רבי אליעזר אומר: אינו חייב חמש עד שיאמר שבועה באחרונה. שרק אם אמר אין לך בידי. לא לך, ולא לך - בשבועה, מתייחסת השבועה כשבועה נפרדת לכל אחד מהחמשה, אבל אם הזכיר את השבועה בתחילת דבריו - ורק אחר כך פירט, נחשבת שבועתו כשבועה אחת לכולם.

רבי שמעון אומר: אינו חייב משום חמש שבועות עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד, בנפרד!

ד. אמר לו התובע לנתבע: תן לי פקדון ותשומת יד [הלואה או כל ממון אחר שהושם בידך], גזל ואבידה [שנאבדה ממנו ומצאתה] שיש לי בידך. וענהו התובע: שבועה שאין לך בידי! אינו חייב אלא אחת. אבל אם ענהו: שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה - חייב על כל אחת ואחת!

ה. אמר לו התובע: תן לי חיטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך! וענהו הנפקד: שבועה שאין לך בידי! אינו חייב אלא משום שבועה אחת.

אבל אם אמר: שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין! - חייב על כל אחת ואחת.

ו. רבי מאיר אומר: אפילו אמר התובע חיטה ושעורה וכוסמת, חייב על כל אחת ואחת. והשמיעה המשנה, שלא אמרינן ששבועתו על חיטין בלשון רבים אינה מתייחסת לחיטה האחת שתבעו התובע. אלא אמרינן שתביעת חיטה בלשון יחיד הרי היא כתביעת חיטין כדכתיב 'והחיטה והכוסמת לא נוכו' וברור שהכונה היא למין החיטה ולא לחיטה בודדת.

ז. תבע אבי הנערה את המאנס או את המפתה את בתו, ואמר: אנסת ופיתית את בתי וממילא חייב אתה לשלם מה שחייבה תורה את האונס והמפתה! והוא האונס אומר: לא אנסתי ולא פיתיתי! ואמר האב: משביעך אני! ואמר הנתבע אמן, חייב (7) המאנס והמפתה בקרבן כיון שכפר בחיוב ממון. (8)

רבי שמעון פוטר את המאנס או המפתה מקרבן שבועת הפקדון [אם כי הוא חייב קרבן עולה ויורד על שבועת ביטוי] משום שאינו משלם קנס חמישים כסף שחייב לאבי הנערה, על פי עצמו (9) , וכיון שאילו הודה שאנס או פיתה היה פטור מלשלם כדין כל מודה בקנס, הרי שגם כשכפר ונשבע - לא כפר בחיוב ממון. ופטור מקרבן אשם של כופר בממון, אך חייב משום שבועת ביטוי! אמרו לו חכמים לרבי שמעון: אף על פי שאינו משלם קנס של חמישים כסף על פי עצמו, הרי הוא משלם בושת ופגם שהטילה עליו התורה, ותשלום זה הינו חיוב ממון, ומשלם אותו אף אם הודה על פי עצמו.

ומכיון שתביעת האב כוללת גם את תביעת הממון של בושת ופגם, ונמצא שבשבועתו כפר בחיוב ממון אם כן מדוע רבי שמעון פוטר?! (10)

[ובגמרא מבואר, שרבי שמעון סובר שתביעת האב באומרו אנסת ופיתית מתייחסת לקנס ולא לבושת ופגם, משום דלא שביק איניש מידי דקיץ, שהם נ' שקלים הכתובים בתורה, ותבע מידי דלא קייץ של בושת ופגם. והיינו, כיון שסתם את דבריו ולא פירט את התביעה, אמרינן שעיקר תביעתו הוא הקנס הקצוב].

ח. אמר התובע: גנבת את שורי [ובתביעה זו כלול תשלום ה"קרן" שהוא ממון, וכפל שהוא קנס], והוא אומר: לא גנבתי! משביעך אני! ואמר הנתבע אמן! - חייב בקרבן על שכפר בתביעת הקרן, על אף שתבע גם קנס, שעליו אין מביאים קרבן.

