אור ברסלב
חברותא על פסחים פרק שביעי - כיצד צולין

חברותא על פסחים· הרב יעקב שולביץ

פרק שביעי - כיצד צולין

פרק שישי - אלו דברים

דף עד.

מתניתין:

כתיב בפרשת קרבן פסח "ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש. ראשו על כרעיו ועל קרבו".

הרי למדנו:

א. הפסח צריך שיהיה צלוי כולו כאחד.

ב. צריך שיהיה הפסח צלוי, ולא מבושל במים או בכל משקה אחר.

ג. הצלייה תהיה דוקא באש עצמה, ולא בדבר שנתחמם מחמת האש. שהרי אמרה תורה "צלי אש", ומשמע שיהיה צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר, וכפי שיבואר בגמרא.

ולפיכך אמרו חכמים:

כיצד צולין את הפסח:

מביאין שפוד [ענף חד מצידו האחד, וגס מצידו השני] של עץ הרמון [ולא של מתכת או של עץ אחר, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא].

ותוחבו לצידו החד לתוך פיו של הפסח עד שהוא מגיע בית נקובתו, תחת האליה.

ובשעת הצלייה הופך את הפסח כשפיו של הטלה הוא למטה ובית נקובתו למעלה [ותולהו מעל האש, רמב"ם]. ונמצא הפסח תלוי על השפוד כשצידו הגס למטה ואינו נשמט מן השפוד בשעת צליה [תוספות]. (1)

וחותך את הכרעיים [רגלים] מן הארכובה ולמטה [מאירי], ומוציא את בני מעיו ומדיחן [רש"י בחומש ומאירי]. (2)

ונחלקו תנאים כיצד צולה הוא את הכרעים ובני המעיים עם הפסח כאחד, וכמו שאמרה תורה "ראשו על כרעיו ועל קרבו":

ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו של הפסח וצולהו, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר:

אם נותן הוא את הכרעים ובני המעיים לתוך הפסח, הרי כמין בישול הוא זה!

כלומר: נראה הוא כעין בישול, שהרי הענין דומה כמו שנותנן בתוך קדירה להתבשל בתוכה [מאירי].

אלא כך היה נצלה הפסח: תולין [תלויין] הן הכרעיים ובני המעיים בשעת צלייה חוצה לו [לפסח], שתוחבן בשפוד, למעלה מפיו של הטלה [ונמצא שבשעת הצלייה, כשהופך את השיפוד, הן נתונין למטה מפיו של הטלה, שהרי הופכו לפסח בשעת צלייה כשפיו למטה, וכפי שנתבאר, תוספות יום טוב בהבנת רש"י]. (3)

אין צולין את הפסח:

א. לא על השפוד של ברזל!

כי הרי חלק מהשיפוד בולט מחוץ לקרבן הפסח, ומתחמם שם מן האש, ועל ידי זה מתחמם כל השפוד, ונמצא שנצלה הפסח בתוכו מחומו של השפוד ולא מן האש עצמה, ואין זה "צלי אש".

ב. ולא על האסכלא [משטח של מתכת שאינו מנוקב, שמעמידין אותו על האש ושמין את הפסח עליו].

שהרי הפסח נצלה מחומה של האסכלא, ולא מן האש עצמה.

אמר רבי צדוק: מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו, צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא המנוקבת [הכי מפרש בגמרא, ושם יתבאר יותר].

גמרא:

שנינו במשנה: כיצד צולין את הפסח מביאין שפוד של רמון:

והוינן בה: ונייתי, מדוע שלא יביא הצולה שפוד של מתכת?!

ומפרשינן: כי שפוד של מתכת, איידי דחם מקצתו הבולט מחוץ לפסח, הרי נעשה חם כולו, אף מה שבתוך הפסח, וקמטוי [נצלה הפסח בתוכו] מחמת חומו של השפוד.

ואין צלייה זו כשירה, כי הרי רחמנא אמר: "צלי אש", ולא צלי מחמת דבר אחר, כגון חומו של שפוד.

תו תמהינן: ונייתי שפוד של עץ הדקל?!

ומפרשינן: איידי דאית ליה לענף הדקל שיבי [שעשוי הוא מטבע יצירתו כמין שורות שורות, רש"י; ובמאירי כתב שיש בו בקעים].

הרי כשהוא מתחמם [רמב"ם בפירוש המשניות ומאירי], מפיק מיא [מוציא השפוד לחות] מבין השורות באמצעו של שפוד הנמצא בתוך הפסח.

ואם כן: הוי הפסח כמבושל, שאותה לחות מתחממת ומבשלת קצת, והתורה אמרה "צלי" ולא מבושל [מאירי].

תו תמהינן: ונייתי שפוד של תאנה?!

ומפרשינן: כי איידי דמחלחל [שיש לו מוח מבפנים, רש"י; והמאירי כתב, שאין העצמות שבהם מקשיי כל כך אלא מחולחל ורך].

הרי מפיק השפוד מיא [לחות] לתוך הפסח, והוה ליה הפסח כמבושל.

תו תמהינן: ונייתי שפוד של אלון או של חרוב, ושפוד של שקמה?!

ומפרשינן: כי איידי דאית בהו קיטרי [כמין קשרים לאורכו של הענף], וצריך הוא לחותכם מפני שהם בולטים ומעכבים את השפוד מליכנס בבשר [מאירי].

הרי מפיק השפוד מיא [מוציא השפוד לחות] במקום החיתוך, והוה ליה כמבושל.

ותמהינן: והרי שפוד של רמון שהכשרנוהו לצלות עליו את הפסח, נמי אית ביה קיטרי, ומה בינו לשפוד של אלון וכיוצא בו?!

ומשנינן: כי הענף של רימון שיעי [חלקים] קיטרי, קשרים שלו אינם בולטים ולא מעכבים את השפוד מליכנס בבשר, ואין צריך לחותכן [מאירי].

ואי בעית אימא: זה שאמרו במשנה שמביא שפוד של רמון, לא מיירי בכל ענף של רמון, אלא בנבגא בר שתא [ענף מנטיעה בת שנתה של עץ הרמון], דלית ביה קיטרי, [אין לו קשרים כלל].

ותמהינן: וכיון שאתה חושש ליקח ענף שצריך לעשות בו חיתוך, אם כן אף ענף של רמון לא יוכשר, דהא איכא בי פסקיה, הרי יש לו מקום חיתוכו מן העץ ושם הוא מוציא מים, והוה ליה כמבושל.

ומשנינן: דמפיק לבי פסקיה לבר [מוציא הוא את מקום החיתוך מחוץ לגופו של הפסח], ואין הלחות היוצאת משם נכנסת לתוך הפסח, ואינו נעשה כמבושל.

והשתא מפרשינן, דמתניתין שאסרה לצלותו על גבי שפוד של מתכת, ומשום ש"חם מקצתו חם כולו", וכשמתחמם חלקו החיצון של השפוד מתחמם אף חלקו שבתוך הפסח והוא נצלה בתוכו מחומו של השפוד [וכפי שנתבאר לעיל]:

אתיא דלא כרבי יהודה. כיון שלדעת רבי יהודה, בנדון דידן אין אומרים "חם מקצתו חם כולו", כי הואיל והשפוד נמצא בתוך הפסח, מגין הפסח עליו מלהתחמם.

דהכי תניא:

רבי יהודה אומר:

כשם ששפוד של עץ שבתוך הפסח אינו נשרף מחום האש שמתחתיו, שגופו של פסח מגין עליו.

כך שפוד של מתכת אינו מרתיח חלקו שבתוך הפסח מחומו של השפוד שמחוץ לפסח, אלא גופו של פסח מגין עליו.

אמרו לו חכמים: זה של מתכת חם מקצתו חם כולו, וזה של עץ חם מקצתו אינו חם כולו.

כלומר: אע"פ שהעץ שבתוך הפסח אינו נשרף, הרי חלקו של השפוד שבתוך הפסח אכן מרתיח! אלא שבשפוד של עץ - כשחם מקצתו לא חם כולו, ולפיכך מועיל גופו של פסח להגן עליו שלא ישרף מחום האש שכנגדו.

אבל בשפוד של מתכת, שמתחמם חלקו שבפנים הפסח מחומו של החלק החיצון של השפוד, אינו מועיל גוף הפסח להגן עליו.

שנינו במשנה: ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר, כמין בישול הוא זה, אלא תולין חוצה לו:

תניא: כשם שנחלקו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא כיצד צולה הוא את כרעיו ובני מעיו, כך נחלקו בו רבי ישמעאל ורבי טרפון.

דעת רבי ישמעאל: נותן הוא את הכרעיים ואת בני המעיים לתוך הפסח, כדעת רבי יוסי הגלילי.

ולפיכך רבי ישמעאל קוריהו "תוך תוך", כלומר, שנשמע קול רתיחתן ובישולן של הכרעיים ובני המעיים בתוך הפסח, כקול של דבר המתבשל בסיר, שמשמיע קול הנשמע כמו "תוך תוך". [נתבאר על פי גירסתנו וכלישנא קמא דרש"י, וראה בהערה (4) גירסתו וביאורו השני של רש"י].

דעת רבי טרפון: תחובין הכרעיים ובני המעיים בשפוד, למעלה מפיו וראשו של הטלה [קודם שהופכן בשעת צליה], ונראין הן ככובע על ראשו של הפסח.

ולפיכך רבי טרפון קוריהו "גדי מקולס", שהרי "כובע נחושת", מתרגמינן "קולסא דנחשא". (5)

תנו רבנן:

הקדמה:

תנן לעיל בפרק מקום שנהגו: מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים [בזמן הזה] אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין.

וטעם המנהג שלא לאכול צלי בליל פסח, מפני שהוא נראה כאוכל פסחים בחוץ [רש"י].

ולא אסרו חכמים לאכול צלי בלילי פסחים אלא כשהוא צלוי כולו באופן שיתבאר, [על פי רש"י]. (6)

איזהו גדי מקולס דאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה: (7)

כל שצלאו כולו כאחד!

אבל נחתך ממנו אבר, או שנשלק [נתבשל] ממנו אבר, אין זה גדי מקולס. (8)

ומניחה עתה הגמרא דהכי קאמר: אם נחתך ממנו אבר, אפילו אם צלאו לגדי ביחד עם האבר החתוך, אינו בכלל איסור גדי מקולס. וכן אם נחתך ממנו אבר ולא צלאו אלא בישלו לגדי, אינו גדי מקולס, ומותר לאוכלו.

ולפיכך תמהינן: למה צריך לשנות "נשלק ממנו אבר"?!

והרי, השתא יש לומר נחתך ממנו אבר וצלאו, דאף על גב דקא מטוי ליה בהדיה [אף שנצלה אותו אבר עם הגדי] אמרת: לא הוי גדי מקולס ומותר לאוכלו.

אם נחתך ממנו אבר ולא נצלה עמו, אלא נשלק, וכי מבעיא לך למימר שמותר לאוכלו?!

אמר מפרש רב ששת: מה שאמרו בברייתא "נשלק ממנו אבר" לא מיירי באבר שנחתך מן הפסח, כיון שאם חתכו, הרי כבר הותר בחיתוך עצמו.

אלא הברייתא מיירי: ששלקו לאחד האברים במחובר, וכל ההיתר הוא מפני שהוא שלוק ולא צלוי - כפסח.

אסור לאכול בשר שנתבשל בקדירה מפני דם שבו, אלא אם כן מלחוהו תחילה מליחה גמורה.

ואם בא לאוכלו לבשר כשהוא צלי, הרי זה מולחו מליחה קלה, (*8) וצולהו על גבי האש, שהאש מפלטת את הדם שבבשר.

אמר רבה: האי מולייתא [טלאים או תרנגולין שממלאים בשר בין הבשר שלהם לעצמות שלהם וצולין אותן כאחד] שריא, אפילו אם לא מלחוהו מליחה גמורה מתחילה, אלא מליחה קלה כמליחת הצלי.

אמר תמה ליה אביי: האיך מותר לאוכלו, והא הצלייה מפלטת את הדם הכנוס בבשר שמילאו בו את הטלה, וקא בלע הטלה על ידי חום הצלייה לדמא שנפלט מן הבשר?!

אמר ליה רבה לאביי: כבולעה כך פולטה, כשם שאותו דם - שיצא מן הבשר הכנוס בטלה - נבלע בתוך הטלה, כך הוא נפלט ממנו על ידי הצליה. כשם שחום האש מפליט את הדם שהיה בו, ולא נבלע בו ממקום אחר. (9)

ומפרשינן: נימא מסייע ליה לרבה ממשנתנו:

נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו של הפסח, וצולה אותן כאחת.

והרי מאי טעמא שריא, ולא חיישינן שיבלע הפסח - על ידי חום הצלייה - מן הדם שבבשר הכרעיים ובני המעיים שהכניסו בתוכו?

לאו, משום דאמרינן: כבולעו כך פולטו, שנפלט מן הפסח אף אותו דם שנבלע בו מן הבשר שנתנו בתוכו. והיינו כרבה שהתיר מוליייתא?! (10)

אמרי דחו בני הישיבה: ממשנתנו אין להוכיח שהצליה פולטת אף את הדם שנבלע בו מבחוץ.

כי מה שאין אנו חוששין לדם הנבלע בפסח מן הבשר שנתנו בתוכו, שאני התם, כיון דאיכא בית השחיטה דמחלחל שהוא חלול,

דף עד:

מידב דייבי [זב לו הדם].

היינו: כשנתלה הפסח בתנור, ופי בית שחיטתו למטה, הרי הדם - שבכרעיים ובבני המעיים שנתנו בתוכו - אינו נבלע בפסח, אלא יוצא דרך חלל הצואר ושותת דרך בית השחיטה, ולפיכך הוא שמותר לעשות כן, ולא משום דאמרינן כבולעו כך פולטו.

נימא מסייע ליה לרבה דאמר: כבולעו כך פולטו, ממשנה במסכת חולין:

דתנן: הלב, מתוך שיש בו דם כנוס, שמתקבץ בתוכו בשעת שחיטה כיון שהבהמה מתאנחת אז, והלב מושך מן הדם שחוצה לו ומתמלא הימנו, אין דם זה יוצא מן הלב לא על ידי מליחה כשאר בשר, ולא על ידי צלי [על פי מאירי].

ולפיכך: קורעו קודם בישולו [היינו צלייתו, כדמפרש ואזיל], ומוציא את דמו.

ואם לא קרעו תחילה, הרי זה קורעו אף לאחר בישולו, ומותר.

וקא סלקא דעתין, כי אין הכוונה כפשוטו: שיקרע אותו לאחר הבישול בקדירה; כיון שאילו נתבשל הלב כשדמו עדיין בתוכו, הרי בולע הוא - על ידי הבישול - מן הדם הכנוס בתוכו, ואין הקריעה שלאחרי הבישול מועילה להוציא את הדם שנבלע בלב.

אלא על כרחך, מה ששנינו: קורעו לאחר "בישולו", היינו לאחר צלייתו, שאף הצלייה נקראת בישול. (*10)

וכיון שכן מסייעינן מינה לרבה:

כי הרי מאי טעמא מועילה הקריעה לאחר הצלייה, אף שאין הקריעה מועלת אלא להוציא את הדם שעדיין כנוס שבלב, ולא את הדם שנבלע ממנו בקירות הלב על ידי חום הצלייה? לאו, האם לא משום דאמרינן: שבשעת הצלייה כבולעו לדם הכנוס בתוכו כך פולטו?!

הרי חזינן דאמרינן "כבולעו כך פולטו", וכדעת רבה.

ודחינן: מן המשנה בחולין אין להוכיח שאומרים כבולעו כך פולטו, ומשום דאין הלב בולע כלל מן הדם הכנוס בתוכו, כי שאני לב, דשיע [חלק] הוא ואינו בולע, ולפיכך מותר הוא ולא משום שהאש מפליט את מה שנבלע בו שהרי אינו בולע כלל.

והואיל ואנו אומרים שהלב חלק הוא ואינו בולע, שוב אין אנו צריכים לומר, כי "בישולו" היינו "צלייתו", וכדסלקא דעתין מתחילה.

אלא, לעולם, מה שאמרו במשנה "לאחר בישולו", הוא אפילו כפשוטו, והכי קאמר: אף אם לא קרעוהו תחילה, ומלחוהו כדי להוציא מן הלב את הדם הבלוע בו כשאר איברים, ובישלוהו בקדירה - מותר הלב על ידי קריעה, שהרי לא נבלע בקירות הלב מן הדם הכנוס בתוכו. (11)

תו מסייעינן ליה לרבה:

והא רבין סבא טפליה ההיא בר גוזלא [שלא נמלח, כן היא דעת כל המפרשים לבד הרמב"ם] לרב [גלגל גוזל קטן קודם מליחתו בעיסה, עבור רב] ואפאו בתנור.

ואמר ליה רב, לרבין סבא: אי מעלי טפליה [אם טעימה היא הפשטידא שעשית], הב לי ואיכול [תן לי ואוכל ממנה].

הרי חזינן: אף שנבלע הדם של הגוזל בעיסה, אנו אומרים: כבולעו לדם כך פולטו על ידי חום התנור, והיינו כרבה.

ודחינן: מההיא פשטידא אין להוכיח, לפי שטפולה היתה בסמידא [עיסה של סולת], דמפריר [נפרכת, ומלשון "פירורין"], שאינה נדבקת יפה בגוזל אלא נפרכת, ומתוך כך יוצא הדם ממנה על ידי האש [טור יורה דעה סימן עח].

אבל בשאר דברים שנבלע בהם הדם, איכא למימר שאינו יוצא הדם ממנו על ידי האש.

והשתא מוכחינן מרבא, דלא סבירא ליה כרבה, האומר כבולעו כך פולטו:

והא רבא איקלע לבי ריש גלותא [התארח אצל הריש גלותא], וטפלו ליה בר אווזא [עשו לו פשטידא מאווז קטן שלא נמלח תחילה], ואמר רבא:

אי לא דחזיתיה דזיג כזוזא חיורא [שהוא צלול כזכוכית לבנה, רש"י], לא אכלי מיניה. [אם לא שראיתי למראה מוהל הבשר שזב בתוך העיסה שהוא צלול ואין בו שום אדמומית דם, לא הייתי אוכל ממנו].

הרי שלא סמך רבא על פליטת העיסה על ידי האש, אם לא שראה בעיניו שאין שם שום אדמומית דם. (12)

ואי סלקא דעתך סבירא ליה לרבא שאומרים כבולעו כך פולטו, אם כן: מאי איריא כי זיג [למה דוקא התירו כשראהו שהוא צלול].

והרי אפילו כי לא זיג, נמי היה לו להתיר.

ועל כרחך, לא סבירא ליה לרבא כרבה.

ודחינן: לעולם סבירא ליה לרבא שאומרים כבולעו כך פולטו.

אלא דהתם מיירי בקמח חיורתא [קמח נקי כעין שלנו שאינו סולת, רש"י] דשריר [שהעיסה קשה], ואינה פולטת אף למאן דאמר כבולעו כך פולטו.

ופוסקת הגמרא, והלכתא:

א. פשטידת בשר דסמידא [הטפולה בסולת]: בין אסמיק [האדים] המוהל שבתוך העיסה, ובין אם לא אסמיק, שריא, כי הואיל והדם ודאי יוצא על ידי צלייה, על כרחנו שאודם זה של המוהל לאו דם הוא.

ב. פשטידת בשר דחיורתא [הטפולה בקמח נקי שאינו סולת]: אפילו אין בו מראה אודם כלל [בית יוסף סימן ע"ח], אי זיג כזוזא חיורא [צלול מראה המוהל כזכוכית לבנה, ובלשון הטור "זך ככסף"], שריא. ואי לא, אסיר.

ג. פשטידת בשר דשאר קמחים: אי אסמיק [האדים מראה המוהל שבעיסה], אסור, ואם לא אסמיק, שרי. (13)

והשתא הדרינן לדין מולייתא [בשר שלא נמלח, שמכניסים בטלאים או תרנגולים, וצולין אותן]:

האי מולייתא:

מאן דאסר ליה [אביי לעיל בעמוד א], סבר: אפילו פומא [פה שלה, כלומר: צידה הפתוח של המולייתא], לתחת [כלפי מטה] בשעת הצלייה, הרי הוא אסור, ואין אומרים שהדם היוצא מן המילוי זב דרך פיו למטה ואינו נבלע בבשר החיצון. (14)

ומאן דשרי למולייתא [רבה, לעיל בעמוד א] סבר:

אפילו פומא דמולייתא לעיל [כלפי מעלה] בשעת צלייה נמי שרי, שהרי אין אנו צריכים להתירו משום שהדם זב לחוץ דרך פיו, אלא אף אם נבלע הדם בבשר החיצון, הרי הוא נפלט על ידי האש, דכבולעו כך פולטו.

והילכתא: מולייתא שרי אפילו פומא לעיל, משום דאמרינן: כבולעו כך פולטו, וכדעת רבה.

* * *

(15) בשלושה דברים אלו, שהן: אומצא ביעי ומיזרקי [מפרש לה ואזיל], פליגי בהו רב אחא ורבינא!

ואף שבכל התורה כולה במקום שנחלקו רב אחא ורבינא ולא נתפרש בגמרא מי מהם הוא המיקל ומי הוא המחמיר, נקוט כלל זה בידך:

רב אחא הוא דאזיל לחומרא, ואילו רבינא אזיל לקולא.

וכמו כן נקוט כלל בידך: והלכתא כרבינא לקו לא.

הני מילי בשאר מקומות, לבר מהני תלת [לבד משלושה הדברים שנזכרו], דרב אחא בשלושה דברים אלו הוא זה שפוסק לקולא.

ואילו רבינא פוסק לחומרא.

ובשלשתם הלכתא כרב אחא לקולא.

והשתא מפרשינן פלוגתתם בשלושה דברים אלו.

ומתחילה מפרשת הגמרא דינו של כל אחד משלושה אלו, ובמאי מודו כולי עלמא, והדר מפרש במה פליגי:

אומצא:

האי אומצא [חתיכת בשר] דאסמיק [שהאדימה] שהוא אדום ביותר וניכר שהדם נצרר בתוכה, ומחמת מכה שהוכתה הבהמה מחיים הוא בא [רא"ש פרק ז מחולין סימן יא], כך הוא דינה: (16)

א. אם בא לאוכלה כשאר בשר, למולחה וליתנה בקדירה, אסור לעשות כן, כיון שמתוך שנצרר הדם אין לו פתח לצאת מן הבשר על ידי מליחה [טור ומאירי].

ב. ואם חתכיה לאומצא, שעשה בה חתכים הרבה כדי לעשות פתחים ליציאת הדם [טור] ומלחיה, [מלחה במלח], אפילו ליתנה בקדרה שרי.

ג. ואם שפדיה בשפודא [הגירסא בחולין צג ב "תלייה" ולא "שפדיה"], שתלאו בשפוד בתוך התנור לצלות, שרי אף בלא חתיכה ובלא מליחה, לפי שהדם הנצרר מידב דייב [זב הוא ממנו], כי הואיל ותלוי הוא שפיר דמי [רש"י חולין]. (17)

ד. ואם אחתיה אגומרי [הניחו על גבי גחלים לצלותו], פליגי בה רב אחא ורבינא.

חד [רבינא, כדאמרינן לעיל] אסר, וחד [רב אחא] שרי.

ומפרשינן פלוגתייהו: מאן דאסר, טעמו, משום דמיצמת צמית, הגחלים צומתין את הדם שבבשר, ואינו מוציא את דמו, והוא נצלה בתוכו, ואסור [רש"י חולין].

ומאן דשרי, טעמו, משום דמישאב שאיב, הגחלים שואבים את הדם מן הבשר, ומותר הוא. (18)

ביעי:

וכן הוא הדין והמחלוקת בביעי [ביצי בהמה זכר] שהאדימו [רש"י]. (19)

א. בא לאוכלם על ידי מליחה ובישול כשאר בשר, אסור כיון שנצרר הדם, וכדרך שנתבאר לענין אומצא [מאירי].

ב. חתכינהו ומלחינהו, אפילו לקדרה שריין [מותרים הביצים].

ג. תלינהו בשפודא שריין, כי מידב דייב הדם מהם.

ד. ואם אחתינהו אגומרי, פליגי ביה רב אחא ורבינא, חד [רבינא] אסר, וחד [רב אחא] שרי. ומפרשינן לה כדלעיל:

מאן דאסר, משום דסבר, מיצמת צמית; ומאן דשרי, משום דסבר, מישאב שאיב.

מיזרקי:

וכן הוא הדין והמחלוקת במיזרקי [חוטין גסין, שהן ורידין שבבית השחיטה, רש"י].

א. בא לאוכלם על ידי מליחה ובישול, אסור, כי הדם הכנוס בורידין אינו נפלט על ידי מליחה.

ב. חתכיה לחוטין ומלחיה, אפילו לקדרה שרי.

ב. תלייה בשפודא כשבית השחיטה לתתאי [כלפי מטה] כדי שיהא מקום לדם לזוב, שרי, כי מידב דאיב, זב הדם דרך בית השחיטה.

ואמנם בתיקון המיזרקי על ידי צלייה בשפודא, נחלקו בו הראשונים: יש אומרים: שהוא ניתר בלא חיתוך, וכן פסק בשולחן ערוך.

ויש אומרים: אף כשצולהו אינו ניתר בלא חיתוך [הובאה דעה זו בטור סימן ס"ה, וכן היא שיטת התוספות בחולין צג א. וכתבו, שאף דעת רש"י כן].

ג. ואם אחתיה אגומרי, פליגי רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי, מאן דאסר, משום דסבר מצמית צמית, ומאן דשרי, משום דסבר, מישאב שאיב. (20)

תוכן העניינים

חברותא על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה