אור ברסלב
חברותא על פסחים פרק שמיני - האשה

חברותא על פסחים· הרב יעקב שולביץ

פרק שמיני - האשה

פרק שביעי - כיצד צולין

מתניתין:

א. האשה הנשואה, בזמן שהיא בבית בעלה, בי"ד ניסן, הרי:

אם שחט עליה בעלה קרבן פסח על דעת שהיא תהיה מנויה עליו, ושחט עליה גם אביה (1).

תאכל משל בעלה. שמסתמא דעתה להימנות על קרבן הפסח של בעלה, כל זמן שלא פירשה שדעתה להימנות על פסחו של אביה.

[ואפילו אם היה פסח זה בשעת הרגל הראשון לאחר הנישואין. דכיון שהיא בבית בעלה - דעתה להמנות עמו בקרבן פסחו. מאירי בדעת רש"י].

אבל אם הלכה בשעת הרגל ראשון שאחר הנישואין לעשות אותו בבית אביה, שכך דרך נשים נשואות ללכת ברגל הראשון שאחר נישואיהן לבית אביהן. הרי אם:

שחט עליה אביה [כיון שהיא בביתו סבור היה שתאכל עמו], ושחט עליה גם בעלה, שהיה סבור שהיא תחזור לביתו לאכול עמו [מאירי בדעת רש"י].

תאכל במקום שהיא רוצה. מפני שאנחנו מסופקים, האם בדעתה לאכול אצל אביה או אצל בעלה.

ובגמרא מבואר שמדובר במשנה באשה שלא היתה "רדופה" [מתאוית] לפני י"ד בניסן ללכת לבית אביה תמיד. לכן אנו מסופקים שמא בדעתה לחזור לבעלה ולאכול עמו.

ב. יתום שיש לו שני אפוטרופסין, ששחטו עליו שני האפוטרופסין, וכל אחד מהם הימנה את היתום על פסחו - יאכל היתום במקום שהוא רוצה. כיון שאנו מסופקים על איזה מהם הוא רוצה להמנות.

ג. עבד של שני שותפין, שכל אחד מהם הימנה את העבד על פסחו - לא יאכל משל שניהם. כי העבד תלוי בדעת רבו. ולא יאכל מפסח של רבו האחד, מפני שחציו שייך לרבו השני, ורבו השני לא נתן לו רשות להמנות על הפסח של אדונו האחר.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כגון עבד שהיה שייך לשני שותפים, ושחרר אחד מהם את חלקו [נמצא שחציו שייך לשותף האחד. וחציו בן חורין]:

לא יאכל משל רבו, שמסתמא לא היה בדעת רבו, להמנות את חלק בן חורין שבעבד על פסחו.

גמרא:

בכמה מקומות בש"ס נחלקו תנאים אם יש "ברירה". והיינו דבר שעומד בספק, ולבסוף התברר הדבר ויצא מכלל ספק, האם אומרים שהוברר הדבר למפרע שמשעה ראשונה היה עומד לכך. (2)

במשנתנו שנינו: אשה שהלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה, ושחט עליה גם אביה וגם בעלה - תאכל במקום שהיא רוצה.

ודייקינן: שמעת מינה, יש להוכיח ממשנתינו, שיש ברירה. שהרי בשעת השחיטה לא היה ידוע אם האשה רוצה להמנות על של אביה או על של בעלה, ומכל מקום שנינו שתאכל במקום שהיא רוצה. ובעל כרחך שיש ברירה, ואנו אומרים הוברר הדבר למפרע שדם הפסח [של אביה או של בעלה] נזרק בשבילה!

ודחינן: לעולם אפשר להעמיד משנתנו כמאן דאמר אין ברירה.

ומאי "תאכל במקום שהיא רוצה" - במקום שהיא רוצה בשעת שחיטה, ששאלנו את פיה בשעת שחיטה, ואמרה בזה אני רוצה. (3)

ועתה שואלת הגמרא שמצינו סתירה בין דברי המשנה, שאם הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה, ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל במקום שהיא רוצה, לבין הברייתא.

ורמינהו סתירה בין המשנה לברייתא:

שהרי שנינו בברייתא: אשה - רגל הראשון אוכלת משל אביה.

מכאן ואילך - רוצה, אוכלת משל אביה. רוצה, משל בעלה.

ומבואר בברייתא שברגל הראשון מסתמא דעתה לאכול משל אביה. ואילו במשנה שנינו שתאכל במקום שהיא רוצה!

ומתרצינן: לא קשיא:

כאן בברייתא, מדובר ברדופה לילך - באשה שרגילה ללכת לאכול בבית אביה כל ימות השנה. הלכך, כשהלכה ברגל הראשון לבית אביה, מסתמא דעתא לאכול אצלו. אך אם לא היה זה רגל ראשון, אנו מסופקים מה דעתה, ותאכל במקום שהיא רוצה.

ואילו כאן במשנתנו, מדובר בשאינה רדופה - באשה שאינה רגילה ללכת לאכול בבית אביה בכל ימות השנה, לפי שבית בעלה חביב עליה. הילכך, אם הלכה ברגל הראשון לבית אביה אנו מסופקים מה דעתה, ולכן תאכל במקום שהיא רוצה. ואם היה זה רגל שני תאכל משל בעלה. (4) ומביאה הגמרא פסוק שלמדנו ממנו שדרך האשה להיות רדופה לילך ברגל הראשון לבית אביה.

דכתיב: "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" [שיר השירים ח].

ואמר רבי יוחנן: ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה [אצל בעלה]. ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה. הפסוק "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" מדבר בכנסת ישראל, שנמשלה לאשה הנשאת לבעל. ולכן, אגב כך, מביאה הגמרא עוד מקום שנמשלה כנסת ישראל לאשה נשואה [רש"י לקמן].

כתיב: [בהושע ב] "והיה במקום ההוא נאם ה': תקראי לי אישי, ולא תקראי לי עוד בעלי".

אמר רבי יוחנן: ככלה בבית חמיה, שכבר נשאת [וקוראת לבעלה "אישי"] ולא ככלה בבית אביה, שהיא עדיין ארוסה [וקוראת לארוס "בעלי"].

ועתה הגמרא מביאה עוד דרשה של רבי יוחנן בספר שיר השירים, אגב שהבאנו דרשת רבי יוחנן בשיר השירים.

נאמר: [בשיר השירים ח] "אחות לנו קטנה ושדים אין לה". שאין לה שדים להניק לאחרים. והיינו, שאין הנאה ממנה.

אמר רבי יוחנן: זו משל למדינת עילם, שזכתה שהיה בה דניאל, שזכה ללמוד, ולא זכתה ללמד. שדניאל לא זכה להרביץ תורה בישראל.

אבל לעומתה, בבל, זכתה שגדל בה עזרא הסופר, שלמד בעצמו ולימד את ישראל.

עוד נאמר בשיר השירים ח: "אני חומה ושדי כמגדלות".

אמר רבי יוחנן:

"אני חומה" - זו תורה שמגינה על לומדיה כחומה שמגינה על אנשי העיר [רבנו גרשום, בבא בתרא ז ב].

"ושדי כמגדלות" - אלו תלמידי חכמים המניקים לאחרים [שמלמדים אותם תורה], והם כמגדלות המגינים על הדור.

ורבא אמר: "אני חומה" - זו כנסת ישראל שגודרים את עצמם בחומה מלהטמע בין האומות [רש"י בבא בתרא ח א].

"ושדי כמגדלות" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות [שמגינים עליהם].

אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: מאי דכתיב [בתהלים קמד] "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות, מחוטבות תבנית היכל"?

"אשר בנינו כנטיעים" - אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, כנטיעות צעירות שעדיין לא נתקלקלו, ולא אירע בהן שבר.

"בנותינו כזויות" - אלו בתולות ישראל שאוגדות פיתחיהן ולא נבעלות לאחרים, עד שינשאו לבעליהן.

וכן הוא [המקרא] אומר שזויות הן מלשון מילוי דם. שנאמר [בזכריה ט]: "ומלאו כמזרק כזויות מזבח". (5)

וכשם ששם זויות הוא לשון מילוי דם, כך גם כאן הוא מלשון מילוי תאוה.

איבעית אימא יש ללמוד שזויות הן מלשון מילוי, מהכא [מכאן]: שנאמר [שם, בהמשך המזמור] "מזוינו [זויות שלנו] מלאים, מפיקים מזן אל זן". (6)

ודורשת עתה הגמרא את הכתוב "בנינו כנטיעים, בנותינו כזויות, מחוטבות תבנית היכל".

אלו ואלו, בנינו ובנותינו הם כה מעולים, עד כי מעלה עליהן הכתוב כאילו נבנה היכל בימיהן.

"מחוטבות" - מלשון חיטוב. "תבנית היכל" - בנין ההיכל.

ואגב שהגמרא מביאה לעיל את הדרשה של רבי יוחנן על הפסוק "תקראי אישי" בהושע ב, מוסיפה הגמרא ומביאה עוד דרשות בספר הושע:

נאמר בהושע [א]: "דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי, בימי עזיה, יותם, אחז, יחזקיה, מלכי יהודה".

בפרק אחד נתנבאו ד' נביאים, הושע ישעיה עמוס ומיכה. שבכולם נאמר שנתנבאו בזמן עוזיה. (7)

[ואף על פי שבמיכה נאמר [מיכה א] "בימי יותם אחז יחזקיה מלכי יהודה" ולא הוזכר שם עוזיה. מכל מקום, כיון שכתוב בפסוק "בימי יותם" סתם, משמע שכבר מתחלת מלכותו נתנבא. ואז היה עוזיהו חי אלא שנתנגע, ומלך יותם בנו תחתיו בימיו. תוספות].

והנביא הגדול שבכולן - הושע.

והראיה: שנאמר [בהושע שם] "תחלת דבר ה' בהושע".

ומדייקת מכאן הגמרא שהושע הוא החשוב ביניהם.

שהרי לכאורה יש לתמוה: וכי בהושע דבר ה' תחלה? והלא ממשה עד הושע היו כמה נביאים! (8)

אלא, אמר רבי יוחנן: "תחלה" - שהיה הושע ראשון בחשיבות לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק.

ואלו הן: הושע ישעיה עמוס ומיכה.

עוד דורשת הגמרא בספר הושע: נאמר שם [פרק א] "ויאמר ה' אל הושע קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, כי זנה תזנה הארץ". (9) ולמה לא אמר כן לשום נביא אחר אלא להושע? אלא שכך היה:

אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו!

והיה ראוי לו להושע לומר: הרי בניך הם, בני חנוניך [בחוניך (10) רש"ש] הם - שהרי בני אברהם יצחק ויעקב הם. ולכן גלגל רחמיך עליהן!

ולא דיו להושע שלא אמר כך, אלא אמר הושע לפניו:

רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא. העבירם החלף את ישראל באומה אחרת.

אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה?

אומר לו: לך וקח אשה זונה, והוליד לך בנים זנונים שלא תדע אם הם בניך או שהם של אחרים. ואחר כך אומר לו: שלחה, גרש את אשת הזנונים מעל פניך.

אם הוא יכול לשלוח את אשתו - אף אני אשלח את ישראל מעל פני ואחליפם באומה אחרת.

שנאמר: "ויאמר ה' אל הושע: קח לך אשת זנונים וילדי זנונים".

וכתיב: "וילך ויקח את גומר בת דבלים"

"גומר" - על שם מה נקראה כן?

אמר רב שהכל גומרים בה תאותם.

דף פז:

"בת (תחילת העמוד) דבלים" מלשון שתי "דיבות" - דבה רעה בת דבה רעה, שאמה של גומר היתה דומה לה.

ושמואל אמר: נקראת דבליים כיון שמתוקה בפי הכל כדבלה [תאנה יבשה].

ורבי יוחנן אמר: שהכל דשין בה כמו ב דבלה.

דבר אחר: על שם מה נקראה "גומר"?

אמר רב יהודה על שם שבקשו האומות לגמר ממונן של ישראל בימיה.

רבי יוחנן אמר: לא רק בקשו לגמור, אלא הצליחו בכך, שבזזו וגמרו, שנאמר: [במלכים ב יג] "כי אבדם מלך ארם, וישימם כעפר לדוש".

ומביאה הגמרא את המשך המקרא בהושע, אחר שלקח את גומר בת דבלים:

[פסוקים ג ד] "ותהר ותלד לו בן. ויאמר ה' אליו: קרא שמו יזרעאל, כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא. והשבתי ממלכות בית ישראל". (1)

[פסוק ו] "ותהר עוד ותלד בת. ויאמר לו: קרא שמה "לא רוחמה". כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל, כי נשא אשא להם". (2) [פסוקים ח ט:] "ותגמל את לא רחמה. ותהר ותלד בן. ויאמר קרא שמו "לא עמי", כי אתם לא עמי, ואנכי לא אהיה לכם".

ולאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת, אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: וכי לא היה לך ללמוד ממשה רבך? שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה! אף אתה בדול עצמך ממנה!

אמר לו הושע להקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה, ולא לגרשה!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: ומה אתה, שאשתך זונה, ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם של אחרים הן, בכל זאת כך אתה אומר, שאינך יכול לגרשה.

ישראל, שהם בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, והם אחד מארבעה קנינין שקניתי לי בעולמי.

ובמאמר מוסגר מבארת הגמרא את ארבעת הדברים החשובין בעיני הקב"ה, וקרויים "קניניו", כאדם שטורח לקנות דבר החביב לו:

א. תורה קנין אחד, דכתיב [במשלי ח] שאמרה תורה: "ה' קנני ראשית דרכו".

ב. שמים וארץ קנין אחד, דכתיב: [בראשית יד] "קונה שמים וארץ".

ג. בית המקדש קנין אחד, דכתיב: [בתהלים עח] "הר זה קנתה ימינו".

ד. ישראל קנין אחד, דכתיב [בשמות טו] "עם זו קנית".

וממשיכה הגמרא לבאר את דבריו של הקדוש ברוך הוא, שהוכיח את הושע, שהיה לו לומר לקדוש ברוך הוא: בניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, והם אחד מארבעת קניינך, ובמקום זאת אמר הושע שיחליפם באומה אחרת.

ואתה אמרת לי: העבירם באומה אחרת?!

כיון שידע הושע שחטא בכך שקיטרג על עם ישראל, עמד לבקש רחמים על עצמו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מבקש רחמים על עצמך, בקש רחמים על ישראל. לפי שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך:

ודרשו חז"ל שהקדוש ברוך הוא אמר להושע לקרוא לבנו הראשון "יזרעאל" על שם שיזרעו בגולה [תוספות] - הרי גזירה אחת.

וקרא שם בתו "לא רוחמה", והיא גזירה שניה, שלא ירחם על עם ישראל.

ושם בנו האחרון "לא עמי", גזירה שלישית, שעם ישראל לא יקראו עמו של הקדוש ברוך הוא.

עמד הושע, ובקש רחמים על ישראל, ובטל גזירה. והתחיל לברכן.

שנאמר [הושע ב א]: שנתנבא הושע: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר".

"והיה במקום אשר יאמר להם "לא עמי" אתם - יאמר להם: בני אל חי".

[שם, פסוק ב] "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו" - הרי שבטלה גזירת הגלות.

[שם, פסוק כה] "וזרעתיה לי בארץ, ורחמתי את לא רוחמה" - הרי שבטלה גזירת "לא רוחמה".

[שם] "ואמרתי ל"לא עמי", עמי אתה" - הרי שבטלה גזירת "לא עמי".

אמר רבי יוחנן: אוי לה לרבנות [לשררה], שמקברת את בעליה. שאין לך כל נביא ונביא שלא קיפח [קבר] ארבעה מלכים בימיו. כלומר, שהנביא מאריך ימים יותר מארבעה מלכים שנקברו בימיו. כי המלכים, כיון שהם מתנשאים בשררה, הם מתים בפרק זמן קצר.

שנאמר [בישעיה א]: "חזון ישעיהו בן אמוץ, אשר חזה על יהודה וירושלים, בימי עוזיהו, יותם, אחז, יחזקיהו, מלכי יהודה.

אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה ירבעם בן יואש מלך ישראל להמנות עם מלכי יהודה? [מפורש לקמן]

מפני שלא קבל לשון הרע על עמוס כדלהלן.

ומבארת הגמרא: מנלן דאמני - מנין לנו שירבעם בן יואש נמנה עם מלכי יהודה?

דכתיב [בהושע א]: "דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי, בימי עוזיה, יותם, אחז, יחזקיה, מלכי יהודה. ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל".

ומנלן [מנין לנו] דלא קבל לשון הרע? דכתיב [בעמוס ז י] "וישלח אמציה כהן בית אל [כומר לעבודה זרה] אל ירבעם מלך ישראל לאמר: קשר עליך עמוס בקרב בית ישראל, לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו".

וכתיב [שם פסוק יא] "כי כה אמר עמוס: בחרב ימות ירבעם".

אמר ירבעם: חס ושלום, לא אמר אותו צדיק כך. ואם אמר, מה אעשה לו? והרי שכינה אמרה לו. (3)

אמר רבי אלעזר: אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא, הוא זוכר את הרחמים. שנאמר [בהושע א] "כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל". והזכיר לשון "ארחם" בתוך נבואת פורענות. (4)

רבי יוסי בר רבי חנינא אמר: מהכא מכאן נלמד דבר זה. שנאמר בהמשך הפסוק "כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל - כי נשא אשא להם".

ואף על פי שמשמעות הפסוק היא בלשון תמיהה: "וכי נשא אשא [אסלח] להם"?! מכל מקום, כיון שמוזכר כאן לשון "נשא אשא", שהוא לשון סליחה, דרשו חכמים שהקדוש ברוך הוא זוכר רחמיו בשעת כעסו.

ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. שנאמר: [הושע ב כה] "וזרעתיה לי בארץ".

כלום, לשם מה אדם זורע בקרקע סאה? אלא, כדי בשביל להכניס מהגידולים שיגדלו מהזרעים כמה כורין. [וכל כור הוא שלושים סאין].

כך גם זרע הקדוש ברוך הוא את ישראל בין העמים, כדי שיתרבו בגולה על ידי שיתוספו להם גרים.

ורבי יוחנן אמר מהכא. מכאן אנו לומדים שהקדוש ברוך הוא הגלה את ישראל כדי שיתוספו עליהם גרים:

שנאמר: [שם] "ורחמתי את לא רוחמה, ואמרתי ללא עמי עמי אתה". שאותם הגויים שהם "לא עמי" יתגיירו, ואומר להם "עמי אתה", שייעשו כחלק מעם ישראל.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

מאי דכתיב: [משלי ל י] "אל תלשן עבד אל אדוניו, פן יקללך, ואשמת". (5)

וכתיב: [שם פסוק יא] "דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך". ומשמע מהפסוק שהוא נותן טעם: לא תלשן עבד אל אדוניו, היות שאביו יקלל ואת אמו לא יברך.

ותמה רבי שמעון בן יוחאי: וכי משום דאביו יקלל ואת אמו לא יברך, לכן - אל תלשן?! מה נתינת טעם יש בזה? אלא כך היא כוונת הכתוב: אפילו בדור גרוע שאביו יקלל ואמו לא יברך - אל תלשן בו עבד אל אדוניו.

מנלן - מנין אנו יודעים שכך הוא?

מהושע. שהלשין על ישראל, ואמר: החליפם באומה אחרת. ואף על פי שחטאו הענישו הקדוש ברוך הוא, ואמר לו קח לך אשת זנונים.

אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב: [שופטים ה יא] "שם יתנו צדקות ה', צדקת פרזונו בישראל" (6) - צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל בכך שפזרן לבין האומות. [פרזונו מלשון פיזור], שלא יוכלו האומות לכלותם יחד.

והיינו, למדנו את דברי רבי אושעיא, ממעשה שהיה: דאמר ליה ההוא מינא נכרי לרבי חנינא: אנן - מעלינן מינייכו. אנחנו טובים יותר מכם, היהודים:

שהרי כתיב בכו, נאמר בכם: [מלכים א יא] "ויהי בהיות דוד את אדום, בעלות יואב שר הצבא לקבר את החללים, ויך כל זכר באדום. כי ששת חדשים ישב שם [באדום] יואב וכל ישראל, עד הכרית כל זכר באדום".

ואילו אנן, אנחנו טובים מכם, שהרי איתנייכו גבן, אתם נמצאים בגלות אצלנו כמה שני [כמה שנים], ולא קעבדינן לכו מידי, ואנו לא עושים לכם דבר.

אמר לו רבי חנינא: אם רצונך, יטפל לך תלמיד אחד! יש בידו של תלמיד אחד לענות לך תשובה.

נטפל ליה רבי אושעיא לענות לו תשובה.

אמר ליה רבי אושעיא: זה שאינכם הורגים בנו הוא משום דלא ידעיתו היכי תעבדו. שאינכם יודעים איך להשמידנו.

שאם תכלינן כולהו, תאמרו לכלות את היהודים כולם - ליתנהו גבייכו! אין כולם נמצאים אצלכם.

ואם תאמרו לכלות רק מאי דאיכא גבייכו, את היהודים שנמצאים אצלכם, במלכות שלכם בלבד, אם כן, קרי לכו "מלכותא קטיעתא", יקראו לכם "מלכות קטועה" [שאם תהרגונו תמלכו על עם מועט].

אמר ליה ההוא מין נכרי: נשבע אני בגפא דרומאי [הוא כינוי לעבודה זרה שלהם] שאכן בהא נחתינן, במחשבה זו איך לכלותכם אנו יורדים, ובהא סלקינן, ובמחשבה זו אנו גם עולים.

כלומר, אנו עסוקים תמיד במחשבה זו.

תני רבי חייא: מאי דכתיב מהו פירוש הכתוב: [באיוב כח כג]: "אלהים הבין דרכה, והוא ידע את מקומה"? (7)

יודע מכיר הקדוש ברוך הוא את ישראל, שאינן יכולין קבל גזירות אכזריות של אדום. לפיכך הגלה אותם לבבל, שאין הבבלים אכזריים כשאר האומות.

ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבבל אלא מפני שעמוקה כשאול, ויפדם משם מהר כמו שהבטיחם. שנאמר [בהושע יג] "מיד שאול אפדם ממות אג אלם".

רבי חנינא אמר: מפני שקרוב לשונם של בבליים ללשון תורה [דומה ללשון תורה], ובכך לא תשתכח תורה מהם מהר.

רבי יוחנן אמר: מפני ששגרן לבית אמן, לבית אברהם אביהם, שיצא מאור כשדים שבבבל. (8)

משל לאדם שכעס על אשתו. להיכן משגרה? לבית אמה!

והיינו כיוצא בזה דבריו דרבי אלכסנדרי.

דאמר: שלשה חזרו למטעתן - שלושה חזרו למקום שניטעו בו.

אלו הן: ישראל, כסף מצרים, וכתב לוחות.

ישראל - הא דאמרן, זהו שאמרנו שחזרו לבבל ששם גדל אברהם אביהם.

כסף מצרים - כסף שבזזו ישראל בצאתם ממצרים. ובימי רחבעם עלה שישק מלך מצרים ונטל את כל האוצרות. דכתיב [מלכים א יד] "ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם, עלה שישק מלך מצרים על ירושלים. ויקח את אוצרות בית ה', ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח".

כתב הלוחות - דכתיב [דברים ט יז] "ואתפש בשני הלחת ואשליכם מעל שתי ידי, ואשברם לעינכם". שינה הכתוב ולא אמר "ואשברם לפניכם" אלא "לעיניכם". ומשמע שהיה זה דבר פלא, שהעין פונה להסתכל בו. ולכן דרשו בברייתא:

תנא: לוחות נשברו, ואותיות פורחות באויר. נמצא שהאותיות פרחו באויר ועלו לשמים מקום שממנו ניתנו.

דף פח.

עולא אמר טעם אחר למה הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבבל: כדי שיאכלו (תחילת העמוד) תמרים, שמצויים בבבל בשפע. ויעסקו בתורה.

עולא שהתגורר בארץ ישראל איקלע הזדמן לפומבדיתא.

קריבו ליה טירנא דתמרי, קרבו לפניו סל של תמרים.

אמר להו, שאל אותם: כמה כי הני בזוזא? כמה תמרים כאלו אפשר לקנות בזוז אחד?

אמרו ליה: תלת [שלש] בזוזא.

אמר עולא: מלא צנא דדובשא בזוזי. הרי אפשר לעשות צנצנת מלאה דבש בזוז אחד, ואף על פי כן בבלאי לא עסקי באורייתא! והיינו, ביקר אותם על שלא עוסקים בתורה כראוי לפי שפע מזונם. [על פי המהרש"א].

בליליא - צערוהו. בלילה חש עולא במעיו מחמת אכילת התמרים.

תוכן העניינים

חברותא על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה