אור ברסלב
חברותא על ראש השנה פרק שני - אם אינם מכירין

חברותא על ראש השנה· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - אם אינם מכירין

פרק ראשון - ארבעה ראשי שנים

מתניתין:

המשנה ממשיכה לעסוק בעדות החדש:

אם בית הדין המקדשים את החדש אינן מכירין אותו, את העד העולה לירושלים בשבת, היו בית הדין שבעירו משלחין עמו אחר להעידו, להעיד עליו שהוא כשר לעדות. (1)

בראשונה היו בית דין מקבלין עדות החדש מכל אדם, אף אם לא הכירוהו.

משקלקלו הבייתוסים [הגמרא תפרש] התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. ולפיכך שנינו לעיל שהוצרכו בית דין שבעירו לשלוח עמו אחר להעיד עליו. (2)

גמרא:

שנינו במשנה: אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו.

והוינן בה: מאי מהו טיבו של ה"אחר" שמשלחים עמו? - עד אחד.

ומשמע שעד אחד נאמן להכשירו!

דף כב:

וקשה: חד - מי מהימן!? וכי עד אחד נאמן להעיד על העד שהוא כשר?! (3)

והתניא, והרי שנינו בברייתא: מעשה שבא הוא, העד לפני בית דין בשבת להעיד על חידוש הלבנה, ועדיו באו עמו להעיד עליו שהוא נאמן.

ומאחר שהוצרכו לבוא עמו שני עדים בשבת, מכאן ראיה שעד אחד אינו נאמן!

אמר רב פפא תירוץ:

מאי [מהו] "אחר" שהוזכר במשנה? - זוג אחר.

הכי נמי מסתברא.

כך גם נראה מתוך דברי המשנה: דאי לא תימא הכי, שהרי אם לא תאמר כך, אלא תאמר שאחר הוא אחד - האיך תבאר את תחילת דברי המשנה, ששנינו: "אם אינן מכירין אותו".

מאי "אותו"? אילימא אותו חד, אם נאמר ש"אותו" היינו את העד האחד, הרי יש להקשות:

וחד - מי מהימן?

וכי עד אחד נאמן לעדות החודש?!

והלא "משפט" כתיב ביה, בענין קידוש החודש נאמר "כי חק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב" [תהילים פא]!

ומשפט היינו דיני ממונות, ועדות דיני ממונות אינה כשרה אלא בשנים!

אלא מאי אותו? אותו הזוג.

אם כן, הכי נמי גם במה ששנינו "משלחין עמו אחר להעידו" מאי אחר? זוג אחר!

על כל פנים, הגמרא הסיקה שעד אחד אינו נאמן להעיד על עד שהוא כשר.

ותמהינן: וכי עד אחד לא מהימן?!

והתניא, והרי שנו בברייתא: מעשה ברבי נהוראי שהלך אצל העד להעיד עליו בשבת באושא כשישבה שם סנהדרין, ושם היו מקדשים את החדש. מכאן שרבי נהוראי היה נאמן על זה, אף על פי שהוא עד אחד בלבד! (4)

אמרי תירוץ: רבי נהוראי - סהדא אחרינא הוה בהדיה. עד אחר היה עם רבי נהוראי.

והא דלא חשיב ליה, מדוע לא הזכירו התנא? - משום כבודו של רבי נהוראי.

שהרי התנא לא הזכיר את רבי נהוראי אלא כדי להוכיח שמותר לעשות כך בשבת, שהרי אפילו רבי נהוראי נהג היתר בדבר, ואין כבודו שנביא את ראייתנו אף מן חבירו, הקטן ממנו.

רב אשי אמר תירוץ אחר:

רבי נהוראי - סהדא אחרינא הוה באושא, רבי נהוראי ידע שיש עד אחר באושא שאף הוא מכיר את העד הזה.

ואזל רבי נהוראי לאצטרופי בהדיה, ורבי נהוראי הלך לאושא על מנת להצטרף עליו שיעידו שניהם על הדבר. (5)

ומקשינן: אי הכי - מאי למימרא!? אם היה שם עד נוסף, מה בא התנא לחדש? (6)

ומתרצינן: מהו דתימא מספיקא לא מחללינן שבתא, הייתי יכול לומר שיש לחשוש שמא אין אותו העד נמצא בביתו, ומספק אין מחללים את השבת. קא משמע לן התנא שמחללים. (7) (8) הגמרא מביאה שיש עדות בענין קדוש החדש שהיא יוצאת מן הכלל, ואפילו עד אחד נאמן להעיד עליה:

כי אתא עולא, כאשר עולא בא מארץ ישראל לבבל אמר: קדשוה לירחא במערבא. קדשו את החודש בארץ ישראל ביום השלשים.

אמר רב כהנא: לא מיבעיא אין צריך לומר על עולא דגברא רבה הוא, דמהימן.

אלא, אפילו איניש דעלמא, אפילו אדם אחר נמי מהימן.

מאי טעמא? כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי! דבר העתיד להתברר לכל, אנשים לא משקרים בזה. כדי שלא יוחזקו לשקרנים.

תניא נמי הכי: בא אחד מסוף העולם ואמר קדשו בית דין את החדש נאמן.

שנינו במשנה: בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם, משקלקלו הבייתוסים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין.

תנו רבנן:

מה קלקול קלקלו הבייתוסין?

פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים. (9)

שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד היה משלנו [מן הפרושים] שלא הכירוהו בית דין, ואחד היה משלהם [מן הבייתוסים].

העד שלהם העיד עדותו כרגיל, ויצא.

והעד שלנו, אמרו לו בית הדין: אמור כיצד ראית את הלבנה?

אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו [את הירח] שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, והצצתי בו, ונרתעתי ונפלתי לאחורי.

ואם אין אתם מאמינים לי - הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני שקבלתי אותם כדי להעיד עדות שקר [חצי מהארבע מאות זוז שקבלו שני העדים יחד].

אמרו לו: מאחר שלא העדת עדות שקר - מי הזקיקך לכך, לעדות זו?

אמר להם: שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים.

לכן אמרתי: אלך אני להעיד, ואודיע להם שהעדות עדות שקר.

כי אם לא הייתי אני הולך, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין ויטעו את חכמים.

אמרו לו חכמים: אף על פי שקבלת שכר מהבייתוסים על מנת להעיד שקר, ולא עשית כן [ואדם המקבל ממון בשכרו חייב לקיים את תנאו], בכל זאת הרי מאתים זוז הללו נתונין לך במתנה! שהרי יש רשות לבית דין לקנוס את האדם בממונו.

והשוכרך להטעות את חכמים - ימתח על העמוד למלקות [שכך מלקים את החייב מלקות: כופתים את שתי ידיו על העמוד, כמבואר במסכת מכות כב ב].

באותה שעה התקינו שלא יהיו מקבלין את עדות החודש אלא מן המכירין.

מתניתין:

משנתנו מביאה תקנה נוספת שתיקנו חכמים משום קלקול הכותים:

בראשונה לא היו שולחים שלוחים לגולה להודיעם על קביעות החודש, אלא היו משיאין משואות נושאים לפידים ליד בית הדין, כדי שיראום בני הערים הקרובות ויבינו שקידשו את החדש, ובאותם הערים חזרו והדליקו לפידים עד שהגיעו לגולה [כמבואר להלן]. (10)

משקלקלו הכותים, שבית דין לא היו משיאין משואות אלא כאשר קידשו את החדש ביום השלושים, שאז היו משיאין משואות בערב, וכאשר לא היו משיאין משואות ביום השלושים בערב, היו הכל יודעים שבית דין עיבר את החודש.

פעם אחת עיברו בית דין את החודש, ולפיכך לא השיאו משואות ביום השלושים בערב. והכותים השיאום בהרים שהיו יושבים בהם, והטעו את בני הגולה ועשאוהו חסר.

ומכאן ואילך התקינו שיהו שלוחין יוצאין.

וכיצד היו משיאין משואות בראשונה?

היו מביאין כלונסאות של ארז ארוכין, כדי שכאשר יציתו אש בראשם, האש תראה למרחוק, וקנים, ועצי שמן, ונעורת של פשתן, שכל אלו מגדילים את השלהבת.

וכורך אותם במשיחה [מין חוט] בראשי הכלונסאות.

ועולה לראש ההר, ומצית בהן את האור.

ומוליך ומביא, ומעלה, ומוריד את המשואות [כדי שלא יטעו לחשוב שזה כוכב. ירושלמי].

עד שהוא רואה את חבירו, העומד בהר אחר, שהוא עושה כן בראש ההר השני.

וכן היה בראש ההר השלישי, וכן הלאה.

ומאין, מאיזה הרים היו משיאין משואות?

מהר המשחה [מהר הזיתים] היו מתחילים, שהוא סמוך לירושלים, לסרטבא עד שראו שעושים כן אף בסרטבא,

ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין.

ומבית בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא, ומעלה ומוריד את המשואות עד שהיה רואה את כל הגולה לפניו כמדורת האש [מבואר בגמרא].

גמרא:

והוינן בה: מאי משמע דמשיאין לישנא דיקוד הוא? מנין לומדים שלשון "משיאין משואות" משמעותו "יקידת אש"?

ומשנינן: דכתיב [שמואל - ב ה]: "וישאם דוד ואנשיו".

ומתרגמינן: ואוקדינון [שרף אותם] דוד.

תנו רבנן: אין משיאין משואות אלא על החדש [חידוש הירח] שנראה בזמנו ביום השלושים. (11)

ואימתי משיאין? - לאור עיבורו. ביום השלושים בלילה, שהוא הלילה שבתחילת יום השלושים ואחד.

["אור" הוא כינוי ללילה. ויום השלושים נקרא יום העיבור, מפני שעושים אותו עיבור לחדש הקודם].

למימרא, שהברייתא משמיעה לנו דאחסר עבדינן, אמלא לא עבדינן, רק כאשר החדש הקודם היה חסר השיאו משואות, ולא כאשר היה מלא, וקידשו את החדש ביום השלושים ואחד.

מאי טעמא?

אמר רבי זירא: גזירה, משום ראש חדש חסר, ראש חדש הנקבע ביום השלשים לחדש שעבר [ועל ידי כך החדש שעבר חסר], שחל להיות בערב שבת, ואסור להשיא משואות בלילה שאחריו שהרי הוא שבת.

אימת עבדי, מתי יכולים להשיא משואות?

באפוקי שבתא, במוצאי שבת.

דף כג.

ואי אמרת נעביד נמי אמלא, אם תאמר שישיאו משואות גם כאשר החדש הקודם היה מלא, הרי אתו (תחילת העמוד) למיטעי, יבואו לטעות.

אמרי, ויסתפקו בדבר: האם האי חודש חסר הוא. והאי דלא עביד מאתמול, והטעם שלא השיאו משואות אתמול - משום דלא אפשר להדליק בליל שבת.

או דלמא [שמא] מלא הוא, ובזמנו עבדו. שלכן השיאו את המשואות במוצאי שבת, בזמן הקבוע. דהיינו, ביום השלשים ואחד בערב.

ומקשינן: וליעביד בין אמלא בין אחסר, ישיאו משואות בין בחודש מלא בין בחודש חסר, וכי מקלע ראש חדש בערב שבת - לא ליעביד כלל. וכאשר יחול ראש חדש לאחר חודש חסר בערב שבת, לא ידליקו משואות כלל.

וכיון שידעו דלא עבדינן משואות על חודש חסר במוצאי שבת, ועבדינן משואות במוצאי שבת רק אמלא, על חודש מלא, הרי כיון שלא ישיאו במוצאי שבת, ממילא מידע ידעי [יבינו] דחסר הוא. ומחמת שראש חדש חל בערב שבת לא יכלו להשיא משואות בערב [מפני שהוא שבת]!

ומתרצינן: אפילו הכי אתו למטעי. אף על פי כן, עדיין יבואו לטעות.

כי אמרי יאמרו: האי - מלא הוא.

והאי דלא עבדי - איתנוסי הוא דאיתנוסי. נאנסו בשכרות בסעודת השבת, ולכן לא הדליקו במוצאי שבת. (12)

ומקשינן: וליעביד משואות רק אמלא, ולא ליעביד משואות אחסר כלל.

לעולם ישיאו משואות רק אחרי חודש מלא, ולא אחרי חודש חסר [אפילו כאשר חל בשאר ימי השבוע]. ואז, כאשר יקדשו את ראש חדש ביום השלושים שחל בערב שבת, ולא ידליקו במוצאי שבת, הכל ידעו שקידשו היום את החדש, ולא יתלו את הדבר בשכרות. כי מאחר שבכל החדשים החסרים אין משיאין בהם משואות, יאמרו שאף חדש זה חסר, ויתלו זאת בדבר השכיח [ולא בשכרות שאינה שכיחה]!

אמר אביי לתרץ: משום שאם ישיאו משואות רק לאחר חדש מעובר, לעולם יהיה ביטול מלאכה לעם בראש השנה - שני ימים.

שהרי כאשר יחול ראש השנה ביום השלושים, ולא ישיאו משואות בערב, עדיין לא ידעו העם שקידשו את החדש, עד למחרת בלילה [שיראו שאין משיאין משואות אף הערב], ונמצא שמחמת הספק [שמא היום ראש השנה], היו בטלים ממלאכה יומיים. (13)

ולכן, תיקנו שישיאו משואות רק לאחר חודש חסר. ואם קידשו את ראש השנה ביום השלשים, היו משיאין משואות במוצאי ראש השנה, ואז ידעו הכל שקדשו את החדש ביום השלשים, ולמחרת יוכלו לעשות מלאכה. ולא יהיו בטילים ממלאכה אלא בחודש מעובר [שאף ביום השלשים בטלו ממלאכה שמא היום יום טוב].

שנינו במשנה: כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסות של ארז וכו'.

אמר רב יהודה: ד' מיני ארזים הן: ארז, קתרום, עץ שמן, וברוש [מיני אילנות].

ומהו קתרום?

אמר רב: אדרא.

דבי רב שילא אמרי: מבליגא. ואמרי לה, ויש אומרים: זו גולמיש.

וכולם הם שמות עצים שהיו ידועים בזמנם.

ומה שאמר רב יהודה שיש ארבעה מיני ארזים, פליגא, חולק הוא על המימרא דרבה בר רב הונא:

דאמר רבה בר רב הונא, אמרי ביה רב [כך אמרו תלמידי רב]:

עשרה מיני ארזים הם, וחלקם הוזכרו בכתוב.

שנאמר [ישעיה מא]: "אתן במדבר: ארז, שטה והדס, ועץ שמן. אשים בערבה ברוש, תדהר ותאשור יחדו".

ארז הוא ארזא. שטה היא תורניתא. הדס הוא אסא [הדס]. עץ שמן הוא אפרסמא [אפרסמון]. ברוש הוא ברתא. תדהר הוא שאגא. תאשור הוא שוריבנא. הני, כל אלו בסך הכל, שבעה הוו.

כי אתא רב דימי אמר: הוסיפו עליהם עוד שלשה אילנות שאף הם מיני ארזים: אלונים, אלמונים, אלמוגין.

אלונים הם בוטמי. אלמונים הם בלוטי [אלה]. אלמוגין הם כסיתא.

איכא דאמרי, יש אומרים שהוסיפו שלשה מינים אחרים: ארונים, ערמונים, אלמוגין.

ארונים הם ערי. ערמונים הם דולבי [ערמונים]. אלמוגין הם כסיתא. אלמוגים הגדלים בקרקעית הים.

ואגב שדיברנו על האלמוגים, מביאה הגמרא אגדתא, המדברת עליהם:

ישעיהו התנבא שעתיד לצאת נחל מים דק מבית המקדש, שבסופו יתרחב מאד, עד כדי כך ש"וצי אדיר - לא יעברנו".

מהו "צי אדיר"?

אמר רב: זו בורני - ספינה גדולה שעושים בה מעשה גבורה, ולכן היא נקראת "צי אדיר". ואדיר הוא לשון גבורה. (14)

היכי עבדו, למה היתה מיועדת ספינה זו, ואיזו גבורה היו עושים באותה ספינה? (15)

מייתו שית אלפי גברי בתריסר ירחי שתא, מביאים ששת אלפי איש, שיעבדו במשך שנים עשר חדשי השנה.

ואמרי לה, יש אומרים: תריסר אלפי גברא בשיתא ירחי שתא. מביאים שנים עשר אלף איש שיעבדו במשך ששה חדשים.

ומעמידים את הספינה בים, באזור שגדלים בו אלמוגים, על מנת לעקור אלמוגים מקרקעית הים.

וטעני לה חלא עד דשכנא. וממלאים בה חול עד שקרקעיתה שוכנת על קרקע הים, ושוליה מעל פני הים. ובאיזור שבו גדלים האלמוגים אין הים עמוק כל כך.

ונחית בר אמוראי, וקטר אטוני דכיתנא בכסיתא, וקטר להו בספינתא. ויורד צוללן, וקושר חבלי פשתן עבים [שאינם מתנתקים בקלות], ראשם האחד באלמוגים, וראשם השני בספינה.

ונטלי חלא ושדו לבראי. ונוטלים את החול שבספינה ומשליכים אותו החוצה, וכמה דמדליא עקרא ומתיא. וככל שהספינה מתרוממת היא עוקרת את שרשי אילן האלמוגים, ומביאה אליה את האלמוגים.

ואותם אלמוגים הם יקרים עד כדי כך, שמחליף על חד - תרין בכספא. מחליפים אותם בעד כמות כפולה של כסף.

והגמרא מוסיפה בענין האלמוגים:

תלת פרוותא הויין. שלשה נמלים חשובים היו בים:

תרתי בי ארמאי, שני נמלים היו שייכים לרומאים.

וחדא דבי פרסאי. ונמל אחד היה שייך לפרסים.

דבי ארמאי - מסקן כסיתא. הרומאים העלו מן הים אלמוגים באמצעות בר אמוראי [צוללן].

דבי פרסאי - מסקן מרגנייתא. הפרסים העלו מן הים מרגליות. ומקרייא "פרוותא דמשמהיג". ונמל הפרסים היה נקרא נמל המלכות.

ואגב שהבאנו לעיל את הפסוק "אתן במדבר ארז". מביאה הגמרא דרשה שנאמרה על פסוק זה:

אמר רבי יוחנן: כל עץ שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים - עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה.

שנאמר [ישעיה מא]: "אתן במדבר ארז, שטה".

ואין "מדבר" אלא ירושלים.

שנאמר [ישעיה סד]: "ציון מדבר היתה ירושלים שממה".

והגמרא מביאה מימרא נוספת של רבי יוחנן באגדה:

ואמר רבי יוחנן: כל הלומד תורה ואינו מלמדה לאחרים - הוא דומה להדס שבמדבר [שהוא כהדס, וסביבו יש מדבר], דליכא דליתהני מיניה, שאין מי שיהנה מריחו.

איכא דאמרי, יש אומרים שהמשילו את ההדס שבמדבר לדבר משובח:

כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמידי חכמים - דומה להדס במדבר, דחביב.

והגמרא מביאה עוד מימרא של רבי יוחנן באגדה: ואמר רבי יוחנן: אוי להם לעובדי כוכבים, שאין להם תקנה.

שנאמר [ישעיה ס]: "תחת הנחשת שנטלו הבבלים מישראל אביא לעתיד לבוא זהב, שהוא מעולה מן הנחשת.

ותחת הברזל אביא כסף.

ותחת העצים - נחשת. ותחת האבנים - ברזל".

מכאן שתחת כל דבר שנטלו הגויים מישראל, יקבלו ישראל דבר מעולה ממנו.

ואם כן, תחת רבי עקיבא וחביריו שהרגום עובדי כוכבים באכזריות - מאי מביאין!? והיינו, שאין להם תקנה.

ועליהם על אותם עובדי כוכבים הוא אומר [יואל ד]: "ונקיתי, אם אבוא לנקות את העכו"ם משאר העוונות, דמם לא נקיתי". לא אנקה אותם על ששפכו את דמם של ישראל.

שנינו במשנה: ומאין היו משיאין משואות וכו' ומבית בלתין וכו'.

ומבארינן: מאי בית בלתין?

אמר רב:

דף כג:

זו בירם.

שנינו במשנה: ומבית בלתין לא זזו, עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש.

ומבארינן: מאי "גולה"?

אמר רב יוסף: זו פומבדיתא.

מאי "כמדורת האש"? תנא בברייתא: כל אחד ואחד נוטל אבוקה בידו, ועולה לראש גגו.

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף חרים וכייר, וגדר וחברותיה, היו משיאים משואות בראשי ההרים הסמוכים להן.

והיכן היו אותם הערים?

תוכן העניינים

חברותא על ראש השנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה