אור ברסלב
חברותא על ערכין פרק שביעי - אין מקדישין

חברותא על ערכין· הרב יעקב שולביץ

פרק שביעי - אין מקדישין

פרק שישי - שום היתומים

כתוב [בחוקותי כ"ז טז - כא] "ואם משדה אחוזתו [הוא שדה שירשה מאביו או שאר מורישיו - רמב"ם] יקדיש איש לד' והיה ערכך [לפדיון מן ההקדש על ידי בעלים או אחר] זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף [כל בית כור בחמשים סלעים, כשפודה בתחלת שנות היובל].

"אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך [כערך הזה האמור] יהיה".

"ואם אחרי היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף [כשיבא לפדותה] על פי השנים הנותרות [מפדיונו] עד היובל [כיצד, הרי שיעור דמיה של ארבעים ותשע שנים כשפודה בתחלת שנות היובל, חמשים סלעים, הרי סלע ופונדיון לכל שנה, וכשבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד היובל] ונגרע מערכך [האמור - שהוא חמשים סלעים - סלע ופונדיון לכל שנה שמתחלת שנות היובל ועד השנה שפודה בה - והוא נקרא "גרעון כסף"].

"והיה השדה בצאתו ביובל קודש לד' כשדה החרם לכהן [של אותו משמר שיום הכפורים של יובל פוגע בו] תהיה אחוזתו".

ודרשו חז"ל ממה שאמרה תורה על פי "השנים" הנותרות עד היובל, ואין שנים פחות משתים, שהמקדיש פחות משתי שנים לפני היובל, אין ההקדש נפדה בגרעון כסף, אלא נותן את כל הערך הקצוב בתורה. ועל כן:

מתניתין:

אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים, שהרי אם יבא לפדותה יצטרך ליתן בפדיונה את כל חמשים הסלעים, ולכן עצה טובה מלמדנו התנא שלא יקדישנו כלל - כך מפרשת הגמרא במסקנא.

ולא גואלין אחר תחלת שנת היובל פחות משנה אחת, כלומר: בשנת היובל עצמה. [כך הוא פשוטו, והגמרא מפרשת].

אין מחשבין חדשים להקדש. הגואל באמצע שנה אינו מגרע מפדיונו את החדשים שיצאו, אלא נותן סלע ופונדיון עבור שנה זו, כאילו גאלה מן ההקדש בתחלתה. אבל הקדש כשרווח הוא לו שנחשב את החדשים שיצאו, ולא נחשוב כאילו עומד בתחלתה של שנה, הרי הוא מחשב חדשים! וכגון (1), שהקדישה באמצע שנת מ"ח ליובל, שאם נתחשב בכך שכבר חלפו כמה חדשים בשנה זו נמצא שהקדישה בפחות מב' שנים לפני היובל, והמקדיש בפחות מב' שנים לפני היובל אין מגרע מפדיונו כלל, אלא נותן את כל חמשים הסלעים להקדש. ואם לא נתחשב בחדשים שחלפו, אלא נאמר שכאילו עומד בתחלת השנה, נמצא שיש משעת הקדשו ועד היובל ב' שנים, ואז מגרע מפדיונו כל השנים שעברו, נמצא שריוח הוא להקדש להתחשב בכך, שכבר חלפו ויצאו חדשים אלו מן השנה!

גמרא:

ומקשינן אמתניתין שאין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ומשמע לפי פשוטו שאין חל ההקדש כלל, ורמינהו: מקדישין בין לפני היובל ומשמע אפילו פחות מב' שנים, בין לאחר היובל, ובשנת היובל עצמה לא יקדיש ואם הקדיש אינה קדושה?!

ומשנינן: רב ושמואל דאמרי תרווייהו: אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים שהמקדיש בפחות מב' שנים אין דין גירוע בפדיונה אלא נותן נ' סלעים (2), וכיון דאין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים על כן למדתנו המשנה שיהא אדם חס (3) על נכסיו ואל יקדיש פחות משתי (4) שנים, כדי שלא יפסיד בפדיונה מ"ח סלעים.

איתמר: המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה: רב אמר: קדושה, ונותן חמשים! שזהו שאמרה תורה "אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום". ושמואל אמר אינה (5) קדושה כל עיקר, שהרי המקדיש שדה אחוזה קודם יובל, יוצאת היא ביובל מן ההקדש לכהנים, ולכן ביובל עצמו אין ההקדש חל כלל, שהרי ביובל הוא יוצא מרשות הקדש!

וכעין זה נחלקו לקמן כט: לענין מכר שדה אחוזה שחוזרת לבעלים ביובל, שאם מכרה בשנת היובל עצמה, סובר רב שהיא מכורה ויוצאת מיד לבעלים, ושמואל סובר שאינה מכורה כל עיקר.

מתקיף לה רב יוסף לשמואל: בשלמא לענין מכירה מובן זה דפליג שמואל עליה דרב - שסובר שבמכירה מכורה ויוצאה - משום דאיכא למימר ק"ו: ומה מכורה קודם יובל כבר יוצאה עכשיו ביובל, וחוזרת לבעליה, שדה שאינה מכורה קודם יובל אינו דין שלא תימכר, ביובל?! אלא הכא, בהקדש מי איכא למימר כזה ק"ו: קדושה כבר יוצאה עכשיו, אינה קדושה אינו דין שלא תקדש?! והא תנן לגבי שדה שהקדישה לפני היובל: הגיע יובל ולא נגאלה - כהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה להקדש בדק הבית דברי רבי יהודה! וכיון שיוצאת מההקדש בדמים שוב אי אפשר ללמוד ק"ו למקדיש ביובל שלא תתקדש כלל.

ומשנינן: שמואל כרבי שמעון החולק על רבי יהודה סבירא ליה, דאמר: נכנסין הכהנים ולא נותנין (6) דמים! וכיון שיוצאת מההקדש בלא דמים, יש קל וחומר למקדיש ביובל עצמו שאינה קדושה כל עיקר!

דף כד:

ומבארינן: ורב (7) שלא דורש את הק"ו לגבי הקדש, סבר, סוף סוף לבעלים מי קהדרא שדה הקדש ביובל עד שנאמר ק"ו שבהקדישה ביובל תישאר בידיהם?! והרי לכהנים הוא דנפקא, ולא לבעלים! וכהנים אף הם, אין זכייתם מפני שהם במקום הבעלים, אלא משלחן גבוה (8) קא זכו שעומדים במקום ההקדש.

ומקשינן: מאי טעמא (9) דרב? [שכיון שהכתוב אומר: אם "משנת" היובל יקדיש שמשמע אחר שנת היובל, אם כן לא דיבר הכתוב בשנה עצמה של יובל, והיה לנו לומר שאינה קדושה כלל כמו שאמר שמואל - הרמ"ר בתוס'].

ומשנינן: דאמר קרא "אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום", ושנת היובל בכלל!

ושמואל שסובר שאינה קדושה, לא מפרש כך כי מי כתיב אם "בשנת" היובל יקדיש שמשמע המקדיש ביובל עצמו, והלא "משנת" היובל כתיב?! דהיינו, מ"שנת" הראשונה שאחר היובל.

ומקשינן: בשלמא לרב שמפרש "משנת היובל" על יובל עצמו היינו דכתיב שני פסוקים, האחד: אם משנת היובל יקדיש שדהו" למקדיש ביובל עצמו, ואז - "כערכך יקום", בלי גירוע! וכתוב פסוק אחר: "ואם אחר היובל וגו' וחשב לו הכהן על פי השנים הנותרות" למקדיש אחר היובל, שמגרע מפדיונו! ללמד: שהמקדיש ביובל עצמו נותן להקדש את כל הפדיון, ובשנה שלאחריו הוא מגרע.

אלא לשמואל, מאי "אחר היובל" שכתוב שמגרע מפדיונו? והרי בפסוק הראשון "משנת היובל" כתוב שנותן את כל פדיונו, ולשמואל גם שם מדובר אחר היובל.

ומשנינן: מהו "אחר היובל", אחר אחר כגון שתים ושלש שנים אחר היובל [שסובר שמואל, שכל מקום שנאמר "אחר" מופלג הוא ולא סמוך - רש"ש, ועיין רבינו גרשום]. וכך מתפרשים שני הפסוקים - לשמואל: אם משנת היובל - בשנה ראשונה שלאחר היובל - יקדיש שדהו כערכך יקום, ולא יגרע. ואם אחר היובל - שתים ושלש שנים לאחר היובל - וחשב לו הכהן וגו', שמגרע מפדיונו.

מיתיבי לרב [מהברייתא לעיל]: מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל, ובשנת היובל עצמה לא יקדיש, ואם הקדיש אינה קדושה! והיינו כשמואל שביובל אינה קדושה כל עיקר, וקשה לרב?

ומשנינן: אמר לך רב: אינה קדושה שכתוב, היינו ליגאל בגירוע, אבל השדה עצמו קדוש, ונותנין בפדיונו חמשים להקדש, שהרי על שנת היובל כתוב "כערכך יקום".

ומקשינן: ומאחר שפירש רב שזה שכתוב בסיפא: ובשנת היובל עצמה "לא יקדיש", אין פירושו כפשוטו שלא יקדישנה כלל בשנת היובל, אלא הכוונה היא, שאם הקדיש אין השדה יוצאת בגירוע אלא בפדיון מלא. אם כן, שלא מדובר בעצם ההקדש אלא בדין גירוע, מכלל זה שכתוב ברישא מקדישין לפני היובל משמעותו היא שקדושה ליגאל בגירוע, והא זה אי אפשר שיהיה דין גירוע בהקדש שלפני היובל ממש, שהרי רב ושמואל דאמרי תרווייהו לעיל: אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים?!

ומשנינן באופן אחר: אמר לך רב: באמת הברייתא היא כפשוטה שאין הקדשו ביובל חל כלל, ומכל מקום לא קשה על רב שסובר שקדושה, הא מני ברייתא זו שכתוב בה שביובל אינה קדושה - רבנן היא! שלרבנן [לעיל יח.] שמפרשים "מיום הראשון" - שנאמר באזהרת חמץ - ולא ראשון בכלל, מפרשים גם "משנת היובל" ולא יובל בכלל, והלכך המקדיש ביובל איננה קדושה, ואנא דאמרי, שזה שאמרה התורה "משנת היובל יקדיש וגו'" יובל עצמו בכלל כרבי דאמר לגבי "מיום הראשון": ראשון וראשון בכלל ו"עד יום השביעי" שביעי ושביעי בכלל, והכא נמי "משנת" ושנת היובל בכלל! אבל שמואל סובר, שכאן מודה רבי ש"משנת" אין הכוונה בשנת היובל, ורק שם שכתוב "מיום" הראשון "ועד" יום השביעי, שייך לשון "מיום" על יום ראשון עצמו, אבל כאן שלא כתוב "ועד", אם היתה הכוונה לשנת היובל עצמה היה לו לכתוב "בשנת" היובל.

ומתמהינן ארב: ואי כרבי (10), כלומר: אם כדבריך, שלרבי מה שאמרה התורה "אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום" על שנת היובל עצמה הוא אמור, שהפודה ביובל עצמו נותן חמשים להקדש, נמצא שחשבון חמשים סלע שקצבה תורה לתת ביובל, הוא על "חמשים" שנה שתעמוד ביד הפודה עד שיגיע תחלת יובל הבא, [ולא על ארבעים ותשע שנים בלבד], ואם כן פונדיון שמוסיף על הסלע לכל שנה כשפודה באמצע יובל מאי עבידתיה?! שהרי חמשים שקצבה תורה הוא לחמשים שנה, ולכל שנה סלע ולא יותר. [אבל לשמואל, שסובר שאף לרבי "אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך - שהוא חמשים סלעים - יקום", בשנה שלאחר יובל הוא אמור, ולא תעמוד בידו עד שיגיע יובל אלא מ"ט שנה בלבד, נמצא שלמ"ט שנה אמרה תורה לתת חמשים סלעים, סלע ופונדיון [שהוא אחד מארבעים ושמונה בסלע] לכל שנה, ומובן שנותן כשפודה באמצע שנות היובל על כל שנה שתעמוד בידו - סלע ופונדיון].

ומבארינן: וכי תימא שבאמת לית ליה לרבי שמוסיף פונדיון, והתנן [לקמן כ"ה ע"ש] מפורש לא כך: הקדיש שתים ושלש שנים לפני היובל, רבי אומר: אומר אני נותן סלע ופונדיון לשנה והיינו כשמואל שחמשים סלע שקצבה תורה הוא בשנה הראשונה, למ"ט שנה שעד תחלת יובל הבא, סלע ופונדיון לשנה! וא"כ קשה על רב, לרבי - מדוע צריך לתת פונדיון?!

ומשנינן: רבי כרבי יהודה סבירא ליה שאין בין תחלת יובל לתחלת יובל אלא מ"ט שנה! דאמר רבי יהודה: שנת חמשים שבכל מנין יובל עולה לכאן למנין שנות יובל ראשון, ולכאן למנין שנות יובל הבא, שהיובל עצמו נמנה כשנה ראשונה למנין חמשים שנות יובל, ואם כן חמשים שנותן ביובל עצמו, הוא רק למ"ט שנה שעד תחלת יובל הבא, לפי חשבון סלע ופונדיון לשנה.

ומיבעי לן: לשמואל שסובר שאף לרבי המקדיש ביובל עצמו אינה קדושה, וחמשים שקצבה תורה הוא, כשפודהו בשנה ראשונה שלאחר יובל, לימא, [האם מוכרח] שרבי כרבנן שסוברים שתחלת מנין חמשים שנה הוא משנה שאחר יובל סבירא ליה?!

ומבארינן: דאי כרבי יהודה סובר גם רבי, שמתחלת שנה ראשונה שאחר יובל ועד תחלת היובל הבא, אין אלא מ"ח שנה, אם כן חמשים שקצבה תורה לתת בשנה ראשונה שאחר היובל - לשמואל, אינם אלא למ"ח שנה שעד תחלת יובל הבא, שהרי שנה זו שניה היא בחשבון, ואם כן סלע ושתי פונדיונות שהוא אחד ממ"ח שבנ' סלעים מיבעי ליה לדעת רבי לתת לכל שנה, ולא רק סלע ופונדיון אחד, כמפורש בדברי רבי.

ופשטינן: אכן, על כרחך, לשמואל, רבי כרבנן סבירא ליה.

תא שמע - ראיה לשמואל שסובר שביובל עצמו לא חל הקדשו - ממשנתנו, שכתוב: ולא גואלין אחר היובל פחות משנה, והיינו פחות משנה מתחלת שנת היובל.

ומבארינן: בשלמא לשמואל לא גואלין לאחר יובל פחות משנה משום דלא קדושה ביובל, אלא לרב, מאי אחר יובל שנה שאומרת המשנה שאין גואלים בה?

ודחינן: מי סברת שכוונת משנתנו אחר יובל ממש?!

דף כה.

מאי אחר יובל, (תחילת העמוד) באמצע יובל, כלומר: שאפילו באמצע יובל אין הגאולה מתחשבת בזמן שהוא פחות משנה.

וקא משמע לן: דכל כמה דלא מליא ליה שנה שבא הפודה לגואלה באמצע שנה לא מגרע ליה עבור מקצת השנה שכבר חלפה משנה זו, ונותן גם עבור השנה שעומד באמצעה, כאילו היה עומד בתחלתה.

ופרכינן: מאי קמ"ל דאין מחשבין חדשים שיצאו מן השנה עם ההקדש לגרע אותם מפדיונו?! הא בהדיא קתני לה במשנה אין מחשבין חדשים עם ההקדש, ולמה צריך לחזור אותו ענין בשתי לשונות.

ומשנינן: מה טעם לא גואלין פחות משנה קאמר לבאר בסיפא שאין מחשבין! מה טעם לא גואלין לאחר יובל בגירוע זמן שהוא פחות משנה, משום דאין מחשבין חדשים עם ההקדש!

שנינו במשנה: אין מחשבין חדשים עם ההקדש.

תנו רבנן: מנין שאין מחשבין חדשים שעברו מהשנה שגואל בה עם ההקדש לגרוע מפדיונו בגלל החדשים שכבר עברו מן השנה קודם פדיונו? תלמוד לומר: "וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות", ומשמע שכל מה שנותר נחשב שנה שלימה, וכאילו עומד בתחלת השנה "שנים" אתה מחשב את החדשים שנותרו, ואי אתה מחשב חדשים כחדשים.

מניין שאם הקדש רוצה לעשות כשרווח הוא לו חדשים שיצאו מן השנה לשנה שלימה ולחשוב כאילו עומד בסוף השנה, עושה והיכי דמי שיהיה חשבון החדשים רווח להקדש? כגון דאקדשיה בפלגא דארבעין ותמני [באמצע שנת מ"ח ליובל], שכיון שהקדישה פחות מב' שנים לפני היובל אינו מגרע מפדיונו (11) כלל, אלא נותן חמשים סלעים להקדש כמבואר לעיל, ואם לא היה מחשב החדשים, והיינו אומרים שכאילו עומד בתחלת השנה, נמצא שעדיין ב' שנים שלמות עד היובל - לפניו, ומגרע מפדיונו להקדש את כל השנים שעברו, נמצא שרווח הוא להקדש לחשב חדשים, תלמוד לומר: וחשב לו הכהן, מכל מקום, כל חשבון ואפילו חדשים במשמע.

מתניתין:

המקדיש שדהו בשעת ניהוג היובל [קודם שגלו ישראל], נותן בפדיונה בזרע חומר שעורים בחלקת שדה שזורעין בה כור שעורים חמשים שקל [סלעים] כסף בין שהיא שוה אלף שקלים בין שאינה שוה אלא ה' שקלים.

היו שם נקעים [בורות] עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אינן נמדדין עמה אלא נמדדים בפני עצמם, ונפדים בשווים.

פחות מכאן [מעשרה טפחים] נמדדין עמה.

הקדישה שתים ושלש שנים לפני היובל, נותן בפדיונה סלע ופונדיון שהם אחד ממ"ט מחמשים סלעים שקצבה תורה לתת להקדש כשפודה בתחלת היובל ותעמוד בידו מ"ט שנים, ועכשיו נותן כך לשנה כפי מספר השנים שתעמוד בידו עד היובל, [ואף שבסלע מ"ח פונדיונין בלבד, תוספת זו הוא נותן משום קלבון - מעה קטנה - לפרוטרוט. רש"י לעיל כ"ד].

ואם אמר כשפדאו כמה שנים לפני יובל הריני נותן דבר [ערך] כל שנה שתעמוד בידי בשנה עצמה שתעמוד בידי - ולא בתחלת הפדיון - אין (12) שומעים לו, אלא נותן את כולו כאחד.

אחד בעלים פודים הקדשם בנ' סלעים ואחד כל אדם.

מה בין בעלים לכל אדם? אלא שהבעלים נותנין ומוסיפים חומש מלבר שהוא רבע מן הקרן, וכל אדם אין נותנין עוד חומש.

גמרא:

תנא: חמשים סלעים שנותן הפודה, היא על חלקת שדה שזורעין בה כור זרע, ולא על חלקה שקוצרים ממנה כור תבואה שהיא פחותה מכור זרע. ומחשבים לפי זריעה הנעשית במפולת הזרעים לשדה ביד, ולא על ידי מפולת שוורים הנושאים שקים מלאים זרע ומנוקבים נקבים רחבים והזרע נופל מהן לשדה, שהשוורים מפילים כור זרע בחלקה קטנה מזו שע"י מפולת יד.

תני לוי: לא משערים הזריעה בזרע מעבה [מרובה] שנקלט יותר זרע בחלקה קטנה ומפסיד הפודה, ולא משערים הזריעה בזרע מידק [מועט] שנקלט פחות זרע ומפסיד ההקדש, אלא בזרע בינוני.

שנינו במשנה: היו שם נקעים עמוקים וכו' אין נמדדין עמה.

ותמהינן: וליקדשו (13) באפי נפשייהו?! (14) כלומר: מה בכך שאינם נמדדים עם שאר השדה והם נחשבים כאילו הוקדשו בפני עצמם ונפדים בפני עצמם, והרי סוף סוף אף הם נפדים לפי חשבון חמשים סלעים לבית כור, ומה נפקא מינה בזה שנמדדים בפני עצמם?!

ומבארינן: וכי תימא לפרש, שמשום שהם נחשבים הקדש בפני עצמם, אם כן כיון דלא הוו הנקעים או הסלעים עצמם בית כור שלם לא הוו קדשי להיפדות לפי חשבון נ' סלעים לבית כור, אלא בשווים? והתניא לא כן, ואף הקדש פחות מבית כור נפדה לפי חשבון זה, שכך שנינו: כתוב: "ואם את שדה אחוזתו יקדיש איש לד' והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", והיה לו לומר "ואם את אחוזתו" "שדה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", אם כן אין לי ללמוד שפודה לפי חשבון זה אלא שהקדיש כענין הזה שהוא בית כור שלם, מנין לרבות שפודה לפי חשבון זה אף בית לתך שהוא חצי בית כור, וחצי בית לתך, בית סאה, ותרקב שהוא בית ג' קבים [תרי קבים וקב] וחצי בית תרקב? תלמוד לומר: "שדה", מכל מקום, כל חלקת שדה במשמע. ואם כן חוזרת הקושיא למקומה, מה נפקא מינה בזה שנמדדים בפני עצמם?

ומשנינן: אמר מר עוקבא בר חמא: הכא בנקעים מלאים (15) מים דלאו בני זריעה נינהו, ואינם בכלל "זרע" חומר שעורים, ונמדדים בפני עצמן ליפדות בשווים. דיקא נמי כפירוש הזה: דקתני במשנה נקעים דומיא דסלעים שודאי אינן בני זריעה, שמע מינה!

ותמהינן: אי (16) הכי, פחות מכאן מעומק וגובה י' טפחים, שכתוב במשנה שנמדדים עמה ונפדים לפי נ' סלעים, שיפדו נמי בשווים כיון שאינם בכלל "זרע חומר שעורים"?!

ומשנינן: הני נקעים הפחותים מי' נגאני דארעא [ספלי הקרקע] מיקרו, על שם הקרקע הם נקראים ואינם נחשבים בפני עצמם.

וכן סלעים הפחותים מי', שידרי [ע"ש שדרה של בהמה שהיא גבוהה] דארעא מיקרו על שם הקרקע הם נקראים, ואינם נחשבים בפני עצמם.

שנינו במשנה: הקדישה שתים ושלוש שנים לפני היובל נותן סלע ופונדיון לשנה.

תנו רבנן: "וחשב לו הכהן על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך", מלמד שמגרע את השנים שעברו מערך נ' סלעים אף מן ההקדש. שלא תאמר שאינו מגרע אלא את אותן השנים שהיתה חולין עד שהקדישה, אלא אף השנים שמן הקדשו עד פדיונו מגרע! וללמדנו בא: שאם אכלה הקדש על ידי זריעת הגזבר, או שהשכירה (17) ההקדש לפירות שנה או שתים ואחר כך בא לפדותה, אי נמי אפילו לא אכלה ההקדש אלא שהיתה השדה לפניו של ההקדש בלא שימוש, נגרעות שנים אלו שעד שנת הפדיון מערך פדיונו. ועל כן נותן רק סלע ופונדיון לשנה, שמהפדיון ועד היובל.

שנינו במשנה: ואם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו.

תנו רבנן: מנין שאם אמרו בעלים הרינו נותנים דבר [ערך] שנה בשנה עצמה כשיעמדו בה, שאין שומעין להם, אלא נותנים הכל כאחד? תלמוד לומר: "וחשב לו הכהן את הכסף" עד שיהא כסף כולו כאחד.

אחד בעלים בחשבון נ' כסף לבית כור ואחד כל אדם בחשבון זה, מה בין בעלים לכל אדם? שהבעלים נותנין עוד חומש, וכל אדם אין נותנין עוד חומש!

מתניתין:

הפודה שדה אחוזה מן ההקדש, הרי היא יוצאת ממנו ביובל לכהנים של משמר היובל, אבל:

הקדישה וגאלה המקדיש (18) (19) עצמו מן ההקדש אינה יוצאה מידו ביובל להתחלק לכהנים. וכן אם גאלה בנו של מקדיש אינה (20) יוצאת (21) לכהנים מידו, אלא יוצאה וחוזרת לאביו ביובל.

וזה שאמרנו שאם גאלה המקדיש או בנו אינה מתחלקת לכהנים, אינו אלא בשגאלה המקדיש או בנו מיד ההקדש, אבל אם גאלה אחר מן ההקדש, או אפילו גאלה אחד מהקרובים של מקדיש, למעט בנו, וגאלה המקדיש מידו (22) של האחר או קרובו, הרי היא יוצאה (23) לכהנים ביובל כשם שהיתה יוצאת לכהנים מהגואל שבא המקדיש מחמתו (24) וכחו.

גאלה אחד מן הכהנים והרי היא תחת ידו ביובל, לא יאמר: הואיל והיא יוצאה לכהנים ביובל אילו גאלה אחר, והרי היא עכשיו תחת ידי שאני גאלתיה ועומדת אצלי ביובל, ואין לך כהן שראוי יותר ממני לקבלה, ואם כן הרי היא שלי, לא יאמר כך, אלא יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים שבאותו משמר של יובל, ואינו נוטל אלא את חלקו כשאר אחיו הכהנים.

דף כה:

גמרא:

תנו רבנן: כתוב [בחוקותי כ"ז י"ט] בפרשת שדה אחוזה "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אתו וגו'. ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. והיה השדה בצאתו ביבל קדש לד' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו". ומפרשים את הפסוק כך: "אם לא יגאל את השדה": הבעלים, "ואם מכר את השדה": גיזבר הוא שמכרו "לאיש אחר" אז תהא לכהנים ביובל, וממעטים: "לאחר" ולא לבן, שאם בנו של מקדיש גאלה, אינה יוצאת לכהנים אלא חוזרת לאביו המקדיש.

אתה אומר לאחר ולא לבן, או אינו כך הפירוש, אלא תמעט לאחר ולא לאח של המקדיש? אינו כן, שהרי כשהוא אומר "ואם מכר את השדה לאיש" תצא ביובל לכהנים הרי אח אמור בכלל זה שתצא לכהנים, ואם כן הא מה אני מקיים "אחר"? לאחר ולא לבן.

ומה ראית לרבות את הבן שאם גאלה לא תצא לכהנים אלא תחזור לאביו ולהוציא את האח שלא יעמיד את השדה מיציאה לכהנים - להחזירה לאחיו? ונאמר שכשגאלה האח חוזרת לאחיו ולא יוצאת לכהנים.

מרבה אני את הבן, שכן מצינו שקם תחת אביו א. ליעידה של אמה העבריה לאשה, בכסף שנתן בה אביו כשקנאה ואינו צריך כסף אחר, כשם שאביו מיעדה לו לאשה בכסף זה. ב. ולעבד עברי, שעובד את בנו של האדון כשמת האדון, אבל אחיו של האדון אינו עומד תחת אחיו בשני דברים אלו, שאינו מיעד אמה עבריה של אחיו, ואין העבד העברי עובד לאחיו של אדון אף כשמת בלא בנים ואחיו הוא שיורשו בשאר נכסיו, ועל כן גם לענין גאולה עדיף הבן מהאח לעמוד תחת המקדיש לגאולת שדה אחוזה.

ופריך אנפשיה: אדרבה מרבה אני את האח להעמיד שדה לאחיו שכן קם תחת אחיו שמת בלא בנים לייבום אשתו?

ומבאר: כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, הא במקום שיש בן אין יבום, הרי שאדרבה עדיף לענין יבום הבן מהאח [תוס']!

ופרכינן: ותיפוק ליה - אף בלי הפירכא שכלום יש יבום אלא במקום שאין בן - שמסתבר לרבות בן, אף שלענין יבום מצינו שהאח עדיף, דהכא לגבי בן תרתי שתי מעלות מאח: א. יעידה ב. עבד עברי, והכא במעלת האח, בחדא: יבום לבדו.

ומשנינן: משום דעבד עברי - שהוא אחד ממעלות הבן - דין זה עצמו, מהאי פירכא נמי הוא דנפקא ליה שיעבוד את הבן ולא את האח, ובלי זה לא היינו יודעים אם עובד את הבן שקם תחת אביו ליעידה, או את האח שקם תחתיו ליבום, ורק משום שפורכים כלום יש יבום אלא במקום שאין בן לומדים שיעבוד את הבן, ועל כן צריך את הפירכא כלום יש יבום אלא במקום שאין בן.

בעי רבה בר אבוה: בת שגאלה שדה אחוזה שהקדיש אביה, מהו שתעמיד (25) את השדה ביובל שלא תצא לכהנים, אלא תחזור לאביה.

והכי מיבעי ליה: האם נאמר כיון דלענין יבום, בן ובת כי הדדי פטרי את אמם מלהתייבם אם כן מוקמה [מעמדת] שדה לאביה - כבן. או דילמא כיון דלענין נחלה בת במקום שיש בן, כי אחר דמיא שהבן הוא שיורש ולא הבת, לא מוקמה! וכאחר שאינו מעמיד.

ופשטינן: ת"ש דתנא דבי רבי ישמעאל: כל שהוא אחר, ואפילו אינו אחר רק במקום שיש בן, אינו מעמיד! והא הבת נמי, במקום בן כי אחר דמיא, ואם כן אינה מעמדת.

בעי ר' זירא: אשה שהקדישה שדה מנכסי מלוג [שהגוף שלה והבעל אוכל פירותיה] מי הוא זה [מלבד היא עצמה] שאם יגאל הקדש שלה מעמיד לה שדה שלא תצא לכהנים, אלא תחזור לה.

והכי מיבעי ליה: האם נאמר שבעל (26) האשה מוקים [מעמיד] לה את השדה, שכן יורשה (27) אפילו במקום שיש בן ואינו כ"אחר", או דילמא, בן (28) מוקים לה ולא הבעל, שכן הבן עדיף מבעל שהבן כשהוא יורש את אמו נוטל ירושה אף בראוי (29) ליפול לאמו לאחר מיתתה, כבמוחזק בידה בשעת מיתתה! מה שאין כן בבעל שהוא אינו יורש את הראוי ליפול לאשתו לאחר מיתתה, [כגון שמת אבי אשתו לאחר מיתתה].

ומסקינן: תיקו! (30)

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: הקדישה המקדיש פחות משתי שנים לפני היובל, שדין שדה זו שהיא נפדית מן ההקדש בלי גירוע של השנים שעברו, [כדלעיל בתחילת הפרק], מהו שתצא לכהנים ביובל, אם בא אחר וגאלה בלא גירוע.

ומקשינן: אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא מאי דעתיך לומר שלא תצא לכהנים?! אם משום שבפרשת שדה אחוזה כתוב "ונגרע מערכך", וכתוב גם "והיה השדה בצאתו ביובל קודש וגו' לכהן תהיה אחוזתו", ודעתך: שבאופן שאין אני מקיים בה "ונגרע מערכך", אין אני מקיים "והיה השדה וגו'"! ועל כן: דבת גירעון אין דלאו בת גירעון לא יוצאת לכהנים. זה אינו, כי: אדרבה יש לדרוש שתצא לכהנים, שכיון שכתוב "אם לא יגאל את השדה וגו' והיה השדה בצאתו ביובל" משמע שכל שהיא בת גאולה תצא לכהנים, והאי נמי בת גאולה היא, ואף שאינה בגאולה על ידי גירוע.

שנינו במשנה: גאלה אחד מן הכהנים וכו' לא יאמר וכו' הרי היא שלי.

תנו רבנן: כתיב: "והיה השדה בצאתו ביובל וגו' לכהן תהיה אחוזתו" מה תלמוד לומר "אחוזתו", ולא אמר רק "לכהן תהיה"? ללמד: מנין לשדה שיוצא כלומר: שראויה לצאת לכהנים ביובל שלא גאלוה הבעלים וגאלה אחד מן הכהנים [מההקדש], מנין שלא יאמר: הואיל ויוצאה היתה לכהן אם היה ישראל גואלה, והרי היא עכשיו ביובל תחת ידי, ותהא שלי לבדי ולא תצא לשאר כהנים? ודין הוא שתהא שלי, מקל וחומר: בשל אחרים שגאלו אני זוכה, בשל עצמי על ידי גאולתי לא כל שכן?! תלמוד לומר "אחוזתו", למעט: אחוזה שירשה מאביו שלו, ואין זה שלא ירשה שלו. הא כיצד דינה של השדה? יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים והוא נוטל חלקו כמותם.

מתניתין:

הגיע יובל ולא נגאלה - שדה האחוזה שהוקדשה - לא על ידי בעלים ולא על ידי אחר, הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין (31) (32) להקדש את דמיה שהם חמשים (33) סלעים, דברי רבי יהודה, [אבל אם נגאלה על ידי אחר נכנסים בחנם, ואם על ידי הבעלים אינם נכנסים כלל].

רבי שמעון אומר: נכנסין הכהנים לשדה ולא נותנין דמים.

רבי אליעזר אומר: כיון שלא נגאלה השדה, לא נכנסין הכהנים לשדה, ולא נותנין (34) דמים, אלא נקראת: שדה רטושין שעזבוה מלגואלה, ועומדת ביד הקדש אף לאחר היובל עד שיגאלנה אחר, ותצא ממנו לכהנים כשיגיע היובל השני.

הגיע אף היובל השני ולא נגאלה, נקראת: שדה רטושי רטושין שנעזבה ב' פעמים! עד שיבואו ויגאלוה, ותצא מידם לכהנים, כשיגיע היובל השלישי, וכן הלאה, ולעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר.

גמרא:

מאי טעמא דרבי יהודה? גמר בגזירה שוה כתוב "כי יקדיש את ביתו קודש", וכתוב בשדה אחוזה "והיה השדה בצאתו ביבל קודש וגו' לכהן תהיה אחוזתו" ודורשים גזירה שוה ממקדיש בית: מה להלן במקדיש בית אינה יוצאת לעולם מיד הקדש אלא בדמים, כשיבואו לפדותה ככתוב "והעריכו הכהן וגו'", [ויציאת יובל לכהנים גם כן לא שייך במקדיש בית], אף כאן בשדה אחוזה, אינה יוצאת לעולם מיד הקדש אלא בדמים, או שיגאלנה אחר ויתן דמיה, או שיתנו בה הכהנים את דמיה.

ורבי שמעון, שסובר שיוצאת לכהנים בלא דמים, טעמו: גמר בגזירה שוה מזה שכתוב בכבשי עצרת "קודש יהיו לד' לכהן", [והם בכלל כ"ד מתנות כהונה שנותנים לכהן], וכתוב בשדה אחוזה [שאף היא מכ"ד מתנות כהונה] "והיה השדה וגו' קודש וגו' לכהן תהיה אחוזתו", ודורשים גזירה שוה שדה אחוזה מכבשי עצרת: מה להלן בכבשי עצרת הם ניתנים לכהנים בחנם, אף כאן שדה אחוזה ניתנת להם בחנם.

ומקשינן: ורבי יהודה נמי, מדוע הוא לומד גזירה שוה "קודש קודש" מהקדש בית, ניליף "קודש קודש" מכבשי עצרת, ותינתן לכהנים בחנם?!

דף כו.

ומפרקינן: דנין שדה אחוזה שהיא מקדשי בדק הבית, מהקדש בית שאף הוא (תחילת העמוד) מקדשי בדק הבית! ואין דנין קדשי בדק הבית מכבשי עצרת שהם מקדשי מזבח!

ומקשינן: ורבי שמעון נמי מדוע הוא לומד שדה אחוזה ב"קודש קודש" מכבשי עצרת, נילף שדה אחוזה ב"קודש קודש" ממקדיש בית ותצא בדמים?

ומפרקינן: דנין שדה אחוזה שהוא דבר שמתנה לכהנים, מדבר שמתנה לכהנים, דהיינו כבשי עצרת! ואין דנין דבר שמתנה לכהנים, מדבר שאינו מתנה לכהנים, דהיינו מקדיש בית!

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר לא נכנסין ולא נותנין.

מאי טעמא דרבי אליעזר? אמר רבא: כתוב "ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד. והיה השדה בצאתו ביובל קודש וגו' לכהן תהיה אחוזתו"! ורבי אליעזר מפרש את הפסוק כך: אמר קרא, "ואם לא יגאל את השדה - הבעלים, והיא ביד ההקדש - לא יגאל עוד" אבל לא תצא לכהנים, ואם מכר הגזבר את השדה לאיש אחר: והיה השדה בצאתו ביובל וגו' לכהן", ואין "והיה השדה וגו'" הולך על "ואם לא יגאל וגו'".

ומתמהינן: אמר אביי: וכי סכינא חריפא יש בידינו, שתהיה מפסקא קראי?! והרי אין כתוב כך, אלא מה שכתוב "והיה השדה בצאתו ביובל וגו'" המשך הוא למה שאומר הפסוק "ואם לא יגאל וגו' לא יגאל עוד. והיה השדה וגו'", ללמד: שאף אם לא נגאלה ולא נמכרה תצא לכהנים.

ויהבינן טעמא אחרינא: אלא אמר אביי: טעמא דרבי אליעזר שסובר שמן ההקדש אינה יוצאת לכהנים, כדתניא: כתוב "ואם לא יגאל את השדה [הבעלים] וגו' לא יגאל עוד", ולמדנו: שמשהגיע יובל, שוב אין הבעלים יכולים לגאול שתחזור להיות בידם שדה אחוזה, שלא תצא מידם לכהנים. יכול שנאמר, שלא תהא נגאלת על ידם, אפילו שתהא לפניו של הבעלים כשדה מקנה הנקנית מן ההקדש, שיוצאת מן הקונה לכהנים ביובל?! כלומר: שאין גואלה לגמרי, תלמוד לומר: "לא יגאל עוד", והיה לו לומר "לא יגאל" בלבד, ללמד: לכמות שהיתה אחוזה אינה נגאלת שהרי כתוב "ולא יגאל". אבל נגאלת לבעלים שתהא לפניו כשדה מקנה, ותצא ממנו ביובל לכהנים.

ומפרשינן לברייתא: אימת, באיזה זמן באנו לרבות גאולת בעלים להיות לפניהם כשדה מקנה? אילימא ביובל ראשון וקודם שבאה שנת היובל, זה אי אפשר, ואמאי יש צד לומר שאינה נגאלת, והרי אפילו שדה אחוזה (35) נמי הויא בגאולת הבעלים - קודם שנת היובל הראשונה?! אלא פשיטא, שבאנו לרבות גאולת בעלים ביובל שני [קודם שבאה שנת היובל השני]! שאז אינה נגאלת להיות להם שדה אחוזה, כיון שכתוב "ולא יגאל", בזה מרבה הכתוב, שמכל מקום נגאלת, להיות לבעלים שדה מקנה.

עוד מפרשינן: ולמאן, כלומר: מי הוא התנא בברייתא שדורש "עוד" כך? אילימא לרבי יהודה ורבי שמעון, הם שדרשו שביובל שני תיגאל? זה אי אפשר, שהרי לדעתם כבר ביובל ראשון לכהנים (36) נפקא! (37) [ולפרש, שמדברת הברייתא גם לפי רבי שמעון ורבי יהודה, והכוונה על גאולה מהכהנים, זה אי אפשר, שאין לשון "גאולה" שייך מכהנים, אלא לשון "קיחה" - תוס' הרא"ש בשיטמ"ק]?! אלא לאו: רבי אליעזר הוא שדורש כך, שלדעתו ביובל שני עדיין ביד הקדש היא.

והשתא מבארינן טעמא: שמע מינה שעיקר טעמא דרבי אליעזר שסובר שאינה יוצאת לכהנים אם לא נגאלה, מהכא הוא נלמד, שייתרה התורה תיבת "עוד", שהרי אי אפשר לפרשה אלא כשיטת רבי אליעזר, שביובל שני עדיין ביד הקדש היא, ולא יצאה לכהנים.

ודחינן הך טעמא: ותסברא, שכך הוא פירוש הברייתא כמו שפירשנו?! והרי אם כן רבי יהודה ורבי שמעון הסוברים שיוצאת מההקדש ביובל ראשון לכהנים, ואינם יכולים לפרש את יתור ה"עוד" כמו שפירשנו, האי "עוד" מאי דרשי ביה?! ובעל כרחנו צריך לפרש את כוונת הברייתא באופן שיתפרש גם לפי רבי יהודה ורבי שמעון, וממילא אין מקור לשיטת רבי אליעזר.

והשתא מפרשינן פירוש אחרינא בברייתא: אלא הכא במאי עסקינן: בשדה שיצאה לכהנים ביובל, ומשהגיעה ליד כהן הרי היא לו "שדה אחוזה", שנאמר: "לכהן תהיה אחוזתו", והקדישה כהן אחר היובל, ואתו בעלים הראשונים למיפרקה כשאר אדם, סלקא דעתך אמינא אם לא רבוי "עוד", שלא תפרוק כלל, ואפילו שתהא לפניו כשדה מקנה, שכיון שלא גאלה בהקדש ראשון שלו לא יפדנה כלל! תלמוד לומר: "לא יגאל עוד" ביובל שני, ללמד: לכמות שהיתה שדה אחוזה - שאין יוצאת לכהנים מבעליה - אינה נגאלת, אבל נגאלת אפילו לבעלים הראשונים שתהא לפניו כשדה מקנה ותצא לכהנים.

ומסייעינן הך פירושא: והתניא: כתוב, בפרשת שדה מקנה שנקנית מבעל האחוזה, והקדישה הקונה וגאלה אחר מיד ההקדש "בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו", יכול כוונת הכתוב שיחזור לגזבר שלקחו ממנו בפדיון שנתן להקדש? תלמוד לומר: "לאשר לו אחוזת הארץ" הוא בעל האחוזה שמכרו למקדיש.

יאמר הכתוב "לאשר לו אחוזת הארץ" ודי בכך, מה תלמוד לומר לאשר קנהו מאתו? ללמד: שדה אחוזה שיצאת לכהנים ביובל, ומכרה כהן שקיבלה מן ההקדש, והקדישה לוקח והיא אצלו שדה מקנה, וגאלה אחר מיד הקדש, ובכל הקדש שדה מקנה, משהגיע יובל חוזרת לבעל האחוזה, ואם כן יכול תחזור לבעלים הראשונים הוא הישראל שהיתה לו מתחילה שדה אחוזה?! תלמוד לומר: ישוב השדה לאשר "קנהו" מאתו, ואי אפשר לפרש שתחזור לישראל בעל האחוזה הראשון שהקדישה, שהרי לא נקנית כלל מאתו אלא הקדישה, אלא לכהן חוזרת שממנו קנאה המקדיש השני, שהיא לו "עכשיו" אחוזה.

הרי למדנו, שכיון שלא גאלו הבעלים הראשונים ביובל ראשון ויצאה השדה לכהן - ומכרה, שוב אינה חוזרת להם להיות שדה אחוזה על ידי חזרת יובל, וראיה למה שהתפרש בברייתא הראשונה, שמשיצאה השדה לכהן - והקדישה, שוב אינה חוזרת להיות להם שדה אחוזה על ידי גאולה, מהפסוק "לא יגאל".

ומפרשינן: ואיצטריך גם למיכתב "לאשר קנהו", שלא תחזור שדה אחוזה שיצתה לכהנים ביובל לבעלים הראשונים שהיתה שדה זו להם שדה אחוזה, ואיצטריך למיכתב "לא יגאל" - השדה שיצתה לכהנים - לבעלים הראשונים על ידי גאולה להיות להם שדה אחוזה.

וטעמא: דאי כתב רחמנא "לא יגאל" שמדובר בשדה "שהקדישה" הכהן, היינו אומרים, שדוקא בזה אינה חוזרת לבעלים הראשונים להיות להם שדה אחוזה, כיון דלא קא הדרא כלל, כלומר: שכבר פקע ממנה דין חזרה לכהן שהוא בעל האחוזה להיות אצלו שדה אחוזה, שהרי הקדש שדה אחוזה אינה חוזרת ביובל, ומשום כך אינה חוזרת לבעלים הראשונים להיות להם אחוזה. אבל הכא בדרשה "לאשר קנהו מאתו", שמדובר בשדה "שמכרה" כהן, דקא הדרה, כלומר: שיש בה דין חזרה ביובל לבעל האחוזה [כשאר שדה מקנה שהקדישה], ואם כן היינו אומרים שכיון שחוזרת ביובל תיהדר למרא קמא שהוא בעל האחוזה הראשון, לכן: כתב רחמנא "לאשר קנהו" שאע"פ שחוזרת - אינה חוזרת לבעלים הראשונים, אלא לכהן שהוא בעל האחוזה עכשיו.

ואי כתב רחמנא רק "לאשר קנהו" שמדובר בחזרה "ביובל", היינו אומרים שדוקא כאן אינה חוזרת לבעל האחוזה הראשון, כיון דלא קא יהבי בעלים דמי השדה להקדש, ואנו דנים שתחזור לו בחנם כשאר יציאת יובל, ומשום כך אינה חוזרת לבעל האחוזה הראשון, אלא לכהן בעל האחוזה. אבל הכא בפסוק "לא יגאל" שמדובר בחזרה להיות שדה אחוזה על ידי גאולה, דקא יהבי הבעלים הראשונים דמי השדה להקדש, ואם כן תיקום בידייהו של בעלים הראשונים, ותהיה להם שדה אחוזה שאינה יוצאת ביובל, לכן: כתב רחמנא "לא יגאל", שאף על ידי נתינת דמים אינה חוזרת לבעלים הראשונים.

תו מפרשינן: ואי כתב רחמנא "לא יגאל" לבד, ולא כתב לא יגאל "עוד, "הוה אמינא לא תיפרוק כלל - השדה שיצתה לכהנים מההקדש, והקדישה כהן - על ידי הבעלים. ואפילו להיות להם שדה מקנה כשאר פודים, לכן: כתב רחמנא "עוד", ללמד: לכמות שהיתה שדה אחוזה לבעלים הראשונים אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו של בעלים הראשונים כשדה מקנה.

והשתא הדרינן ומקשינן: שמאחר שנדחה הפירוש בברייתא הראשונה ב"לא יגאל", ואין מקור לדברי רבי אליעזר שאין שדה יוצאת מן ההקדש לכהנים אם לא נגאלה על ידי אחר, אם כן: מאי הוי עלה בטעמו של רבי אליעזר, ומנין למד כן?

ומפרקינן: אמר רבא: אמר קרא "והיה השדה בצאתו ביבל קודש וגו' לכהן וגו'", וממה שאמר "בצאתו ביובל", משמע שכבר ידענו שתצא ביובל מפרשת מוכר שדה אחוזה, אלא שלימדתנו תורה שכשתצא-לכהנים תצא, ובעל כרחך מדבר הפסוק בצאתו ביובל מיד אחר שקנאה מן ההקדש, שבזה ידענו שתצא ביובל, כיון שהוא בכלל קנין שדה אחוזה שחוזר ביובל. ואם כן אין בכלל הפרשה, שדה שהיא עדיין ביד הקדש, שנוכל ללמוד שתצא ביובל לכהנים, שהרי על שדה זו שהוקדשה ולא נמכרה, עדיין לא שמענו שיוצאת ביובל, והפסוק הלא משמע שכבר שמענו כן.

דף כו:

איבעיא להו: לדעת רבי אליעזר שאף אחר היובל הראשון נשארת השדה ביד ההקדש, כיצד דין גאולת בעלים ביובל שני?

והכי מיבעי לן: כאחר שגואל מיד הקדש דמו שאין נעשית לו שדה אחוזה ויוצאת לכהנים ביובל. או לא כאחר הוא אלא כבעלים ביובל ראשון, שכשם שביובל ראשון נגאלת לבעלים והיא להם כשדה אחוזה ואינה יוצאת לכהנים, כך ביובל שני גואלים וחוזרת להם.

ופשטינן: תא שמע, כתוב "ואם לא יגאל את השדה [הבעלים] וגו' לא יגאל עוד", ולמדנו: שמשהגיע יובל שוב אין הבעלים יכולים לגאול שתחזור להיות בידם שדה אחוזה, שלא תצא מידם לכהנים. יכול שנאמר, שלא תהא נגאלת על ידם אפילו שתהא לפניו של הבעלים כשדה מקנה הנקנית מן ההקדש, שיוצאת מן הקונה לכהנים ביובל?! כלומר: שאינו גואלה לגמרי, תלמוד לומר: "לא יגאל עוד", והיה לו לומר "לא יגאל" בלבד, ללמד: לכמות שהיתה אחוזה אינה נגאלת שהרי כתוב "לא יגאל". אבל נגאלת לבעלים שתהא לפניו כשדה מקנה, ותצא ממנו ביובל לכהנים.

ומפרשינן לברייתא: אימת, באיזה זמן באנו לרבות גאולת בעלים להיות לפניהם כשדה מקנה? אילימא ביובל ראשון וקודם שבאה שנת היובל, זה אי אפשר, ואמאי היינו אומרים שאינה נגאלת, והרי אפילו שדה אחוזה נמי הויא בגאולת הבעלים - קודם שנת היובל הראשונה?! אלא פשיטא, שבאנו לרבות גאולת בעלים ביובל שני [קודם שבאה שנת היובל השני] שאז אינה נגאלת להיות להם שדה אחוזה, שהרי כתוב "לא יגאל", ובזה הוא שמרבה הכתוב שמכל מקום נגאלת, להיות לבעלים שדה מקנה.

עוד מפרשינן: ולמאן, כלומר: מי הוא התנא בברייתא שדורש "עוד" כך? אי לרבי יהודה ורבי שמעון, הם שדרשו שביובל שני תיגאל? זה אי אפשר! שהרי לדעתם כבר ביובל ראשון לכהנים נפקא! אלא לאו: רבי אליעזר הוא שדורש כן, שלדעתו ביובל שני עדיין ביד הקדש היא.

והשתא פשטינן האיבעיא: ושמע מינה בעלים ביובל שני כאחר דמו, שהרי אמרנו, שאינה נגאלת להם להיות שדה אחוזה.

ודחינן לה: ותסברא, שכן הוא פירוש הברייתא כדפירשנו?! והרי אם כן רבי יהודה ורבי שמעון הסוברים שיוצאת מההקדש ביובל ראשון לכהנים, ואינם יכולים לפרש את היתור "עוד" כמו שפירשנו, האי "עוד" מאי דרשי ביה?! ובעל כרחנו צריך לפרש את כוונת הברייתא באופן אחר, ונדחית פשיטות האיבעיא.

והשתא מפרשינן פירוש אחר בברייתא: אלא הכא במאי עסקינן: בשדה שיצאה לכהנים ביובל, ומשהגיעה ליד כהן הרי היא לו "שדה אחוזה" שנאמר: "לכהן תהיה אחוזתו", והקדישה כהן אחר היובל, ואתו בעלים הראשונים למיפרקה כשאר אדם, סלקא דעתך אמינא אם לא הרבוי "עוד", שלא תפרוק כלל, ואפילו שתהא להם כשדה מקנה, שכיון שלא גאלה בהקדש ראשון שלו לא יפדנה כלל, תלמוד לומר: "לא יגאל עוד" ביובל שני, ללמד: לכמות שהיתה שדה אחוזה - שאינה יוצאת לכהנים מבעליה - אינה נגאלת, אבל נגאלת אפילו לבעלים הראשונים שתהא לפניו כשדה מקנה ותצא לכהנים.

ומסייעינן הך פירושא: והתניא: כתוב, בפרשת שדה מקנה שנקנית מבעל האחוזה, והקדישה הקונה וגאלה אחר מיד ההקדש "בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו", יכול כוונת הכתוב שיחזור לגזבר שלקחה הימנו בפדיון שנתן להקדש? תלמוד לומר: "לאשר לו אחוזת הארץ" הוא בעל האחוזה שמכרו למקדיש.

יאמר הכתוב "לאשר לו אחוזת הארץ" ודי בכך, מה תלמוד לומר: "לאשר קנהו מאתו"? ללמד: שדה אחוזה שיצאת לכהנים ביובל, ומכרה כהן שקיבלה מן ההקדש, והקדישה לוקח והיא אצלו שדה מקנה, וגאלה אחר מיד הקדש, ובכל הקדש שדה מקנה, משהגיע יובל חוזרת לבעל האחוזה, ואם כן יכול תחזור לבעלים הראשונים הוא הישראל שהיתה לו מתחילה שדה אחוזה?! תלמוד לומר: ישוב השדה לאשר "קנהו" מאתו, ואי אפשר לפרש שתחזור לישראל בעל האחוזה הראשון שהקדישה, שהרי לא נקנית כלל מאתו אלא הקדישה, אלא לכהן חוזרת שממנו קנאה המקדיש השני, שהיא לו "עכשיו" אחוזה.

הרי למדנו, שכיון שלא גאלו הבעלים הראשונים ביובל ראשון ויצאה השדה לכהן - ומכרה, שוב אינה חוזרת להם להיות שדה אחוזה על ידי חזרת יובל, וראיה למה שהתפרש בברייתא הראשונה, שמשיצאה השדה לכהן - והקדישה, שוב אינה חוזרת להיות להם שדה אחוזה על ידי גאולה, מהפסוק "לא יגאל".

ומפרשינן: ואיצטריך גם למיכתב "לאשר קנהו" שלא תחזור שדה אחוזה שיצתה לכהנים ביובל לבעלים הראשונים להיות להם שדה אחוזה, ואיצטריך למיכתב "לא יגאל" - השדה שיצתה לכהנים - לבעלים הראשונים על ידי גאולה להיות להם שדה אחוזה.

