חברותא על פסחים· הרב יעקב שולביץ
פרק שישי - אלו דברים
מתניתין:
א. אלו דברים שכאשר חל ערב פסח בשבת, עשייתן בקרבן פסח - דוחין את השבת: שחיטתו, וזריקת דמו, (4) שצריכים להעשות ביום י"ד, ואינם יכולים להעשות במוצאי שבת.
ומיחוי קרביו [הוצאת הרפש מהקרביים. ויתבאר בגמרא כיצד עשו זאת], שאינו סובל דיחוי למוצאי שבת בגלל הסרחון.
והקטרת חלביו על המזבח, על אף שאפשר להקטירם במוצאי שבת. היות שחביבות עשיית המצוה בשעתה, גם היא דוחה שבת.
אבל, צלייתו והדחת קרביו - אינן דוחין את השבת, לפי שאפשר לעשותם במוצאי שבת, בליל חג הפסח.
ב. הרכבתו של קרבן הפסח על הכתף ונשיאתו אל העזרה דרך רשות הרבים, אף על גב שאין בכך איסור מן התורה, היות ו"חי [נחשב כמי ש] נושא את עצמו", וכל האיסור אינו אלא מדרבנן, בכל זאת אין הרכבתו דוחה את השבת, היות ואפשר לעשותה מאתמול.
וכן הבאתו מחוץ לתחום. למרות שהבאה מחוץ לתחום אינה אלא איסור דרבנן.
וכן חתיכת יבלתו, שאיסורה הוא משום מלאכת גוזז, ואפילו יחתכנה כלאחר יד, בשיניו או בציפורניו, הרי למרות שאינה אסורה אלא מדרבנן -
כל אלו - אין דוחין את השבת, הואיל ואפשר לעשותם ביום חול, מאתמול.
רבי אליעזר אומר: גם "מכשירי מצוה" של קרבן הפסח, כמו הרכבתו והבאתו חוץ לתחום, וכן חתיכת יבלתו כלאחר יד - דוחין את השבת, אף על גב שאפשר לעשותם מערב שבת.
אבל מודה רבי אליעזר שאת הדברים שאפשר לעשות במוצאי שבת דוחים אותם עד לאחר השבת
אמר רבי אליעזר: והלא דין קל וחומר הוא, שידחו עשיות הללו, שאינן אלא איסור שבות דרבנן, את השבת, גם אם יש אפשרות לעשותן מלפני השבת!
כי מה אם שחיטה, שהיא חמורה, שהרי היא אסורה בשבת משום אב מלאכה - דוחה את השבת לצורך הקרבת הפסח.
עשיות אלו, שהן קלות, היות והן אסורות רק משום "שבות" מדרבנן - וכי לא ידחו את השבת!?
אמר לו רבי יהושע: יום טוב יוכיח - שהתירו בו שחיטה ובישול לצורך יום טוב, למרות שאיסורן של מלאכות אלו הוא משום אבות מלאכה, ובכל זאת גזרו חכמים ואמרו שאסור בו משום "שבות" להביא אוכל לצורך יום טוב מחוץ לתחום, הואיל ואפשר לעשותו מאתמול.
אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: מה זה יהושע!?
מה ראיה הינך מביא מהבאת דבר רשות מחוץ לתחום, שאסרוהו חכמים, להבאת קרבן פסח מחוץ לתחום שהוא מצוה, ולא יעמידו חכמים את דבריהם למנוע קיום מצוה!
השיב רבי עקיבא ואמר: הזאה של מי אפר פרה אדומה על טמא מת בשבת ערב הפסח, לטהרו ביום השביעי ולהכשירו לאכול בערב קרבן פסח, תוכיח:
שהיא משום מצוה, שאם לא יזה לא יעשה את קרבן הפסח.
וגם שמעתי כי היא אסורה בשבת משום שבות מדרבנן, היות ונראה כאילו מתקנים בכך את האדם הנטהר.
ובכל זאת העמידו חכמים את דבריהם אפילו במקום מצוה, ואמרו, שהזאתו של טמא מת שחל יום השביעי שלו בערב פסח - אינה דוחה את השבת.
ואם כן, אף אתה אל תתמה על אלו.
שאף על פי שהן משום מצוה, והן אסורות רק משום שבות - ובכל זאת לא ידחו את השבת.
[בגמרא מתבאר כי את איסור ההזאה בשבת שמע רבי עקיבא מרבי אליעזר רבו, אלא שרבי אליעזר שכח זאת, וניסה רבי עקיבא להזכירו בדרך כבוד, מבלי שיאמר לו ששמע זאת מפיו].
אמר לו רבי אליעזר: ועליה, על הזאה בשבת, ששמעת שהיא אסורה אפילו כדי לטהר טמא מת להאכילו בקרבן פסח - אני דן קל וחומר להתירה!
ומה אם שחיטה, שהיא אסורה בשבת משום אב מלאכה - דוחה את השבת.
הזאה, שהיא אינה אלא משום איסור שבות מדרבנן - אינו דין שדוחה את השבת!
דף סו.
ג. אמר לו רבי עקיבא לרבי אליעזר: לי ברור ששמעתי כי הזאה אינה דוחה שבת, אלא מעכבת את הטמא מלעשות את הפסח.
ואם כן, לפי מהלך הקל וחומר שלך: או - חלוף?
אולי יש לדון בצורה הפוכה.
כי מאחר שפשוט לי ששמעתי [ושמועה זאת שמע רבי עקיבא מרבי אליעזר בעצמו, ולא אמר לו זאת במפורש אלא ניסה להזכירו] שאין מזים על טמא מת לטהרו אפילו בשבת שחל בו ערב הפסח. אם כן, יתכן שיש ללמוד מהזאה לשחיטה בקל וחומר להיפך, שאפילו שחיטת קרבן פסח אינה דוחה שבת.
וכך יש לדון בקל וחומר:
מה אם הזאה, שהיא אסורה בשבת רק משום שבות, אינה דוחה את השבת.
שחיטה, שהיא אסורה מהתורה משום אב מלאכה - אינו דין שלא תדחה את השבת!
אמר לו רבי אליעזר: עקיבא! כיצד יתכן שתדרוש דין שכזה?
והרי עקרת בכך מה שכתוב בתורה שמקריבים קרבן פסח אפילו בשבת!
שהרי אמרה תורה [במדבר ט] "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו". ולמדנו מ"במועדו", שחייבים לעשות את קרבן הפסח במועדו בארבעה עשר בניסן - בין שחל בחול, בין שחל בשבת. אמר לו רבי עקיבא לרבי אליעזר: רבי, אכן צדקת שאי אפשר להפוך וללמוד בקל וחומר מהזאה ששחיטת הפסח אינה דוחה שבת, שהרי אמרה תורה "במועדו".
אך עדיין יש לי להשיג על דבריך, שאמרת כי הרכבת הפסח על כתפו והבאתו מחוץ לתחום דוחים שבת, אף על גב שאפשר לעשותם מאתמול:
כיצד אתה דן קל וחומר משחיטת פסח למלאכות דרבנן אלו שמותר לעשותן בשבת אפילו אם יש אפשרות לעשותן מערב שבת?
הבא לי כתוב של "מועד" שיהיה זמן קבוע למלאכות אלו, לעשותן אפילו בשבת, כ"מועד" שקבעה התורה לשחיטה!?
והיינו, כיון שלאלו אין זמן קבוע, ואפשר לעשותם מאתמול, כיצד יתכן לדון אותם בקל וחומר משחיטה, שזמנה קבוע, שיהיו כמותה וידחו את השבת!?
וכמו כן אין לך לדון קל וחומר משחיטה כדי להתיר הזאה], שגם בה לא נאמר "מועדו" [וכאמור, שמע זאת רבי עקיבא מרבי אליעזר שהיא אסורה בשבת].
ואף שאי אפשר לעשותה מערב שבת [שעדיין לא הגיע אז היום השביעי], בכל זאת לא תדחה שבת, היות וההזאה אינה מכלל המעשים שבגוף קרבן הפסח אלא רק ממכשיריו, ולא נכתב בה "מועד" שתדחה את השבת, שלא נכתב "מועד" אלא רק בגוף הפסח ולא במכשיריו [לפי המהרש"א].
ד. כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת - אינה דוחה את השבת. אך שחיטה של קרבן הפסח, שאי אפשר לעשותה מערב שבת - הרי היא דוחה את השבת.
גמרא:
תנו רבנן: הלכה זו שקרבן פסח דוחה את השבת נתעלמה מבני בתירא הנשיאים, שהיו בזמנו של הלל.
פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת. שכחו, ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו.
אמרו, שאלו בני בתירא הנשיאים, ביום שישי, בערב שבת: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת, אם לאו?
אמרו להם: אדם אחד יש, שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש כאן אחרי שעלה לארץ את שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, והוא יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו.
שלחו וקראו לו להלל.
אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת, אם לאו?
אמר להם: וכי דין פסח אחד בלבד יש לנו בשנה שדוחה את השבת?
והלא הרבה יותר ממאתים "פסחים" [קרבנות ציבור, אשר דין קרבן הפסח הוא כדינם. והיינו, שני התמידים ושני הכבשים לקרבן מוסף בחמישים שבתות השנה. ואליהם יש להוסיף את קרבנות המוספים בשבתות של המועדים] יש לנו בשנה, שדוחין את השבת.
אמרו לו: מנין לך שדין קרבן הפסח הוא כדין קרבנות הציבור האלו?
אמר להם: לומד אני זאת בגזירה שוה: נאמר "מועדו" בפסח, ונאמר [במדבר כח] "מועדו" בקרבן התמיד.
מה "מועדו" האמור בתמיד - דוחה את השבת [כפי שיבואר מקורו], אף "מועדו" האמור בפסח - דוחה את השבת.
ועוד, גם קל וחומר הוא:
ומה קרבן תמיד הקל, שאין ענוש כרת על אי הקרבתו, דוחה את השבת. קרבן פסח החמור, שענוש כרת על אי הקרבתו - אינו דין שדוחה את השבת.
מיד הושיבוהו להלל בראש, ומינוהו נשיא עליהם.
והיה הלל יושב ודורש כל היום כולו לפניהם בהלכות הפסח, כדרך שהיה הנשיא עושה.
התחיל הלל מקנטרן, להקניטם לבני בתירא ולהעציבם, בדברים שאמר להם.
אמר להן הלל: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם - עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.
וכיון שהיה בדבריו של הלל משום יוהרה כלפיהם, מיד הסתלקה ממנו חכמתו, ולא ידע להשיב על שאלה נוספת ששאלוהו.
אמרו לו, שאלוהו בני בתירא: רבי, מי ששכח ולא הביא סכין שחיטה מערב שבת - מהו שיביאנו בשבת דרך רשות הרבים?
אמר להן: הלכה זו שמעתי כיצד יש לנהוג בה, ושכחתי מה היא ההלכה.
והוסיף הלל, ואמר:
אלא, הנח להן לישראל. אם אין נביאים הן - בני נביאים הן, ותראו מה יעשו בשבת למחר.
למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו לסכין בצמרו, מי שפסחו גדי שאין לו צמר - תוחבו בין קרניו.
ואין בכך ביטול מצות שביתת בהמתו, לפי שאין בכך משום משאוי לבהמתו בשבת, היות ואין דרך משאוי בכך.
ראה הלל מעשה ונזכר הלכה, ואמר: אכן, כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון, שעושין כן.
אמר מר: נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת - אף מועדו האמור בפסח דוחה שבת.
והוינן בה: וקרבן תמיד גופיה - מנלן דדחי שבת?
אילימא משום דכתיב ביה, בקרבן התמיד, "במועדו"?
הרי בקרבן פסח נמי, הא כתיב ביה "במועדו", ובכל זאת לא דרש ממנו הלל שדוחה את השבת, אלא למד זאת בגזירה שוה מתמיד.
אלא, מוכח ש"מועדו" האמור בפסח לא משמע ליה להלל לדרוש ממנו שקרבן פסח דוחה שבת, כי אפשר לומר שהפסוק מדבר רק כשאין בכך חילול שבת.
ואם כן, הכא נמי - "מועדו" האמור בתמיד לא משמע ליה לדרוש ממנו שדוחה שבת.
ומשנינן: אכן לא מ"מועדו" למד הלל.
אלא, מכאן למד הלל שקרבן תמיד דוחה את השבת:
אמר קרא [במדבר כח] בקרבן מוסף של שבת "עולת שבת בשבתו - על [מלבד] עלת התמיד [שגם היא קריבה בשבת] ".
מכלל, מכאן אתה למד במפורש, כי גם [עולה] דתמיד קרבה בשבת.
אמר מר: ועוד, הוכיח הלל מקל וחומר: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת.
והוינן בה: והרי איכא למיפרך שאין זה קל וחומר: כי יש לומר שאדרבא, התמיד חמור מקרבן פסח, כי:
מה לתמיד - שכן חמור בכך שהוא תדיר ונשרף כליל על המזבח, תאמר בפסח, שבא רק פעם בשנה, ורק אימוריו מוקטרים, אך בשרו נאכל.
ומשנינן: קל וחומר אמר להו הלל ברישא, ופרכוה כדאמרן.
והדר וחזר ואמר להו גזירה שוה של "מועדו מועדו" מתמיד [והתמיד עצמו דוחה את השבת מכח הפסוק "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד"].
והוינן בה: וכי מאחר דגמר הלל גזירה שוה, שאין אדם דן מעצמו גזירה שוה אלא היא קבלה מסיני דרך רבותיו, והרי זה כאילו נכתב בפירוש בגוף המקרא - אם כן, קל וחומר, שהוא מסברת עצמו, למה לי?
ומשנינן: אלא הלל לדידהו של בני בתירא קאמר להו:
בשלמא גזירה שוה - לא גמריתו, לא למדתם מרבכם. ושפיר אינכם דורשים את הגזירה שוה מעצמכם, היות דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו.
אלא קל וחומר, דאדם דן מעצמו - איבעי לכו למידן, היה לכם לדון!
אמרו ליה: קל וחומר שדנת - פריכא הוא, שהרי התמיד חמור מהפסח, שכן הוא תדיר והוא כליל למזבח.
אמר מר: למחר, מי שפסחו טלה - תוחב לו בצמרו, גדי - תוחב לו בין קרניו.
דף סו:
והוינן בה: כיצד מותר לתחוב את הסכין בצמרו של הקרבן או בין קרניו? והרי הא קא עביד עבודה בקדשים בכך שמשתמש בקרבן לנשיאת משא, ועובר על "לא תעבוד בבכור" [כי מקרבן בכור לומדים לאסור השתמשות בכל הקרבנות]!?
ומשנינן: לא היו משתמשים בקדבן למשא כי נהגו בו כהלל, שלא הקדישוהו אלא במקדש, לאחר שכבר נשא את הסכין.
דתניא: אמרו עליו, על הלל, כי מימיו לא מעל אדם בעולתו, לפי שלא היתה שהות בין הקדשתה להקרבתה. אלא, היה מביאה לבהמתו, כשהיא חולין, לעזרה. ומקדישה שם, ומיד בסומך ידו עליה, ושוחטה.
ותמהינן: איך יתכן להעמיד שהקדיש את קרבן הפסח בשבת בעזרה? והרי היכי מצי מקדיש ליה, איך יכולים היו להקדישו בשבת, וכיצד אפשר לומר כמו שהעמדנו, שעשו כהלל?
והתנן: אין מקדישין, ואין מעריכין, ואין מחרימין, ואין מגביהין תרומה ומעשרות. כל אלו - ביום טוב אמרו. וקל וחומר שאין עושים זאת בשבת!
ומשנינן: הני מילי שאין להקדיש בשבת - דוקא בסוגי קרבנות חובות שאין קבוע להן זמן, שאינם נשחטים בשבת, ולכן אין להקדישם בשבת לצורך הקרבתם ביום חול.
אבל בחובות שקבוע להן זמן, הואיל וזמנו של הקרבן הוא להשחט בשבת - מקדישין אותם אפילו בשבת.
וכמו דאמר רבי יוחנן: מקדיש אדם את פסחו בשבת, ואת חגיגתו ביום טוב.
ונקט דוקא מקדיש פסח בשבת, ולא ביום טוב, כי לעולם לא נשחט הפסח ביום טוב אלא רק בערב יום טוב.
ונקט מקדיש חגיגה ביום טוב, ולא בשבת, כי אין חגיגה דוחה שבת, אך היא קריבה ביום טוב.
ותו הוינן בה: גם אם לא הקדיש אלא בעזרה, סמוך לשחיטה, עדיין קשה:
כיצד מותר להביא את הסכין באמצעות הבהמה? והלא כיון שמנהיג את הבהמה כשעליה משאוי הסכין הוא עובר משום איסור מחמר. כי אסור לו לאדם להנהיג בהמה שנושאת משא בשבת כשהוא "מחמר" אותה.
[ואין זה איסור "שביתת בהמתו", שהוא איסור עשה, כי אין נשיאת הסכין מפריעה ל"שביתת הבהמה". אלא הוא איסור לאו של "מחמר", הנלמד מהפסוק "לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך", שממנו למדנו שאסור לאדם לעשות מלאכה משותפת עם בהמה, וזו היא מלאכת מחמר, שהבהמה נושאת משא והאדם מנהיגה].
ומשנינן: מחמר "כלאחר יד" הוא, לפי שאין דרכו של טלה לשאת משאוי.
ופרכינן: מה תירוץ הוא זה? והרי מחמר כלאחר יד נמי אסור?
כי נהי הגם דאיסורא דאורייתא ליכא - אך הרי איסורא מדרבנן, מיהא, איכא!?
ומשנינן: היינו, שאלה זו, היא השאלה דקא בעי בני בתירא מיניה דהלל:
וכך שאלו אותו:
האם מותר החימור לצורך הקרבת קרבן פסח בשבת, כאשר עושה את החימור באופן שהוא דבר שיש לו היתר מן התורה, כשאינו מחמר גמור, וכגון ששם את הסכין בין קרניו ובצמרו, ואין דרך טלה לשאת משאוי, ומן התורה הוא מותר.
וגם ה"דבר שבות" מדרבנן [שאסרו אפילו מחמר כלאחר יד], העומד לפניו למנוע אותו מלחמר, אינו דומה לשאר איסורי שבות.
כיון ש"כלאחר יד" הוא דבר שאינו שכיח, ודרגת חומרתו מדרבנן היא קלה יותר מסתם גזירת שבות מדרבנן.
ולכן הסתפקו האם ניתן לעקרו לאיסור השבות שאסרו חכמים בדבר הנעשה כלאחר יד, ולהתירו במקום לצורך מצוה? כמו כאן, שצריך לחמר כלאחר יד לצורך הקרבת קרבן פסח - מאי?
אמר להן: הלכה זו שמעתי, ושכחתי מה היא ההלכה.
אלא, הניחו להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן.
אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו. אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו.
אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - למדנו מהמעשה שאירע עם הלל.
דאמר מר בברייתא: התחיל מקנטרן בדברים. וכיון שנהג בהם בדרך יוהרה, נסתלקה חכמתו - וקאמר להו: הלכה זו שמעתי, ושכחתי.
אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו - למדנו מדבורה הנביאה.
דכתיב בשירת דבורה [שופטים ה] "חדלו פרזון בישראל, חדלו. עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל".
וכיון שאמרה זאת בדרך יוהרה הסתלקה נבואתה, ונשתתקה, והוצרכה לומר הא דכתיב [שופטים ה] "עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר".
ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו. אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו.
אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - למדנו ממשה.
דכתיב [במדבר לא] "ויקצף משה על פקודי החיל". וכתיב [במדבר לא] "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה".
מכלל, דמשה איעלם מיניה דין גיעולי נכרים.
אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו - למדנו מאלישע.
דכתיב [מלכים ב ג] שכאשר הצטרף יהושפט מלך יהודה אל יהורם מלך ישראל למלחמה נגד מואב, והיה להם מחסור חמור במים, באו אל אלישע כדי שיעתיר בעדם תפילה.
ובראות אלישע את יהורם מלך ישראל כעס מאד, ואמר לו "מה לי ולך? לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך!"
ובכעסו נשבע אלישע ואמר ליהורם: "חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו, כי לולי פני יהושפט מלך יהודה, שבאת עמו אלי, אשר את פניו אני נושא [מכבד] - אם אביט אליך ואם אראך".
וכתיב [מלכים ב ג] "ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן, ואז - ותהי עליו יד ה'". ומשמע שלפני כן נסתלקה ממנו הנבואה מחמת כעסו, וחזרה אליו על ידי שניגנו לפניו.
אמר רבי מני בר פטיש: כל אדם שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים - מורידין אותו.
מנלן - מאליאב אחי דוד.
שנאמר [שמואל א יז] "ויחר אף אליאב בדוד [כאשר ראהו מגיע למלחמה בגלית]. ויאמר לו: למה זה ירדת? ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר!? אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת".
ולכן, כי אזל שמואל לממשחינהו לאחד מן האחים, בני ישי, למלך על ישראל, ועברו כולם לפניו - בכלהו, בכל אחי דוד, כתיב [שמואל א טז] שאמר שמואל "לא בזה בחר ה'". ומשמע שמעולם לא נבחר לכך.
ואילו באליאב כתיב [שמואל א טז] "ויאמר ה' אל שמואל: אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו - כי מאסתיהו!".
מכלל, דהוה רחים ליה שמקודם אהבו ה', ובחרו עד האידנא, שחרה אפו בדוד וכעס עליו, ובכך הפסיד את המלכות, ובמקומו נבחר דוד.
ועכשו חוזרת הגמרא לבאר את המסקנא [בעמוד הקודם] שפסח ותמיד דוחים את השבת, היות שנאמר בתמיד "עולת שבת בשבתו - על עולת התמיד", ואילו פסח נלמד ממנו בגזירה שוה של "מועדו מועדו". אך אין לומדים זאת מ"במועדו" הנאמר בתמיד ובפסח.
ומעתה יש לנו לדון:
כי בשלמא אם היינו לומדים מ"במועדו" שפסח ותמיד דוחים את השבת, היינו יכולים גם ללמוד מ"במועדו" שהם דוחים את הטומאה.
אבל עתה, שאין לומדים זאת מ"במועדו"
-
אמנם אשכחן מצאנו מקור לכך שתמיד ופסח דדחו שבת [תמיד דוחה שבת מהפסוק "על עולת התמיד", ופסח נלמד ממנו בגזירה שוה].
אך זה שתמיד ופסח דדחו טומאה - מנא לן?
אמרי: כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת בגזירה שוה "מועדו מועדו" - הכי נמי יליף תמיד מפסח לענין טומאה, שנדחית מפניו.
ופסח גופיה - מנא לן שדוחה את הטומאה כאשר רוב הציבור טמאים?
שהרי שנינו לקמן בפרק כיצד צולין [עו ב] שקרבנות ציבור דוחים את הטומאה. וגם קרבן פסח נחשב כקרבן ציבור כיון שמביאים אותו ב"כנופיא", באסיפת חברים רבים, שכל אחד ואחד מן הציבור מביאו, ולכן נחשב דינו כקרבן ציבור.
אמר רבי יוחנן: דאמר קרא [במדבר ט] "איש איש כי יהיה טמא לנפש", הרי הוא נדחה מפסח ראשון לפסח שני.
ויש לנו לדייק מלשון הפסוק "איש איש", כי רק "איש", דהיינו, אדם טמא יחידי, כשלעצמו, הוא הנדחה לפסח שני.
אך, ואין ציבור, כשנטמאו רוב הציבור, נידחין לפסח שני!
אלא, עבדי פסח ראשון בטומאה.
אמר ליה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן: אימא כך כונת הכתוב: איש יחיד נדחה לפסח שני - אבל ציבור לית להו תקנתא, לא בפסח ראשון ולא בפסח שני!
אלא, אמר רבי שמעון בן לקיש: מהכא למדים שפסח דוחה את הטומאה:
שנאמר [במדבר ה] "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".
יאמר הכתוב לשלח טמאי מתים, ואל יאמר [אין צורך שיאמר] זבין ומצורעין.
ואני דן בעצמי ואומר: אם טמאי מתים משתלחין מהמחנה - זבין ומצורעין שטומאתם חמורה מטומאת מת, לא כל שכן שמשתלחים ממנו!
אלא, הוצרך הכתוב לכתוב זבין ומצורעין ללמדנו שהם משתלחים במקום שאין טמא מת משתלח.