אור ברסלב
חברותא על ערכין פרק שמיני - המקדיש שדהו

חברותא על ערכין· הרב יעקב שולביץ

פרק שמיני - המקדיש שדהו

פרק שביעי - אין מקדישין

מתניתין:

המקדיש את שדהו בשעה [בזמן] שאין (1) היובל נוהג, ואז אין דין "הקדש שדה אחוזה" להיפדות בסכום קצוב נ' סלעים לבית כור, אומרים לו לבעלים שהקדישוהו: פתח אתה ראשון לומר, בכמה תרצה לפדותה! מפני שרווח הוא להקדש שיפדוהו הבעלים, כיון שהבעלים נותנין עוד חומש (2), וכל אדם אין נותנין עוד חומש.

מעשה באחד שהקדיש שדהו מפני רעתה שלא היה כדאי להחזיקה, שהיו הוצאותיה יותר מן השבח. אמרו לו לבעלים: פתח אתה ראשון בכמה תרצה לפדותה! אמר: הרי היא שלי באיסר אחד בלבד, אמר רבי יוסי: לא כך היה המעשה שאמר זה באיסר, אלא אמר: הרי היא שלי בביצה, ויכול לפדותה בביצה שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף. אמר לו הגזבר לבעלים: הגעתיך [הרי היא שלך] באיסר או בביצה שאמרת! נמצא המקדיש מפסיד איסר [או ביצה לרבי יוסי] שחייב לתת להקדש כיון שהתחייב לפדותה, ושדהו עדיין לפניו שלא הועיל לו הקדשו להיפטר מהשדה.

גמרא:

שנינו במשנה: המקדיש שדהו בשעה וכו' אומרים לו פתח אתה ראשון.

ומקשינן: מדוע כתוב אומרין, שמשמע שמבקשים ממנו לפדותה?! והתניא בברייתא, שאפילו כופין את הבעלים לפתוח ראשון? ומשנינן: מאי אומרין נמי שכתוב במשנה כופין! (3)

ואיבעית אימא: מעיקרא אומרין לבעלים, ואי צאית [שומע בקולנו] צאית! ואי לא שומע, כופין!

שנינו במשנה: אומרים לו פתח אתה ראשון שהבעלים נותנין חומש.

ותמהינן: מאי איריא שנותנת המשנה טעם שיפתחו ראשונה, משום שהבעלים נותנין חומש?! תיפוק ליה בלי טעם זה, אלא משום: דאיידי דחביבא (4) עליה על הבעלים שהרי שלו היתה, טפי [מרבה] בפדיונה יותר מאחר ופריק לה.

ועוד יש טעם אחר שיפתחו הבעלים, משום דמצות גאולה באדון (5), ולכן דין הוא שיפתח ראשון, ולמה לנו הטעם משום חומש?

ומשנינן: אמנם כך, אלא שחדא ועוד קאמר!

חדא: דאיידי דחביבא עליה טפי ופריק לה.

ועוד מצות גאולה באדון היא.

ועוד: שהבעלים נותנין חומש.

שנינו במשנה: מעשה באחד שהקדיש שדהו וכו' הרי היא שלי באיסר, אמר רבי יוסי וכו' בביצה וכו'.

ותמהינן: לימא שת"ק שסובר שאמרו הבעלים באיסר, ורבי יוסי שסובר שאמרו הבעלים בביצה, בהא קמיפלגי: דרבי יוסי סבר: שוה כסף כגון ביצה ככסף הוא ופודים בו. ורבנן סברי: שוה כסף אינו ככסף, ובעל כרחך שפדה באיסר?! והא אי אפשר לומר כך, שהרי קיימא לן דשוה כסף ככסף, ולומדים זאת [בב"ק ז.] מהפסוק שכתוב לגבי נזיקין כסף "ישיב" לבעליו, לרבות שוה כסף ככסף, והוא הדין להקדש? ודחינן: דכולי עלמא שוה כסף ככסף! והכא מדובר בביצה שאינה שוה ד' פרוטות, בפודין בדבר שאין בחומשו [מלבר, שהוא רביע מן הקרן] שוה פרוטה קמיפלגי:

ת"ק סבר: איסר דאיכא בחומשו שוה פרוטה פרקינן (6) בו, אבל בביצה שאין בחומשה שוה פרוטה, לא. ורבי יוסי סבר: בביצה נמי פרקינן, שאף על גב שאין בחומשה שוה פרוטה, אין זה חסרון.

שנינו במשנה: אמר לו הגעתיך, נמצא מפסיד "איסר", ושדהו לפניו.

ומבארינן: הסתמא של המשנה שנקטה מפסיד איסר ומשמע שאמרו הבעלים באיסר ולא בביצה, היא כרבנן, ולא כר' יוסי הסובר שהבעלים אמרו בביצה.

מתניתין:

אמר אחד מן הבאים לפדות קרקע של הקדש [בשעה שאין היובל נוהג]: הרי היא שלי בעשר סלעים, ואחד אומר: בעשרים, ואחד אומר: בשלשים, ואחד אומר: בארבעים, ואחד אומר בחמשים. וחזר בו של חמשים. פודה את הקרקע זה שאמר ארבעים, וממשכנין (7) עבור ההקדש מנכסיו של האומר חמשים, עשר סלעים שהפסיד להקדש בחזרתו.

חזר בו גם של ארבעים פודה את הקרקע זה שאמר בשלשים, ממשכנין מנכסיו של בעל הארבעים עשר, ועם עשר שממשכנין מבעל החמשים, הרי ביד הקדש חמשים.

חזר בו גם של שלשים, ממשכנין מנכסיו של בעל שלשים עשר שהם נוספים על העשרים הקודמים, ופודה זה של עשרים, וביד ההקדש חמשים.

חזר בו גם של עשרים, ממשכנין מנכסיו של בעל עשרים עשר, ופודה זה של עשר, וביד הקדש חמשים.

חזר בו גם של עשר, מוכרין אותו בשויו שהוא פחות מעשר, ונפרעין משל בעל העשר את המותר להשלים לעשר, ועם מה שממשכנין מהשאר שחזרו בהם, הרי ביד ההקדש חמשים.

היו הבעלים אומרים שרוצים לקנותה בעשרים, וכל אדם כלומר: ואחד משאר כל אדם, אומרים גם כן בעשרים, הבעלים קודמין, מפני (8) שהם מוסיפין חומש.

ואם אמר אחד אחרי שאמרו הבעלים בעשרים: הרי היא שלי בעשרים ואחת שהוא יותר ממה שנותנין הבעלים כקרן, ופחות ממה שנותנים עם החומש, שהוא כ"ה סלעים, כיון שפוחת מקרן וחומש של הבעלים אי אפשר לתת לו,

דף כז:

ועל כן: הבעלים נותנין על כרחם עשרים ושש, דהיינו: עשרים ואחת בתורת קרן כפי שהעלה (9) השני דמיה, וחמש מוסיפים בתורת חומש על שיעור הקרן שאמרו מתחלה.

ואם אמר אחד אחרי שאמרו הבעלים בעשרים: הרי היא שלי בעשרים ושתים [שהוא פחות מכ"ה של בעלים], הבעלים נותנין על כרחן עשרים ושבע, שהם: כ"ב שהעלה השני, וחומש על מה שאמרו הבעלים מתחלה.

ואם אמר אחד: בעשרים ושלש, הבעלים נותנין עשרים ושמונה, כ"ג לקרן וה' לחומש.

ואם אמר אחד: בעשרים וארבע, הבעלים נותנין עשרים ותשע.

ואם אמר אחד: בעשרים וחמש, הבעלים נותנין שלשים (10), ומתפרש בגמרא טעם דין זה.

והטעם בכל משנתנו: שאין מוסיפין הבעלים חומש על עלויו של זה בשיעור הקרן יותר ממה שאמרו הבעלים לתת כקרן, אבל קרן עצמה חייבים לתת כמותו.

ואם אמר אחד: הרי היא שלי בעשרים ושש, ומוסיף בפדיונו על קרן וחומש של הבעלים שהוא כ"ה, אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד, דהיינו עשרים ושש כפי שיעור קרן שהעלה השני, ועוד חומש מקרן שלהם ודינר, [נוסף], הבעלים קודמין. ואם לאו שלא רצו כלל לפדות, אין כופים אותם, ואומר לו לזה שאמר בעשרים ושש: הגעתיך [הרי היא שלך]! הואיל ואין השני פוחת ממה שרצו הבעלים ליתן עם החומש.

גמרא:

אמר רב חסדא: זה ששנינו במשנה שאם חזר בו זה שאמר שנותן חמשים, ממשכנים מנכסיו עשר בלבד, לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו, ולא חזר בו ממה שהסכים לפדותה בארבעים! אבל אם אין בן ארבעים עומד במקומו, שחזר בו אף הוא, והרי ההקדש מוכרו לבן שלשים, משלשין מחלקים את כל הפסד כ' הסלעים שמפסיד ההקדש ביניהם, באופן: שבן החמשים נותן ט"ו (11) סלעים, ובן הארבעים ה' סלעים, והטעם: שאותן י' סלעים היתירים על המ' סלעים, שלא נתחייב ליתנם אלא בן החמשים, הרי הוא משלם לבדו, וי' סלעים הנותרים שנתחייבו בהם שניהם, כיון ששניהם נתרצו לפדות הקרקע בארבעים [שבן החמשים שהתרצה בנ' נתרצה גם לפדות במ' שיש בכלל חמשים - ארבעים], מחלקים ביניהם בשוה.

ומקשינן עלה מהא דתנן במשנתנו: חזר בו גם של ארבעים ממשכנין מנכסיו עשר. ולדברי רב חסדא יקשה: אמאי נותן בן הארבעים כל העשר, ליתן גם בר חמשין בהדיה חמש סלעים, והוא יתן חמש, וכמו שאמר רב חסדא?

ומפרקינן: אין כוונת המשנה כפשוטה, שחזר בו בן הארבעים עם בן החמשים שחזר בו, אלא המשנה מדברת כאן, באופן דליכא בן חמשים כלל שהעלה מתחלה על דמי הפדיון של בן הארבעים, וכיון שכך נותן בן הארבעים לבדו את כל העשר שהפסיד.

תו מקשינן מהמשך המשנה, ששנינו: חזר בו גם בן שלשים, ממשכנין מנכסיו עשר, ולרב חסדא יקשה: אמאי, וליתן דבן ארבעים שחזר בו תחלה, בהדיה עם בן שלשים?

ומשנינן: דליכא בן ארבעים כלל.

תו מקשינן מהמשך המשנה, ששנינו: חזר בו גם בן עשרים, ממשכנין מנכסיו עשר, ויקשה: אמאי, ליתן דבן שלשים בהדיה עם בן עשרים?

ומשנינן: דליכא בן שלשים כלל.

ומתמהינן: אי הכי שמשלשין ביניהם כאשר חזרו שניהם, וכרב חסדא, אימא סיפא במשנתנו: חזר בו של עשר מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל בן עשר את המותר. ויקשה: מדוע, ליתיב בן עשרים בהדיה? וכי תימא: הכא נמי מדברת המשנה בדליכא בן עשרים כלל, אי הכי למה כתוב נפרעין "משל עשר" שמשמע שבאים לברר ממי נפרעים, והרי כיון שהוא לבדו בא לפדותה, נפרעין "ממנו" מיבעי ליה?!

ומשנינן: אלא אמר רב חסדא לתרץ הקושיות ממשנתנו באופן אחר: לא קשיא, כאן מה שאמרנו לעיל ש"משלשין ביניהן" מדובר שחזרו בן החמשים ובן הארבעים בבת אחת, שחזרת בן החמשים הפסידה להקדש עשרים [כיון שחזר בו גם בן הארבעים], וחזרת בן הארבעים אף היא הפסידה עשר להקדש, וכיון שכך מחלקים ביניהם את אותו הפסד י' שעשו שניהם. כאן במשנתנו, שכתוב: חזר בו [גם] של ארבעים [וכן כולם], מדובר, שחזרו בזה אחר זה שאחרי שחזר בו הראשון חזר השני וכן הלאה, ונמצא שחזרת הראשון הפסידה להקדש רק עשר, שהרי השני עדיין במקומו עומד בשעת חזרת הראשון, ועל כן אין משתתף בהפסד שאר החזרות, וכל אחד משלם עשר בלבד.

ומסייעינן: תניא נמי הכי: חזרו כלן כאחד משלשין ביניהם, ולכאורה יקשה והא אנן תנן: חזר בו של ארבעים ממשכנין מנכסיו של בן ארבעים לבדו עשר, ואין בן החמשים משתתף עמו? אלא לאו בהכרח שבמשנתנו מדובר שחזרו בזה אחר זה ועל כן אין משלשים, ובברייתא מדובר שחזרו בבת אחת, ועל כן משלשים, ואם כן שמע מינה כדרב חסדא, שמע מינה!

איכא שאמרו את תירוצו של רב חסדא, כתירוץ על זה דרמי להו מירמא [שהוקשה לבני הישיבה סתירה] מהמשנה על הברייתא: תנן במשנתנו חזר בו של עשר מוכרין אותה בשוויה ונפרעין "משל עשר" את המותר, ומזה שכתוב "משל עשר", משמע שהיה גם אחר שרצה לפדותה בשל עשרים, וחזר בו, ומכל מקום אין משלם להקדש אלא זה של עשר, והתניא: משלשין ביניהם, ואם כן אף במשנתנו ישתתף זה של עשרים בתשלום ההפסד? וכתירוץ לסתירה זו אמר רב חסדא: לא קשיא, כאן בברייתא: בבת אחת, כאן במתניתין: בזה אחר זה. שנינו במשנה: הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים הבעלים קודמין מפני שהן מוסיפין חומש.

ומתמהינן: למימרא - דחומש שמוסיפים הבעלים עדיף מקרן שנותנין כל אדם?! ורמינהו מברייתא: בעל הבית אומר: שרוצה לפדות מעשר שני שלו בסלע, ואחד שאינו בעלים אומר: בסלע ואיסר, של סלע ואיסר קודם, מפני שמוסיף על הקרן, הרי שאף שגם במעשר שני הבעלים מוסיפים חומש, ועם החומש מוסיפים הבעלים יותר מאחר [שחומש על סלע - דינר, שהוא כ"ד איסרין], אין הולכים אלא אחר קרן, ומדוע במשנתנו מבואר שהבעלים עדיפים משום החומש?! (12)

ומשנינן: יש חילוק בין פדיון הקדש לפדיון מעשר שני, הכא במשנתנו שמדובר בהקדש, דחומשא רווחא דהקדש הוא, שהכל חולק להקדש - חומש עדיף. התם בברייתא שמדובר בפדיון מעשר שני דחומשא רווחא דבעל הבית, שהרי הוא אוכל הכל בירושלים, על כן אומרים: קרנא שהוא עיקר הפדיון תפרוק שפיר וכל הנותן יותר בפדיונו פדיונו טוב יותר! אבל חומשא שאינו מעיקר הפדיון, ואין נהנה בו אלא הוא, לא איכפת לן. [מה שאין כן בהקדש, כיון שעדיף להוסיף יותר ריוח להקדש, על כן הולכים אף אחר החומש].

שנינו במשנה: אמר אחד הרי היא שלי בעשרים וחמש, הבעלים נותנין שלשים.

ומקשים על דוגמא זו שהשני רוצה לתת כשיעור הקרן עם החומש של בעלים: ולימרו הבעלים: אתא גברא בחריקין (13) [בא אדם במקומנו] לפדותו, שנותן להקדש אותו סך שאמרו הם ליתן מתחלה, [שהרי הבעלים שאמרו בעשרים, עם החומש עולה כ"ה כמו שנותן זה], ולמה כופים את הבעלים לפדותו?

ומפרקינן: אמר זעירא: מה שאמרו במשנה "הבעלים אומרים בעשרים" אינו בדקדוק, אלא דאמור בעלים כשפתחו תחלה, שנותנים עשרים סלעים ועוד דינר, ואם כן, אי אפשר לתת לשני לפדותו, כיון שהוא פחות ממה שהיו נותנים הבעלים עם החומש [שעולה לכ"ה סלעים ודינר ורביע], ועל כן מחויבים הבעלים לפדותו, וממילא נותנים בשיעור הקרן עשרים וחמש סלעים כפי שאמר זה, ומוסיפים עוד חמש סלעים ורביע דינר שזהו שיעור החומש מהקרן שאמרו הם [עשרים סלעים ודינר] מתחילה.

ומקשינן: וליתני מפורש במשנה, שהבעלים אומרים בעשרים ועוד דינר.

ומשנינן: שלא דק התנא במשנתנו לפרוט את הדינרים, ואינו שונה אלא את מספר הסלעים השלמים.

ומתמהינן: ולא דייק התנא במשנתנו לפרוט דינרים?! והא קתני בסיפא: אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד "ודינר" הבעלים קודמין, הרי שהתנא שונה - במקום שצריך - גם דינרים?

ומשנינן: אלא אמר רבא: דאמור בעלים כשפתחו תחילה (14): הרינו נותנין עשרים סלעים ועוד פרוטה, ונמצא שהם היו נותנין עם החומש [שעולה לה' סלעים ורביע פרוטה] יותר ממה שנותן השני [דהיינו כ"ה] בפרוטה ורביע, ועל כן פודים הבעלים. ולא דק התנא במשנתנו להזכיר שמוסיף פרוטה, כיון שאין עולה לשיעור דינר.

שנינו במשנה: שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה.

אמר רב חסדא: לא שנו שאין הבעלים מוסיפים בשיעור החומש יותר מכפי מה שעולה החשבון לפי שיעור הקרן שאמרו בתחלה, אלא שלא נישום שיווי ההקדש בג' שמאים כשיעור קרן שהעלה האחר! אבל נישום הקדש בג' כמו שהעלה האחר, מוסיפין בשיעור החומש לתת כפי מה שעולה החומש משיעור הקרן שהעלה השני.

ומסייעינן: תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים, מוסיפין אף בחומש כשיעור קרן שהעלה האחר, ובית הלל אומרים אין מוסיפין.

ומבארינן: היכי דמי האופן שנחלקו בו בית שמאי ובית הלל? אי דלא נישום בג' כהעלאת האחר, ומעצמו העלה, מאי טעמא דבית שמאי שסוברים שיתחייבו הבעלים להוסיף חומש על עלויו של זה?! אלא דנישום ההקדש בג', ועל כן אמרו בית שמאי שמוסיפים - הרי מוכח כדברי רב חסדא.

ומתמהינן: לימא רב חסדא דאמר כבית שמאי?! שהרי בית הלל סוברים שאין מוסיפים אע"ג שמחלוקתם כשנישום ההקדש בג'?!

ומשנינן: לעולם בדלא נישום חולקים בית שמאי ובית הלל, ובית שמאי שסוברים שמוסיפים, והוקשה לנו למה מוסיפים, טעמייהו: משום דמחמירי חומרא בעלמא, להוסיף חומש גם על עלויו של זה, [ולפי תירוץ זה תירוצא נדחתה הראיה לרב חסדא].

אי בעית אימא: לעולם מחלוקת דבית שמאי ובית הלל בדנישום, ועל מה שהוקשה לנו, שאם כך רב חסדא כבית שמאי, מתרצינן: ואיפוך דברי בית הלל ודברי בית שמאי, וכך תשנה: בית שמאי אומרים אין מוסיף, ובית הלל אומרים, מוסיף, כיון שנישום, ורב חסדא דאמר כבית הלל [וחזרה הראיה לרב חסדא].

ופרכינן על האיבעית אימא שבית שמאי מקילים מבית הלל, וסוברים שאין מוסיף: וליתניה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל המנויים במסכת עדיות.

והדרינן לשנויא קמא: אלא לעולם מחלוקת בית שמאי ובית הלל בדלא נישום, [וזהו מחומרי בית שמאי], ובית שמאי סוברים להוסיף משום שהם מחמירין, אף כשלא נישום.

שנינו במשנה: אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ושש אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר הבעלים קודמין.

ומפרשינן: רצו - אין [כן פודים] לא רצו - לא, והטעם: דאמרי הבעלים אתא גברא לפדותו בחריקין [במקומנו], שהרי פדיונו לא פחות מקרן וחומש של בעלים, ויפדנו הוא.

ומתמהינן: ודינר שצריכים הבעלים להוסיף על שלשים ואחד אם רצו לפדותו - כמבואר במשנה - מאי עבידתיה [מה צורך בו], והרי כיון שנותנים שלשים ואחד כשעור קרן שהעלה השני, עם חומש על קרן שלהם, די בזה?!

ומשנינן: אמר רב ששת: מה שאמרו במשנה שבל"א ודינר הבעלים קודמים אינו כפשוטו: ולא מדובר שמתחילה אמרו בעשרים.

אלא הכי קאמר: אם רצו בעלים מעיקרא [כשפתחו תחלה] ליתן בפדיון השדה סכום כסף, שיהיה החשבון בסופו - כשתוסיף עליו חומש, ותצרפנו לעשרים ושש סלעים שהעלה האחר, מגיע לאחד ושלשים סלעים ודינר הבעלים קודמים על כרחם לפדותו בל"א סלעים ודינר.

דף כח.

ומפרשינן: היכי דמי? דאמור מתחלה בעשרים ואחד, שעולה שיעור החומש לה' סלעים ודינר [שהסלע ד' דינרין], ולכשתצרפנו לכ"ו שהעלה זה, עולה לל"א ודינר, באופן זה הבעלים קודמין בעל כרחם לפדותה בל"א ודינר, שהרי שיעור הקרן עם החומש שפתחו תחילה, עולה לכ"ו ודינר - שהוא יותר על כ"ו שאמר השני - ובאופן כזה תמיד חייבים הבעלים לפדות. ועל כן מעלים הקרן כמו שהעלה השני, ומוסיפים חומש ממה שפתחו - ופודים. ואם לאו שלא פתחו בכ"א אלא בכ' כשאר משנה, אומר לו: הגעתיך

מתניתין:

מחרים אדם על ידי שאומר "הרי זה חרם" [ונותנו לכהנים] מקצת מצאנו (15) ומבקרו, ומקצת מעבדיו ומשפחותיו הכנענים, ומקצת משדה אחוזתו. ואם החרים את כולם שהיו לו, מאדם, או בהמה, או שדה אחוזה אינם (16) מוחרמים (17), דברי רבי אליעזר. אמר רבי אלעזר בן עזריה: מה אם חרמים שהם לגבוה [שהרי הם קדושים בקדושת הגוף עד שינתנו לכהן, תוס'] אין אדם רשאי להחרים (18) כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו שלא יבזבז להדיוט - ואפילו לעניים - יותר מחומש (19) מנכסיו.

גמרא:

מנא הני מילי שלא יחרים את כולם?

ומשנינן: דתנו רבנן: כתוב "אך כל חרם אשר יחרם איש לד' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו וגו' כל חרם קדש קדשים הוא לד'" ודורשים: "מכל אשר לו"

- ולא כל אשר לו, "מאדם" ומשמע מקצת אדם יכול להחרים - ולא כל אדם, "מבהמה" יחרים - ולא כל בהמה, [ויש שלא גורסים את המיעוט "מבהמה"]. "משדה" אחוזה - ולא כל שדה אחוזה. יכול לא יחרים, ואם החרים יהו מוחרמין? תלמוד לומר: אך כל חרם, למעט: שיש חרם שלא חל, שאכין ורקין מיעוטים הם, דברי רבי אליעזר. אמר רבי אלעזר בן עזריה: מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו.

ומפרשינן: וצריכא את כל הדרשות שאינו יכול להחרים הכל: דאי כתב רחמנא רק "מכל אשר לו" שמשמע ולא כל אשר לו, הוה אמינא: כל דאית ליה מכל המינים, את כולם יחד לא יחרים, אבל מין אחד כגון אדם, או בהמות או שדה לא התמעט, ואם כן ליחרמיה כוליה, לכן כתב רחמנא: "מאדם", למעט: ולא כל אדם. ואי כתב רחמנא "מאדם" לבד, היינו אומרים: דוקא כל עבדיו לא יחרים, כיון דלא סגיא ליה [לא מספיק לו] בלא עבודה של עבדיו, ועל כן לא יחרים את כולם, אבל שדה היינו אומרים שיכול להחרים את כולן, ואם משום שצריך שדה לפרנסתו, סגיא ליה שיקבל שדה בדיסתורן [באריסות] ויקבל מפרותיה מחצה, שליש או רביע, ולכן כתבה התורה: "משדה" למעט: ולא כל שדה אחוזה.

ואי אשמועינן רק שדה שלא יחרימנו כולו, היינו אומרים: דוקא שדה לא יחרימנו כולו משום דחיותיה [דחי ממנה], אבל אדם יכול להחרים כולו, ואם משום שצריך לעבודתו, סגיא ליה בשמעא [שמש] בעלמא, לכן כתבה התורה: "מאדם" ולא כל אדם.

ואי אשמועינן רק הני תרתי [אדם ושדה] שלא יחרימם כולם, ולא היה כתוב "מכל אשר לו", היינו אומרים: משום כך לא יחרימם, דהכא באדם: חיותא, והכא בשדה: חיותא שמשניהם יחיה האדם, [ואם יחרים את כולם אין מצויים תדיר עבדים אחרים טובים לקנות - רבינו גרשום] אבל מטלטלין (20) שמצוי לקנות אחרים במקום אלו שהחרים - רבינו גרשום, ליחרמינהו כולהו, לכן כתבה התורה: "מכל אשר לו"

- ולא כל אשר לו ממטלטלין, והכל צריכי.

ומקשינן: "בהמה" למה לי?

ומשנינן: לכדתניא: יכול יחרים אדם בנו (21), ובתו, עבדו ושפחתו העבריים, ושדה מקנתו שקנה מבעל האחוזה, וחוזרת לבעל האחוזה ביובל? תלמוד לומר: "בהמה", ודורשים: מה בהמה יש לו רשות למוכרה, אף כל שיש לו רשות למוכרה, למעט בנו ועבדו העברי שאינו יכול למוכרם, [ולמעט שדה מקנה שאין יכול למוכרה מכירה עולמית שהרי חוזרת לבעלי האחוזה ביובל - רבינו גרשום].

והלא בתו קטנה שיש לו רשות למוכרה לאמה עבריה, יכול יחרימנה? תלמוד לומר: "בהמה", מה בהמה יש לו רשות למוכרה לעולם, אף כל שיש לו רשות למוכרה לעולם (22) למעט בתו שאינו יכול למוכרה אלא כשהיא קטנה, אבל לא משבגרה - רבינו גרשום.

שנינו במשנה: אמר רבי אלעזר בן עזריה: אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו.

ומתמהינן: והרי דברי רבי אלעזר בן עזריה היינו דברי ת"ק, שתנא קמא גם אמר אם החרים את כולם אינם מוחרמים [רבינו גרשום] ובמה הם חולקים?!

ומשנינן: איכא בינייהו: את דברי דרבי אילא! דאמר רבי אילא: באושא התקינו הסנהדרין כשגלו לשם: המבזבז לעניים אל יבזבז יותר מחומש (23) מנכסיו, שלא יצטרך לבריות [רבינו גרשום], ורבי אלעזר בן עזריה סובר כרבי אילא, אבל ת"ק שלא אמר "יהא אדם חס על נכסיו" [רבינו גרשום] חולק על רבי אילא, ואפילו הרבה יכול לבזבז, אלא שישאיר לעצמו מעט כמו בחרם.

מעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש, ולא הניחו לו חבריו, ומנו [מי הם] החברים? רבי ישבב!

ואמרי לה [ויש אומרים] שרבי ישבב ביקש לבזבז, ולא הניחו לו חבריו, ומנו? רבי עקיבא!

מתניתין:

המחרים בנו, ובתו, ועבדו ושפחתו העברים, ושדה מקנתו (24), אין מוחרמין! שאין אדם מחרים דבר שאינו (25) שלו, ובנו ובתו אינו שלו, ועבדו ושפחתו ושדה מקנתו אינם נחשבים שלו כיון שיוצאים ממנו ביובל - רבינו גרשום.

הכהנים והלויים אין מחרימין, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: הכהנים אין מחרימין כיון שהחרמים שלהן שהחרם ניתן לכהנים, ואף אם יחרימו יזכו בהם בעצמם, ונמצא שאין הנאה בחרמם.

והלויים מחרימין כיון שאין החרמים שלהן שלכהנים הוא ניתן.

אמר רבי: נראים דברי רבי יהודה - שאף הלויים אין מחרימין - בקרקעות, שנאמר בערי הלויים שקיבלו בארץ "כי אחוזת (26) עולם היא להם", ולא יחרימום, ודברי רבי שמעון - שאומר שהלויים מחרימין - נראין במטלטלין, כיון שאין החרמים שלהם מה שאין כן בכהנים.

גמרא:

ומתמהינן: ורבי יהודה שסובר שהלויים אינם מחרימין כלום, מה טעמו? בשלמא כהנים אין מחרימין כיון שהחרמין שלהן. אלא לויים מה הטעם, בשלמא מקרקעי לא מחרמי דכתיב "כי אחוזת עולם היא להם"! אלא מטלטלי, ליחרמי?!

ומשנינן: אמר קרא "אך כל חרם אשר יחרם וגו' מכל אשר לו דהיינו מטלטלין וגו' ומשדה אחוזתו, "מקיש מטלטלין לקרקעות וכשם שקרקעות אין הלויים מחרימים, גם מטלטלין אינם מחרימים.

תו תמהינן: ורבי שמעון הסובר שכהנים אינם מחרימים והלויים מחרימים הכל, בשלמא כהנים אינם מחרימים כדאמרן שהחרמים שלהם, אלא לויים מדוע מחרימים הכל, בשלמא מטלטלין, לחרים [מובן שיכול להחרים], דלא מקיש רבי שמעון מטלטלין לקרקעות ואין מקור שלא יחרים. אלא אמקרקעי קשה אמאי מחרים הכתיב "כי אחוזת עולם היא להם"?!

ומשנינן: מאי "והלויים מחרימין" - נמי שאמר רבי שמעון במשנתנו - מטלטלי הוא שמחרימים, אבל לא קרקעות.

ותמהינן: והא מדקתני בסיפא במשנה: אמר רבי נראין דברי רבי יהודה במקרקעי, ודברי רבי שמעון במטלטלי - ומזה שהוצרך להוסיף מלת "במטלטלי", משמע שבא לומר שלא נראים דבריו של רבי שמעון במקרקעי, מכלל דרבי שמעון עצמו במקרקעי נמי קאמר?!

ומשנינן: הכי קאמר רבי: נראין דברי רבי יהודה שהלויים מחרימין לרבי שמעון בקרקעות, שאף ר"ש לא נחלק עליו אלא במטלטלין, אבל בקרקעות מודה ליה רבי שמעון לרבי יהודה, ומה שאמרנו "ודברי רבי שמעון במטלטלין" כלומר: "שדברי" רבי שמעון לא נאמרו אלא במטלטלין.

אמר רב חייא בר אבין: החרים מטלטלין נותנן המחרים לכל כהן שירצה כתרומה הניתנת לכל כהן שירצו הבעלים, ולא כקרבנות הניתנות למשמר הכהנים העובד בבית המקדש באותו זמן,

דף כח:

שנאמר: "כל חרם בישראל (תחילת העמוד) לך [לאהרן] יהיה" שמשמע אהרן וכל זרעו - ולא דוקא לכהני אותו משמר. אבל החרים שדותיו נותנן לכהן - כלומר: לכל הכהנים - שבאותו משמר (27) העובד באותו זמן בבית המקדש, שנאמר בהקדש שדה אחוזה היוצאת לכהנים ביובל: "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו", וגמר "לכהן" האמור כאן, שלו ניתן שדה החרם ושדה האחוזה, בגזירה שוה "לכהן" מגזל הגר [שמת ואין לו יורשים להשיב להם הממון שכפר לגר בשבועת שקר. ואמרה תורה: שהקרן והחומש - שחייב כל אדם שכפר ממון בשבועת שקר והודה, ליתן למי שכפר לו או ליורשיו - ינתנו לכהנים, ככתוב: "האשם המושב לד' לכהן"] וכשם שגזל הגר ניתן לכהן שבאותו משמר, כך בשדה החרם זוכים הכהנים שבאותו משמר.

ומיבעי לן: והתם בגזל הגר מנלן שניתנים לכהני אותו משמר?

ומבארינן: דתניא: כתוב "ואיש כי לא יהיה לו גואל [הוא גר שאין לו קרובין גואלין] להשיב האשם [הוא הממון שנתחייב] אליו, האשם [זה הקרן] המושב [זה החומש] לד' לכהן מלבד איל הכפורים [הוא קרבן אשם שמתחייב כל הכופר ממון בשבועה] אשר יכפר בו עליו". ומפרשת הברייתא: קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר, אתה אומר לכהן שבאותו משמר, או אינו אלא לכל כהן שירצה הכופר לתת? כשהוא אומר: "מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו" שמשמע שנותן את הממון לאותו כהן (28) שלו ניתן האשם, הרי מוכרח שבכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר, כשם שהאשם ניתן לו.

ועוד אמר רב חייא בר אבין: שדה אחוזה שהוקדשה [ולא גאלוה הבעלים], היוצאת לכהנים ביובל, נותנה למשמר הכהנים העובדים בבית המקדש שפגע בו בזמן עבודתו, יום הכפורים (29) של יובל.

א. כתיב [בהר כ"ה ח - י] "וספרת לך שבע שבתות [שמיטות] שנים שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה".

"והעברת שופר תרועה וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם".

"וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה [היא מצות שחרור עבדים עבריים ביובל] יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו [היא מצות חזרת שדה אחוזה שנמכרה - ביובל] ואיש אל משפחתו תשובו".

ושנינו בראש השנה ח: "תניא: וקדשתם את שנת החמשים שנה מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: " [והעברת שופר תרועה וגו'] ביום הכפורים", יכול, לא תהא מתקדשת [שנת היובל] אלא מיום הכפורים ואילך? תלמוד לומר: וקדשתם את שנת החמשים שנה, מלמד: שמתקדשת והולכת מתחילתה.

מכאן אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא: מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם וכו', כיון שהגיע יום הכפורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן". אבל רבנן חולקים וסוברים: שלא חל היובל אלא ביום הכפורים, ועבדים משתעבדין לאדוניהן עד יום הכפורים!

ב. כתיב [ראה טו - א]: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לד'", וזו מצות שמיטת כספים בסוף השמיטה.

ג. משמרות העבודה של הכהנים היו מתחלפות כל שבת - ביום, לאחר שהקריב משמר היוצא תמיד של שחר. [סוכה נו:].

איבעיא להו: פגע יום הכפורים של יובל בו [במשמר] בשבת שמשמרות הכהונה מתחלפות בו, מאי לעשות בשדה אחוזה המתחלקת לכהנים, אם ליתנו למשמר היוצא שברשותו התחיל היובל בליל אמש, או למשמר הנכנס?

ופשטינן: אמר רבי חייא בר אמי משמיה דחולפנא [שם חכם]: נותנה למשמר היוצא כיון שברשותו התחיל היובל בליל אמש.

ומסייעינן: אמר רב נחמן בר יצחק: תניא נמי הכי כיון ששנת מ"ט לשנות היובל היא שביעית ונוהג בסופה "שמיטת כספים", ושנה שלאחריה היא יובל שנוהג בו "שמיטת קרקעות" שנמכרו, מיד הלוקח, וחוזרות לבעליהן, נמצאת אתה אומר: אחד יובל ואחד שביעית משמטין - בסוף שנת מ"ט ליובל - כאחד באותו יום, אלא שיובל בתחילתו משמט והשמטה בסופה משמטת.

ותמהינן תחילה לפרושי ברייתא: איך אמרת "אלא" שיובל בתחלתו והשמיטה בסופה, שמשמע שבא לסתור את מה שאמר מתחלה שהם כאחד ממש, אדרבה משום הכי שהשמיטה בסופה והיובל בתחלתו הוא שהם "משמטין כאחד"?!

ומשנינן: אין הכי נמי, ואימא כך: אחד יובל ואחד שביעית משמטים כאחד "מפני" שהיובל בתחלתו והשמיטה בסופה.

תו תמהינן: בשלמא זה שכתוב בברייתא שביעית בסופה משמטת, מובן! דכך כתיב: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה" ומשמע בסוף השנה השביעית תעשה שמיטת כספים, אלא זה שכתוב בברייתא יובל בתחלתו משמט - קשה, שהרי ביום הכפורים הוא שחל היובל, דכתיב: ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, וביום הכפורים משמט היובל את הקרקעות?!

ומשנינן: הא מני ברייתא זו שכתוב בה שהיובל משמט בתחלתו בראש השנה, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא, דאמר: מראש השנה הוא דחייל יובל, כי הוא סובר שזה שכתוב: "וקדשתם את שנת החמשים שנה" היינו מראש השנה, וכשם שסובר רבי ישמעאל שעבדים לא משתעבדים לאדוניהם מראש השנה של יובל ונפטרים לבתיהם ביום הכפורים, כך שמטת קרקעות, מתחילה בראש השנה ונגמרת ביום הכפורים (30).

שמעה - את המימרא של רב חייא בר אבין, שאמר: "החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה" אבל "החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר" - חזקיה בר בילוטי, ואזל אמר [הלך ותמה] קמיה דרבי אבהו: וליקיש מטלטלין לקרקעות, וכמו שבקרקעות נותן לכהני משמר הוא הדין במטלטלין, שהרי הוקשו, ככתוב "אשר יחרם וגו' מכל אשר לו [היינו: מטלטלין] וגו' ומשדה אחוזתו"?!

ומשנינן: וכי לאו תנאי היא שחולקים בהיקש זה במשנתנו, ואיכא רבי יהודה דמקיש מטלטלין לקרקעות שכשם שאין הלויים מחרימים קרקעותיהם ככתוב "כי אחוזת עולם הוא להם" הוא הדין מטלטלין. ואיכא רבי שמעון דלא מקיש ומשום כך הוא סובר שהלויים מחרימים מטלטלין ולא קרקעות?! והמימרא של רב חייא שלא מקיש מטלטלין לקרקעות [לענין נתינה לכהני משמר]: היא כמ"ד [רבי שמעון] דלא מקיש! (31)

מתניתין:

חרמי כהנים (32) שהוחרמו כדי ליתנם לכהנים [למעט: חרמים שהוחרמו על מנת ליתנם לבדק הבית] אין להם פדיון לתת דמים במקומם, אלא: ניתנים לכהנים, כתרומה שהיא ניתנת לכהן.

רבי יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים - שאמר: "הרי זה חרם" - ניתנים לבדק הבית, [והרוצה להחרים כדי ליתנם לכהנים, צריך שיאמר כך בפירוש], שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לד'".

וחכמים אומרים: סתם חרמים - לכהנים, שנאמר בהקדש שדה אחוזה: "כשדה (33) החרם - ומשמע חרם סתם - לכהן תהיה אחוזתו". אם כן שסתם חרמים לכהנים, למה נאמר "כל חרם קדש קדשים הוא לד'" שמזה משמע שחרמים הם הקדש?! ללמד: שחל - חרם (34) הניתן לכהן - על קרבנות שהם קדשי קדשים ועל קרבנות שהם קדשים קלים, ולא שיחול עליהם חרם ממש וינתנו הם עצמם לכהן, שהרי אינן שלו - אלא:

מחרים אדם את קדשיו, בין קדשי קדשים בין קדשים קלים, וכך הוא דינם:

א. אם אותה בהמת קדשים שהחרימה הופרשה עבור נדר, שאמר: "הרי עלי" להביא קרבן [קדשי קדשים או קדשים קלים], נותן דמיהן של הקרבנות לחרמי כהנים, שכיון שהוא חייב באחריות הקרבן שאם מתה או נגנבה צריך להביא אחרת תחתיה להשלים את חיוב נדרו, חשובה הבהמה כאילו כולה שלו היא, ועל כן חל החרם על ערכה של הבהמה.

ב. ואם אותה בהמת קדשים שהחרימה הופרשה בתורת נדבה, שאמר: "הרי זו" לקרבן [שאינו חייב באחריותה להביא קרבן אחר אם מתה או נגנבה], כיון שאם תמות או תיגנב הרי זה מפסיד טובת הנאה שיש לו בה - שכשהיא קיימת הרי הוא מקריב על ידה דורון לקונו - נחשב כאילו בעלים הוא על הקרבן כפי אותו ערך טובת ההנאה, ועל כן: נותן את ערך טובתו לחרמי כהנים.

וכיצד שמים אותה טובת הנאה?

אם אמר - דרך משל - שור זה עולה, אומדין: כמה דמים היה אדם רוצה ליתן בשור זה על מנת שיוכל להעלותו עולה שאינו חייב בה [כבעל הקרבן שאינו חייב בקרבן זה] - על שמו.

הבכור - בין תם שהוא ניתן לכהן על מנת שיקריבנו, ובין בעל מום שהוא ממון הכהנים - מחרימין אותו. ולא שיהא הוא בעצמו לכהן בתורת חרם, שהרי אינו שלו להחרימו - אלא: "פודה" אותו בתשלום לחרמי כהנים, כפי ערך טובת הנאה שיש לו עכשיו בבכור.

וכיצד "פודים" אותו?

אומדין: כמה היה אדם ישראל רוצה ליתן לבעל הבכור הישראל בבכור זה שיהא לו בה זכות ליתנו - בתורת בכור - לבן בתו כהן שיקריבנו או יזכה בו. או ליתנו לבן אחותו כהן, שכך הוא ערך טובת הנאה שיש לבעל הבכור הישראל, שהרי ברצונו הדבר תלוי למי יתננו (35).

דף כט.

גמרא:

תנו רבנן: חרמי כהנים אין להם פדיון לתת את דמיהם במקומם, ונותנין החרמים עצמם לכהן.

חרמים הניתנים לכהנים: כל זמן שהן בבית בעלים שעדיין לא נתנם לכהן: הרי הן כהקדש לכל דבריהם ויש בהם מעילה אם השתמש בהם או נהנה מהם, שנאמר: "כל חרם בישראל קדש קדשים הוא לד '".

נתנן לכהן: הרי הן לכל דבריהן כחולין וכשאר ממונו של כהן, שנאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה".

שנינו במשנה: רבי יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים לבדק הבית וכו' וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים וכו'.

ומקשינן: בשלמא דעת רבנן מובנת, כדקא מפרשי טעמייהו מהפסוק: "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו", וטעמא דרבי יהודה בן בתירא, כלומר: הם מתיחסים גם לטעמו של רבי יהודה שלמד מהפסוק "כל חרם קדש קדשים הוא לד'", שסתם חרמים אינם לכהנים אלא לבדק הבית, ודחוהו רבנן: שבא ללמד שחרם חל על הקרבנות.

אלא רבי יהודה בן בתירא, האי "כשדה החרם" לכהן תהיה אחוזתו - שלמדו משם חכמים שסתם חרמים לכהנים - מאי עביד ליה?! שהרי לא פירש רבי יהודה בן בתירא-לדעתו - מה בא זה ללמדנו.

ומשנינן: מיבעי ליה - לרבי יהודה בן בתירא לפסוק זה - לכדתניא: נאמר בשדה אחוזה שהקדישה ישראל ולא גאלה מן ההקדש [או שגאלה אחר מן ההקדש]: "והיה השדה בצאתו ביבל קדש לד' כשדה החרם - הניתן לכהנים, ואף זו לכהן תהיה, ולכהן שתהיה, תיחשב לו כאילו היא אחוזתו", מה תלמוד לומר "כשדה החרם"?

ללמד: מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו [מחרמי כהנים], שהחרים ישראל וקיבלה כהן זה, וכיון שנעשית לו כשדה אחוזה של ישראל, אם הקדישה ולא גאלה הרי היא בדין יציאה לכהנים ביובל, שלא יאמר: הואיל ויוצאה לכהנים, והרי היא עכשיו ביובל תחת ידי שאני מוחזק בה, [שהרי לא החזיק בה גזבר, שטמ"ק.] ואם כן תהא שלי לבדי, שאני כהן! ודין הוא מקל וחומר שתהיה שלי: אם בשל אחרים ישראל, שהקדישו שדה אחוזתם אני זוכה ביובל עם שאר הכהנים, בשל עצמי לא כל שכן שאזכה, ותהיה שלי לבדי?!

תלמוד לומר: "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו", ולמה כתבה תורה "כשדה החרם" וכי מה למדנו משדה חרם?! מעתה! הרי זה - שדה החרם של הכהן - בא ללמד על שדה אחוזה, ונמצא למד משדה אחוזה, וכך הוא למד: מקיש שדה חרמו שבא לו לכהן מחרם לשדה אחוזה של ישראל שהקדישה, וגאלה כהן מן ההקדש מה שדה אחוזה של ישראל, שהקדישה ישראל וגאלה הכהן יוצאת מתחת ידו של הכהן ביובל, ומתחלקת לכהנים [ונלמד מהפסוק לעיל כה:] אף שדה חרמו של כהן, שזכה בה מחרמו של ישראל כשיצתה לכהנים, והקדישה, יוצאה מתחת ידו ביובל, ומתחלקת לאחיו הכהנים! והוא נוטל את חלקו כשאר כהני המשמר שפגע בו יובל.

[ברייתא זו נשנית גם בסוף המסכת, ושם דנה הגמרא בה].

ומקשינן: ואידך, חכמים שדורשים "כשדה החרם" ללמד שסתם חרמים לכהן, מנין להם שכהן שהקדיש את שדה חרמו שקיבל מישראל, הרי זו יוצאת "לכל" הכהנים ביובל?

ומשנינן: הם דורשים זאת מ"חרם" "החרם"! ה' מיותרת בפסוק "כשדה החרם", באה ללמד על שדה חרם שהקדישה כהן שתצא לכל הכהנים.

ומקשינן: ואידך, רבי יהודה בן בתירא - שאינו צריך את יתור הה' ללמד שתצא לכל הכהנים, והוא לומד זאת מעיקר הפסוק - מה הוא דורש מהה"א?

ומשנינן: "חרם" "החרם" לא משמע ליה לדרשה כל שהיא.

תו מקשינן: ורבי יהודה בן בתירא שלמד מ"כל חרם קדש קדשים הוא לד'" שסתם חרמים לבדק הבית, דחל החרם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים מנא ליה, שהרי אי אפשר ללמוד זאת מהפסוק "כל חרם וגו'" כמו שלומדים רבנן, שהרי צריך פסוק זה ללמד שסתם חרמים לבדק הבית?

ומשנינן: סבר ליה - רבי יהודה בן בתירא - כרבי ישמעאל, שדורש שחל החרם על הקרבנות מפסוק אחר - במשנה הבאה.

אמר רב: הלכה כרבי יהודה בן בתירא שסתם חרמים לבדק הבית,

ותמהינן: ורב, איך שביק רבנן שסוברים סתם חרמים לכהנים, ועביד כרבי יהודה בן בתירא?! הרי קיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים.

ומשנינן: בברייתא איפכא תניא: רבי יהודה בן בתירא אומר: סתם חרמים לכהנים, וחכמים אומרים: סתם חרמים לבדק הבית. ורב שפסק שסתמן לבדק הבית, הוא כחכמים בברייתא.

ותמהינן: סוף סוף יקשה על רב, איך שביק מתניתין ששנינו בה שחכמים סוברים סתם חרמים לכהנים, ועביד כברייתא?!

תוכן העניינים

חברותא על ערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה