חברותא על ראש השנה· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - ארבעה ראשי שנים
דף ב.
מסכת ראש השנה דנה בעניני ראש השנה שחל בראשון לחודש תשרי.
אך בתחילת המסכת פותחת המשנה ומבארת שישנם ארבעה תאריכים במשך השנה, הנחשבים לראשי שנים, לענינים מסוימים.
מתניתין:
ארבעה ראשי שנים הם. בארבעה תאריכים במשך השנה, מתחילים למנות "שנה חדשה" לענין דינים מסוימים:
א. באחד בניסן - ראש השנה למלכים.
בזמן המשנה היו רגילים לכתוב את תאריכי השטרות על פי שנות מלכות המלך. כגון: בכך וכך לחודש פלוני, בשנת אחת למלכות מלך פלוני. (1)
באחד בניסן היו מתחילים למנות שנה חדשה לשנת מלכות המלך. ולכן, אפילו מלך שהתחיל למלוך באדר, הרי מיד כאשר הגיע א' בניסן היו כבר כותבין בשטר "ביום א' לחודש ניסן, שנה שניה למלך פלוני".
וכמו כן היה אחד בניסן, גם ראש השנה לרגלים. ודבר זה יתבאר בגמרא.
ב. באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה.
מצות עשה להפריש "מעשר בהמה" מכל הבהמות הטהורות שנולדו לאדם בכל שנה ושנה. (2) ואין מצרפין את הנולדים משנה אחת לנולדים משנה אחרת, אלא מעשרים את הנולדים באותה שנה, בפני עצמן. (3)
ובאחד באלול מתחילה ה"שנה החדשה" לענין דין זה. (4)
רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה, ולא באחד באלול. (5) ג. באחד בתשרי - ראש השנה:
לשנים, כפי שיתבאר בגמרא.
ולשמיטין. שנת השמיטה מתחילה באחד בתשרי. ומשנכנס תשרי אסור לזרוע ולחרוש מן התורה. (6)
וליובלות. גם שנת היובל מתחילה באחד בתשרי. ומשנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה. לנטיעה. לענין מנין שלשת השנים הראשונות של נטיעה, שבהן פירותיה אסורים באכילה ובהנאה משום ערלה. (7)
שאפילו נטיעה שנטעו אותה בחודש אב, מסתיימת שנתה הראשונה בסוף אלול, ומתחילים למנות לה שנה שניה לערלה מאחד בתשרי. (8)
ולירקות. לענין מעשר ירקות.
אין מעשרים ירקות שנלקטו בשנה אחת על ירקות שנלקטו בשנה האחרת. ובאחד בתשרי מתחילה שנה חדשה לענין דין זה. (9)
ד. באחד בשבט - ראש השנה לאילן. לענין מעשר פירות האילן, לפי שאין מעשרים מפרות שחנטו בשנה אחת, על פירות שחנטו בשנה אחרת. (10)
ובאחד בשבט מתחילה שנה חדשה לענין דין זה. (11).
וזהו כדברי בית שמאי.
אבל, בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו, בשבט, הוא ראש השנה לאילנות.
גמרא:
שנינו במשנה: באחד בניסן ראש השנה למלכים. והוינן בה: למלכים - למאי הלכתא? לשם מה קבעו חכמים יום מיוחד שבו מתחילה שנת המלכים? ומדוע לא נמנה את השנה של כל מלך ומלך לפי היום שהתחיל למלוך בו? (12)
ומשנינן: אמר רב חסדא - הלכתא לשטרות! כדי שנוכל להבחין איזה שטר חוב נכתב לפני שעת ההלואה, והרי הוא שטר מוקדם, ואיזה שטר חוב נכתב אחרי ההלואה, והרי הוא שטר מאוחר.
וכמו דתנן במסכת שביעית [י ה]: שטרי חוב המוקדמין, אשר התאריך הכתוב בהם הוא לפני שעת ההלואה, (13) פסולין.
השטר פסול, וההלואה נחשבת כמלוה על פה בלבד, ולא כמלוה בשטר.
וההבדל בין מלוה בשטר למלוה על פה הוא לענין הזכות לגבות מקרקעות הלוה אם הן נמכרו לאדם אחר.
קרקעות אלו נקראות "נכסים משועבדים", ומלוה בשטר נגבה אפילו מנכסים משועבדים. אך מלוה על פה אינו נגבה אלא מנכסים שברשות הלוה עצמו, ולא מנכסים משועבדים. (14)
ואילו שטרי חוב המאוחרין, שהתאריך הכתוב בהם הוא לאחר ההלואה - כשרין!
ואם היו מונים את שנת כל מלך ומלך לפי היום שהתחיל למלוך בו, יש חשש שמא הדיינים שהשטר בא לפניהם, ישכחו את התאריך המדוייק שהתחיל בו המלך למלוך, ולא ידעו אם השטר שהגיע לפניהם הוא מוקדם או מאוחר.
כגון: שטר שבא לפני הדיינים, וכתוב בו שההלואה היתה בחודש כסלו בשנה השלישית למלך. והעדים החתומים על השטר אומרים כי בשעה שהם חתמו על השטר לפי בקשת הלוה, הם לא ראו את ההלואה, ואין הם זוכרים אם ההלואה היתה לפני כתיבת השטר או אחריו, אבל הם זוכרים שההלואה היתה בתמוז, בשנה השלישית למלך.
הרי, אם הדיינים לא זוכרים את התאריך שבו התחיל המלך למלוך, אי אפשר להם לדעת אם השטר מוקדם, ופסול, או מאוחר, וכשר.
שהרי, אם המלך התחיל למלוך לאחר כסלו ולפני תמוז, נמצא כי חודש תמוז, שבו נעשתה ההלואה, הוא לפני כסלו שבו נכתב השטר [ודבר זה הוא בכל שנות המלך הזה]. והרי השטר הזה שטר מאוחר, וכשר הוא.
אבל אם המלך התחיל למלוך לאחר תמוז ולפני כסלו, נמצא שכסלו מוקדם לתמוז בכל שנות המלך הזה, והרי השטר מוקדם, ופסול הוא. (15).
ולכן, תיקנו חכמים, שיהיה יום קבוע בשנה למנין שנות המלכים. ותאריך זה לא ישכח מהדיינים. (16).
תנו רבנן: מלך שעמד, אם התחיל למלוך אפילו בעשרים ותשעה באדר, הרי כיון שהגיע אחד בניסן - עלתה לו שנה. הסתיימה בתאריך זה שנתו הראשונה, ומעתה מונים לו את שנה שניה.
ואם לא עמד אלא באחד בניסן - אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר, בשנה הבאה.
והגמרא מבארת מה באה הברייתא להשמיענו:
אמר מר בברייתא: מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר, הרי כיון שהגיע אחד בניסן - עלתה לו שנה.
דף ב:
ומבארינן: הא (תחילת העמוד) קא משמע לן, את זה בא התנא להשמיענו: דניסן ראש השנה למלכים, ואפילו יום אחד בשנה [כט אדר] חשוב שנה [ומשהגיע א' ניסן מונים שנה שניה]. (17)
עוד שנינו בברייתא: ואם לא עמד אלא באחד בניסן - אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר.
ומקשינן: פשיטא! שהרי דבר זה פשוט ומובן מאליו! ומדוע היה עולה בדעתנו לומר שימנו לו שנה חדשה?
ומתרצינן: לא צריכא, לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דבר זה, אלא באופן דאימנו עליה, שכבר נמנו וגמרו השרים למנותו מחודש אדר, אלא שבפועל מינוהו באחד בניסן.
מהו דתימא שמא תאמר, כיון שההחלטה על המינוי כבר היתה בחודש אדר לפניו, נימנו ליה תרתי שנין, נמנה למלך את שנתו השניה מאחד בניסן הראשון, היות שהיה ברור כבר באדר שהוא עומד למלוך והרי זה כאילו הוא כבר מלך.
קא משמע לן התנא שאין מונים לו אלא משעת מלכותו בפועל, ואין מונים לו החל מא' ניסן אלא שנה אחת.
תנו רבנן:
א. מת המלך באדר, ועמד מלך אחר תחתיו באותו אדר - מונין שנה לזה ולזה. והבא לכתוב שטר בחודש אדר אחרי שמלך המלך השני, יכול לכתוב בשנה פלונית למלך שמת. וגם יכול לכתוב בשנה ראשונה למלך החדש. (18)
ב. ואם מת המלך בניסן, ועמד אחר תחתיו באותו ניסן -
מונין שנה לזה ולזה. והבא לכתוב שטר אחרי שמלך המלך השני, יכול הוא למנות למנין השנים של הראשון שמת, (19) או לשנה הראשונה למלך החי.
ג. ואם מת המלך באדר, ועמד אחר תחתיו בניסן -
מונין את השנה הראשונה שלפני ניסן, כשנת המלכות למלך הראשון.
ואילו את השנה השניה, מאחד בניסן והלאה, מונים כשנת המלכות הראשונה למלך השני.
ועתה מבארת הגמרא מה בא התנא בברייתא להשמיענו:
אמר מר בברייתא: מת המלך באדר, ועמד אחר תחתיו באותו אדר, מונין שנה לזה ולזה.
ומקשינן: פשיטא! הרי דבר זה הוא מובן מאליו! כי מדוע היה עולה בדעתנו לומר שלא ימנו שנה לזה ולזה? ומתרצינן: מהו דתימא, שמא תאמר, שתא לבי תרי - לא מנינן! אין מונים את אותה השנה לשני מלכים, אלא מונים אותה רק לאותו המלך שמלך בתחילת השנה, וממשיכים ומונים שנה זו לו בלבד. (20)
לכן קא משמע לן התנא שמונים שנה לזה ולזה.
עוד שנינו בברייתא: מת בניסן ועמד אחר תחתיו באותו ניסן - מונין שנה לזה ולזה.
ומקשינן: פשיטא! ומדוע טרח התנא להשמיענו דבר זה?
ומתרצינן: מהו דתימא, שמא תאמר, דכי אמרינן מה שאמרנו שיום אחד בשנה חשוב שנה, הוא רק בסוף השנה. וכגון מלך שהתחיל למלוך באדר, משהגיע אחד בניסן מונים לו שנה שניה, כי היום האחרון שבסוף השנה [כט אדר] חשוב לו כשנה שלימה.
אבל מלך שמלך יום אחד בתחילת השנה, ומת - לא אמרינן שמלכותו ביום הראשון בלבד חשוב כאילו הוא זה שמלך כל השנה. ומשעה שמת אין כותבין בשטר את השנה הזאת על שמו. (21)
לכן קא משמע לן התנא שמונים שנה לזה ולזה.
עוד שנינו בברייתא: מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן - מונין את השנה הראשונה שלפני ניסן לראשון, ואת השניה שמאחד בניסן והלאה מונים לשני.
ומקשינן: פשיטא! ומדוע טרח התנא להשמיענו דבר זה?
ומתרצינן: לא צריכא, לא הוצרך התנא להשמיענו זאת, אלא באופן דאימנו עליה מאדר. שכבר נמנו וגמרו השרים באדר למנותו למלך, וגם מלך בן מלך הוא, והמלכות עוברת בירושה מהאב אל הבן. (22)
הילכך, מהו דתימא, שמא תאמר, נחשיב את חודש אדר כאילו הוא כבר מלך בו, ומשהגיע ניסן נימנו ליה תרתין שנין [נמנה לו שנתיים למלכותו]. (23).
קא משמע לן התנא שאין מונים לו אלא שנה אחת.
הגמרא מבארת מנין למדה המשנה ששנת המלכים מתחילה באחד בניסן:
אמר רבי יוחנן: מנין למלכים שאין מונין להם את שנות מלכותם אלא מניסן?
שנאמר [מלכים א ו]: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים. בשנה הרביעית בחדש זיו [אייר] הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל". (24)
ומקרא מסורס הוא, וכך כוונת הכתוב: בשנה הרביעית למלוך שלמה על ישראל, בחדש זיו, שהוא החדש השני. (25)
והמקרא הזה קורא לשנה זו שנת ארבע מאות ושמונים ליציאת מצרים, ושנת הארבע למלכות שלמה.
מקיש הכתוב את מלכות שלמה ליציאת מצרים. (26) מה יציאת מצרים, כשם שאת השנים אשר מונים מיציאת מצרים, מתחילים מניסן - אף מלכות שלמה מתחילים למנות את שנות המלכות מניסן. (27)
ומקשינן: ויציאת מצרים גופה - מנלן דהחל מניסן מנינן!?
דילמא, שמא גם אותה - מתשרי מנינן!?
ואף על פי שבני ישראל יצאו ממצרים בניסן, בכל זאת משהגיע תשרי התחילה השנה השניה. שהיות ותשרי הוא ראש השנה לשנים הנמנות לבריאת העולם, הוא גם ראש השנה לשנות יציאת מצרים.
ומתרצינן: לא סלקא דעתך. לא יעלה על דעתך לומר כך!
דכתיב [במדבר לג]: "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה', וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בחדש החמישי, באחד לחדש".
החדש החמישי המוזכר כאן הוא אב, שהוא חמישי מניסן.
שנאמר [שמות יב ב]: "החדש הזה [ניסן] לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". מכלל, שכל שאר החדשים שנזכרו בתורה בדרך של מנין [כגון חמישי שישי], כולם נמנים מניסן, שהוא הראשון. (28)
אך שנת הארבעים המוזכרת כאן, יש לדון בה האם היא התחילה בניסן או בתשרי. והגמרא מוכיחה והולכת ששנת הארבעים התחילה בניסן.
וכתיב [דברים א] "ויהי בארבעים שנה [ליציאת מצרים], בעשתי עשר חדש, באחד לחדש, דבר משה אל בני ישראל".
והיינו, שמשה התחיל לומר לבני ישראל את ספר משנה תורה, שהוא ספר דברים. (29)
וחודש זה הוא חודש שבט, שהוא החודש האחד עשר במנין החודשים, החל מניסן.
והגמרא נוקטת עתה שמיתת אהרן היתה לפני שמשה אמר לבני ישראל את משנה התורה. ולהלן הגמרא תשאל, מנין לנו שאכן כך היה.
מדקאי, מכך שהפסוק הראשון מדבר באב, וקרי לה "שנת ארבעים".
ואילו הפסוק השני קאי, מדבר, בשבט, וקרי גם לה "שנת ארבעים".
מכלל, דראש השנה ליציאת מצרים - לאו תשרי הוא!
שהרי אם ראש השנה ליציאת מצרים היה בתשרי, בהכרח שחודש שבט שאחריו שבו אמר משה את משנה התורה, היה בשנת הארבעים ואחת. (30)
ומקשינן: בשלמא היאך קרא, נכון הוא שהפסוק הראשון שהבאנו [בענין מיתת אהרן], הרי הכתוב מפרש דליציאת מצרים הוא מונה את השנים.
אלא האי, הפסוק השני, בענין משנה התורה - ממאי דלמנין יציאת מצרים הוא מונה ארבעים שנה?
דילמא, שמא הכתוב הזה מונה ארבעים שנה להקמת המשכן, שהיה בשנה השניה ליציאת בני ישראל ממצרים.
ויתכן, שמיתת אהרן היתה בחודש אב בשנת הארבעים ליציאת מצרים. ומשה אמר לאחר מכן את משנה תורה, בחודש שבט, בשנת הארבעים להקמת המשכן!
ומתרצינן: כדאמר רב פפא, כשם שרב פפא אמר להלן [ג ב] על פסוק שמוזכר בו שנת עשרים סתם שלומדים "שנת עשרים - שנת עשרים" לגזרה שוה ממקום אחר, כדי לדעת מהי שנת העשרים.
הכא נמי, גם כאן ביחס לזמן אמירת משנה תורה לומדים את "שנת ארבעים" מ"שנת ארבעים" שבמיתת אהרן, לגזרה שוה:
מה כאן, כשם שכאן במיתת אהרן, שנת הארבעים האמורה בה היא נמנית ליציאת מצרים - אף כאן באמירת משנה תורה, שנת הארבעים האמורה בה, נמנית היא ליציאת מצרים.
ועדיין יש להקשות קושיא אחרת:
וממאי, מנין דמעשה מיתת אהרן דחודש אב קדים לאמירת משנה תורה שהיתה בשבט?
דילמא [שמא] מעשה אמירת משנה תורה דשבט קדים, והיה לפני מיתת אהרן?
ואדרבה, נאמר שבאחד בתשרי מונים שנה חדשה ליציאת מצרים, ולכן אמירת משנה תורה בשבט, ומיתת אהרן באב, שניהם היו בשנת הארבעים ליציאת מצרים!
ומתרצינן: לא סלקא דעתך! לא יעלה בדעתך לומר שאמירת משנה תורה קדמה למיתת אהרן:
משום דכתיב [שם פסוקים ג ד] בענין אמירת משנה תורה:
"ויהי בארבעים שנה. דבר משה אל בני ישראל. אחרי הכותו את סיחון".
ומוכח שאמירת משנה תורה היתה אחרי כיבוש ממלכת סיחון.
והרי כי נח נפשיה דאהרן - אכתי הוה סיחון קיים! הרי כאשר מת אהרן עדיין סיחון היה חי, ובהכרח שאהרן מת לפני אמירת משנה תורה.
ומנין שכאשר מת אהרן עדיין היה סיחון חי?
דף ג.
דכתיב [במדבר כא א]: (תחילת העמוד) "וישמע הכנעני מלך ערד, וילחם בישראל". (31)
ודרשו חכמים: מה שמועה שמע הכנעני, שמכוחה הוא בא להלחם בישראל?
שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני הכבוד שהיו מגינים על ישראל במדבר. וכסבור היה שניתנה רשות מהקב"ה להלחם בישראל, כי אין הוא מגן עליהם יותר.
ולהלן מבואר שהכנעני המוזכר בפסוק הוא סיחון.
והיינו דכתיב [במדבר כ כט]: "ויראו כל העדה כי גוע אהרן".
ואמר רבי אבהו: אל תקרי "ויראו" שמשמעותו שבני ישראל ראו.
אלא "וייראו", שמשמעותו: נראו בני ישראל ונגלו.
כלומר: נתגלו כל העדה, היות שגוע אהרן ונסתלקו אז ענני הכבוד.
ולמד רבי אבהו שאין קורין ויראו אלא וייראו, כדריש לקיש:
דאמר ריש לקיש: "כי" - משמש מתפרש בד' לשונות, אפשרויות:
א. אי [אם].
ב. דילמא [שמא].
ג. אלא.
ד. דהא, שהרי. כנתינת טעם לדבר [וכמו "מפני"]. (32)
ואם נפרש את "ויראו כל העדה כי גוע אהרן" כפשוטו, הרי אי אפשר לפרש את המילה "כי" באף אחת מארבעת האפשרויות.
ומכאן למד רבי אבהו שכוונת הפסוק היא לומר "וייראו", נתגלו בני ישראל "כי גוע אהרן" - שהרי גוע אהרן, ונסתלקו ענני הכבוד, ואז התגלו. (33)
ולמדנו מהפסוק "וייראו, כי גוע אהרן" שענני הכבוד נסתלקו משמת אהרן. ולזה התכוון הכתוב "וישמע הכנעני מלך ערד", שהכנעני מלך ערד [סיחון] שמע שאהרן מת. מכאן שסיחון היה חי בזמן מיתת אהרן.
ומקשינן: מי דמי? וכי יש להוכיח ממה שהכנעני מלך ערד חי בזמן מיתת אהרן, שגם סיחון חי באותה שעה?
והרי התם, שם [בפסוק "וישמע הכנעני"] מדובר במלך כנען, ואילו הכא, כאן [בענין משנה תורה] נאמר "אחרי הכותו את סיחון"!
ומתרצינן: תנא בברייתא: הוא סיחון - הוא בעצמו נקרא ערד, וכן הוא עצמו כנען ["הכנעני" המוזכר בפסוק]. (34)
ולמה נקרא בכל השמות הללו?
"סיחון" - שדומה לסייח (35) במדבר [שהוא קל ברגליו. ערוך].
"כנען" ["הכנעני"] - על שם מלכותו [שמלך על כנען].
ומה שמו? - "ערד" שמו.
איכא דאמרי [יש אומרים]: "ערד" - שדומה לערוד [חמור הבר] במדבר. "כנען" ["הכנעני"] - על שם מלכותו. ומה שמו? סיחון שמו.
ומאחר שהוכחנו שבזמן שאהרון מת עדיין היה סיחון חי, אם כן בעל כרחך שאמירת משנה תורה [שנאמר בה "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש". דבר משה. אחרי הכותו את סיחון"], היתה לאחר מיתת אהרן.
ומאחר שמיתת אהרן היתה בראש חודש אב, ומשנה תורה נאמר בחודש שבט שאחריו, ושניהם היו בשנת הארבעים, מוכח, שאין מונים את שנות יציאת מצרים מתשרי.
ומקשינן: אמנם יש להוכיח שראש השנה ליציאת מצרים אינו בתשרי. אבל יש להקשות, מנין לנו שהוא בניסן?
ואימא, עדיין אני יכול לומר שראש השנה ליציאת מצרים בחודש אייר הוא!
ומתרצינן: לא סלקא דעתך [לא יעלה בדעתך לומר כך]!
דכתיב [שמות מ]: "ויהי בחדש הראשון [בניסן] בשנה השנית [ליציאת מצרים] באחד לחודש הוקם המשכן".
וכתיב [במדבר י]: "ויהי בשנה השנית [ליציאת מצרים], בחדש השני [באייר], בעשרים בחדש, נעלה הענן מעל משכן העדות, ויסעו בני ישראל".
מדקאי, מזה שהכתוב המדבר על הקמת המשכן, עומד בניסן (36) וקרי לה לאותה שנה "שנה שנית".
והכתוב שמספר על כך נעלה הענן מעל המשכן קאי [עומד] באייר, ועדיין קרי לה "שנה שנית".
מכלל זה אתה למד דראש השנה ליציאת מצרים - לאו אייר הוא! [שהרי אם ראש השנה היה באחד באייר, אם כן בהכרח היה הכתוב צריך לומר שהענן נעלה מעל המשכן בשנה השלישית].
ומקשינן: אמנם לא יתכן שראש השנה ליציאת מצרים היה באייר, אבל יש להקשות: ואימא, אמור שראש השנה הוא בסיון!
ומתרצינן: לא סלקא דעתך! לא יעלה בדעתך לומר כן!
דכתיב [שמות יט]: בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים [בסיון]. ביום הזה באו מדבר סיני".
ואם איתא, ואם אכן ראש השנה ליציאת מצרים הוא באחד בסיון, הרי "בחדש השלישי בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים" - מיבעי ליה [היה ראוי לומר]. שהרי מסיון ואילך מתחילה השנה השניה!
ובהכרח, שראש השנה ליציאת מצרים אינו באחד בסיון.
ועד עתה הגמרא הוכיחה:
א. לא יתכן שראש השנה ליציאת מצרים חל בין אב לשבט [שהרי מיתת אהרן היתה באב, ומשנה תורה נאמר בשבט שאחריו, ושניהם בשנת הארבעים].
ב. לא יתכן שראש השנה ליציאת מצרים חל באייר [שהרי הקמת המשכן היתה בניסן. והענן נעלה באייר שאחריו, ושניהם בשנה השנית].
ג. לא יתכן שראש השנה ליציאת מצרים היה בסיון [שהרי נאמר "בחדש השלישי לצאת בני ישראל", ולא נאמר "בשנה השנית"].
ומקשינן: ואימא, אמור, שראש השנה ליציאת מצרים, הוא בחודש תמוז. ואימא אב. ואימא אדר.
שהרי לגבי שלושת החדשים הללו לא הבאנו כל הוכחה שראש השנה ליציאת מצרים אינו חל בהם, ומנין לנו שראש השנה ליציאת מצרים הוא באחד בניסן? (37)
אלא, אמר רבי אלעזר, אין צורך ללמוד את שנות שלמה המלך מיציאת מצרים.
אלא אפשר ללמדם מהכא, מהפסוק זה [דברי הימים ב, ג ב]:
"ויחל [שלמה] לבנות [את בית המקדש] בחדש השני, בשני, בשנת ארבע למלכותו". ויש לעיין: מאי "בשני"? הרי כבר נאמר "בחדש השני", ולמה חזר הכתוב ואמר "בשני"?
לאו, הלא כך הוא המובן: בחודש השני [אייר], שהוא החודש השני במנין החודשים לאחר חודש ניסן, שהוא הירח שמונין בו למלכותו?!