חברותא על ראש השנה· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - ראוהו בית דין · דף כט:
ברכת הלחם, "המוציא לחם מן הארץ", של אכילת מצה בליל פסח, שמברכים לפני אכילתה.
וכן ברכת היין של קידוש היום, שמברכים לפני הקידוש -
מהו שיברך, ויוציא בהן אחרים:
בברכת "על אכילת מצה", או בברכת הקידוש "מקדש ישראל והזמנים", אין ספק שאף על פי שיצא, מוציא את חבירו, שהרי ברכות חובה הן. (102)
אך לענין ברכת המוציא שבאכילת מצה, וברכת היין שבקידוש, יש להסתפק:
האם כיון דברכה זו חובה היא, שהאדם חייב באכילת מצה בליל פסח, ובשתיית היין בקידוש, ובעל כרחו הוא צריך לברך לפניהם, לפיכך נאמר בהן דין ערבות, ומפיק, והרי הוא מוציא את חבירו, אף על פי שהוא עצמו כבר יצא ידי חובתו.
או דלמא כיון שברכה על הלחם ועל היין לאו חובה בפני עצמה היא, אלא משום שנהנה הוא מברך, דנים את הברכות האלו כשאר ברכות הנהנין. (103) ומביאה הגמרא ראיה לפשוט את הספק:
תא שמע, שאף ברכות אלו נידונות כברכות חובה, וגם אם יצא - מוציא:
דאמר רב אשי: כי הוינן בי רב פפי, כאשר היינו בביתו של רב פפי הוה מקדש לן, היה מקדש ומוציא אותנו ידי חובתנו.
וכי הוה אתי אריסיה מדברא, וכאשר מאוחר יותר, כשהגיעו אריסיו של רב פפי מן המדבר, הוה מקדש להו. היה חוזר ומקדש להוציאם ידי חובתם.
ומכאן שאף על פי שיצא ידי חובתו בקידוש, חוזר ומוציא אחרים אף בברכת בורא פרי הגפן. וכן לענין המוציא על המצה, שהרי דיניהם שוים.
תנו רבנן: לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין, ויברך המוציא להוציאם, שהרי אין הם מחויבים בדבר, שהרי יכולים הם שלא לאכול, אלא אם כן הוא אוכל עמהם, שאז הוא מחויב בדבר.
אבל, פורס הוא לבניו ולבני ביתו, ומברך המוציא להוציאן, כדי לחנכן במצות.
כיון שאיסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן, התירו לעשות כן לצורך חינוך. (104)
ובברכת ההלל ובברכת המגילה - אף על פי שיצא מוציא, שהרי הכל חייבים בהן, וכל ישראל ערבים זה לזה.
הדרן עלך פרק ראוהו בית דין