חברותא על ערכין· הרב יעקב שולביץ
פרק תשיעי - המוכר שדהו
דף כט:
מתניתין:
א. כתוב [בהר כ"ז כה - כז] "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו [ענין שדות אחוזה ייקראו השדות שנפלו בירושה לכל אחד מישראל בחילוק הארץ, וכן מי שזכה ונוספה אחוזתו מחמת הסיבת נחלה על ידי בת יורשת נחלה - חינוך מצוה של"ט, ועיין מנחת חינוך שם אות כ"ו בנדפס מחדש]. ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו [ואין הלוקח יכול לעכב] ".
"ואיש כי לא יהיה לו גואל [שיכול לגאול ממכרו] והשיגה ידו [של מוכר] ומצא כדי גאולתו".
"וחשב את שני ממכרו [כמה שנים היו מהמכירה ועד היובל: כך וכך! ובכמה מכרתיה לך: בכך וכך! עתיד היית להחזירה ביובל! נמצאת קונה כל שנה בכך וכך! אכלת אותה שלש שנים או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון] והשיב את העודף [טול את מה שנשאר אחר שהוצאת דמי שנים שעברו מן החשבון, שהוא עודף בדמי המקח על מה שכבר אכל הלוקח] לאיש אשר מכר לו [והוא נקרא "גרעון כסף"] ושב לאח וזתו".
ב. כתיב [בהר כ"ה ד - טו] "וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' אל תונו איש את אחיו".
[ועל כן:]
"במספר שנים אחר היובל [דע כמה שנים יש עד היובל, ולפי אותו מספר שנים שנותרו עד היובל שאז תחזור למוכר] תקנה מאת עמיתך, במספר שני תבואות [כפי מספר השנים שתעשה השדה תבואה ביד הלוקח] ימכר לך [המוכר ללוקח] ".
"לפי רב השנים [מהמכר עד היובל] תרבה מקנתו, ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו, כי מספר תבואות הוא מוכר לך"!
ממה שאמרה תורה: "במספר שני תבואות ימכר לך", למדו חז"ל:
שהמוכר את שדהו בשעת ניהוג היובל, אינו מותר המוכר לגאול את השדה מן הלוקח פחות משתי שנים מעת שמכרה, שנאמר: "במספר שני תבואות ימכר לך", ודרשו חז"ל: שתהא השדה ביד הלוקח "שני תבואות", ומיעוט רבים שתים. [אבל לאחר שתי שנים, פודה המוכר את שדהו מן הלוקח וגורע מן הכסף שנתן כפי מספר השנים (1) שעברו, ואפילו בעל כרחו של לוקח].
היתה אחת מן השנים אצל הלוקח שנת שדפון (2), וירקון, או שנת שביעית (3), שאסורה בזריעה, אינו עולה לו שנה זו מן המנין של שתי השנים שצריך להמתין עד שיגאל, כיון שאין שנה זו בכלל "שני תבואות".
אבל נרה [שחרש השדה ולא זרע בה] ולא עשתה את התבואה הראויה לה, או הובירה [שלא חרש כלל] - והיתה ראויה לתבואה, עולה לו אף שנה (4) זו מן המנין, שהלוקח הוא שהפסיד (5) לעצמו.
רבי אליעזר אומר [ורבנן לא חולקים עליו]: מכרה לו והיא מליאה פירות ולאחר שנים גאלה, אינו יכול לומר לו: החזירנה לי מליאה פירות כמו שמכרתי לך! לפיכך: מכרה לו לפני (6) ראש השנה והיא עדיין מליאה (7) פירות וגאלה המוכר אחר שתי שנים הרי זה הלוקח אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים, ואינו מחשב עמו [בחשבון גרעון הכסף] אלא לפי שתי שנים בלבד, [וכל העודף במעות המכר מחזיר המוכר ללוקח, וגואלה]. [על פי לשון הרמב"ם פי"א משמיטה ויובל - ועיין רש"י כאן ובגמרא, ולעיל יח: ד"ה שני תבואות].
גמרא:
שנינו במשנה: המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, ודייקינן: "אינו גואל" - שמשמע שאינו יכול לכוף את הלוקח להחזירה לו קודם שתי שנים - לא קתני! אלא קתני "אינו מותר לגאול", אלמא איסורא (8) (9) נמי איכא: דאפילו קרקושי זוזי [לקשקש מעות בכלי] ללוקח, כדי שייטב בעיניו להחזירה למוכר, נמי אסור!
ולא מיבעיא מוכר (10) דקאי בעשה, דכתיב: במספר שני תבואות "ימכר לך" והוא מצות עשה שיעזבנה המוכר ביד הלוקח שתי שנים. אלא אפילו לוקח - שאינו בכלל במספר שני תבואות "ימכר לך" - נמי קאי בעשה אחר, דבעינן "במספר שנים אחר היובל תקנה", ומשמע שתהא "קנויה" לו שתי שנים [שמיעוט "שנים" שתים], וליכא, אם מחזיר למוכר לפני זה.
איתמר: המוכר שדהו בשנת היובל עצמה: רב אמר: מכורה השדה ויוצאה מידי הלוקח מיד, כשאר שדות המכורות היוצאות ביובל, וכיון שכן איבד הלוקח את מעותיו.
ושמואל אמר: אינה מכורה השדה כל עיקר, וכיון שכן המעות חוזרים ללוקח.
ומפרשינן: מאי טעמא דשמואל? קל וחומר הוא: ומה מכורה כבר לפני היובל, יוצאה עכשיו ביובל, שאינה מכורה לפני היובל, ונמכרה בשעה הראויה להוציא מיד הלוקח אינו דין שלא תימכר?!
ומקשינן: ולרב - שחולק על שמואל ולא לומד מהק"ו שלא תהיה מכורה כלל - וכי לא אמרינן קל וחומר כי האי גוונא?! והתניא שלומדים מכזה קל וחומר: יכול ימכור אדם את בתו לאמה עבריה כשהיא נערה, ותחול המכירה, ותצא מיד בסימני נערותה כשאר אמה שנמכרה בקטנותה? אמרת קל וחומר שלא תהא מכורה כלל: ומה מכורה כבר לפני שנעשית נערה, יוצאה עכשיו כשהיא נערה, שאינה מכורה ובא למוכרה כשהיא נערה אינו דין שלא (11) תימכר?! (12) וקשה על רב.
ומשנינן: יש חילוק בין יציאת אמה העבריה בנערות, ליציאת שדה לבעלים ביובל. התם ביציאת נערות: שוב לא הדרא ומיזדבנא [אינה חוזרת ונמכרת], שהרי למדנו: ש"אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות", ואם כן יציאת נערות יציאה גמורה היא, ולכן עושים ק"ו שתועיל היציאה הזו לבטל את המכירה מעיקרא כשמכרה בנערותה. אבל הכא ביציאת שדה ביובל לבעלים, לא נפקעת זכותו לחזור ולמכור, ואם בא למכור לאחר היובל הדרא מיזדבנא [חוזרת ונמכרת], ואם כן יציאת היובל איננה יציאה גמורה, ולא עושים ק"ו שלא תימכר השדה ביובל כלל.
מיתיבי לרב: כתוב: "במספר שנים אחר היובל תקנה וגו'" ולמדנו: שתהא השדה ביד הלוקח לא פחות משתי שנים" [שמיעוט "שנים" - שתים] אחר היובל, וכאילו אמר: "אחר היובל שנים שהן ב' אותן תקנה", מלמד: שמוכרין סמוך ליובל לאחריו - מיד, שכך משמע "אחר היובל", ויהיו שתי השנים שאחר היובל ביד הלוקח [רבינו גרשום, ועיי' רש"י]. מופלג מן היובל, מנין שיכול למכור שדהו, ולא נאמר דכיון דכתוב "אחר היובל", אינו יכול למכור אלא סמוך ליובל [ראב"ד בתו"כ]? תלמוד לומר: "לפי רוב השנים" שעד היובל תרבה [כסף] מקנתו, "ולפי מעוט השנים" שעד היובל תמעיט מקנתו, הרי למדנו, שפעמים שהיא נמכרת במעט שנים קודם היובל השני, הרי שנמכרה מופלג מן היובל הראשון.
ובשנת היובל עצמה לא ימכור, ואם מכר אינה מכורה! הרי מפורש בברייתא כשמואל, וקשה על רב?
ומשנינן: אמר לך רב: זה ששנינו בברייתא שאם מכרה ביובל אינה מכורה, אין הכוונה כפשוטו, שלא חלה המכירה, אלא: שאינה מכורה לענין מספר שני (13) תבואות שהצריכה תורה בכל מכר שדה שתעמוד ביד הלוקח שתי שנים אף שעבר יובל, [מלבד לענין גאולה האמור במשנתנו], אבל מכל מקום מכורה היא לענין שיאבד הלוקח מעותיו - ויוצאה מיד.
ומקשינן: ואי הדין הוא כרב, שסובר שאיזדבוני מיזדבנה [וזהו מכר גמור] ביובל, כיון שהדין הוא שצריך המכר שיעמוד ביד הלוקח שתי שנים, תיקום ברשותיה של לוקח [רבינו גרשום] עד בתר יובל, ובתר יובל ניכליה הלוקח עוד "שני תבואות", לקיים "במספר שני תבואות ימכר לך", וניהדרה אחר כך הלוקח, מחמת היובל שעבר על השדה?
מי לא תניא כעין זה: אכלה הלוקח שנה אחת בלבד לפני היובל, משלימין לו ללוקח שנה אחרת אחר היובל! ואם כן מדוע במכר ביובל עצמו אין משלימים ללוקח אחרי היובל "שני תבואות"?!
ומשנינן: התם באכלה הלוקח שנה (14) אחת קודם היובל: כבר נחית הלוקח לאכילה והתחיל לקיים "במספר שני תבואות ימכר לך", ולכן מקיימים בו את הפסוק אף לאחר היובל, ומשלים שנה. הכא כשמכרה ביובל עצמו: לא נחית הלוקח לאכילה שמיד כשקנה זהו יובל, ולכן לא מקיימים בו כלל "במספר שני תבואות ימכר לך".
אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל כאחד תרתי שמועות:
א. חדא: הא שאמר שמואל המוכר שדהו בשנת היובל אינה מכורה כל עיקר.
ב. ואידך: המוכר עבדו הכנעני לעובד כוכבים ומפקיעו מקיום המצוות. או שמכר עבדו הכנעני לישראל שבחוצה לארץ, קנסוהו רבנן ויצא העבד לחירות.
ובחדא מהם שמעתי ממר שמואל: שהדרו מעות הזביני, שנתן הלוקח.
וחדא מהם שמעתי: שלא הדרי מעות הזביני. ולא ידענא (15) בהי מיניה אמר שמואל שחוזרים המעות ובאיזה אינם חוזרים?
ופשטינן: אמר רב יוסף: ניחזי אנן במי מהם חוזרים המעות. מדתניא: המוכר עבדו לאחר שבחוצה לארץ, יצא לחירות וצריך גט שחרור "מרבו שני"! שמע מינה מדקרי ליה לאדון שני "רבו", אלמא חל עיקר המכר, וממילא דלא הדרי מעות הזביני. וכיון שידענו שבאחת אמר שמואל שהמעות אינם חוזרים, ובשניה חוזרים, ממילא מוכח: וכי קאמר שמואל הכא במוכר שדהו בשנת היובל: "אינה מכורה", היינו: אינה מכורה, ומעות אף הם חוזרין, ולא אומרים: שמתוך שאין קנינו של לוקח חל, ודאי נותן את המעות לשם מתנה.
דף ל.
ומפרשינן: ורב ענן שהסתפק ולא פשט, טעמו:
א. כי את ברייתא של המוכר עבדו לא שמיעא ליה.
ב. ודשמואל, כלומר: ומעיקר דברי שמואל שהמוכר שדהו בשנת היובל "אינה מכורה", גם כן אי אפשר להוכיח שמתוך שלא חל המכר יחזרו המעות! משום שאפשר לומר: ממאי ד"אינה מכורה" ומעות חוזרין, דלמא אינה מכורה, ומעות אינם חוזרים, ונאמר שנתנם הלוקח לשם מתנה. מידי דהוה: אמקדש אחותו שאין קדושין תופסין לו בה [שהיא מחייבי כריתות אם בא עליה]. דאתמר: המקדש אחותו: רב אמר: כיון שאין הקדושין תופסים, מעות הקדושין חוזרין למקדש ובודאי לשם פקדון נתנם לה. ושמואל אמר: מעות שנתן המקדש, כיון שיודע שאין קדושיו תופסים, לשם מתנה נתנם. והוא הדין במכר ביובל, הסתפק רב ענן, שאולי אף על גב שאין המכר חל, המעות - מתנה.
ומקשים על מה שאמרנו שבמוכר עבדו לא חוזרים מעות המקח: אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי חזית דקנסינן ליה ללוקח על שקנאו, ואומרים: שהמכר חל, ולוקח הוא שמוציאו לחירות בגט, וממילא לא חוזרים מעות המקח. אדרבה נקנסיה למוכר על שמכרו, ונאמר: שהמכר אינו חל כלל ויחזיר את המעות, ונחייב את המוכר להוציאו לחרות בגט?
ומשנינן: אמר ליה רב יוסף לאביי: לאו עכברא - גנב, אלא חורא - גנב, משל הוא: שעכבר הגונב ומניח בחור, אם לא היה לו חור להניח בו גניבתו לא היה גונב, לכן החור הוא הגנב. והוא הדין כאן, אם לא היה המוכר מוצא לוקח שיקננו לא היה מוכר, ומן הראוי לקנוס את הלוקח.
ומקשינן: אדרבה, אי לאו עכברא - חורא מנא ליה?! וגם כאן, אם לא שהיה מתרצה המוכר למכור, לא היה ללוקח מנין לקנות? ומשנינן: מסתברא לקנוס את הלוקח, כיון שהיכא דאיתיה [במקום שנמצא] לאיסורא [הוא העבד], דהיינו אצל הלוקח, שם קנסינן.
שנינו במשנה: היתה שנת שדפון וכו' אינו עולה וכו'. נרה או הובירה עולה לו מן המנין.
ודייקינן: למה צריך לכתוב "נרה" והרי קל וחומר הוא: השתא הובירה שלא עשה בה הלוקח כלום עולה לו שנה זו, נרה - שעבד בה ועשה ניר, [רבינו גרשום], מיבעיא לומר שעולה לו שנה זו?!
ומשנינן: "נרה" איצטריך ליה לכתוב! סלקא דעתך אמינא, אמרינן ליה למוכר שבא לגאול: הב ליה ללוקח דמי נירה, שהרי הלוקח טרח בשדה לעשות בה ניר ולא נהנה ממנה, וליסק [ויכנס] המוכר בשדה אחר שישלם ללוקח [רבינו גרשום], קא משמע לן - שלא! (16)
שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים.
תניא: רבי אליעזר אומר: מנין שאם מכרה לו לפני ראש השנה כשהיא מליאה פירות, שלא יאמר לו המוכר ללוקח כשבא לפדותה: הנח לפני את השדה כשהיא מליאה פירות כדרך שהנחתי לפניך, תלמוד לומר: "במספר שני תבואות ימכר לך" כלומר: כל התבואות שאפשר להיות בשדה משעת מכירה עד סוף שתי שנים הן מכורות והן של לוקח [רבינו גרשום], מזה שלא כתבה התורה "מספר שנים" או "מספר תבואות" שהיה משמע שתי תבואות [רש"י], מכאן: שפעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים, והיינו כשהניח המוכר את השדה כשהיא מליאה פירות, ואוכלם הלוקח עם שתי תבואות חדשות שמוציאה השדה בשתי השנים.
מתניתין:
כתוב בפרשת גאולת (17) מכר שדה אחוזה: "וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו", [מחשב כמה שנים היו עד היובל כך וכך! ובכמה מכרתיה לך בכך וכך! עתיד היית להחזירה ביובל! נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון כל שנה. אכלת אותה שלש או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון, וטול את השאר. וזהו "והשיב את העודף" בדמי המקח, על האכילה שאכלה, ויתנם ללוקח]. ואם מכרה לוקח ראשון לאחר, רשות ביד האדון לגואלה מן האחרון.
ודרשו חז"ל ממה שאמרה תורה "לאיש אשר מכר לו", שאם מכרה לוקח ראשון לאחר, בערך אחר ממה שמכרה בעל האחוזה ללוקח, שמחשב בעל האחוזה עם זה "שמכר לו" וכפי ערך שנתן בה הראשון, ואינו מחשב עם הלוקח השני כפי הערך שנתן בה הלוקח השני. ומצד שני דרשו חז"ל ממה שאמרה תורה "לאיש" אשר מכר לו ולא "לאשר מכר לו", שיחשב עם השני כפי הערך שנתן בה השני, ולא עם הראשון. וכיון שדרשות סותרות הן, לכן הולכים לעולם לקולת המוכר, שיחשב עם זה שנתן בשדה פחות ממה שנתן בה האחר, ועל כן:
א. מכרה בעל האחוזה לראשון במנה, ומכרה הראשון לשני במאתים [יש לפרש שמכרה מיד לשני במאתים. ויש לפרש, שמכרה לאחר זמן סמוך יותר לשנת היובל, ומכרה לשני "בערך" מאתים אילו היתה נמכרת לו לאותו מספר שנים שנמכרה לראשון, ונמצא הערך כפול] אינו מחשב לפדותה ב"גרעון כסף" עם השני, שהוא הערך הגבוה, אלא עם הראשון (18), ומחשב כמה שנים היו משמכרה לו עד שנת היובל, ומחשב כמה מגיע מן המנה לכל שנה, ולפי אותו חשבון ינכה לו הלוקח לכל שנה ושנה שאכלה, והמותר יחזיר לו. שנאמר: והשיב [הגואל] את העודף לאיש "אשר מכר לו", ולא למי שהוא בתוך השדה, שהוא לוקח שני.
ב. מכרה בעל האחוזה לראשון במאתים, ומכר הראשון לשני רק במנה, כיון שנתן בה השני ערך פחות משל ראשון, אינו מחשב עם הראשון אלא עם האחרון, שנאמר: וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף "לאיש" אשר מכר לו, ולא אמר "לאשר מכר לו" [מלאכ"ש בשם הרא"ש], ללמד: שיתן את העודף לאיש אשר בתוכה של השדה, ולא למי שמכר לו.
הבא לגאול את שדה אחוזתו מן הלוקח, לא ימכור (19) שדה שהיתה לו כבר בשעת מכירת שדה אחוזתו, והיא ברחוק ממקומו, ויגאל בדמים שיקבל, את השדה שמכר - והיא בקרוב למקומו.
וכן לא ימכור ברעה [כלומר: את השדה הרעה] שהיתה לו בשעת מכירת שדה אחוזתו, ויגאל בדמים שיקבל ביפה [כלומר: את היפה] שמכר.
ולא ילוה, ויגאל בהלואתו את השדה שמכר.
ולא יגאל את השדה לחצאין, שלא יגאל חצי השדה שמכר, ואח"כ עוד חצי שדה, [ר"ש בתו"כ].
ובהקדש שדה אחוזה, כשהבעלים גואלים מן ההקדש, מותר בכולן במה שאסרנו בגאולה מן ההדיוט, זה חומר בהדיוט מבהקדש!
גמרא:
תנו רבנן:
א. מכרה את שדה אחוזתו לראשון במנה, ומכרה הראשון לשני במאתים זוז, מנין שאינו מחשב המוכר הראשון כשבא לגואלה אלא עם הראשון? תלמוד לומר: "והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו", שמשמע שמחשב עם האיש שמכר לו, ולא עם מי שנמצא עכשיו בשדה.
ב. אבל מכרה לראשון במאתים, ומכרה הראשון לשני במנה, מנין שאין מחשב אלא עם השני? תלמוד לומר: והשיב את העודף "לאיש" [אשר מכר לו], שיש לדרוש גם: לאיש אשר בתוכה, וכיון שהדרשות סותרות הולכים לקולת המוכר, דברי רבי.
רבי דוסתאי בן יהודה אומר: כתוב: וחשב את שני ממכרו "והשיב את העודף" וגו'. ויש לפרש, שישיב את העודף "הנשאר מהדמים" שקיבל מן הלוקח לאחר שינכה מהלוקח חשבון המגיע לכל שנה שאכלה. ויש גם לפרש, שישיב את עודף ממה "שהקרקע" שוה כעת וינכה לו הלוקח את השנים שאכלה. וכיון שהפירושים סותרים, לכן לעולם הולכים לקולת המוכר, שאם עודף ערך הקרקע פחות מעודף הדמים שנשאר ביד המוכר אחרי הגרעון, מספיק שיתן את עודף הקרקע. ואם עודף הקרקע הוא יותר מהדמים שבידו, מספיק שיתן את עודף הדמים שבידו. ועל כן:
א. מכרה לו בעל האחוזה ללוקח במנה, והשביחה השדה מאליה ביד הלוקח לפני שגאלה ועמדה על מאתים, מנין שאין מחשבין לו כפי ערכה אחרי שהשביחה, אלא במנה, שנאמר: "והשיב את העודף"
הוא העודף שבידו, דהיינו עודף הדמים שבידו, ולא עודף הקרקע שאינה בידו, והרי אין בידו אלא עודף ממנה.
ב. מכרה לו במאתים, והכסיפה [ונתקלקלה] השדה ביד הלוקח ועמדה על מנה בלבד, מנין (20) שאין מחשבין לו במאתים, שזהו הערך שנתן בה הלוקח, אלא במנה כפי ערכה של השדה עכשיו שהוא פחות ממה שנתן בה הלוקח, שנאמר: "והשיב את העודף" שיש לפרש גם עודף שבקרקע ולא עודף הדמים, ודי לו שיתן את עודף הקרקע, ולא את עודף הדמים, שהם יותר מעודף הקרקע.
ומקשינן: כיון שבין לרבי ובין לרבי דוסתאי בן יהודה לעולם מקילים על המוכר, מאי (21) בינייהו?
ומשנינן: כיון שלרבי אין שינוי מחיר השדה משנה את ערך הגאולה, רק בשני לקוחות שנתן בה השני לפי ערך אחר ממה שנתן בה הראשון, שכך דורשים: שלפעמים נותן לאיש אשר בתוכה - ולא לאיש אשר מכר לו, אבל שינוי מחירה שאינו מחמת שני לקוחות אינו משנה את ערך הגאולה, על כן:
איכא בינייהו: דאייקר, כלומר: שהיתה השדה יקרה כשקנאה הלוקח הראשון, וזל מחיר השדה כשקנאה הלוקח השני, ואייקר שוב כשבא המוכר לגואלה. לרבי: שקובע רק שינוי המחיר בין שני הלקוחות, כיון שנתן בה השני פחות מן הראשון הולכים אחרי המחיר הזול שנתן בה הלוקח השני, ומה שחזר והתיקר ביד הלוקח השני לא משנה כלום. אבל לרבי דוסתאי: שקובע רק שינוי מחיר השדה, ואף כשהיא ביד אותו לוקח שדורש: שלפעמים הולכים אחרי עודף שיווי הקרקע, כיון שחזר מחיר הקרקע ליקרותו הראשונה שבשעת המכירה, נותן כערכה בשעת היוקר. [והוא הדין שהם חולקים אם הוזל מחירה ביד הלוקח הראשון ולא מכרה הראשון כלל, שלפי רבי דוסתאי הולכים אחרי שעת הזול, ולרבי שמתיחס רק לשינוי מחירה כשלקחה הלוקח השני, הרי זה גואלה כשעת היוקר]. [ביאור תירוץ הגמ' נתפרש עפ"י דברי התוס', ועיין שיטמ"ק, רמב"ם וזבח תודה].
ומקשינן לרבי ולרבי דוסתאי: וממאי דלקולא על המוכר נדרשים המקראות הסותרים, דלמא לחומרא על המוכר הם נדרשים, ובין שנתן בה הלוקח השני או שנשתנה מחירה לפחות ממחיר המכירה הראשון, ובין נתן בה הלוקח השני או שנשתנה מחירה ליותר ממחירה הראשון, נותן המוכר כפי ערך היוקר?
ומשנינן: לא סלקא דעתך לדרוש את המקראות הסותרים לחומרא, כיון דגמר בגזירה שוה לשון גאולה האמור בגואל שדה אחוזתו ["ומצא כדי גאולתו"] מלשון גאולה ["גאולה תהיה לו"] מעבד עברי [שאף הוא נגאל בגרעון כסף, שמגרעים מהסך העולה מחלוקת שנות עבודת העבד - שהם שש שנים ממכירתו או עד היובל - עבור כל שנה שעבד, ואת העודף בדמי מכירתו נותן העבד לאדון ויוצא לחירות], וכשם שבעבד עברי הולכים לקולא על הגואל, כך בשדה אחוזה הולכים לקולת המוכר הגואל.
ומפרשינן: והתם בעבד עברי מנלן: ומשנינן: דתניא: כתוב [בהר כ"ה מז - נג] "וכי תשיג יד גר ותושב [הוא גר תושב] עמך ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב עמך, או לעקר משפחת גר [זה הנמכר לגוי, ולעבודה זרה עצמה] ".
"אחרי נמכר גאלה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו. או דדו או בן דדו יגאלנו וגו' או השיגה ידו ונגאל".
"וחשב עם קנהו משנת המכרו לו עד שנת היובל והיה כסף ממכרו במספר שנים כימי שכיר יהיה עמו [חשבון המגיע לכל שנה ושנה, יחשוב כאילו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו] ".
"אם עוד רבות בשנים [עד היובל] לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו". "ואם מעט נשאר בשנים עד שנת היובל וחשב לו כפי שניו ישיב את גאולתו". ומפסוקים אלו יש ללמוד:
נמכר במנה, והשביח ועמד על מאתים, מנין שאין מחשבין אלא ממנה [כמה מגיע ממנה לכל שנה ושנה של שש שנים: שישית מנה, וככה מגרע לכל שנה. ואם נותרה שנה נותן לו שתות מנה. ולא אומרים: הרי השביח שהתיקרו עבדים או שהתחזק העבד ועומד מחירו על מאתים, נחשב מאתיים עבור שש שנים ויתן לו שליש מנה - רש"י קדושין כ.] שנאמר: "אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו", משעת מקנתו ישיב גאולתו - רש"י קדושין כ.
נמכר במאתים והכסיף [נתקלקל] העבד ועמד על מנה, מנין שאין מחשבין לו אלא ממנה [שמחשבים לו את השנים שעליו לעבוד רק במנה, כאילו נמכר במנה - רש"י קדושין כ.] שיתן העבד לאדון על מספר השנים שנותרו עד היובל, כפי החשבון העולה לכל שנה מחלוקת המנה למספר השנים שנמכר מתחלה, ויצא? שנאמר: "כפי שניו ישיב את גאולתו", ומשמע "כפי שנים שעומד בהן", כלומר: לפי מה שהוא שוה באותה שעה, [ולא "מכסף מקנתו" שמשמע משעת מקנתו], וכיון שהדרשות סותרות, הולכים לקולת הגואל.
ואין לי אלא עבד עברי הנמכר לעכו"ם - שבו כתובים פסוקים אלו - א. שנגאל, ב. וידו של העבד על העליונה בגאולתו, לחשב תמיד לקולא. אבל נמכר לישראל - שלא כתוב בו גאולה בגרעון כסף - מנין שיהיו בו דינים אלו? תלמוד לומר: כתוב בנמכר לעכו"ם: כימי "שכיר" יהיה עמו, ובנמכר לישראל כתוב בענינו: כי משנה שכר "שכיר" עבדך וגו', לגזירה שוה: שאף נמכר לישראל נגאל, וידו על העליונה בגאולתו.
דף ל:
ואמר אביי: (תחילת העמוד) הריני משתבח [שיטמ"ק] במקומי שאני דרשן ובקי, כבן עזאי שהיה משתבח בשוקי טבריא, שהיה אומר: כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום.
ואמר ליה ההוא מרבנן לאביי, ותמה: מכדי הנך קראי "כסף מקנתו" ו"כפי שניו" - שמאחד משמע לחשב כפי שעת מקנתו ולא כפי ערכו של עכשיו, ומהשני משמע לחשב כפי ערכו של עכשיו - איכא למידרשינהו שלעולם הולכים לקולא לגואל, ואיכא גם למידרשינהו להיפך, ולעולם הולכים לחומרא לגואל: שאם השביח מחשב כפי ערכו, ואם הכסיף מחשב לפי שעת מקנתו.
ממאי דלקולא לגואל דרשינן, אימא: לחומרא לגואל דורשים?!
והשיב לו אביי לההוא מרבנן: לא סלקא דעתיך לדרוש להחמיר על העבד הגואל! שמסתבר להקל על העבד "בגאולתו", מדאקיל רחמנא גביה על העבד "בעבודתו", כדתניא: "כי טוב לו [לעבד הנמכר לישראל] עמך [דאדון] ", ודורשים: עמך עם האדון יהיה העבד במאכל, עמך במשתה. שלא תהא אתה האדון אוכל פת נקיה, והוא העבד אוכל פת קיבר [מליאה סובין]! אתה שותה יין ישן שהוא משובח, והוא שותה יין חדש! אתה ישן על גבי מוכין של צמר והוא ישן על גבי קרקע. מכאן אמרו: הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו!
ומקשינן: אדרבא נדרוש לחומרא ונחמיר עליה על העבד, שהרי ודאי רשע הוא! מדרבי יוסי ברבי חנינא:
דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: בא וראה כמה קשה עונש אבקה [אבק שלה, ואינה עיקר האיסור] של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית האסורים בסחורה, לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר: "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו", וכתיב בסמוך לזה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, וקניה זו מדוברת במטלטלין, שכך משמע "מיד עמיתך": דבר הנקנה מיד ליד, ללמד: שאם לא תשמרו את מצות היובל [שאסור בסחורה כמו בשביעית] על ידי שתמכרו ממכר ותקנו מקח שאסרתי ביובל, סופך למכור ממכריך וכל כלי ביתך, [רש"י קדושין כ.].
ואם לא הרגיש הסוחר ונזדעזע לשוב מן העבירה אחרי שמכר מטלטלין, ועומד במריו וסוחר בפירות שביעית, לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר בסמוך לפרשת מכירת מטלטלין: "וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו".
לא באת לידו כלומר: לא תבא בידו של הסוחר הרהור תשובה [רש"י קדושין כ.], שאף לא יעלה על לבו שעשה עבירה ויעמוד במריו, עד שמוכר את ביתו, שנאמר בסמוך לפרשת מכירת שדה אחוזה: "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה".
ומפרשינן לברייתא אגב אורחא ומקשים: מאי שנא התם ברישא של הברייתא דקאמר: "לא הרגיש", שמשמע שיודע שהיא עבירה, רק שלא הרגיש ונרתע מלעבור עליה, ומאי שנא הכא בסיפא של הברייתא, דקאמר: "לא באת לידו", ומשמע שכבר אינו יודע שהיא עבירה?
ומשנינן: ברישא, שעדיין לא עבר אלא פעם אחת, נאמר: "לא הרגיש", אבל בסיפא של הברייתא שכבר עבר ושנה [שהרי נענש כבר במכירת מטלטליו, וגם במכירת שדותיו] נאמר "לא באת לידו", כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו! ומפרשים: הותרה לו סלקא דעתך, שבאמת מותר לו?! אלא אימא: נעשית לו כהיתר, "ולא באת לידו" שהיא עבירה.
וחוזרים לגוף הברייתא של רבי יוסי ברבי חנינא:
לא באת לידו אחר שכבר נענש במכירת מטלטליו שדותיו וביתו, ועדיין הוא סוחר בפירות שביעית, עד שמוכר את בתו לאמה, שנאמר [בפרשת משפטים]: "וכי ימכר איש את בתו לאמה".
ומתמהינן לפרושי ברייתא אגב אורחא: ואע"ג, דבתו שנמכרת בהאי ענינא - של סחורה ומכירת מטלטליו וכל השאר - ליתא (22) בתורה, ואם כן מנין שיבא לידי מכירת בתו לאמה?!
ומבארינן: כיון שבסמוך לפרשת מכירת בית בבתי ערי חומה, כתבה התורה את פרשת איסור הלואה בריבית, ודאי שמתחלה מכר את בתו לאמה, שניחא לו לאיניש דליזבין ברתיה [שמוכר בתו] לאמה, ולא ליזיף ברביתא [ילוה בריבית].
וטעמא: דאלו התם - במכירת בתו לאמה - כיון שאמה עבריה נפדית מן האדון בגרעון כסף, ואם בא לפדותה מיד, מחזיר לאדון את כל דמיה, ואילו לאחר זמן כשבא לפדותה מגרע ממה שנתן בה האדון לכל שנה שעוברת, כפי ערך חלוקת דמי הקנין מהמכירה עד שעתידה לצאת ממנו בימי נערות, נמצא שהקרן שביד האב מיגרעא ואזלא [פוחת והולך]. ואילו הכא - בהלואה בריבית - קא מוספא ואזלא [מוסיף והולך] הקרן שקיבל מן המלוה, כפי הריבית הנוספת.
והדרינן לגופה דברייתא דרבי יוסי ברבי חנינא:
לא באת לידו אף לאחר שמכר בתו, ועדיין הוא סוחר בפירות שביעית, לסוף [צ"ל: "עד", רש"י קדושין כ.] שלוה בריבית (23), שנאמר בסמוך לפרשת מכירת ביתו: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו'", וכתיב: "אל תקח מאתו נשך ותרבית".
לא באת לידו אף לאחר שלוה בריבית, לסוף [צ"ל "עד", רש"י קדושין כ.] שמוכר את עצמו לעבד, שנאמר בסמוך לפרשת ריבית כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך [לישראל].
ולא לך, כלומר: פעמים שלא יזכה שימכר לך אלא לגר שזה זילות מרובה שעובד לגר - רבינו גרשום, שנאמר בפרשה הסמוכה למוכר עצמו לישראל: "וכי תשיג וגו' ונמכר לגר וגו'", ולא שימכר לגר צדק, אלא לגר תושב! שנאמר: "ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר", ופעמים שימכר ל"משפחת גר", זה העובד כוכבים, כשהוא [הכתוב] אומר: "או לעקר" זה הנמכר ונעשה משרת לעבודת כוכבים [שסופה להיעקר - תוס'] עצמה, כלומר: ולפעמים שימכר אף לשרת את העבודת כוכבים. ומהברייתא של רבי יוסי ברבי חנינא, מקשה ההוא מרבנן לאביי: שכיון שהנמכר לישראל או לעכו"ם זה מתוך שסחר בפירות שביעית, אם כן דין הוא שנדרוש לחומרא על העבד, להכביד עליו את גאולתו?
ומשנינן: אמר ליה אביי: הא אהדריה קרא שירחמו על העבד, אעפ"י שהיה רשע. דתנא דבי רבי ישמעאל: יכול שנאמר: הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים שנמכר לעקר שהיא עכו"ם עצמה, אם כן אידחה אבן [נזרוק אבן] אחר הנופל בלי זה, ולא נפדנו לעולם? תלמוד לומר באותה פרשה: "גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו", הרי שאמרה תורה לרחם (24) עליו, וכיון שכך דורשים את הפסוקים להקל על גאולתו.
ומקשינן: אימא [אולי נאמר]: שאף שציותה תורה "גאולה תהיה לו" היינו כדי דלא ליטמע [יטמע] העבד בעובדי כוכבים, ולעולם, לענין שיעור פדיונו נחמיר, שיתן תמיד כפי היוקר?
ומשנינן: אלא אמר רב נחמן בר יצחק טעם אחר לדרוש את הפסוקים כמו שדרשנו ש"מכסף מקנתו" מדובר באופן שהשביח ואינו נותן אלא כשעת מקנתו, ו"כפי שניו" מדובר כשהכסיף ונותן כפי שניו: שכיון שכתיב: "אם עוד רבות בשנים" ומשמע כך: אם עוד רבות ימים בשנים שעד היובל "לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו", וכתיב: "ואם מעט נשאר בשנים" ומשמע: ואם מעט ימים נשאר בשנים ש"עד היובל וחשב לו כפי שניו ישיב את גאולתו", וכי יש שנים מרובות (25) בימים - מחברותיה, ויש שנים מועטות בימים - מחברותיה, שתאמר התורה שאם עד היובל שנים מרובות ישיב יותר, ואם מועטות בימים יתן פחות?!
אלא כך הוא פירוש המקראות: "אם עוד רבות בשנים": שנתרבה כספו וערכו של העבד בשנים שהוא עומד בהן עכשיו בעת גאולתו, יותר ממה שהיה ערכו בשעת הקנין, אז: לפיהן ישיב גאולתו "מכסף מקנתו", ולא ממה שהוא שוה עכשיו. "ואם מעט נשאר בשנים": שנתמעט כספו בשנים שהוא עומד בהן עכשיו, אז: "כפי שניו" שהוא עומד בהן, ישיב את גאולתו.
ומקשינן: ואימא כוונת המקראות הוא: "אם עוד רבות בשנים [עד היובל] " היינו היכא דעבד תרתי שנין אצל אדונו ופיישי [ונשארו] שנים רבות שהן ארבעי [ארבע] שנים עד היובל, אז: ליתיב ליה [ישיב לו] ארבע מכסף מקנתו, שיחשב חלוקת כסף מקנתו לשש שנים, וישיב ד' חלקים מהם על ד' השנים שלא עבד. והיכא דעבד העבד ארבע שנים אצל אדונו, ופיישי רק מעט שנים שהן תרתי שנים, על זה אמרה תורה "ואם מעט נשאר בשנים": ליתיב ליה תרתי כפי שניו המעטות שנשארו לו. ולא בא הכתוב אלא לומר: שלעולם נותן כפי מספר השנים שנשארו לו, בין הרבה בין מעט, ולא מדובר שהשביח או הכסיף העבד?
ומשנינן: אם כן, נכתוב: "אם עוד רבות שנים", ו"אם נשאר מעט שנים", מאי "בשנים"?! בעל כרחך: נתרבה כספו בשנים שהוא עומד בהן עכשיו בשעת גאולה - שהשביח העבד, אז יתן "מכסף מקנתו", ואם נתמעט כספו בשנים אלו - שהכסיף העבד, אז יתן "כפי שניו" שעומד בהן.
אמר רב יוסף וקילסו לרב נחמן בר יצחק: דרשינהו רב נחמן להני קראי - כסיני!
שנינו במשנה: לא ימכור ברחוק, ויגאל בקרוב. ברעה, ויגאל ביפה, ולא ילוה, ויגאל. ולא יגאל לחצאין.
ומקשינן: מנא הני מילי?
ומשנינן: דתנו רבנן: כתוב בפרשת גאולת שדה אחוזה "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו".
ודרשינן: "והשיגה (26) ידו" היינו יד עצמו של גואל, ללמד: שלא ילוה ויגאל. "ומצא", ומשמע שמצא אחרי שמכר את שדהו דבר חדש לגאול בו, ללמד: פרט למצוי לו בשעת מכירה, שלא ימכור שדה שהיתה לו בשעת המכירה ברחוק ממקומו, ויגאל בקרוב למקומו, וכן לא ימכור ברע שהיה לו, ויגאול ביפה שמכר.
"כדי גאולתו", ללמד: כדי גאולתו - כלומר: כל מה שמכר - הוא גואל, ואינו גואל לחצאין של מה שמכר.
ומתמהינן: למימרא ד"מצא" השתא משמע - שדרשת פרט למצוי מעיקרא - ורמינהו: כתוב: "ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה [ונשמטה] ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי". ודורשים: "ומצא" ומשמע שהיה הנהרג מצוי בשעה שהרים זה את הגרזן, ללמד: פרט לממציא [הנהרג] את עצמו לאחר שהרים הרוצח את הגרזן, שפטור הרוצח מגלות לערי מקלט. מיכן אמר רבי אליעזר בן יעקב: אם משיצתה אבן מתחת ידו של רוצח הוציא הלה [הנרצח] את ראשו וקיבלה, פטור! אלמא, שאדרבה "מצא" מידי דאיתיה מעיקרא - משמע, ואילו לגבי גאולה דורשים להיפך?!
ומשנינן: אמר רבא: הכא לגבי גאולה מענינא דקרא נלמד לפרש "ומצא" עכשיו משמע, והכא לגבי גלות מענינא דקרא נלמד לפרש "ומצא" מעיקרא!
הכא לגבי גאולה: דומיא דהשיגה ידו משמע, מה השיגה ידו - "דהשתא" הוא, שהרי בשעת מכירה לא היה לו מעות לגואלה, שהרי כתוב "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו", אף "מצא" נמי "דהשתא" משמע.
והכא לגבי גלות: "מצא" דומיא דוכי יבא את רעהו ב"יער" משמע, מה "יער" מילתא דאיתיה מעיקרא, אף "מצא" מילתא דאיתיה מעיקרא.
שנינו במשנה: ובהקדש מותר בכולן.
מנא הני מילי?
ומשנינן: דתנו רבנן: כתוב בהקדש שדה אחוזה: ואם "גאל יגאל" את השדה המקדיש וגו' מלמד: שלוה וגואל, וגואל לחצאין (27).
אמר רבי שמעון: מה טעם (28) שבהקדש לוה וגואל, וגואל לחצאין, ושונה בזה ממכר? לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה שיפה כחו של בעלים, שאם הגיע יובל ולא נגאלה מן הלוקח חוזרת לבעלים ביובל, לפיכך הורע כחו שאינו לוה וגואל, ואינו גואל לחצאין, כיון שאף אם לא יגאל תחזור אליו. אבל מקדיש שדה אחוזה, הואיל שהורע כחו בענין אחד שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצא השדה לכהנים ואינה חוזרת לבעלים, לפיכך יפה כחו בענין אחר שלוה וגואל, וגואל לחצאין.
דף לא.
תני חדא: לוה המקדיש שדה אחוזה וגואל, וגואל המקדיש לחצאין.
ותניא אידך: אינו לוה המקדיש וגואל, ואינו גואל המקדיש לחצאין, וקשיין ברייתות אהדדי.
ומפרשינן: לא קשיא! הא דקתני אינו לוה וגואל, ואינו גואל לחצאין, רבנן היא, דפליגי על ברייתא דלעיל דדרשינן גבי הקדש דלוה וגואל, וגואל לחצאין! והא דקתני לוה וגואל, וגואל לחצאין - רבי שמעון היא דסבירא ליה הכי בברייתא דלעיל!
מתניתין:
כתוב [בהר כ"ה כ"ט - ל] "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה [בית בעיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון] והיתה גאולתו [של מוכר מלוקח] עד תם שנת ממכרו, ימים [שנה] תהיה גאולתו".
"ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לא [לו - קרי] חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל".
המוכר בית בבתי ערי חומה, הרי זה גואל מיד, ואינו כשדה אחוזה ששנינו לעיל שאין מותר לגאול פחות משתי שנים, וגואל כל שנים עשר חודש.
הרי זה הגאולה שגואל ומחזיר כל מה שנתן לו הלוקח ואינו מנכה מזה מה שהשתמש הלוקח בבית עד שגאלו המוכר, כמין (29) ריבית (30) שהרי משתמש הלוקח בבית בשכר המתנת מעותיו שיחזיר לו המוכר כשיגאלנו, ואינו ריבית גמורה, כי ריבית גמורה איננה אלא כשהיא בדרך הלואה, ולא בבתי ערי חומה שהוא על ידי מכר.
מת המוכר תוך שנה למכירה, יגאל בנו של מוכר עד שנה.
מת הלוקח תוך שנה והורישו לבנו, יגאל המוכר מיד בנו של לוקח.
אם מכרו הלוקח הראשון לשני, יש כח ביד המוכר הראשון לגואלו, אבל אין מונין לו למוכר הראשון שבא לגואלו שנה, אלא משעה שמכר הוא, ולא משמכרו שני, וכשעברה שנה לממכרו שוב אינו יכול לגואלו שנאמר: עד מלאת "לו" שנה, שמשמע: שתימלא שנה למכר בעל האחוזה, ולא לממכרו של לוקח שאינו בעל האחוזה.
כשהוא [הכתוב] אומר: עד מלאת לו שנה "תמימה": להביא את חודש העיבור, שאם נתעברה השנה בין מכירה לגאולה, אינו נחלט ללוקח אלא אחרי שלשה עשר חודש מהמכירה, ולפני זמן זה גואלו המוכר.
רבי אומר: כך דורשים "תמימה": כיון ששנת החמה עודפת על שנת לבנה [שהיא י"ב חדשים] בי"א יום ורביע ומטעם זה מוסיפים חודש עיבור לפעמים, להשוות את שנת הלבנה עם שנת החמה, הרי שלכל שנה יש "עיבור" שהוא מצטרף לחודש שלם כשמעברים את השנה, ואמרה תורה: ליתן לו למוכר שנה של לבנה "ועיבורה" שהוא העודף של שנת החמה, כלומר: שנותנים לו שנת חמה, [ונמצאת השנה "תמימה" בין ללבנה בין לחמה - רבינו גרשום].
הגיע יום שנים עשר חודש - לרבנן, [או שנת חמה - לרבי] ולא נגאלה, היתה כלומר: נעשית חלוטה לו ללוקח.
אחד הלוקח בית, גואלו המוכר בתוך שנה, ולאחר שנה נחלט. ואחד הניתן לו במתנה גואל הנותן בתוך שנה, ולאחר שנה נחלט, שנאמר: "לצמיתות" ולא אמר "לצמית", לרבות את המתנה.
גמרא:
מתניתין שאומרת הרי זה גואל מיד, ומשמע אפילו בו ביום שמכרה, דלא כרבי: שסובר שאינו גואל אלא לאחר שני ימים. דתניא: רבי אומר: "ימים" תהיה גאולתו, אין ימים פחותין משנים שמיעוט רבים שנים, ללמד: שלא תשהה ביד הלוקח פחות משני ימים.
ומקשינן: ורבנן שסוברים שאפילו בו ביום גואלה, האי "ימים" מאי עבדי ליה, שהרי מיותר הוא, כיון שכבר כתוב ואם לא יגאל עד מלאת לו "שנה" תמימה?
ומשנינן: מיבעי ליה לרבנן ה"ימים", ללמד: שתהיה שנה מיום שמכרה ליום שגאלה. ולא נאמר: שנה למנין עולם שהיא מתשרי לתשרי היא זמן גאולתו, ואם מכרה באמצע שנת עולם, כיון שהגיע תשרי של שנה הבאה כבר עלתה לו שנה.
ומקשינן: ורבי, שצריך מיום ליום ולא שנת עולם מנא ליה, ולשיטתו אי אפשר לדרוש "ימים" לזה, שהרי לומד מזה לימוד אחר.
ומשנינן: נפקא ליה לרבי ששנה היא שנה מיום ליום, מעד תום שנת "ממכרו", ומשמע: שנת "ממכרו" ולא שנת "עולם".
ומקשינן: ורבנן שלמדו שאינה שנת עולם מ"ימים", למה לי "עד תם שנת ממכרו"? והדרינן בן ומשנינן: אין הכי נמי, ההוא "עד תם שנת ממכרו" אף לרבנן מיבעי ליה ללמד: שנת ממכרו שלו ולא שנת של מנין עולם - וכרבי, ו"ימים" מיבעי להו, ללמד: למעת לעת, שתהיה השנה משעה שמכר בשנה זו ועד שעה שמכר בשנה שלאחריה, ולא נאמר שאם מכרה באמצע יום, כיון שהגיע תחלת אותו יום בשנה הבאה, כבר אינה נגאלת, דאי לא היינו לומדים אלא מ"עד תם שנת ממכרו", הוה אמינא: מיום ליום - אין [צריך], מעת לעת - לא צריך, לכן כתב רחמנא: "ימים", שאף מעת לעת צריך.
ומקשינן: ורבי שדורש "ימים" לדבר אחר, מעת לעת שצריך, מנא ליה?
ומשנינן: נפקא ליה מ"תמימה", שמשמע שלימה אף מעת לעת.
ומקשינן: ורבנן, מדוע לא לומדים מעת לעת מ"תמימה"?
ומשנינן: ההוא "תמימה" מיבעי ליה כמו שדורשים במשנה לעיבורה של שנה, להוסיף חודש כשהשנה מעוברת.
ומקשינן: לרבי נמי "תמימה" לא מיותר, והא מיבעי ליה למה שהוא דורש במשנה לעיבורה של כל שנה, להוסיפה אף בשנה פשוטה שתהיה שנת חמה, ואם כן, מנין לו לרבי מעת לעת?
והדרינן בן ומשנינן: שלרבי "תמימה" לא בא ללמד שצריך מעת לעת, אלא לעיבורה של שנה, אלא: מיום ליום ומעת לעת, שניהם מעד תום שנת ממכרו נפקא, שצריך "כל" שנת ממכרו ואף מעת לעת.
שנינו במשנה: הרי זו כמין ריבית ואינו ריבית.
ומקשינן: והתניא: הרי זו ריבית "גמורה" אלא שהתורה התירתו! ובמשנתנו אמרו, שאין זה אלא "כמין ריבית"?
ומשנינן: אמר רבי יוחנן: לא קשיא המשנה על הברייתא! הא המשנה רבי יהודה שסובר: "צד אחד בריבית מותר", וריבית הבאה על ידי מכר כמו מכירת בתי ערי חומה, קרויה "צד אחד בריבית" משום שאינו בא לידי ריבית משני צדדים, שהרי אם לא יגאלנה המוכר ותיחלט ללוקח, אין כאן ריבית. אבל הלואה ודאי באה לידי ריבית, שהרי אינה נחלטת לעולם. והא ברייתא רבנן היא, שסוברים: שאפילו "צד אחד בריבית (31) אסור" (32).
דתניא: הרי שהיה נושה בחבירו מנה, ועשה לו הלוה למלוה שדהו מכר שמשכן את שדהו על אותו מנה, וכתב לו: אם לא אתן לך מנה שאני חייב לך עד שלש שנים הרי היא שלך מעכשיו! הדין חלוק: שבזמן שהמוכר הוא הלווה אוכל פירות השדה בשלש שנים אלו - מותר, שהרי אין כאן ריבית. אבל אם לוקח שהוא המלוה אוכל פירות השדה בשלש שנים אלו, אסור שמא יגאלנה הלוה בתוך שלש, ונמצא שאכל המלוה פירות השדה בריבית. רבי יהודה אומר: אף בזמן שהלוקח אוכל פירות, מותר.
אמר רבי יהודה: והרי מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר למלוה שלו, על פי רבי אלעזר בן עזריה, ולוקח אוכל פירות היה! הרי שאינו ריבית. אמרו לו חכמים: משם ראיה?! מוכר אוכל פירות היה, ולא לוקח!
ומפרשינן פלוגתייהו: מאי בינייהו כלומר: במה חולקים רבי יהודה ורבנן? צד אחד בריבית באופן כזה, שמא יבא לידי ריבית ושמא לא יבא, צד הפדייה בא לידי ריבית, וצד המכר אינו בא לידי ריבית. - רש"י ב"מ סג. [ואף על גב שבשעת הפרעון זה ודאי ריבית, כיון שבשעת הפסיקה יש צד אחד של היתר, מותר! תוס' ב"מ סג.], איכא בינייהו! תנא קמא סבר: צד אחד בריבית, אסור. ורבי יהודה סבר: צד אחד בריבית, מותר!
דף לא:
רבא אמר פירוש אחר במחלוקתם של רבי יהודה ורבנן, ובמחלוקת המשנה והברייתא בבתי ערי חומה: דכולי עלמא בין רבי יהודה ובין חכמים, בין המשנה ובין הברייתא צד אחד בריבית גם אסור. אלא שבברייתא שחולקים בה רבי יהודה ורבנן, מדובר: שהתנו מתחילה, שאם יגאלנה המוכר תוך שלש, יחזיר לו הלוקח דמי הפירות שאכל, [ומצריכו המלוה ללוה לפרוע תחילה את כל ההלואה, קודם שינכה לו הפירות שאכל, ואם לא יוכל לפרוע הכל, תהא משוקעת בידו - תוס' ב"מ סג.], וזוהי ריבית על מנה להחזיר, והכא בברייתא בריבית על מנת להחזיר קא מיפלגי, מר ת"ק סבר: שאף ריבית על מנת להחזיר, אסור כי בשעת אכילה אכל ריבית ועבר באיסור - רש"י ב"מ סג.! ומר רבי יהודה סבר: ריבית על מנת להחזיר, מותר!
ומשנה והברייתא בבתי ערי חומה - שאין הריבית על מנת להחזיר, שהרי אם גואלה המוכר אין נותן לו הלוקח דמים עבור דירתו בבית בשנה זו - חולקים בזה, התנא של המשנה סובר: שאפילו צד אחד בריבית אין כאן, שהרי בתורת מכר באה ליד הלוקח ולא בתורת הלואה. והתנא בברייתא סובר: סוף סוף הואיל וזוהי ריבית אם יגאלנה המוכר, צד אחד בריבית יש כאן, ועל כן ריבית גמורה היא, אלא שהתורה התירתו.
שנינו במשנה: מת המוכר יגאל בנו.
ומתמהינן: פשיטא?!
ומשנינן: מהו דתימא - לולא שאמרה המשנה שיגאל בנו - "ואיש כי ימכר" [בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו וגו'] אמר רחמנא, והאי הבן לאו זבין ואינו בכלל והיתה "גאולתו", לכן קא משמע לן המשנה שגואל הבן. והטעם: "והיתה גאולתו" - ולא כתבה התורה "יגאלנה" שמשמע שמי שמכר הוא שיגאל - מכל מקום משמע, ואפילו על ידי אחר והיינו הבן שלא מכר, תהיה גאולתו.
שנינו במשנה: מת הלוקח יגאל מיד בנו. ותמהינן: פשיטא?!
ומשנינן: מהו דתימא - לולא שאמרה המשנה שיגאל מיד בנו - "ואם לא יגאל וגו' וקם הבית וגו' לצמיתות לקונה אותו" אמר רחמנא, שמשמע ש"לקונה אותו" יהיה נחלט [אם לא יגאל בתוך שנה] ואם יגאל יחזירנה, אבל מי שלא קנה אינו מחזיר, והא הבן לא קנה והיינו אומרים שאינו מחזיר. לכן קא משמע לן המשנה, שיגאל אף מיד בנו, והטעם: "והיתה גאולתו" מכל מקום, משמע, ואפילו מיד אחר שלא קנאה הימנו.