וטעמא: דאי כתב רחמנא "לא יגאל" שמדובר בשדה "שהקדישה" הכהן, היינו אומרים, דוקא בזה אינה חוזרת לבעלים הראשונים להיות להם שדה אחוזה כיון דלא קא הדרא כלל, כלומר: שכבר פקע ממנה דין חזרה לכהן שהוא בעל האחוזה להיות אצלו הקדש שדה אחוזה, שהרי הקדש שדה אחוזה אינה חוזרת ביובל, ומשום כך אינה חוזרת לבעלים הראשונים להיות להם אחוזה. אבל הכא בדרשה "לאשר קנהו מאתו" שמדובר בשדה "שמכרה" כהן, דקא הדרה, כלומר: שיש בה דין חזרה ביובל לבעל האחוזה [כשאר שדה מקנה שהקדישה], ואם כן תיהדר למרא קמא שהוא בעל האחוזה הראשון, לכן: כתב רחמנא "לאשר קנהו" שאע"פ שחוזרת - אינה חוזרת לבעלים הראשונים, אלא לכהן בעל האחוזה עכשיו.

ואי כתב רחמנא רק "לאשר קנהו" שמדובר בחזרה "ביובל", היינו אומרים שדוקא כאן אינה חוזרת לבעל האחוזה הראשון כיון דלא קיהבי בעלים דמי השדה להקדש, ואנו דנים שתחזור לו בחנם כשאר יציאת יובל, ומשום כך אינה חוזרת לבעל האחוזה הראשון, אלא לכהן בעל האחוזה. אבל הכא בפסוק "לא יגאל" שמדובר בחזרה להיות שדה אחוזה על ידי גאולה, דיהבי בעלים הראשונים דמי השדה להקדש, ואם כן תיקום בידייהו של בעלים הראשונים ותהיה להם שדה אחוזה שאינה יוצאת ביובל, לכן: כתב רחמנא "לא יגאל" שאף על ידי נתינת דמים אינה חוזרת לבעלים הראשונים.

תו מפרשינן: ואי כתב רחמנא "לא יגאל" לבד, ולא כתב "לא יגאל עוד" הוה אמינא לא תיפרוק כלל - מהקדש, השדה שיצתה לכהנים והקדישה כהן - על ידי בעלים הראשונים, ואפילו להיות להם שדה מקנה כשאר פודים, לכן: כתב רחמנא "עוד", ללמד: לכמות שהיתה שדה אחוזה לבעלים הראשונים אינה נגאלת, אבל נגאלת שתהא לפניו של בעלים הראשונים כשדה מקנה.

והשתא הדרינן לאיבעיא דידן: שמאחר שנדחה הפירוש בברייתא ב"לא יגאל", אם כן מאי הוי עלה על הספק אם גאולת בעלים ביובל שני כאחר הם, ויוצאת לכהנים. או נעשית להם שדה אחוזה, ואינה יוצאת לכהנים?

ופשטינן: תא שמע, מברייתא שכתוב בה מפורש, רבי אליעזר אומר: גאלה בעלים ביובל שני, יוצאת לכהנים ביובל, שכאחר הם.

ותמהינן: אמר ליה רבינא לרב אשי, האנן במשנתנו לא תנן הכי, שהרי שנינו: רבי אליעזר אומר: לעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה "אחר", ומשמע אחר ולא בעלים, ואם גאלוה בעלים אין נכנסין לתוכה?!

ומשנינן: אמר ליה רב אשי לרבינא: זה שיש לדייק "אחר" ולא בעלים, היינו להוציא בעלים שגאלוה ביובל ראשון, אבל בעלים ביובל שני אף הם כאחר דמו ובכלל "יגאלנה אחר" של משנתנו הם.

איכא דאמרי שפושטים כך:

תא שמע: רבי אליעזר אומר גאלה בעלים ביובל שני "אינה" יוצאת לכהנים ביובל, שבעלים ביובל שני הם כבעלים ביובל ראשון, שנעשית להם אחוזה ואינה יוצאת לכהנים.

ולפי האיכא דאמרי, כך אמר ליה רבינא לרב אשי: אף אנן נמי תנינא במשנתנו, שהם כבעלים ביובל ראשון, שהרי שנינו: רבי אליעזר אומר לעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר, ומשמע אחר ולא בעלים.

אמר ליה רב אשי לרבינא: אי ממתניתין אין הכרח שהם כבעלים ביובל ראשון, שהוה אמינא בעלים ביובל שני כאחר דמו ובכלל "יגאלנה אחר" הם, ועל כן קמ"ל הברייתא, שבעלים ביובל שני אין דינם כאחר, אלא הם כבעלים ביובל ראשון.

מתניתין:

היורש שדה מאביו או משאר מורישיו, זו היא שדה אחוזה שאם הקדישה נפדית בחמשים סלעים לבית כור, ויש בה יציאה ביובל לכהנים.

הלוקח שדה אחוזת אביו או שאר מורישיו, הרי זו חוזרת לאביו ביובל, ואין קנינו בה אלא קנין פירות, וקנין הגוף לאביו, כשאר מוכרי שדה אחוזה. ואם הקדישה הרי זו בכלל הקדש שדה מקנה שנפדית מן ההקדש בשויה, ואין בה יציאה ביובל לכהנים, אלא חוזרת לאביו ביובל.

הלוקח שדה מאביו, ומת אביו והוא יורשו ואחר כך הקדישה, הרי היא כשדה אחוזה ונפדית בחמשים סלעים, ויש בה יציאה לכהנים ביובל.

ואם הקדישה ואחר כך מת אביו, הרי היא כשדה מקנה, כיון שבשעת הקדשו היתה בידו שדה מקנה, וכן נפדית בשויה. ואם נגאלה מן ההקדש על ידי אחר חוזרת לבן ביובל ואינה יוצאת לכהנים, שהרי בשעה שהקדישה לא היה גופה שלו שעתידה לחזור לאביו ביובל, וכשאר מקדיש שדה מקנה הוא, שאם נגאלה על ידי אחר חוזרת לבעל האחוזה ביובל, וכאן שהבן ירש כח שהיה לאביו, חוזרת לו ביובל, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: הלוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו הרי היא מעכשיו כשדה אחוזה ונפדית בחמשים כסף ויש בה יציאה לכהנים ביובל, שנאמר: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש וגו'" דין שדה מקנה לה, ודרשינן: שדה שאינה ראויה בשעת ההקדש להיות שדה אחוזה, הוא דהוי שדה מקנה, יצתה זו שהיא ראויה (38) בשעת ההקדש להיות שדה אחוזה לכשימות אביו, ללמד: שמשמת אביו אין בה דין שדה מקנה, אלא שדה אחוזה.

שדה מקנה שהקדישה הלוקח אינה (39) יוצאה לכהנים ביובל, שאין אדם (40) מקדיש (41) דבר שאינו שלו לאחר היובל, שהרי שדה זו לא היתה שלו אלא עד היובל, שביובל חוזרת למוכרו לו, שהוא בעל האחוזה.

הכהנים והלויים מקדישין שדה בערי הלויים שקיבלו בארץ לעולם, וגואלין הכהנים והלויים שדה שבעריהם לעולם, בין לפני היובל בין לאחר היובל וחוזרת להיות להם שדה אחוזה, שנאמר: "גאולת עולם תהיה ללויים".

גמרא:

תנו רבנן: מנין ללוקח שדה מאביו, "והקדישה ואח"כ מת אביו", מנין שתהא לפניו מעכשיו כשדה אחוזה? תלמוד לומר: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש וגו'" דין שדה מקנה יש לה, ודורשים: שדה שאינה ראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה יש לה דין שדה מקנה, יצתה זו שראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה, דברי רבי יהודה ורבי שמעון.

רבי מאיר אומר, כך דורשים: מנין ללוקח שדה מאביו "ומת אביו ואח"כ הקדישה", מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה כיון שירשה קודם שהקדישה? תלמוד לומר: ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש וגו'" דין שדה מקנה יש לה, ודורשים לדעת רבי מאיר כך: שדה שאינה ממש שדה אחוזה בשעת הקדש יש לה דין שדה מקנה, יצאת זו שהיא שדה אחוזה ממש בשעת הקדש, [ואיננו דורש כרבי יהודה ורבי שמעון, שהפסוק בא למעט אף שדה "שראויה" בשעת הקדש להיות שדה אחוזה].

תוכן העניינים

חברותא על ערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה