חברותא על שבועות· הרב יעקב שולביץ
פרק חמישי - שבועת הפקדון · דף לח:
או דלמא, אכל חדא וחדא מארבעת התביעות של כל חמשת התובעים מיחייב, ובסך הכל עשרים חטאות!
תא שמע: דתני רבי חייא - הרי כאן עשרים חטאות!
ומדייקת הגמרא: היכי דמי? אי דפריש לכל אחד מהתובעין שאינו חייב לו לא פקדון ולא תשומת יד וגזל ואבידה, הרי פשיטא שחייב עשרים חטאות. וכי רבי חייא, מנינא אתא לאשמועינן!?
אלא לאו, מדובר כאן דלא פריש את ארבעת כפירותיו לכל אחד מחמשת התובעין, ובכל זאת חייב עשרים חטאות.
שמע מינה, שהכופר לאחד ומפרט לו את כפירותיו, ואחר כך אומר לשאר התובעים: ולא לך, ולא לך - פרטא הוי לכל אחד מהתובעים! שנינו במשנה: אמר האב לאונס או המפתה אנסת [או] ופיתית את בתי - רבי שמעון פוטר! (43)
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון שפוטר? והרי בכלל שבועתו הוו גם בושת ופגם שהן תביעות ממון?
ותירץ: הואיל ועיקר תביעתו, קנס הוא תובע! (44)
אמר רבא: אתן משל לדבריו דרבי שמעון, למה הוא דומה -
לאדם שאמר לחבירו: תן לי חיטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך! אמר לו, שבועה שאין לך בידי חיטין! ואשתכח, דחיטין הוא דלית ליה [ונמצא, שחיטין אין לו בידו] הא שעורין וכוסמין אית ליה, - דפטור מקרבן שבועה, דכי אישתבע אחיטין, אקושטא משתבע! [מכיון שנשבע על שאין בידו חיטין - אמת נשבע].
והנמשל הוא, כאשר תובע אדם אנסת ופיתית את ביתי, כוונתו היא בעיקר התביעה - לקנס. על אף שבכלל תביעתו יש גם ממון של בושת ופגם. ונמצא ששבועתו על קנס היא, שפטור עליה מקרבן.
אמר ליה אביי - מי דמי? התם, בחיטין קא כפר ליה, בשעורין וכוסמין לא כפר ליה. אבל הכא, בכולה מילתא הוא דכפר ליה. שהרי באומרו לא אנסתי ופיתיתי, הרי הוא כופר בכל התביעה שהוגשה נגדו, ובתביעה זו נכללת גם תביעת הממון של בושת ופגם! (45)
הא, דינו של רבי שמעון, לא דמיא אלא לאומר לחבירו: תן לי חטין שעורין וכוסמין שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי כלל! ואשתכח, ונמצא שרק חיטין הוא דלית ליה, הא שעורין וכוסמין אית ליה, דמיחייב משום שכפר ממון!
ואם כן, עדיין יש לבאר את דינו של רבי שמעון.
אלא, כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן: לדברי רבן שמעון קנס
הוא תובע, ולא בושת ופגם. ולכן פטור לגמרי מכפירת בושת ופגם. (46)
לדברי חכמים - אף בושת ופגם הוא תובע!
במאי קא מיפלגי? רבי שמעון ורבנן.
אמר רב פפא: רבי שמעון סבר, לא שביק איניש מידי דקיץ (47) , לא עוזב אדם מלתבוע דבר קצוב, של קנס חמישים כסף, שהם ממון קצוב לכל אונס, ותבע מידי דלא קיץ של בושת ופגם.
ורבנן סברי, לא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר, והיינו בושת ופגם שהם ממון, ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר, דהיינו קנס.
הדרן עלך פרק שבועת הפקדון