אור ברסלב
חברותא על ראש השנה פרק רביעי - יום טוב

חברותא על ראש השנה· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - יום טוב

פרק שלישי - ראוהו בית דין

הפרק שלפנינו ממשיך לעסוק בהלכות תקיעת שופר, ובענין אמירת פסוקי מלכיות, זכרונות ושופרות.

כמו כן מתבארים בפרק זה כמה תקנות של רבן יוחנן בן זכאי, בנוסף לתקנתו בתקיעת שופר בשבת.

מתניתין:

א. יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת -

במקדש היו תוקעין.

אבל לא היו תוקעים במדינה, בירושלים וביתר המקומות. (1)

ובגמרא יתבאר טעם הדבר.

[ויש אומרים שכל ירושלים היא בכלל המקדש. והמדינה היא חוץ לירושלים (2)].

ב. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. (3)

אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיתקעו בשבת אלא ביבנה בלבד, שהיתה שם בימיו סנהדרין גדולה של שבעים ואחד זקנים, וכן בכל מקום שגלתה לשם סנהדרין גדולה.

אבל במקום שיש בו רק סנהדרין קטנה של עשרים ושלשה דיינים, לא היו תוקעים בראש השנה שחל בשבת.

אמרו לו חכמים: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין תוקעים בו [ויבואר בגמרא].

ג. כאן חסר קטע מדברי המשנה, אודות מעלה מיוחדת שהיתה בירושלים יותר מאשר ביבנה. ויבואר בגמרא.

ד. ועוד זאת [מלבד המעלה שהיתה בירושלים, שתבואר בגמרא] - היתה ירושלים, בעודה בבנינה, יתירה על יבנה, לענין תקיעה בראש השנה שחל בשבת: שכל עיר שהיא רואה, שרואים ממנה את ירושלים, וגם שומעת את קול השופר שבירושלים, וגם קרובה לירושלים, וגם יכולה לבוא, שיכולים להגיע ממנה לירושלים, ואין נהר מפסיק בינה לירושלים - היו תוקעין בה בשבת.

[ומדובר כאן לפני החורבן, לאחר שהסנהדרין גלו מלשכת הגזית וישבו בעיר ירושלים. שאז תקעו בכל ירושלים, ואף בעיירות הקרובות לה. אבל כשהסנהדרין ישבו בלשכת הגזית, לדעת רש"י לא היו תוקעים אלא במקדש, כמבואר בתחילת המשנה. (4) ריטב"א].

ואילו ביבנה, לא היו תוקעין בשבת אלא בבית דין בלבד.

גמרא:

והוינן בה: מנא הני מילי, מנין למדנו את דין משנתנו, שאין תוקעים במדינה בראש השנה שחל בשבת?

אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר [ויקרא כג] על ראש השנה: "שבתון זכרון תרועה", ומשמע שאין מריעין ממש בשופר, אלא מזכירים פסוקים שהוזכרה בהם התרועה.

וכתוב אחד אומר [במדבר כט] על ראש השנה: "יום תרועה יהיה לכם", ומשמע שמריעים בשופר.

ולכאורה המקראות סותרים!

אלא, לא קשיא.

כאן, הכתוב הראשון, "זכרון תרועה", מדבר ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, ואסור לתקוע ולהריע, ולפיכך מזכירים פסוקי שופרות בלבד.

ואילו כאן, הכתוב השני, "יום תרועה", מדבר ביום טוב של ראש השנה שחל להיות ביום חול. ואז תוקעים בשופר.

וכיון שלמדנו מן הכתוב שאין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת, הרי "תקנה" זו היא דין מן התורה.

אמר רבא: אי אפשר לומר שתקנה זו היא דין מן התורה!

כי אי מדאורייתא היא, אם מדאורייתא אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת - במקדש היכי תקעינן!? איך התירו לחלל את השבת ולתקוע במקדש?

ועוד, וכי אפשר לומר שתקיעה בשופר מלאכה היא, עד דאצטריך קרא למעוטי, שהוצרך הכתוב למעט שאין מחללים בה את השבת [כשחל ראש השנה בשבת]?!

והראיה שתקיעת שופר אינה מלאכה:

דתנא דבי שמואל: נאמר [במדבר כט]: "כל מלאכת עבודה לא תעשו".

יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה, ואינה מלאכה של עבודה או יצירה, ולכן אין בה איסור מן התורה!

אלא, אמר רבא:

מדאורייתא אף בשבת מישרא שרי, מותר לתקוע בשבת.

ורק רבנן הוא דגזור ביה, חכמים גזרו שלא יתקעו בראש השנה שחל בשבת, כדרבה, מטעמו של רבה:

דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר [ואפילו עמי הארץ].

ואין הכל בקיעין [בקיאין] בתקיעת שופר.

ולכן, גזרו חכמים גזירה, ואסרו את התקיעה בשבת, מחמת החשש שמא מי שאינו בקי יטלנו לשופר בידו, וילך אצל הבקי במצות תקיעת שופר ובהלכותיה, ללמוד לתקוע והלכות תקיעה, ויעבירנו לשופר ד' אמות ברשות הרבים. ויעבור על האיסור לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים בשבת. (5) והיינו טעמא דלולב. מטעם זה, שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים אף אסרו חכמים ליטול לולב בשבת.

והיינו טעמא דמגילה. ומטעם זה אף אסרו לקרוא במגילה בפורים שחל בשבת [שמא יטלם אל הבקי ללמוד סדר נטילת לולב וקריאת המגילה, ויטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים].

אך התירו לתקוע במקום שיש בית דין, מפני שבית דין מזהירים את העם שלא יטלטלו את השופר ברשות הרבים. (6)

שנינו במשנה: משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.

הגמרא מביאה ברייתא המתארת כיצד אירע שרבן יוחנן בן זכאי תיקן תקנה זו:

תנו רבנן:

פעם אחת, משגלתה סנהדרין מירושלים ליבנה, חל ראש השנה להיות בשבת. והיו כל הערים שסביבות יבנה מתכנסין לשם לשמוע תקיעת שופר משלוחי בית דין, כשם שהיו רגילים לעשות כאשר היתה הסנהדרין בירושלים.

אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה, שהיו גדולי הדור: נתקע כדרך שהיו תוקעין בירושלים.

אמרו לו בני בתירה: קודם נדון בדבר אם אכן התקיעה מותרת כאן!

כי יתכן שאפילו במקום שיש בית דין יש לגזור שמא יטול אדם את השופר בידו, וילך לבקי, ויטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים.

אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: קודם כל נתקע. ורק אחר כך נדון בדבר. ותקעו בשופר.

לאחר שתקעו, אמרו לו בני בתירה לרבן יוחנן בן זכאי: עכשיו נדון בדבר. האם בשנה אחרת, כשיחול ראש השנה בשבת, תוקעין בבית דין.

אמר להם: כבר נשמעה קרן השופר ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה! גנאי הוא שנדחה את דברינו, ונאמר שטעינו בדבר.

שנינו במשנה: אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. שהיה בה סנהדרין גדולה של שבעים ואחד זקנים.

אמרו לו חכמים: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין התקין רבן יוחנן בן זכאי שיתקעו בהם.

ומקשינן: הרי תנא קמא כבר אמר "התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בית דין", ולא אמר "בכל מקום שיש סנהדרין".

ולדבריו גם במקום שאין סנהדרין גדולה, אלא בית דין של עשרים ושלשה בלבד, היו תוקעים בשופר.

ואם כן, זה ש"אמרו לו חכמים לרבי אלעזר: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין"

- היינו הם אותם דברים ממש שאמר תנא קמא.

ולמה חוזרת המשנה ושונה דבריו של התנא נוסף, בלשון "אמרו לו חכמים לרבי אלעזר"?

ומתרצינן: אכן שתי דעות חלוקות הן, דעתו של תנא קמא, ודעתו של התנא השונה "אמרו לו".

ואיכא בינייהו - בי דינא דאקראי. יש הבדל בין דעת תנא קמא, לדעת "אמרו לו" לענין בית דין שנמצא באקראי בעיר, ואינו יושב שם באופן קבוע.

לדעת תנא קמא תוקעים שם שהרי יש שם בית דין, ואילו לדעת "אמרו לו", צריך שבית הדין שבאותו מקום יהיה דומה ליבנה, בכך שיהיה קבוע במקום.

וכך הם אמרו: אחד יבנה, ואחד כל מקום שיש בו בית דין הדומה בקביעותו ליבנה - תוקעים שם, ולא במקום שיושב בו בית דין באקראי.

שנינו במשנה: אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.

אמר רב הונא:

דף ל.

ועם בית דין דוקא תוקעין.

ומבארינן: מאי "ועם בית דין" - בפני בית דין! לאפוקי [למעט] שלא בפני בית דין דלא תוקעין, אף על פי שיש בית דין באותו מקום.

מתיב רבא סתירה לדברי רב הונא:

שנינו במשנה: ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה, שכל עיר שהיא רואה ושומעת, וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין. וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד.

ויש לשאול על משנתנו: מאי "ועוד זאת", כי משמע מדברי המשנה שהיתה מעלה נוספת בירושלים על פני יבנה.

אילימא כדקתני, אם נאמר שכל המעלות שיש בירושלים יותר מיבנה, הן אלו השנויות במשנה, הרי לא נשנית בה אלא מעלה זו בלבד.

ואם כן, "זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה" - מיבעי ליה לומר! ולא כמו שנקט בלשונו "ועוד זאת"!

אלא, שמא תאמר, שנקט התנא לשון "ועוד זאת", דבירושלים היתה מעלה נוספת על יבנה, בכך שבירושלים היו תוקעין גם יחידין, ואילו ביבנה אין תוקעין יחידין אלא שלוחי בית דין בלבד. ומעלה זו היא שחסרה במשנה, ולכן כך יש לנו לתרץ את המשנה.

אין זה נכון. היות:

וכי אפשר לומר שביבנה אין תוקעין יחידין!?

והא כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל לבבל, אמר: כי [כאשר] מסיים שליחא דציבורא תקיעה ביבנה - לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא דיחידאי. לא שמע אדם שום קול אחר באזניו, מחמת רוב התקיעות שתקעו היחידים, שאיחרו ולא שמעו את תקיעת שליח הציבור [ר"ח].

ומכאן שאף ביבנה תקעו היחידים!

אלא לאו, הלא בהכרח, את המעלה הזאת צריך להוסיף בדברי משנתנו:

דבירושלים תוקעין בין בזמן שבית דין יושבים, בשש שעות הראשונות שביום, ובין שלא בזמן בית דין.

ואילו ביבנה: רק בזמן בית דין, אין, היו תוקעים, אבל שלא בזמן בית דין - לא היו תוקעים.

ומדייק רבא: הא, משמע מכאן, שבזמן בית דין, מיהא, על כל פנים, היו תוקעין ביבנה, ואפילו היחידין - שלא בפני בית דין!

ומכאן הביא רבא סתירה לדברי רב הונא, שאמר לא היו תוקעין ביבנה אלא בפני בית דין.

ומשנינן: לא! אל תוסיף כך בדברי משנתנו, וממילא לא תהיה ממנה סתירה לרב הונא.

אלא, את המעלה הזאת יש להוסיף בדברי משנתנו:

דאילו בירושלים, תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, וביבנה: רק בפני בית דין, אין, כן תוקעים.

אבל שלא בפני בית דין - לא תוקעים.

וזה כדברי רב הונא.

איכא דמתני להא דרב הונא, יש אומרים, שרב הונא, שאמר "ועם בית דין", לא התייחס בדבריו כלל למשנתנו, אלא אמרם אהא דכתיב [ויקרא כה]:

"והעברת שופר תרועה. ביום הכיפורים [של היובל] תעבירו שופר בכל ארצכם".

והברייתא, מבארת את הפסוק הזה:

דתניא: הכתוב שאמר "תעבירו שופר" בלשון רבים, מלמד, שכל יחיד ויחיד חייב לתק וע.

ועל כך אמר רב הונא: ועם בית דין דוקא, תוקעים היחידים.

ומאי ומהי משמעות "ועם בית דין" - בזמן בית דין, בשש שעות הראשונות של היום, שבית דין יושבים אז, זהו הזמן בו תוקעים היחידים ביום הכיפורים של שנת היובל.

[וכאן אין לפרש "בפני בית דין", וכפי שביארנו לעיל בענין תקיעה בראש השנה שחל בשבת. שהרי בכתוב נאמר בפירוש: "בכל ארצכם", ומשמע שתוקעים היחידים אף שלא בפני בית דין. רש"י].

לאפוקי [למעט] שלא בזמן בית דין - דלא תוקעים היחידים ביום הכיפורים באותה שעה.

מתיב רבא סתירה לדברי רב הונא:

שנינו בברייתא: תקיעת יובל דוחה את השבת בגבולין [מחוץ למקדש], "איש ובי תו".

מאי "איש וביתו"? אילימא, אם נפרש: איש ואשתו.

לא יתכן לפרש כך. כי יש לשאול:

וכי איתתא - מי מיחייבא!? וכי אשה חייבת בתקיעת שופר של יום הכיפורים שביובל?!

והא מצות עשה שהזמן גרמא היא [שזמן זה, דהיינו יום הכיפורים שביובל, הוא הגורם למצות תקיעת שופר].

וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות [כמבואר במסכת קידושין כט א]!

אלא לאו, האם לא, כך אמר התנא בברייתא: "איש תוקע בביתו", ואפילו שלא בזמן בית דין! (7)

ודחינן: לא זו כונת התנא לומר.

אלא, לעולם כונתו לומר שהיחיד תוקע בביתו - בזמן בית דין! (8)

מתיב רב ששת סתירה לדברי רב הונא מדברי ברייתא אחרת:

דתניא: שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות.

אלא שיש הבדל ביניהם:

שביום הכיפורים של יובל -

א. תוקעין בין בבית דין שקידשו בו את החדש, ובין בבית דין שלא קידשו בו את החדש.

ב. וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע.

ואילו בראש השנה שחל להיות בשבת [שדין שבת ודין יום הכיפורים שוים לענין איסור מלאכה] -

א. לא היו תוקעין אלא בבית דין שקידשו בו את החדש בלבד.

דהיינו בסנהדרין הגדולה, שהם היו מקדשים את החדשים. וברייתא זו רבי אליעזר שנה אותה [שהוא סובר במשנתנו כן].

ב. ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע.

ויש לשאול: מאי, מה הביאור ש"אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע" בראש השנה שחל בשבת?

אילימא, אם תרצה לומר שיש הבדל בין יום הכיפורים שביובל לראש השנה בכך: דביובל תוקעין יחידין, ובראש השנה שחל בשבת אין תוקעין יחידין.

אי אפשר לומר כן. כי:

והא, כי אתא כאשר בא רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל לבבל, אמר:

כי הוה מסיים שליחא דציבורא תקיעתא ביבנה, כאשר סיים שליח הציבור לתקוע לפני בית דין שביבנה בראש השנה שחל בשבת - לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא דיחידאי. לא היה אדם יכול לשמוע באזניו שום קול אחר, מחמת רוב התקיעות שתקעו היחידים, שאיחרו ולא שמעו את תקיעת שליח הציבור.

ומכאן שאף בראש השנה שחל בשבת היו היחידין תוקעים!

אלא לאו, בהכרח שכך צריך לפרש את הברייתא: יש הבדל בין היובל לראש השנה לענין זה:

דאילו ביום הכיפורים ביובל: תוקעין היחידים בין בזמן בית דין בין שלא בזמן בית דין.

ואילו בראש השנה שחל בשבת: בזמן בית דין, אין, רק אז היחידים כן היו תוקעים. אבל שלא בזמן בית דין, לא היו היחידים תוקעים.

ומעתה יש סתירה לדברי רב הונא, שאמר אין היחידים תוקעים בשופר ביום הכיפורים אלא בזמן בית דין:

שהרי קתני מיהת, מכל מקום שנינו: תוקעים ביובל, בין בזמן בית דין בין שלא בזמן בית דין!

ודחינן: לא. אין כוונת הברייתא לחלק בין יום הכיפורים שביובל לבין ראש השנה לענין זמן בית דין.

אלא, לעולם אפילו ביום הכיפורים אין היחידים תוקעין אלא בזמן בית דין.

והכי קתני, זהו החילוק שהברייתא חילקה בין יום הכיפורים לראש השנה שחל בשבת: ביום הכיפורים ביובל: בזמן בית דין - תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין.

אבל, בראש השנה שחל בשבת: תוקעין רק בזמן בית דין, ודוקא בפני בית דין.

וזה כדברי רב הונא, שאמר אף ביום הכיפורים אין תוקעים אלא בזמן בית דין בלבד.

איתמר נמי, נאמרה בבית המדרש מימרא המסייעת לרב הונא:

אמר רבי חייא בר גמדא, אמר רבי יוסי בן שאול, אמר רבי: אין תוקעין יחידים ביום הכיפורים ביובל אלא כל זמן שבית דין יושבין במקומן, שאז תוקעים היחידים בכל העיר.

בעי הסתפק רבי זירא: אם כבר ננערו, נעקרו הדיינים ממושבם כדי לעמוד ולילך משם, ועדיין לא עמדו לילך - מהו לתקוע אז?

וצדדי הספק הם:

האם בית דין יושבין בעינן, האם צריך רק שיהיו בית דין יושבים במקומם, כדי לתקוע, והא איכא. וזה יש כאן, כי דבר זה מתקיים כל זמן שהם לא נעמדו ממש.

או דלמא שמא זמן בית דין בעינן, צריך שיתקעו ב"זמן בית דין", וליכא. ודבר זה אינו מתקיים כאן, כי משנעקרו הזקנים ממושבם כדי לעמוד ולילך, עבר כבר זמן מושב בית דין [שהרי לכן הם נעקרים לעמוד וללכת].

ומסקינן: תיקו! שנינו במשנה: ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה שכל עיר שהיא רואה ושומעת. וכו'. תוקעין.

והגמרא מבארת עתה את כל הלשונות שהוזכרו במשנתנו:

"רואה" - פרט לעיר שהיא יושבת בנחל, בעמק, ואינה יכולה לראות את העיר, שאף על פי שהיא קרובה ושומעת, לא תקעו שם. (9)

"שומעת" - פרט ליושבת בראש ההר. שאף על פי שהיא רואה את ירושלים, אין תוקעין בה, מאחר שאינה שומעת את קול השופר מירושלים.

"קרובה" - פרט ליושבת מחוץ לתחום [אלפיים אמה].

"ויכולה לבוא" - פרט למפסיק לה נהרא. פרט לעיר שנהר מפסיק בינה ובין ירושלים, שאף על פי שהיא קרובה ורואה ושומעת, אין תוקעים שם.

מתניתין:

אגב ששנינו במשנה הקודמת תקנה שהתקין רבן יוחנן בן זכאי, מביאה משנתנו [והמשנה שאחריה] את שאר תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי:

א. בראשונה היה הלולב ניטל במקדש בחג הסוכות בכל שבעה ימי החג.

שנאמר [ויקרא כג]: "ולקחתם לכם ביום הראשון: פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל. ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים".

ודרשו חכמים שהשמחה "לפני ה' אלהיכם" היא במקדש. שמצוה לשמוח בו בנטילת ארבעת המינים במשך "שבעת ימים".

ואילו במדינה יש מצוה מן התורה ליטול את ארבעת המינים, יום אחד בלבד.

שנאמר בתחילת המקרא: "ולקחתם לכם ביום הראשון". (10)

משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה כל שבעה ימים של חג הסוכות - זכר למקדש!

ב. ועוד התקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב המקדש: שיהא יום הנף העומר, שהוא ט"ז ניסן - כולו אסור לאכול בו מן התבואה החדשה. כדלהלן:

נאמר [ויקרא כג]: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה.

והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן.

והניף את העומר לפני ה' ממחרת השבת [למחרת יום טוב ראשון של פסח].

ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלהיכם".

והפסוק האחרון טעון ביאור:

כי מתחילת הפסוק "לא תאכלו עד עצם היום הזה" - משמע שהיום עצמו מתיר לאכול בחדש, משהאיר המזרח, בט"ז ניסן.

ואילו סיומו של הפסוק "עד הביאכם את קרבן אלהיכם" - משמע שאף על פי שהאיר המזרח אסור לאכול מן החדש, אלא רק משקרב קרבן העומר!

הא כיצד?

בזמן הבית - העומר מתיר את החדש.

תוכן העניינים

חברותא על ראש השנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה