חברותא על ראש השנה· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - ראוהו בית דין
הפרק שלפנינו עוסק ברובו בדיני שופר, אך המשנה הראשונה עדיין עוסקת בהלכות קדוש החדש:
מתניתין:
ראוהו בית דין וכל ישראל, (1) את חידוש הלבנה, ביום השלשים.
או שראוהו שני עדים, ונחקרו העדים בבית דין ונמצאו עדי אמת.
ולא הספיקו בית דין לומר "מקודש" עד שחשיכה, ושקעה החמה, והגיע ליל השלושים ואחד - הרי חודש זה מעובר, (2) בן שלשים יום. ויהיה ראש חודש רק למחרתו, ביום השלשים ואחד.
ראוהו בית דין בלבד, ואין עדים אחרים בדבר. הרי אף על פי שכל הדיינים ראוהו, בכל זאת - יעמדו שנים מתוך הדיינים, ויעידו בפניהם של שאר הדיינים, ויאמרו "מקודש" "מקודש".
ומדובר כאן שיש שלשה דיינים, מלבד השניים המעידים. (3) ובגמרא יתבאר טעם הדבר.
ואם ראוהו שלשה בלבד, והן בית דין - יעמדו השנים [מתוך השלשה] לעדות, ויושיבו שני דיינים מחבריהם שאינם מבית הדין, אצל היחיד, ויהיו בסך הכל שלשה דיינים.
ויעידו השנים בפניהם, ויאמרו "מקודש מקודש".
ומדוע הוצרכו להוסיף שני דיינים אל היחיד?
מפני שאין היחיד נאמן על ידי עצמו לומר מקודש.
גמרא:
שנינו במשנה: ראוהו בית דין וכל ישראל, ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר.
ומקשינן: למה לי למיתנא "ראוהו בית דין וכל ישראל"? מדוע המשנה הוסיפה שראוהו כל ישראל? הרי כבר ראוהו בית דין, ויכלו לקדש את החדש אף בלא ראיית כל ישראל!
ומתרצינן: איצטריך התנא הוצרך להוסיף זאת, משום דסלקא דעתך אמינא [היה עולה בדעתך לומר] שכאשר ראוהו אף כל ישראל משתנה הדין.
כי הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל - איפרסמא לה, ולא ליעברוה! התפרסם שהירח נראה ביום שלשים, וראוי שיתקדש החודש מכח הפרסום הזה, ולא יעברוהו.
לכן קא משמע לן, השמיענו התנא, כי מאחר ולא אמרו בית דין "מקודש" אין הוא מתקדש, אלא מעברים את החדש.
שנינו בהמשך המשנה: [ראוהו בית דין וכל ישראל] נחקרו העדים.
והגמרא הניחה שהכל ענין אחד הוא. וכוונת המשנה לומר שראוהו כל ישראל, ואף העידו עדים לפני בית דין, ונחקרה עדותן.
ומקשינן: וכיון דתנא ליה, מאחר ששנינו "ראוהו בית דין וכל ישראל". אם כן, "נחקרו העדים" - למה לי? מדוע הוצרכו לחקור את העדים? והרי ידוע לכל שעדותם נכונה! ומתרצינן: הכי קאמר, כך התכוין התנא לומר: "ראוהו בית דין וכל ישראל".
אי נמי, או שלא ראוהו בית דין אלא עדים, ונחקרו העדים, ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה - הרי זה מעובר.
ותמהינן: וכיון דתנא, היות ושנינו כי כאשר ראוהו בית דין וכל ישראל, אם לא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר - למה לי למיתנייה את חקירת העדים כלל!?
למה הוצרך התנא להשמיע שאף כשנחקרו העדים הדין כך?
והרי קל וחומר הוא: אם כאשר ראוהו כל ישראל והדבר התפרסם, אין אומרים מקודש אלא ביום, ולא כשחשיכה, כל שכן כשרק נחקרו העדים, (4) וחשכה, שאין מקדשים אלא ביום!
ומתרצינן: איצטריך להשמיענו גם בנחקרה עדותם וחשכה, שאין מקדשים.
כי סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר, שתיהוי חקירת העדים כתחילת דין, ואמירת "מקודש" "מקודש" כגמר דין.
והואיל ותחילת הדין היתה ביום לא יעברו את החודש, אלא יגמרו את הדין בלילה, ולקדשי בליליא. יקדשו את ראש חדש בלילה, ויאמרו שהוא מקודש למפרע ביום השלשים, ועל פי חשבון זה יקבעו את המועדות.
מידי דהוה אדיני ממונות, כשם שכך נוהג הדין בדיני ממונות, וכדלהלן:
דתנן [סנהדרין לב א] בענין דיני ממונות:
דיני ממונות דנין ביום, וכיון שהתחילו לדון ביום - גומרין אותם אפילו בלילה.
ולכן היה מקום לומר כי הכא נמי מקדשין בליליא. שגם לענין קידוש החדש, כאשר נחקרה העדות ביום, יהיו מקדשים את החדש בלילה, למפרע.
קא משמע לן, השמיענו התנא שאין בית דין אומרים "מקודש" בלילה.
ומקשינן: מדוע אין בית דין מקדשין את החדש בלילה?
ואימא הכי נמי, שאכן קידוש החדש יהיה שוה לדיני ממונות!
ומתרצינן: אמר קרא [תהילים פא]: "כי חק לישראל הוא, משפט לאלהי יעקב".
ופסוק זה נדרש לעיל [ח ב] על קדוש החדש.
אימת הוי "חק", אימתי קידוש החדש נקרא "חק"?
רק בגמר דין!
וקא קרי ליה רחמנא "משפט", דהיינו תחילת דין. ללמדך: מה "משפט" הוא רק ביום, אף הכא נמי, גמר דין של קידוש החודש, אינו נעשה אלא ביום!
שנינו במשנה: ראוהו בית דין בלבד, אף על פי שכל הדיינים ראוהו, בכל זאת יעמדו שנים מתוך הדיינים ויעידו בפניהם של שאר הדיינים.
ומקשינן: ואמאי, למה יעמדו שנים ויעידו? הלא כולם ראוהו, ויקדשוהו כולם על סמך ראייתם!
שהרי לא יתכן שתהא שמיעה שבית דין שומעים עדות מאחרים יותר גדולה [חשובה] מראייה שהם ראו בעצמם.
שהרי בענין קידוש החדש לא נאמר בתורה שצריך עדות, אלא נאמר "החדש הזה" [שמות יב], ודרשינן [לעיל כ א] "כזה ראה - וקדש"! (5) ומשנינן: אמר רבי זירא: המדובר במשנתנו הוא בכגון שראוהו בית דין בלילה, ואין מקדשים את החדש בלילה.
ולמחרת, בשעה שהם באים לקדש את החדש, אינם רואים אז את הלבנה. הלכך הם זקוקים שיעידו בפניהם. (6)
שנינו במשנה: ראוהו שלשה בלבד והן בית הדין כולו - יעמדו שנים מן הדיינים ויעידו. ויושיבו מחבריהם דיינים אחרים אצל היחיד. וכו'.
ותמהינן: ואמאי? מדוע צריכים שנים לעמוד ולהעיד?
הכי נמי, נימא, אף כאן נאמר שיקדשוהו כולם בראייתם. שהרי לא יתכן שתהא שמיעה של העדים, גדולה מראייה שראו בית דין עצמם! וכי תימא, ואם תרצה לתרץ שהכא נמי מדובר בכגון שראוהו בלילה.
אם כן קשה: היינו - הך! הרי זה ממש כמו ששנינו לעיל: ראוהו בית דין, יעמדו שנים!
ולמה הוצרך התנא להוסיף ולשנות "ראוהו שלשה, והן בית דין"?
ומתרצינן: אכן גם כאן מדובר כשראוהו בלילה.
וסיפא אצטריכא ליה. בגלל סוף הקטע הזה [המדבר בשלשה דיינים בלבד] שנה התנא את כולו.
שכך שנינו בסיפא: "דאין היחיד [הדיין שנותר יחידי משני חבריו המעידים], נאמן על ידי עצמו". דסלקא דעתך אמינא, שהיה עולה על דעתך לומר: הואיל ותניא: דיני ממונות בשלשה דיינים, ואם היה דיין מומחה, מנוסה וחכמתו ידועה לרבים [נמוק"י תחילת סנהדרין בשם העיטור], הרי הוא דן אפילו ביחיד.
הלכך הכא נמי, אף כאן בענין קידוש החדש, אם היה מומחה, ניקדשיה לחודש ביחידי מומחה.
לכן, קא משמע לן, השמיענו התנא, שיחיד מומחה אינו מספיק לקידוש החודש.
ומקשינן: מדוע באמת יחיד מומחה אינו מספיק לקידוש החדש?
ואימא הכא נמי, שיחיד מומחה מקדש את החוד ביחיד, כשם שהוא דן דיני ממונות ביחיד!
ומתרצינן: אין לך מומחה הידוע לרבים בישראל יותר ממשה רבינו.
ובכל זאת קאמר ליה הקב"ה: אל תקדש את החדש עד דאיכא אהרן בהדך, עד שאהרן יהיה עמך.
דכתיב [שמות יב]: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר: החדש הזה לכם"
- עדות זו תהא מסורה לכם, שתהיו אתם הדיינים בדבר, ותקדשו את החודש.
והיות שאין עושים בית דין שקול, כדי שאם יתחלקו הדיינים בדעותיהם לא יהיה מצב שכל צד שקול לחבירו, לפיכך מוסיפים עליהם עוד דיין אחד, והרי הם שלושה. [תוספות, ריטב"א].
ומשנתנו, שאמרה כי הדיינים שראו את חידוש הלבנה יכולים לקדש את החדש, באה למימרא [לומר] ד"עד נעשה דיין". שאף מי שראה עדות בדבר, ויכול להעיד על כך, הרי הוא כשר להיות דיין באותו נידון.
שהרי כל הדיינים ראו את חידוש הלבנה. ובכל זאת מקצתם נעשים דיינים ואומרים "מקודש". (7)
והוינן בה: לימא, האם ניתן לומר שמתניתין משנתנו היא דלא כדעת רבי עקיבא, דלהלן?
דתניא: סנהדרין שראו אדם אחד שהרג את הנפש.
דף כו.
מקצתן נעשו עדים, ואפילו אם ראו את הדבר ביום, אין הם יכולים לפסוק על ידי ראייתם בלבד, משום שנאמר [דברים יז]: "על פי שנים עדים יומת המת". (8) [רש"י].
אלא, יעידו בפני חבריהם, ומקצתן, מחבריהם, נעשו דיינין, דברי רבי טרפון.
רבי עקיבא אומר: כולן נעשין עדים, מאחר שהם ראויים להעיד, ו"אין עד נעשה דיין"!
ולדעת רבי עקיבא, לכאורה אף במשנתנו נפסלו הדיינים מלקדש את החדש, מאחר שהם ראו את חידוש הלבנה, וראויים להעיד על כך.
ומסקינן: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כרבי עקיבא היא, יש ליישב את דברי משנתנו:
כי עד כאן לא קאמר רבי עקיבא התם, שם, שהראוי לעדות פסול לדון, אלא רק בדיני נפשות.
משום דרחמנא אמר בענין דיני נפשות [במדבר לה]: "ושפטו העדה, [בית דין] והצילו העדה".
מכאן שבית דין צריכים להפך בזכות הנידון, ולנסות להצילו.
וכיון דחזיוהו דקטל נפשא - לא מצו חזו ליה זכותא.
שהיות והם ראוהו הורג נפש, הרי הם לא יוכלו למצוא לו זכות ולהצילו ממיתה, ולכן רבי עקיבא פסלם לדון. (9)
אבל הכא, בקידוש החדש, שאין צורך לחפש בזכות אדם כלשהו, אפילו רבי עקיבא מודה שהראוי להעיד כשר לדון.
זאת, אם לא העיד ממש. אבל שני עדים המעידים, אינם כשרים לשבת עם חבריהם ולומר "מקודש" [רש"י].
מתניתין:
ממשנה זו ועד סוף הפרק, עוסקת המשנה בהלכות תקיעת שופר:
כל השופרות כשרים לתקיעת שופר בראש השנה, בין שופר של איל [כבש זכר] ובין של יעל.
חוץ משופר של פרה, שהוא פסול, מפני שהוא נקרא "קרן", ולא "שופר". (10)
ובענין התקיעה שביום הכיפורים של יובל נאמר "והעברת שופר תרועה", ותקיעת ראש השנה נלמדת מתקיעת היובל בגזירה שוה, שבשניהם נאמר בתורה "שביעי" [להלן לד א].
אמר רבי יוסי: והלא כל השופרות נקראו "קרן", ואף שופר של איל נקרא כן, שנאמר [יהושע ו]: "במשוך בקרן היובל". ויובל הוא איל, כמבואר בגמרא. הרי למרות שקרן האיל נקראת קרן, בכל זאת היא כשירה לתקיעת שופר, ואם כן, אף קרן הפרה כשרה לתקיעת שופר.
גמרא:
ותמהינן: הרי שפיר קאמר רבי יוסי שקרן הפרה כשרה לתקיעה. שהרי הוא הוכיח את דבריו, ומה רבנן יענו על כך?
ומתרצינן: ורבנן יענו: כל השופרות גם אקרו [נקראו] שופר וגם אקרו קרן.
ואילו קרן דפרה רק קרן אקרי, אבל שופר לא אקרי.
דכתיב [דברים לג]: "בכור שורו - הדר יש לו.
וכמו קרני ראם, הם קרניו של בכור שורו".
והוא הדין קרן הפרה, שהיא הנקבה של מין השוורים.
ורבי יוסי אמר לך: קרן דפרה נמי מצינו דאקרי שופר.
דכתיב [תהילים סט]: "ותיטב לה' תפילתי
- משור פר".
ויש לשאול למה נאמר גם שור וגם פר?
אם נאמר "שור" - למה נאמר "פר".
ואם פר - למה נאמר שור?
אלא, בהכרח, מאי היא המשמעות של "משור פר"?
הרי זה כאילו נאמר "משופר"!
כלומר, תפלתי תיטב לה' יותר מאשר תקיעת שופר של פר, שבו דיבר הכתוב לפי פשוטו של מקרא [מהרש"א].
ומכאן, שאף קרנו של הפר נקראת שופר.
וקשה על דעת רבנן, הסוברים שקרנו של הפר לא נקראת בכלל שופר.
ומבארינן את דעת רבנן: ורבנן, הם סוברים כדרב מתנה.
דאמר רב מתנה: מאי "שור פר"?
לומר, שהשור האמור בפסוק, למרות שהוא רק "בן יומו", כבר הוא קרוי "פר".
שהוא גדול כפר בן שלש שנים, והוא שור של מעשה בראשית שנברא בקומתו המלאה.
אבל שור רגיל, אינו נקרא פר לפני השנה השלישית.
עולא אמר: היינו טעמא דרבנן, זהו טעמם של רבנן, האומרים ששופר של פרה פסול, כדרב חסדא. דלהלן:
דאמר רב חסדא: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לקודש הקדשים [ביום הכיפורים] לעבוד בהם עבודה, כשם שהוא עובד בהם כל ימות השנה?
לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. והזהב הוא קטיגור, מפני שבני ישראל עשו בצאתם ממצרים עגל זהב לעבודה זרה, ולכן אין הוא נעשה סניגור לכפר על עוונותיהם בעבודות הנעשים בקדש הקדשים. [כי הוא מזכיר את עון העגל (11)].
ולפיכך, אף שופרו של העגל אינו יכול להעשות סניגור בתקיעת שופר, ואף קרן הפר והפרה הרי הם קרני עגלים שגדלו, ולפיכך הם פסולים.
ותמהינן: וכי לא יכול קטיגור להעשות סניגור?!
והא איכא, והרי יש את דם הפר, שהיו מזים אותו בקדש הקדשים ביום הכיפורים, והרי הוא קטיגור, שמזכיר את חטא העגל, ובכל זאת הוא נעשה סניגור!
ומתרצינן: הואיל ואשתני, אשתני. הואיל והשתנה מראהו של הדם, ואין ניכר בו שהוא מן הפר, השתנה גם דינו, והרי הוא ראוי להקרבה בפנים.
ועוד תמהינן: והא איכא, והרי יש בבית המקדש ארון וכפורת וכרוב, שכל אלו עשויים מזהב, ואין אומרים בהם "אין קטיגור נעשה סניגור"!
ומתרצינן: "חוטא - בל יקריב" ! קאמרינן. דוקא האדם לא יקריב את הזהב למקדש, מפני שהוא חטא בו. ולכן, אין הכהן נכנס בבגדי זהב שעליו. אבל מותר שיהיה שם זהב בלא הקרבת האדם, ולכן היה שם ארון, כפורת וכרובים מזהב.
ועוד תמהינן: והא איכא, והרי יש כף ומחתה העשויים זהב, שכהן גדול הכניסם לקדש הקדשים [ביום הכיפורים] לצורך הקטרת הקטורת, ומכאן שחוטא רשאי להכניס זהב לקדש הקדשים!
ומתרצינן: מותר לאדם להכניס בידיו זהב לקדש הקדשים, אף על פי שהזהב הוא קטיגור, כי "חוטא - בל יתנאה" ! קאמרינן. כל אשר אמרנו שאין קטיגור נעשה סניגור, לא אמרנו זאת אלא בבגדי זהב, שהם נוי לאדם, ואין ראוי לחוטא שיתנאה בהם.
וכן התוקע בשופר, אין ראוי לו שיתקע בשופר של פרה, מפני שהוא מתנאה ומרצה בו את אדוניו. (12)
ומקשינן: והא איכא בגדי זהב מבחוץ, והרי כהן גדול עובד במקדש בבגדי זהב מחוץ לקדש הקדשים, ומדוע לא נאמר בזה "אין קטיגור נעשה סניגור"?
ומתרצינן: מבפנים - קאמרינן. דוקא בעבודות שבפנים קדש הקדשים אמרנו שאין ראוי לקטיגור להיעשות סניגור.
ותמהינן: אם כן, איך אמר עולא, שטעמם של רבנן שאין תוקעים בשופר של פרה הוא משום שאין קטיגור נעשה סניגור?
הרי תקיעת שופר, נמי - מבחוץ הוא!
ומתרצינן: כיון דלזכרון הוא, היות ותקיעת השופר נעשית לזכרון לפני הקב"ה, להכניס את תפלתם של ישראל לפניו (13) - כבפנים דמי! כעבודה שבפנים קדש הקדשים היא.
ומקשינן על תירוצו של עולא:
והא תנא "מפני שהוא קרן" - קאמר!
הלא התנא ששנה את משנתנו הסביר שטעמו הוא משום ששופר הפרה נקרא "קרן", ולא כפי שאמר עולא שטעמו משום שאין קטיגור נעשה סניגור!
ומתרצינן: "חדא, ועוד" קאמר.
התנא אמר שיש שני טעמים לפסול את קרן הפרה:
חדא [טעם אחד]: משום דאין קטיגור נעשה סניגור.
ועוד טעם: מפני שהוא נקרא קרן.
ומשמע לעולא שהטעם שהוזכר במשנה, ששופר של פרה פסול מפני שהוא נקרא קרן - הוא טעם חלוש בפני עצמו, ולפיכך הוסיף טעם נוסף לחזק את הדבר. (14)
ורבי יוסי, המכשיר קרן פרה לתקיעת שופר, אמר לך מענה, על שתי טענותיהם של חכמים:
א. דקא אמרת, זה אשר טענתם שאין קטיגור נעשה סניגור, יש לדחות, כי הני מילי מבפנים, הדברים אמורים רק בקדש הקדשים.
והאי שופר - מבחוץ הוא.
ב. ודקא אמרת, וזה אשר טענתם ששופר של פרה פסול מפני שהוא נקרא "קרן", יש לדחות, שכל השופרות נמי אקרו [נקראו] "קרן". וכדלעיל.
אביי אמר: היינו טעמייהו דרבנן, זהו טעמם של רבנן הפוסלים שופר של פרה:
משום ש"שופר" אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה שופרות.
והא קרן דפרה, כיון דקאי גילדי גילדי, שבכל שנה ושנה נוסף בו כעין גלד בפני עצמו - מתחזי הרי התוקע בו נראה כאילו הוא תוקע בשנים ושלשה שופרות המחוברים זה לזה.
כי בסופו של שופר אחד, מתחיל השופר השני, ובסופו של השני ממשיך השלישי.
ותמהינן על אביי: והא תנא, "מפני שהוא "קרן" - קאמר"!
הלא טעמם של רבנן מפורש במשנתנו "מפני שהוא קרן", ולא מפני שהוא דומה לשנים ושלשה שופרות!
ומתרצינן: "חדא, ועוד" קאמר. התנא אמר שיש שני טעמים לפסול את קרן הפרה:
חדא - דשופר אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה שופרות כאחד, ושופר הפרה הרי הוא כשנים ושלשה שופרות.
ועוד - מפני שהוא נקרא "קרן" ולא שופר.
ואילו רבי יוסי, המכשיר קרן של פרה לתקיעת שופר, אמר לך מענה על שתי טענותיהם של חכמים:
א. דקאמרת, זה אשר טענתם כי "שופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות" יש לדחות, שקרן הפרה אף על פי שהיא עשויה גלדים גלדים, בכל זאת כיון דמחברי אהדדי, שהגלדים מחוברים זה לזה - שופר אחד הוא!
ב. ודקאמרת, וזה אשר טענתם ששופר של פרה פסול מפני שהוא קרן, יש לדחות שכל השופרות נמי אקרו נקראו קרן, כדלעיל.
שנינו במשנה: אמר רבי יוסי: והלא כל השופרות נקראו קרן, ואף שופר של איל, שנאמר: "במשוך קרן היובל". ויובל הוא איל.
והוינן בה: מאי משמע דהאי "יובלא" לישנא ד"דכרא" הוא?
כיצד למדנו מן המקרא הזה שה"יובל" שהוזכר בפסוק זה הוא איל?
ומתרצינן: דתניא: אמר רבי עקיבא: כשהלכתי לערביא, היו קורין לדכרא [איל] יוב לא.
והגמרא מביאה עתה את המשך הברייתא:
ואמר רבי עקיבא: כשהלכתי לגליא, היו קורין לנדה "גלמודה".
מאי "גלמודה"? גמולה דא - מובדלת זאת מבעלה. ואמר רבי עקיבא: כשהלכתי לאפריקי, היו קורין למעה "קשיטה".
למאי נפקא מינה? לפרושי ש"מאה קשיטה" דאורייתא - מאה דנקי.
לפרש את "מאה קשיטה" שהוזכר בתורה [בראשית לג], שהן מאה מעות.
אמר רבי: כשהלכתי לכרכי הים, היו קורין למכירה שמוכר האדם - "כירה".
למאי נפקא מינה?