אבל, אם הודה הנתבע, ואמר גנבתי, אלא שהוסיף ואמר: אבל לא טבחתי ולא מכרתי. ואז תבעו הנגנב ואמר: משביעך אני שלא טבחת ולא מכרת. ואמר הגנב אמן על השבעתו - פטור הגנב מקרבן אשם שהרי לא נשבע על כפירת ממון אלא רק על כפירת קנס. שהרי תשלום ארבעה וחמישה על טביחה ומכירה - קנס הוא, ולכן פטור. אבל חייב בקרבן חטאת "עולה ויורד" של שבועת ביטוי.

ט. המית שורך המועד (11) את שורי! והוא, בעל השור הנוגח אומר לא המית! משביעך אני, ואמר אמן - חייב על כפירת הממון.

י. ואם תבעו ואמר, (12) המית שורך את עבדי, והרי אתה חייב בשלושים של עבד [סכום זה הוא קנס שהטילה התורה היכן שהמית עבד], והוא אומר לא המית! אמר בעל העבד לבעל השור משביעך אני! ואמר בעל השור אמן! פטור מקרבן. משום דהכופר בשלושים של עבד הווי כופר בקנס, שהרי גם אם שוה העבד דינר אחד בלבד חייב לשלם שלשים שקלים. ואם כן אין דמי העבד בתורת "ממון" אלא קנס הוא.

אמר התובע: חבלת בי ועשית בי חבורה! והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה! משביעך אני! ואמר אמן! חייב על כפירת ממון שחייבה התורה את החובל בחבירו (13).

אמר לו עבדו: הפלת את שיני וסימית את עיני! והרי הוא תובעו בכך לצאת לחירות כדין רב שחבל באחד מכ"ד איברים של עבדו - שמוציאו לחרות, והוא אומר לא הפלתי ולא סימיתי! משביעך אני! ואמר אמן! פטור על כפירתו משבועת הפקדון, כי יציאתו לחירות אינה אלא קנס שקנסתו תורה, שהרי העבד הוא כבהמתו ובכל זאת חייבתו תורה לשחררו אם מפיל שינו או מסמא עינו. (14)

זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו - חייב על כפירתו בממון, בקרבן שבועת הפקדון, ושאינו משלם על פי עצמו - פטור! (15)

גמרא:

שנינו במשנתנו "וחייב על זדון הפקדון".

ודנה הגמרא להלן בענינו של הנשבע במזיד:

רב אחא ורב שמואל בריה דרבה בר בר חנה ורב יצחק בריה דרב יהודה תנו מסכת שבועות בי [בבית מדרשו של] רבה.

דף לז.

פגע בהו רב כהנא, אמר (תחילת העמוד) להו: הזיד (16) בשבועת הפקדון והתרו בו לפני שנשבע, מהו חיובו? - האם הוא חייב בקרבן או במלקות [כיון שעבר על "לאו" במזיד והתראה], או בשניהם יחד? (17)

ויסוד הספק הוא: כיון דחידוש (18) הוא שנתחדש בשבועת הפקדון, דהרי בכל התורה, לא אשכחן אדם העובר עבירה במזיד, דמייתי קרבן, שהרי לא ניתן קרבן אלא לשוגג, והכא מייתי קרבן במזיד, לכן יתכן שכל חיובו הוא בקרבן בלבד. לא שנא אתרו ביה לפני שעבר ונשבע, ולא שנא לא אתרו ביה. ונשבע במזיד ללא התראה, וחידשה התורה שחיובו הוא בקרבן ולא בעונש אחר.

או דלמא, הני מילי שמתחייב קרבן על שבועה במזיד, רק היכא דלא אתרו ביה, שפטור ממלקות, לפי שאין עונש מלקות אלא בהתראה. אבל היכא דאתרו ביה וחייב מלקות, מילקא לקי, אך קרבן לא מייתי. כיון ששני חיובים, קרבן ומלקות לא מחייבין אותו.

או דלמא - הא והא עבדינא - קרבן וגם מלקות? (19)

מעמידה הגמרא להלן כמה דרכים לפשוט את ספיקו של רב כהנא:

א. אמרו ליה: תנינא, ספק זה שנינו בברייתא.

דתניא, חמורה הימנה [משבועת העדות] שבועת הפקדון. וחומרתה היא בכך שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה אשם בכסף שקלים!

מהא דקאמר ליה חייב על זדונה מכות, מכלל זה אתה למד, שהנידון הוא במקום דאתרו ביה, ומשום כך לוקה. וקאמר - מכות, אין. קרבן, לא!

ומאי חומרא יש בעונש המכות של שבועת הפקדון במזיד, יותר מבעונש הקרבן של שבועת העדות?

דניחא ליה לאיניש דמייתי, [להביא] קרבן, על אף ההוצאה הכספית, ולא לילקי! ולכן חמור עונש המלקות מחיוב הקרבן.

אמר להו רבא בר איתי לרבנן: אין ראיתכם מברייתא זו ראיה, כיון שברייתא זו הינה רק לפי רבי שמעון ולא לפי חכמים. כי מאן תנא בפרקין דלעיל "זדון שבועת הפקדון לא ניתנה לכפרה" - רבי שמעון. ולפיו חייבים על שבועת הפקדון במזיד רק מכות. אבל לרבנן, קרבן נמי מייתי כאשר נשבע במזיד, בצירוף למכות.

אמר להו רב כהנא לרבנן: בר מינה דההיא!

דהיינו, לא תדחקו להעמיד את הברייתא לפי רבי שמעון כפי שהעמידה רבא בר איתי, אלא יכולים אתם להעמידה אפילו לרבנן, הסוברים שזדון שבועת הפקדון ניתן לכפרה בקרבן. אך אף על פי כן, אינכם יכולים לפשוט מכאן את הספק ששאלתי אתכם, מהו חיובו של מזיד בשבועת הפקדון היכן שהיתרו בו, היות דאנא בעצמי הוא זה דתנינא לה, ששניתי את אותה הברייתא, באופן דלהלן, והכי תנינן לה:

חמורה שבועת הפקדון משבועת העדות. משום ששבועת הפקדון אחד זדונה ואחד שגגתה - קרבן אשם בכסף שקלים!

ומאי חומרא יש בזו על זו, [והרי גם שבועת העדות חייבים על זדונה ושגגתה קרבן]?

דאילו התם, בשבועת העדות, יכול להביא העד חטאת בת דנקא, דהיינו במחיר זול של ששית הדינר בלבד. והכא, בשבועת הפקדון, הוא חייב להביא אשם בכסף שקלים! ואם תשאלוני: וליגמר מינה שהחיוב כאשר הזיד והתרו בו, הוא רק קרבן ולא מכות.

תשובתכם - דלמא מדובר דלא אתרו ביה. שהרי ברייתא זאת לא באה אלא לומר את החומרה שיש בשבועת הפקדון יותר מאשר שבועת העדים, ולא באה לומר את דין שבועת הפקדון בכל האופנים. (20) ולכן גם אם חייב מלקות היכן שהיתרו בו, מכל מקום לא נזכר דין זה בברייתא, כיון שהיא מדברת באופן שלא התרו בו.

ב. לישנא אחרינא [בפשיטות ספיקו של רב כהנא]:

תא שמע: שנינו במשנתנו: אין חייבים על שגגתה גרידתא של שבועת הפקדון, דבר. ומה הם חייבים על זדונה - אשם בכסף שקלים!

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, היאך מתחייב על זדונה, בדאתרו ביה, ומוכח שכאשר הזיד והתרו בו - חייב רק קרבן.

ודוחה הגמרא: לא ! הכא נמי בדלא אתרו ביה! אלא הזיד בלא התראה. ואם כן, ממשנתנו אין להוכיח דבר.

ג. [לפי גירסת הר"ח] תא שמע: שנינו בספרי דבי רב, (21) מנין לנזיר שאסור הוא בטומאה, ואם טימא את עצמו במזיד שחייב קרבן? אמרת קל וחומר: ומה שבועת הפקדון, שלא חייב את השוגג בקרבן אשם, חייב בה את המזיד בקרבן. נזיר, שחייב בו את הנטמא בשוגג בקרבן אשם, אינו דין שיהא חייב קרבן במזיד.

ופרכינן בספרי לקל וחומר זה - לא, אם אמרת בשבועת הפקדון, משום דאינו לוקה במזיד, לפיכך מביא קרבן אשם, תאמר בנזיר שנטמא במזיד שלוקה. והואיל ולוקה לא יביא קרבן. תלמוד לומר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש"!

ומדייקת הגמרא: מדקאמר נזיר שנטמא לוקה, מכלל, זאת אומרת שהמדובר הוא דאתרו ביה, כיון שאם לא היתה התראה - אין מלקות. וקאמר: תאמר בשבועת הפקדון, שאף כאשר התרו בו שאינו לוקה! אבל קרבן מייתי! ומוכח, שבמזיד והתראה - מביא קרבן, ואינו לוקה. (22)

ודוחה הגמרא: מאי אינו לוקה על שבועת הפקדון - דאינו נפטר מחיוב עונשו במלקות בלבד, אלא חייב בקרבן יחד עם המלקות, ועל ידי זה מתכפר.

אולם דחיה זו, קשה היא. כיון שאם כן, מכלל, דנזיר טמא נפטר במלקות שמקבל, ואינו מביא קרבן, ודבר זה לא יתכן. כי הא, הרי בנזיר טמא, קרבן כתיב ביה במפורש! [ולכאורה, למידין מכך שאינו נפטר אלא בקרבן].

והתירוץ הוא: התם, הא דמייתי קרבן, הוא כי היכי דתיחול עליה נזירות בטהרה [על מנת שהנזירות שמתחיל למנות עכשיו - תחל בטהרה], ואין זה קרבן לכפרה, אלא רק כדי לטהרו, ושפיר אמרינן שכפרתו של הנזיר היא במלקות בלבד. ואילו הקרבן אינו מיועד לכפר עליו. (23) אמרוה אותם רבנן, שנשאלו על ידי רב כהנא, את שאלתו קמיה דרבה.

אמר להו רבה: מכך שהסתפק רב כהנא על המקרה הנ"ל שהתרו עדים בנתבע שלא יכפור בשבועה אלא יודה ויחזיר את הפקדון, משמע, שיש כאן עדים היודעים את האמת שהפקדון בידו. ומחמת כן מתרים בו שלא ישבע לשקר. ואם כן, מכלל דבריו של רב כהנא אתה למד, דכי לא אתרו ביה, ואיכא עדים היודעים שכפירתו היא בשקר, בכל זאת מחייב בקרבן. וקשה: אמאי מחייב, והרי לא הועילה כפירתו לפוטרו אלא כפירת דברים בעלמא הוא! שהרי יש עדים שיעידו שכפירתו אינה נכונה, וממילא חייב בפקדון, ואין בכפירתו כלום! (24) ומדייקת הגמרא מקושייתו של רבה על ספיקו של רב כהנא: אלמא, קסבר רבה - הכופר בממון שיש עליו עדים, פטור מקרבן שבועת הפקדון! (25)

אמר ליה רב חנינא לרבה: תניא דמסייע לך - נאמר בחיוב שבועת הפקדון:

"וכחש בה" - בפקדון, וחייב, פרט לאדם המחזיק ממון ששייך לאחים, ומודה לאחד מן האחים שיש לו חלק בממון זה, שאותו נתבע להשיב. וכופר לאח השני.

או שמודה לאחד מן השותפין, (26) וכופר לשותפין האחרים.

ובשני מקרים אלו הרי מחייב הוא את עצמו בהודאתו בממון, אך מודה רק לאחד מן התובעים ולא לכולם. ולמעשה, בכפירתו אינו מרויח כלום.

"ונשבע על שקר" - פרט ללווה בשטר, וללוה בעדים. (27) שאין הוא יכול להפטר מחובו בשבועתו כיון שיש עדים ושטר בדבר!

ומוכח, שבכפירת דברים בעלמא שאינה פוטרתו מממון, שהרי ממילא מחויב בו [אם על ידי הודאתו לאחד מן האחים או אחד מהשותפין, אם על ידי העדות או השטר], אין עליה חיוב קרבן שבועת הפקדון.

אמר ליה רבה לרב חנינא: אי משום הא, לא תסייען. מברייתא זו שרצית להוכיח כדברי

- אין ראיה. כיון שאפשר להעמיד דברי הברייתא זו באופן שאינו כופר בממון אלא מודה בו, באומר לויתי, אלא שלא לויתי בעדים. או לויתי, אבל לא לויתי בשטר. ומכיון שאינו כופר בחיוב הממון עצמו אלא רק בעדים או בשטר, הרי הוא פטור מקרבן.

ומוסיף רבה להוכיח שזהו ביאור הברייתא: ממאי דהכי הוא, שהנידון הוא במודה בממון? -

מדקתני בברייתא ללימוד מהפסוק "וכיחש בה" - פרט למודה לאחד מן האחים, או לאחד מן השותפין!

האי דהודה לאחד מן האחים, היכי דמי?

אילימא דאודי ליה לאותו אח בפלגא דידיה - בחלקו בלבד, אמאי פטרינן ליה מן הקרבן?

הא איכא כפירה דאידך, בחלקו של השני, ועל כפירה זו הוא מתחייב קרבן.

אלא לאו, דאמרי ליה האחים התובעים אותו - מתרוינן יזפת [לוית משנינו יחד]. ואמר להו: לא, מחד מינייכו יזפי את הסכום כולו ! דהויא ליה כפירת דברים בעלמא, שהרי מודה הוא בחובו אלא מתווכח עמהם למי הוא חייב.

ומדרישא [במודה לאחד מן האחים] כפירת דברים, סיפא [בלווה בשטר או בעדים] נמי כפירת דברים בעלמא, ולא בעצם החוב.

ומעמידה הגמרא כמה אופנים להוכיח דלא כרבה.

(סימן: חובה, כיתות דבעל הבית, חומר נזירא)

א. תא שמע ממשנתנו: אינו חייב על שגגתה - של שבועת הפקדון. ומהו חייב על זדונה - אשם בכסף שקלים!

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, זדון על ידי עדים, המתרים בו שיודעים מהחוב, וקשיא לרבה, הפוטר מי שכופר בממון שיש עליו עדים [ואף יש לפשוט מכאן את שאלת רב כהנא שהחיוב הוא רק קרבן].

ודוחה הגמרא: לא! כונת המשנה היא זדון עצמו, שהוא עצמו יודע בשיקרו מבלי שיהיו עדים שמתרים בו.

ב. תא שמע מהסיפא של משנתנו, ששנינו בה: היו שתי כתי עדים שנתבעו על ידי פלוני להעיד על חבירו שחייב לו ממון, אם כפרה הראשונה בעדות, ואחר כך כפרה השניה - שתיהן חייבות קרבן שבועת העדות, מפני שיכולה עדות להתקיים בשתיהן, וכיון ששתיהן כפרו בעדות, הפסידוהו ממון!

ומדייקת הגמרא: בשלמא שניה תתחייב, דהא כפרה לה כת ראשונה, ושוב אינה יכולה להעיד. ונמצא שבשעה שכפרה הכת השניה, היה תלוי גורל הממון של התובע אך ורק בעדותן.

דף לז:

אלא הכת ראשונה - אמאי מחייבא? הרי בשעה שכפרה הראשונה בעדות, (תחילת העמוד) הא קיימא שניה, והוי כפירת הראשונה כפירת עדות על ממון שיש עליו עדים אחרים שיכולים להוציאו באמצעותם, וכפירתם היא כפירת דברים. ומדחייב, מוכח דלא כרבה!

אמר רבינא: הכא במאי עסקינן, כגון שהיתה כת שניה פסולה לעדות בשעת כפירת עדי הכת הראשונה. והפסול היה משום שהיו העדים נשואים שתי אחיות, והיו קרובין זה לזה בנשותיהן, ולפיכך חייבים עדי הכת הראשונה, כי בשעת כפירתם הם היו העדים הכשרים היחידים.

וחידוש המשנה הוא שאפילו היו נשותיהם של עדי הכת השניה גוססות.

מהו דתימא, רוב גוססין אזלי למיתה, ומחמת רוב זה הוו להו הנשים הגוססות כאילו הן מתות, והוכשרו בעליהן להעיד, ואם כן, ממון זה יש עליו עדים נוספים, ולא תתחייב הכת הראשונה,

קא משמע לן כיון דהשתא מיהת חיי נינהו, ולא שכיבי - אין זה נחשב כאילו מתו, וממילא אין גם עדים נוספים.

ד. תא שמע: בעל הבית, נפקד שטען טענת גנב בפקדון, היינו שנגנב הפקדון ממנו לפיכך פטור מהשבה, ונשבע, והודה שנשבע לשקר, ובאו עדים שהפקדון נמצא בידו - אם עד שלא באו עדים הודה הרי הוא פטור מהכפל כדין מודה בקנס. ומשלם קרן וחומש ומביא קרבן אשם. (28) ואם משבאו עדים הודה, הרי הוא משלם תשלומי כפל ואשם. וקשיא לרבה הפוטר מי שכופר בממון שיש עליו עדים. (29)

ודוחה הגמרא: הכא נמי מדובר שהיו העדים בשעה שכפר - פסולים. שהיו קרובים בנשותיהן. ונמצא שכפר בממון שאין עליו עדים, ואחר כך מתו נשותיהן ונהיו ראויין להעיד. וכדרבינא, שהעמיד דברי מתניתין דלעיל באופן זה. "וכגון שהיו נשותיהן גוססות". וקא משמע לן שבינתיים פסולים הם להעיד.

אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע: חמורה ממנה משבועת העדות שבועת הפקדון, שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים!

ומדייק רבינא: מדקאמר לוקה, מכלל דאיכא עדים. וקאמר: על שגגתה אשם בכסף שקלים, ומוכח שחייב אפילו על ממון שיש עליו עדים!?

אמר להו רב מרדכי: בר מינה דההיא.

דהאמר להו רב כהנא: אנא תנינא לה להאי ברייתא, והכי תנינא לה: אחד זדונה ואחד שגגתה של שבועת הפקדון אשם בכסף שקלים! ולא מדברת הברייתא במכות. וממילא אין ראיה שהיו שם עדים.

תא שמע: דאמרינן לעיל, דאיתא בספרי: נזיר שטימא את עצמו במזיד, חייב קרבן בקל וחומר משבועת הפקדון, ודחינן להאי קל וחומר הכי:

לא תדון קל וחומר זה. כי אם אמרת בנזיר טמא, שכן לוקה על שטימא עצמו במזיד, ולפיכך יתכן שאינו חייב קרבן. תאמר בשבועת הפקדון, שאינו לוקה במזיד, ולפיכך מביא קרבן.

ומדייקת הגמרא: היכי דמי?

אי דליכא עדים, אמאי לוקה בנזיר? והלוא לא התרו בו.

אלא פשיטא, דאיכא עדים. וקתני "תאמר בשבועת הפקדון, שאינו לוקה"! ומוכח שיש עדים נגד שבועתו. מילקא הוא דלא לקי, אבל קרבן מייתי! [ללקות, אינו לוקה אבל קרבן מביא אף שיש עדים].

תיובתא דרבה, דאמר ממון שיש עליו עדים פטור - תיובתא!

רבי יוחנן אמר: הכופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן שבועת הפקדון. אבל הכופר בממון שיש עליו שטר, פטור! אמר רב פפא: מאי טעמיה דרבי יוחנן לחלק בין עדים לשטר? -

עדים עבידי דמייתי [עדים יכולים למות], והועילה כפירתו אם ימותו העדים. אבל שטר, הא מנח, ולא הועילה כפירתו לפוטרו מממון.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: שטרא נמי עביד דמירכס [עשוי להיאבד], ונמצא שהועילה כפירתו אם יאבד השטר.

אלא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע: היינו טעמיה דרבי יוחנן - משום דהוה שטר ממון שיש בו שיעבוד קרקעות. (30) שהרי השטר משעבד את קרקעותיו של הלווה למלוה, ונמצא שהכופר בממון שיש עליו שטר הרי הוא ככופר בקרקע, וקיימא לן שאין נשבעין על קרקעות. הלכך, גם כשנשבע על כפירה בקרקע, אין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות!

איתמר: משביע עדי קרקע, שיבואו ויעידוהו על קרקעותיו ששלו הם. וכפרו ואמרו שאין הם יודעים להעיד לו עדות.

פליגי בה רבי יוחנן ורבי אלעזר: חד אמר חייב העד קרבן שבועת העדות, וחד אמר פטור. ולא ידוע לנו מי המחייב ומיהו הפוטר.

תסתיים, דרבי יוחנן הוא דאמר פטור.

והראיה היא מדאמר רבי יוחנן: הכופר בממון שיש עליו עדים, חייב בקרבן שבועת הפקדון. אבל הכופר בממון שיש עליו שטר, פטור.

וטעמו של רבי יוחנן הוא כדרב הונא בריה דרבי יהושע, שכפירת ממון בשטר נחשבת כפירת שיעבוד קרקעות. וכשם שאין נשבעין על הקרקעות, כך גם לא נחשבת שבועת הפקדון על מנת להתחייב קרבן שבועה. והוא הדין שלא נחשבת שבועת העדות על הקרקע, להתחייב עליה קרבן שבועת העדות.

ומסקנת הגמרא היא: תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר פטור!

אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבהו: לימא רבי יוחנן ורבי אלעזר - בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קמיפלגי!?

דתנן: הגוזל שדה מחבירו, ושטפה נהר - חייב להעמיד לו שדה, דברי רבי אליעזר. דסבר קרקע נגזלת, וכיון שגזלה וניזוקה ברשותו - חייב לתקנה ולהשיבה לבעליה כמו שהיתה בשעת הגזילה.

וחכמים אומרים: קרקע אינה נגזלת, וכי שטפה נהר, ברשותו של בעל הקרקע הזיק, כי הרי היזק זה ברשותו של בעל השדה נעשה. לכן אומר לו - הרי שלך לפניך! (31) ואינו חייב לפצותו.

ואמרינן: במאי קמיפלגי? - רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי, ורבנן דרשי כללי ופרטי! ויבואר להלן.

רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי, נאמר בתורה "וכיחש בעמיתו" - הרי שריבה כל הכחשה, כיון שלא פירט באיזה הכחשה ובאיזה חפץ מדובר.

"בפקדון או בתשומת יד" - מיעט כל מה שלא דומה לאלו. ונשארו רק דברים הדומים לפקדון ותשומת יד.

"או מכל אשר ישבע" - חזר וריבה את הכל.

וקיימא לן: כאשר הפסוק ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל! מאי ריבה? - ריבה כל מילי לחיוב קרבן שבועת הפקדון.

ומאי מיעט? - מיעט שטרות (32) שאין גופן ממון, (33) אלא הם משמשים לראיה בלבד.

ורבנן דרשי כללי ופרטי [ויבואר להלן]: "וכחש בעמיתו" - כלל.

"בפקדון או בתשומת יד או בגזל" - פרט. "או מכל אשר ישבע עליו" - חזר וכלל.

וקיימא לן: כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. [כאשר בענין אחד נאמר דין באופן כולל ולאחר מכן מפורט, וחוזר וכולל - נקבע אותו דין רק כלפי הדברים המפורטים. וכגון כאן, "וכחש בעמיתו" - הרי כלפי כל הכחשה נאמר דין זה, וזהו "כלל". "בפקדון או בתשומת יד" - הרי פירט לדברים אלו. "או מכל אשר ישבע"

- חזר ודן באופן כולל - וזהו כלל. ואין דנים אלא כעין מה שבפרט. וכדלקמן]:

מה הפרט מפורש, דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון.

יצאו קרקעות - שאין מטלטל. (34)

יצאו עבדים - שהוקשו לקרקעות.

ויצאו שטרות, שאף על פי שמטלטלין, אין גופן ממון!

ומבארת הגמרא: מאן דמחייב במשביע עדי קרקע בקרבן שבועת העדות, סבר כרבי אליעזר. כשם שמחייב רבי אליעזר להשיב את הנזק שאירע לקרקע הנגזלת, ולמד כן מן הריבוי דלעיל, כך גם כן נלמד מריבוי זה לכל האמור בפרשה, שבה נאמר גם דין קרבן שבועת הפקדון - שקרקע דינה כמטלטלין. ולפי זה, חייבים קרבן אשם וחומש על כפירת קרקע, וכן קרבן שבועת העדות על כפירת עדות קרקע.

ומאן דפטר עדי קרקע מקרבן שבועת העדות, סבר כרבנן, דסבירי שקרקע אינה כמטלטלין, לפי שהם לומדים מכלל ופרט וכלל שהקרקע התמעטה מהפרשה.

אמר ליה רבי אבוה לרבי ירמיה: לא נחלקו רבי יוחנן ורבי אלעזר במחלוקת רבי אליעזר וחכמים. אלא, מאן דמחייב, סבר כרבי אליעזר. ומאן דפטר, אמר לך, גם אני בהא, כרבי אליעזר סבירא לי.

כי בהא, בקרבן, אפילו רבי אליעזר מודה שפטור, (35) בין בכפירת ממון בקרקע, ובין בכפירת עדות בקרקע. דרחמנא אמר בקרבן וחומש בשבועת הפקדון "מכל אשר ישבע עליו לשקר". ומילה "מכל" מיעוטא היא - "מכל" ולא "הכל"! ובא הכתוב למעט קרקע, שאינה דומה לפרט, רק לענין חיוב קרבן, על אף שהתרבתה לענין חיוב השבה.

אמר רב פפא משמיה דרבא: מתניתין נמי דייקא כרבי יוחנן, שאין חיוב קרבן שבועה על כפירת קרקע. דקתני: גנבת את שורי, והוא אומר לא גנבתי. משביעך אני, ואמר אמן, חייב!

ואלו "גנבת את עבדי" לא קתני.

מאי טעמא? לאו, משום דעבד איתקש לקרקעות, ואין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות!

אמר רב פפי משמיה דרבא: ראייתך ממשנתנו אינה מוכרחת. כי אימא סיפא - זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו חייב, ושאינו משלם על פי עצמו פטור!

"זה הכלל", לאתויי מאי?

לאו, לאתויי גנבת את עבדי, שעל אף שהוקש לקרקע חייב עליו קרבן שבועת הפקדון, כי גם על כפירת קרקע חייבים קרבן! ואם כן אין להוכיח מן המשנה לאף צד בנידון זה.

דף לח.

והמסקנה היא: אלא, מהא מתניתין ליכא למשמע מינה!

שנינו במשנה: שבועת הפקדון כיצד, תן לי פקדון שיש לי בידך וכו'.

תנו רבנן: כלל כמה כפירות לכמה תובעים בשבועה אחת, [וכפי שיתבאר להלן מה כלל בה, בשבועתו] אינו חייב אלא אחת [נחשב לו שנשבע רק שבועה אחת].

פרט בשבועתו, את הכפירות אחת לאחת לכל תובע בפני עצמו, [וכפי שיתבאר להלן מה פירט], חייב על כל אחת ואחת, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אם אומר הנתבע לכל אלו התובעין אותו שבועה שאיני חייב לא לך, ולא לך, ולא לך, חייב (36) קרבן על כל אחת ואחת מכפירותיו.

רבי אליעזר אומר: לא לך ולא לך ולא לך, שבועה שאיני חייב, חייב קרבן על כל אחת ואחת.

תוכן העניינים

חברותא על שבועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה