חברותא על פסחים· הרב יעקב שולביץ
פרק תשיעי - מי שהיה
מתניתין:
מי שהיה טמא או בדרך רחוקה מירושלים בי"ד ניסן, ולא עשה את הפסח הראשון - יעשה את הפסח השני בי"ד אייר.
וכן אם שגג, שכח שהיום מקריבים פסח, או נאנס בי"ד ניסן.
וכן מי שלא עשה את הפסח הראשון במזיד - יעשה את השני.
שמא תאמר: כיון שאמרנו שכל מי שלא עשה פסח ראשון, בין שוגג ובין אנוס, ואפילו מזיד, חייב לעשות פסח שני, אם כן, למה נאמר בתורה בענין חיוב פסח שני "כי יהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה"? (1)
והרי פשוט הדבר שלא באה התורה להורות לו שלא יעשה פסח ראשון, כי מי שנמצא בדרך רחוקה אינו מסוגל להקריב בעצמו קרבן פסח, וברור שלא יקריבו [מבואר לפי ביאורו של רש"י בברייתא בעמוד הבא ד"ה אלא למה נאמר דרך רחוקה].
ומדוע בחרה התורה במי שהיה בדרך רחוקה להשמיענו דוגמא למי שלא הקריב פסחו, יותר מכל אונס אחר שלא הקריב? [עיין רש"י כאן].
[ואין לומר שבא הכתוב לומר שאינו יכול לשלוח להקריב את פסחו על ידי שליח, כי יש מאן דאמר בגמרא הסובר שאם הוא שלח את פסחו באמצעות שליח הוא יצא ידי חובתו. רש"י] (2)
תשובתך: לא בא הכתוב הזה לומר כי מי שלא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני, עד שתקשה מדוע נקט הכתוב מי שהיה בדרך רחוקה, כשברור שהוא לא עשה פסח בעצמו.
אלא בא הכתוב ביחס לעונש כרת, לחלק בין מזיד מצד אחד ובין מי לא עשה את הפסח מחמת שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה, והוא הדין שאר אנוסים או שוגגים שלא יכלו לעשות את הפסח. ולומר:
שאלו, טמא ומי שהיה דרך רחוקה, וכמו כן כל שוגגים ואנוסים - פטורין מהכרת.
ואלו, כלומר יש אחרים, שהם מזידים, והם חייבים בהכרת.
ובכך יש חידוש במי שהיה בדרך רחוקה יותר משאר אונסין לפוטרו מכרת.
לפי שזה היה יכול להמציא את עצמו לפני כן ולהיות במקום שיכול להגיע ממנו לעזרה בערב פסח. וכן היה יכול לשלוח את פסחו על ידי שליח. (3)
[ואי אפשר לפרש ששוגג ואנוס חייבים בהכרת, שהרי שוגג ואנוס פטורין מכל עונשין שבתורה. ולכן הגמרא מפרשת שיש אחרים, שאינם אנוסים ושוגגים, שאף על פי שחייבים בפסח שני, חייבים בכרת על זה שלא עשו פסח ראשון. ויבואר לקמן]. (4)
גמרא:
איתמר: היה בדרך רחוקה בי"ד ניסן, ואינו יכול להגיע לעזרה בזמן שחיטת הפסח מבעוד יום. אבל יגיע לירושלים בלילה שהוא זמן אכילת הפסח.
ושחטו אחרים קרבן פסח וזרקו את דמו עליו בשבילו על דעת שיגיע בערב ויאכל ממנו.
רב נחמן אמר: הורצה. יצא ידי חובתו בקרבן זה. ופטור מלעשות פסח שני.
רב ששת אמר: לא הורצה. לא יצא ידי חובתו וחייב להקריב פסח שני.
ועכשיו הגמרא מפרשת את טעמם של רב נחמן ורב ששת: רב נחמן אמר הורצה, כי מיחס הוא דחס רחמנא עליו.
כלומר, אף על פי שהתורה אמרה במי שהיה בדרך רחוקה שחייב בפסח שני, אל תלמד מזה שהתורה פסלה אותו מלעשות פסח ראשון. אלא התורה חסה עליו שלא להטריחו לשלוח שליחים שיקריבו בשבילו את הפסח לפני שיגיע לירושלים, ואיפשרה לו לעשות פסח שני במקומו.
ומכל מקום אי עביד את הפסח הראשון על ידי אחרים - יצא ידי חובתו, ותבוא עליו ברכה על שעשה את הפסח במועדו.
ורב ששת אמר לא הורצה, כי מידחא דחייה רחמנא. דחה ופסל אותו ה' מלעשות את הפסח, כטמא!
והיינו, כמו שטמא, המוזכר בפסוק, פסול מלעשות את הפסח, כך גם הוא פסול מלעשות את הפסח. ואם הקריב לא עשה כלום, וחייב בפסח שני.
אמר רב נחמן: מנא אמינא לה, מנין למדתי את דברי, שמי שהיה בדרך רחוקה ושחטו עליו, הורצה?
דתנן שנינו במשנתנו: מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, ולא עשה את הראשון יעשה את השני.
מכלל, דאי בעי - עבד.
כי מלשון המשנה "ולא עשה את הראשון" משמע שהעשייה או אי העשייה תלויים בו. שאילו הוא היה רוצה, היה יכול לעשות את הראשון, אלא שהוא לא עשה.
[וודאי שבטמא אי אפשר לומר כן. שהרי גם אם עשה לא יצא ידי חובתו. ובהכרח שהמשנה מדברת במי שהיה בדרך רחוקה].
כי אם תאמר כדברי רב ששת, שאינו יכול לעשות אפילו לא על ידי שליח, היה צריך לומר "ואינו יכול לעשות את הראשון", שבכך משמעותו שגם אם עשה לא יצא ידי חובתו!
ורב ששת אמר לך שיש לדחות את ראית רב נחמן:
שהרי אי הכי, אם כדברי רב נחמן ש"ולא עשה את הראשון" משמעותו שהדבר תלוי בו, תיקשי סיפא:
דקתני בה "שגג או נאנס ולא עשה את הראשון - יעשה את השני".
והרי לדברי רב נחמן גם פה יש לדייק: מדקתני "ולא עשה", מכלל, דאי בעי - עבד, שאילו רצה היה יכול לעשות את הפסח! וזה הרי לא יתכן. שהרי שגג, והרי נאנס, ואיך יעשה את הפסח אם הוא שוגג ואינו יודע שפסח היום, או אם הוא אנוס?
אלא, בהכרח, חייבים לומר שמה שכתוב במשנה בסיפא "ולא עשה את הראשון" לא מדובר בשוגג ואנוס, שהמשנה דברה בהם קודם, אלא מזיד קתני בהדייהו.
והיינו, שנה התנא והוסיף את דינו של מי שהיה מזיד ביחד עם שוגג ואנוס, ללמדך שגם מי שלא עשה פסח ראשון במזיד חייב בפסח שני.
וכך הוא פירוש דברי המשנה: שגג, או נאנס, או הזיד ולא עשה את הראשון - יעשה את השני.
וכיון שכך, הכא נמי גם ברישא יש לנו לומר כי "ולא עשה את הראשון" אינו מתייחס למי שהיה טמא ובדרך רחוקה, אלא בא התנא להוסיף אונן, שגם הוא קתני בהדייהו.
וכך פירוש דברי המשנה: מי שהיה טמא, או בדרך רחוקה, או שהיה אונן ולא עשה את הראשון - יעשה את השני.
ואונן דינו כמזיד, שהרי יכל לעשות את הפסח, שכך שנינו לעיל צא ב: אונן - טובל, ואוכל פסחו לערב. (5).
אמר רב אשי ראיה לדברי רב ששת, שמדובר במשנה גם באונן וגם במזיד:
מתניתין נמי דייקא ממשנתנו גם כן יש לדייק כדברי רב ששת, ממה דקתני ששנינו בסוף המשנה:
"אם כן, למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה? שאלו פטורין מהכרת, ואלו חייבין בהכרת"
ויש לשאול על מה ששנינו "ואלו חייבין בהכרת":
אהייא על מי מדובר כאן שחייבין בהכרת?
אילימא אם נאמר שמדובר אשוגג ונאנס שהוזכרו במשנה בפירוש, אם כן קשה: וכי שוגג ונאנס בני כרת נינהו [הן]? והרי שוגג ואנוס פטורים מכל עונשין שבתורה!
אלא, לאו, בהכרח שמדובר כאן אמזיד ואונן!
וכך צריכים לפרש בדברי המשנה:
אלו, מי שהיה טמא ובדרך רחוקה, ושוגג ואנוס - פטורין מהכרת.
ואלו, אונן ומזיד - חייבים בהכרת.
ומוכח שהמשנה דיברה במזיד ואונן. והיכן דיברה בהם? בעל כרחך שמה שכתוב "ולא עשה את הראשון" מדובר בהם.
ומכאן קושיא על דברי רב נחמן שביאר שמה שכתוב ברישא "ולא עשה את הראשון" מדובר במי שהיה בדרך רחוקה. ולדבריו המשנה לא דברה במזיד ובאונן כלל!
ומתרצת הגמרא: ורב נחמן אמר לך:
אף על פי שברישא, ב"מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון" מדובר רק במי שהיה טמא ובדרך רחוקה, ולא באונן, והכונה ב"ולא עשה את הראשון" היא שהדבר היה תלוי ברצונו.
מכל מקום, בסיפא ודאי צריך לפרש את "ולא עשה את הראשון" שמדובר במזיד. כי אנוס ושוגג ודאי אינם יכולים לעשות את הפסח.
ולפי זה לעולם, מה שכתוב בסיפא "ואלו חייבין בהכרת" - אמזיד לחודיה, על מזיד בלבד נאמר, ולא על שוגג ואנוס שהוזכרו קודם.
ואם תאמר, אם כן מדוע כתוב במשנה לשון רבים "ואלו חייבין בהכרת", והרי מדובר במזיד בלבד?
ענה על זה רב נחמן: והאי דקתני חייבין בלשון רבים - איידי דתנא אגב ששנה ברישא פטורין בלשון רבים, תנא גם בסיפא חייבין בלשון רבים. (6)
אמר רב ששת ראיה לשיטתו שבהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו שלא הורצה: מנא אמינא להי?
דתניא: רבי עקיבא אומר: נאמר [בכתוב "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לה'"] "טמא". ונאמר בו גם "בדרך רחוקה".
דף צג.
ולומדים זה מזה: מה טמא מדובר בו במי שספק בידו לעשות, שהוא נמצא בירושלים ואינו בדרך רחוקה. ובאפשרותו לעשות את הפסח, אלא שאסרה עליו התורה ואמרה שאינו עושה.
אף מי שהיה בדרך רחוקה נמי מדובר בו באופן שספק בידו לעשות. שיכול לשלוח שליח שיקריב עבורו את הפסח. ואסרה עליו תורה, ואמרה שאינו עושה. (1)
הרי מפורש בדברי רבי עקיבא שמי שהיה בדרך רחוקה נדחה ונפסל מלעשות את הפסח כדברי רב ששת.
ומכאן קושיא על רב נחמן שאמר שמי שהיה בדרך רחוקה ושחטו אחרים עליו הורצה.
ורב נחמן אמר לך תירוץ:
אמנם רבי עקיבא ודאי סובר כרב ששת. אך בהכרח יש תנאים אחרים שחולקים על רבי עקיבא, ואני סבור כמותם.
מפני שאני [רב נחמן] מפרש את דברי רבי עקיבא באופן אחר:
"מה טמא שספק בידו לעשות", היינו טמא, שיכול לטבול ולאכול בערב, ואף על פי כן אסרה עליו תורה להקריב כיון שעדיין לא טבל. [ולא כרב ששת שהסביר: "מה טמא שספק בידו לעשות" - שהוא קרוב לירושלים. ולולא שהתורה אסרה עליו היה יכול להקריב].
ולפי זה, יש לומר שרבי עקיבא לטעמיה, לשיטתו דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ בי"ד ניסן. ואף על פי שטמא שרץ טמא רק באותו היום, ובידו לטבול ולאכול מן הפסח בערב.
ולכן אמר רבי עקיבא "מה טמא [שרץ] (2) שספק בידו לעשות", שיכול לטבול ולאכול בערב, "ואינו עושה", שאסור לו לעשות את הפסח. אף בדרך רחוקה, שסיפק בידו לעשות, אינו עושה.
ואילו אנא, רב נחמן, סבירא לי כמאן דאמר "שוחטין וזורקין על טמא שרץ", לפי שיכול לטבול מבעוד יום, ולאכול בערב מקרבן הפסח. (2א)
ולשיטתי, טמא שהתורה אמרה בו שנדחה לפסח שני, הוא טמא בטומאת שבעה ימים [לפני שהגיע היום השביעי לטומאתו], שאינו יכול לטבול בו ביום ולאכול בערב קרבן הפסח.
ובזה לא שייך לומר כדברי רבי עקיבא: "מה טמא שספק בידו לעשות" [לטבול], שהרי גם אם יטבול אינו אוכל מן הפסח בערב, שהרי הוא טמא שבעת ימים.
ואדרבה, טמא שספק בידו לעשות, דהיינו טמא שרץ, לא נפסל מלאכול את הפסח. ואם כן גם מי שהיה בדרך רחוקה אינו נפסל.
תנו רבנן:
אלו שעושין את הפסח השני: הזבין והזבות, המצורעין והמצורעות, [ונדות] ובועלי נדות והיולדות. שכל אלו טמאים יותר מיום אחד.
וכן השוגגין והאנוסין. והמזידין, שלא עשו את הפסח הראשון במזיד. וטמא מת. ושהיה בדרך רחוקה. כל אלו עושין פסח שני.
ושואלת הברייתא: כיון שאמרנו שכל אלו עושין פסח שני, אם כן למה נאמר בתורה "טמא"?
ולפני שהגמרא גומרת להביא את המשך דברי הברייתא, היא תמהה על שאילת הברייתא:
"למה נאמר טמא" - מה שאלה היא זו?! הרי התורה צריכה לומר טמא ללמדך דאי בעי למיעבד בראשון שאם רצה הטמא לעשות בראשון - לא שבקינן ליה! אין מניחים לו, שאסור לו להמנות על קרבן פסח! (3)
אלא, בהכרח שצריך להגיה את דברי הברייתא.
וכך שאלה הברייתא: אם כן, למה נאמר "בדרך רחוקה"?
ומתרצת הברייתא: לפוטרו מן הכרת ואילו מזיד חייב כרת.
והברייתא הזאת לא יכולה לסבור כמאן דאמר מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו אחרים עליו לא הורצה, שהרי לדבריו לא קשה למה נאמר בדרך רחוקה. שהרי בא ללמדנו שלא הורצה [וכמו שאמר רבי עקיבא לעיל: מה טמא שסיפק בידו לעשות ואינו עושה, אף דרך רחוקה].
ובהכרח שברייתא זו סוברת כמאן דאמר הורצה. (4)
ועכשיו הגמרא דנה בדברי הברייתא שמנתה את הזבות [והנדות] והיולדות בין שאר החייבים בפסח שני.
ותמהינן: אשה בשני מי מחייבא? וכי אשה חייבת בפסח שני?!
והא תניא והרי שנינו בברייתא: יכול לא יהו עושין את הפסח השני אלא טמא נפש ומי שהיה בדרך רחוקה. שבהם התורה דיברה.
זבין ומצורעין ובועלי נדות - מנין שעושים פסח שני?
תלמוד לומר: "איש איש כי יהיה טמא לנפש". ומכפל המילה "איש" למדנו לרבות את שאר הטמאים.
ומזה שהברייתא דיברה בזבים ומצורעים ובועלי נדות, ולא בזבות נדות ויולדות, משמע שנשים אינן עושות פסח שני! ואילו בברייתא דלעיל למדנו שנשים עושות פסח שני! (5)
ומתרצינן: לא קשיא.
הא הברייתא שמחייבת נשים בפסח שני, בשיטת רבי יוסי היא, שמחייב נשים בפסח שני [לעיל צא א].
ואילו הא, הברייתא השניה שלא חייבה נשים בפסח שני, היא בשיטת רבי יהודה, שאומר נשים בפסח שני רשות.
וכן בשיטת רבי שמעון שאומר שנשים אינן יכולות לעשות פסח שני כלל. (6)
ומביאה הגמרא ברייתא שדנה בחיוב כרת של המבטל את הפסח.
תנו רבנן: כל המבטל במזיד את מצות הקרבת הפסח - חייב כרת על ביטול הפסח הראשון.
וחייב כרת גם על ביטול הפסח השני.
כלומר מכח ביטול פסח ראשון ומכח ביטול פסח שני, הוא מתחייב בכרת.
ואמנם אי אפשר בפועל להענש בפעמיים כרת, שהיא מיתה בידי שמים, ומאחר שכבר התחייב בעונש כרת כאשר ביטל את הפסח הראשון, אי אפשר להוסיף ולהענישו בפועל בכרת על ביטול הפסח השני, שאי אפשר להמיתו פעמיים.
אבל יש נפקא מינה, שאם שגג בביטול פסח ראשון אך הזיד בשני חייב כרת, (7) דברי רבי.
רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני. ואם שגג בראשון והזיד בשני פטור.
רבי חנניא בן עקביא אומר: אף [על] הראשון אם ביטל אותו במזיד אינו חייב כרת, אלא אם כן לא עשה גם את השני במזיד.
אבל אם עשה את השני, או שביטל אותו בשוגג פטור. מפני שפסח שני בא להשלמת הפסח הראשון ותיקונו, ולא גמר את איסור ביטול קרבן פסח ראשון עד שיבטל גם פסח שני במזיד.
ואזדו והלכו רבי ורבי נתן לטעמייהו, לשיטתם במקום אחר.
דתניא: גר שנתגייר בין שני פסחים, בין י"ד ניסן לי"ד אייר, ונמצא שלא חל עליו חיוב פסח ראשון מעולם, וכן קטן שהגדיל כגון שהביא שערות שהם סימני גדלות בין שני פסחים, ונמצא שלא חל עליו חיוב פסח ראשון מעולם.
אף על פי כן חייב לעשות פסח שני. מפני שפסח שני נחשב כרגל בפני עצמו, ויש לו חיוב בפני עצמו אפילו למי שהיה פטור בזמן פסח ראשון, דברי רבי.
רבי נתן אומר: כל שזקוק לראשון כל מי שהתחייב בפסח ראשון זקוק מתחייב לשני. כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני.
והוינן בה: במאי קמפלגי במה נחלקו התנאים?
ומתרצינן: רבי סבר: פסח שני - רגל בפני עצמו הוא, וחייב בשני אפילו אם לא התחייב בראשון,
ואילו רבי נתן סבר: פסח שני - תשלומין דראשון הוא, ואם לא התחייב להביא פסח ראשון, אינו מתחייב להביא פסח שני.
אבל מכל מקום, תיקונו לראשון, לענין לפטור אותו מכרת אם הזיד בראשון - לא מתקין ליה. אין הפסח השני מתקן את ביטול הפסח הראשון. (8) ורבי חנניא בן עקביא סבר: שני - תקנתא דראשון, שאפילו אם ביטל במזיד את הפסח הראשון, הרי השני פוטרו מן הכרת.
ושלשתן - מקרא אחד דרשו:
נאמר [במדבר ט י] "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם לדרתיכם [בפסח ראשון] ועשה פסח [שני] לה'".
ואחר כך כתוב [פסוק יג] "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח. ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. כי קרבן ה' לא הקריב במעדו, חטאו ישא האיש ההוא".
ולפי פשוטו של מקרא מדובר בפסוק זה במבטל פסח ראשון. אך נחלקו בפירוש סוף הפסוק "כי קרבן ה' לא הקריב במעדו חטאו ישא".
רבי סבר: כך יש לפרש את הפסוק: תחילת הפסוק - "וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" מדובר באדם דלא עבד בראשון שלא עשה פסח ראשון. ואילו סוף הפסוק "כי קרבן ה' לא הקריב במעדו" מדובר בפסח שני.
שהרי "כי" משמע בארבע לשונות: [אפשר לפרש "כי" בארבע דרכים]: א. אי [אם] ב. דילמא [שמא] ג. אלא. ד. דהא [שהרי].
ודעת רבי שבפסוק הזה "כי" משמש בלשון אם.
וכך כוונת הכתוב: "כי", אי נמי, (9) גם אם "קרבן ה' לא הקריב במועדו" בשני - "חטאו ישא האיש ההוא", הרי הוא מתחייב כרת עבור חטאו.
ומקשינן: וממאי ומנין דהאי שפירוש הכתוב "חטאו ישא" - עונש כרת הוא?
דף צג:
ומתרצינן: רבי לומד בגזרה שוה שמשמעות הפסוק "חטאו ישא" היינו כרת. שנאמר גם ב"מברך" את ה' [בלשון סגי נהור] "חטאו ישא" [ויקרא כד]. ומברך את ה' הרי חייב כרת.
אלא שבמברך את השם עצמו, לא נאמר בפירוש בתורה שחייב כרת, אלא נאמר בבמדבר טו ל: "והנפש אשר תעשה ביד רמה, מן האזרח ומן הגר. את ה' הוא מגדף, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה".
ונחלקו תנאים מהו "מגדף". יש אומרים שהוא המזמר ומשורר לעבודה זרה. ואילו רבי קסבר: מגדף - היינו "מברך השם".
הרי למדנו שמברך את השם חייב כרת לפי רבי, וכתיב במברך את השם [ויקרא כד] "ונשא חטאו".
וגמר למד רבי בגזרה שוה, האי "חטאו ישא" דהכא, המוזכר כאן בפסח שני, מ"חטאו ישא" דהתם במברך את השם: מה להלן, במברך את השם, חייב כרת, אף כאן בפסח שני, נמי חייב כרת.
ורבי נתן סבר שיש לפרש את הפסוק "וחדל לעשות הפסח [הראשון] ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, כי את קרבן ה' לא הקריב במועדו" באופן אחר.
דהאי "כי" - לשון "דהא" הוא [יש לפרש את המלה "כי" מלשון "שהרי"].
והכי קאמר הכתוב: דהא, שהרי קרבן ה' לא הקריב במעדו הראשון, ולכן חטאו ישא האיש ההוא. שסוף הפסוק הוא נתינת טעם לתחילתו: ונכרתה הנפש ההיא מפני שלא הקריב את הפסח במעדו הראשון, ולכן חטאו ישא.
ומקשינן: ורבי נתן, האי סיום הפסוק "חטאו ישא" - מאי עביד ליה? מה לומד רבי נתן ממנו?
ומתרצינן: קסבר רבי נתן כי מגדף שחייבתו תורה כרת - לאו היינו מברך את השם. אלא מגדף הוא משורר לעבודה זרה.
ומנין לנו שמברך את השם חייב כרת?
וגמר, למד רבי נתן בגזירה שוה, האי "חטאו" דהתם המוזכר שם [במברך את השם], מהאי "חטאו" דהכא, המוזכר כאן בפסח:
מה הכא כמו שכאן חייב כרת, אף התם, שם במברך את השם חייב כרת. נמצא, שנאמר בענין פסח "חטאו ישא" כדי ללמד על מברך את השם שחייב כרת.
ורבי חנניא בן עקביא סבר שכך יש לפרש את הכתוב: "וחדל לעשות הפסח ונכרתה", ובהמשך נאמר "כי קרבן ה' לא הקריב במעדו".
אי קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני דוקא, בזה ענוש כרת על ביטול הראשון. אבל אם הקריב פסח שני פטור מכרת על הראשון.
ורבי חנניא, האי "חטאו ישא" המוזכר בסוף הפסוק - מאי עביד ליה? מה הוא לומד ממנו?
ומתרצינן: כדאמרן. כמו שאמרנו לדעת רבי נתן, שנאמר בענין פסח "חטאו ישא" כדי ללמד על מברך את השם שחייב כרת.
ועתה הגמרא מסכמת את הדינים העולים ממחלוקת רבי, רבי נתן ורבי חנניא בן עקביא, בענין חיוב כרת במבטל את הפסח:
הלכך:
א. הזיד בזה ובזה, שביטל פסח ראשון ושני במזיד - דברי הכל חייב.
ב. שגג בזה ובזה - דברי הכל פטור. [שוגג פטור מכל עונשין שבתורה].
ג. הזיד בראשון ושגג בשני -
לרבי ולרבי נתן מחייבי. (1) כי רבי ורבי נתן סוברים שאין השני תקנת הראשון ונגמר חיובו בראשון. וכיון שהזיד בו חייב.
ואילו לרבי חנניא בן עקביא פטור. שסבר פסח שני הוא תיקון פסח הראשון, ולא נגמר איסורו אלא כשמבטל את פסח שני במזיד.
ד. שגג בראשון והזיד בשני -
לרבי חייב מפני שפסח שני חיוב בפני עצמו הוא ויש בו חיוב כרת.
ואילו לרבי נתן ולרבי חנניא בן עקביא פטור, שהרי פסח שני הוא תשלומים לראשון ואין בו חיוב כרת בפני עצמו.
מתניתין:
איזו היא דרך רחוקה, ומי שנמצא שם פטור מלעשות פסח ראשון?
מן המודיעים [שם עיר], ולחוץ.
וכמדתה, המרחק שרחוקה מודיעים מירושלים, הוא המידה למרחק לכל רוח, לכל הכיוונים שסביב לירושלים לקבוע מה היא דרך רחוקה.
דברי רבי עקיבא.
רבי אליעזר: אומר מאיסקופת מפתן העזרה ולחוץ היא דרך רחוקה.
אמר ליה (2) רבי יוסי: לפיכך נקוד, יש נקודה בספר התורה על האות ה"א בסוף המלה "רחוקה", לומר [לפי כל ניקוד שבתורה בא למעט ולחסר את המילה שתחתיו, וכאן הוא בא לומר כאילו לא כתוב "רחוקה"]: (3)
לא מפני שרחוק ודאי עד כדי כך שאינו יכול להגיע לעזרה בכל שעת שחיטה, אלא די אם נמצא מאיסקופת העזרה ולחוץ.