אור ברסלב
חברותא על ערכין פרק שישי - שום היתומים

חברותא על ערכין· הרב יעקב שולביץ

פרק שישי - שום היתומים

פרק חמישי - האומר משקלי עלי

מתניתין:

שום היתומים (1) בית דין שהוצרכו למכור מנכסי יתומים כדי להגבות (2) לבעל חוב, צריכים לשום את ערך הנכסים, ולהכריז שכל הרוצה ליקח יבא ויקח! כדי שישמעו בני אדם ויבואו ליקח, ויוסיף כל אחד על חבירו במחיר הנכסים. ואם לא ימצאו מי שמוסיף על שומת הבית דין, נותנין למלוה כפי שומת הבית דין [על פי רוב הראשונים]. ומכריזים עליה שלשים יום. ושום ההקדש כשמוכר הגזבר קרקע של הקדש, זמן ההכרזה הוא ששים יום.

ומכריזין בין ביתומים בין בהקדש בבוקר ובערב.

גמרא:

מאי שנא בבוקר ובערב? ומפרשינן: אמר רב יהודה אמר רב: מכריזים בערב, שהוא בשעת הוצאת פועלים על ידי בעל הבית ממלאכתם לביתם. ומכריזים בבוקר, שהוא בשעת הכנסת פועלים למלאכתם.

ומבארינן: זה שמכריזים בערב, בשעת הוצאת פועלים, הטעם הוא: דאיכא בעל הבית דניחא למיזבן [שרוצה לקנות], וכיון שפועליו עמו, אמר להו [יאמר להם] לפועלים: איזילו סיירו לה ניהלי [לכו וראו את הקרקע עבורי] אם יפה היא לקנותה, וישיבוהו למחרת כשיהיו עמו במלאכתו. ומה שמכריזים בבוקר בשעת הכנסת פועלים למלאכה, הטעם הוא: כדי דנידכר דאמר להו [שיזכר בעל הבית שאמר לפועליו] לראות את השדה, וניזיל נישיילינהו [ילך וישאל את פועליו] אם יפה היא.

ומסייעינן: תניא נמי הכי: שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום ומכריזין בבוקר ובערב, בשעת הוצאת פועלים ממלאכתם לביתם, ובשעת הכנסת פועלים למלאכתם.

וכיצד מכריזים: אומר המכריז: שדה פלוני בסימניה [שסימניה] כך וכך, ובמצריה [ושגבולותיה] שם ושם, כך וכך היא יפה לעשות תבואה, ובכך וכך היא שומא [נישומה] על ידי בית דין, כל הרוצה (3) ליקח יבא ויקח. וקרקע זו נמכרת: על מנת ליתן לאשה - את הדמים שישתלמו - בכתובתה, ולבעל חוב [או לבעל חוב] בחובו, כפי הענין!

ומקשינן: למה לי למכריז למימר בהכרזתו: על מנת ליתן לאשה - כתובתה ולבעל חוב - חובו, וכי מה איכפת להם לקונים, לשם מה היא נמכרת?!

ומפרשינן: משום דאיכא קונה דניחא ליה דוקא בבעל חוב שמוכר עבור חובו, דמיקל בזוזי שמקבל בדמי הקרקע גם זוזים שבורים וחסרים, שאין סוחרים (4) - שהם הבעלי חובות - מקפידים בכך. ואיכא - מצד שני - לוקח דניחא ליה דוקא באשה, דשקלה את דמי הקרקע על יד על יד [מעט מעט] שאינה צריכה את כל הדמים כאחד, שכיון שאינה יודעת להתעסק במעות, ואינם צריכים לה אלא להוצאה, אינה מקפידה אם לא יפרעו לה בבת אחת [ר"ן]

דף כב.

תנו רבנן: שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, דברי רבי מאיר, כמשנתנו. רבי יהודה אומר: שום היתומים ששים יום, ושום ההקדש תשעים יום. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה ששים יום.

אמר רב חסדא אמר אבימי: הלכה: שום היתומים ששים יום.

יתיב רב חייא בר אבין, וקאמר להא שמעתא שאמר רב חסדא משמו של אבימי: הלכה שום היתומים ששים יום, והיה רב נחמן בר יצחק שומע.

אמר ליה [שאל לו] רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: ששים יום קאמרת משמו של רב חסדא, או שלשים יום קאמרת? אמר ליה רב חייא: ששים יום אמרתי!

שאלו עוד: על שום דיתומים אמרת משמו של רב חסדא שצריך ששים יום, או על שום דהקדש? אמר ליה רב חייא: על שום דיתומים!

שאלו עוד: האם אמר רב חסדא: "הלכה כרבי מאיר ששום היתומים ששים יום", או אמר: "הלכה כרבי יהודה ששום היתומים ששים יום"? אמר ליה רב חייא: "הלכה כרבי מאיר שאמר בברייתא: שום היתומים ששים יום" היה רב חסדא אומר!

ומתמה ליה רב נחמן לרב חייא: והא בברייתא ששנינו לעיל, רבי מאיר, "שלשים יום" - קאמר, ואיך אמר רב חסדא משמו של אבימי, שרבי מאיר אמר בברייתא שום היתומים ששים יום?!

אמר ליה רב חייא: הכי אמר רב חסדא: כשהיה אבימי מלמדנו שרבי מאיר סובר ששים יום, הייתי מקשה לו מהברייתא כאן שאומרת שלפי רבי מאיר מספיק שלשים יום, וקולפי טאבי [מכות טובות] בלעי מיניה דאבימי עלה דהא שמעתא [כלומר: היה מכה אותי כשהיינו לומדים שמועה זו], שהיה אבימי מסביר לי שלא קשה מהברייתא כאן, וכשהייתי משכח את התירוץ היה אבימי מכני.

וכך היה מתרץ אבימי: שלפעמים בשלשים יום מספיק, ולפעמים צריך ששים יום. בא להכריז כל ימות השבת רצופים (5): שלשים יום צריך - והיינו הברייתא כאן שבאופן זה שום היתומים שלשים יום, ובהקדש ששים יום. אבל בא להכריז רק בשני (6) ובחמישי שהם ימים שהיה בית דין יושב ודן, צריך ששים יום, והיינו דברי אבימי, שרבי מאיר סובר שמכריזים ששים יום.

ואע"ג דכי חשיב להו מר [שאם תחשב] ליומי הכרזה ממש, כמה הם מתוך הששים יום, לא הוו אלא תמניסר [שמונה עשר] יומי, שכך ימי שני וחמישי יש בהכרזת ששים יום המתחלת בשני בשבת וגומרת בחמישי בשבת, והם פחות מיומי הכרזה ממש שיש בהכרזת שלשים יום רצופים, מכל מקום די בזה, והטעם: כיון דמשכא מילתא [שנמשך הדבר], שהרי י"ח ימים אלו נפרסים על ששים יום, שמעי אינשי [מגעת ההכרזה לאזני האנשים]! [שמועה זו נתבארה, עפ"י רש"י בסוגיין ובמנחות ז. וכהסבר הרש"ש].

אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין נזקקין בית דין לנכסי יתומים קטנים, למוכרם עבור חוב המוטל על נכסיהם מחמת חוב אביהם אלא אם כן היתה ריבית אוכלת בהן, שהיו מחוייבים לגוי חוב שנוסף עליו ריבית עד שיפרעו, ויש הפסד ליתומים, אם לא ימכרו מנכסיהם - לשלם לבעל חוב - עד שיגדלו.

ורבי יוחנן אומר: נזקקים לנכסי יתומים קטנים, או לשטר שיש בו ריבית, או אף לכתובת אשה של אביהם, שמוטלת עליהם לשלם מנכסים שירשו מאביהם. והטעם: משום שאף בכתובת אשה יש ליתומים הפסד של מזוני, שעד שאינם פורעים את כתובתה, חייבים היתומים לשלם מזונות האשה.

ומקשינן: ורב אסי, מאי טעמא לא אמר שאף לכתובת אשה נזקקים?

ומשנינן: משום שאין הפסד ליתומים אם לא יפרעו את כתובתה ואף שחייבים הם במזונות, דהא תקינו להו [ליתומים - רש"ש] רבנן, שמעשה ידיה שלהם כל זמן שניזונית מהם.

ומקשינן: ואידך, ורבי יוחנן מדוע הוא סובר שגובים מהם את כתובתה, והלא אין להם הפסד מהמזונות כיון שיש להם כנגד זה את מעשה ידיה?

ומשנינן: זימנין (7) דלא ספקה [לפעמים שאין מספיקים] מעשה הידים שלה, להשלים כנגד הפסד היתומים על מזונותיה.

ומקשינן לרב אסי שסובר שאין נזקקים לגבות מיתומים לכתובה, ממשנתנו: תנן, שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום ומכריזין בבוקר ובערב. ובמאי עסקינן שנזקקים לנכסי יתומים להכריז ולמכור? אילימא בבעל חוב עובד כוכבים שהלוה בריבית, ולכן נזקקין לנכסי היתומים? מי צאית [וכי ישמע בקולנו] שלא להוסיף ריבית על זמן ההכרזה?! וכיון שלא ישמע, היה לנו למכור בלא הכרזה ולפרוע מיד, כדי שלא יפסידו לשלם ריבית. אלא פשיטא, שמדובר במשנתנו בבעל חוב ישראל. ובמאי עסקינן? אי דקאכיל ריביתא [שנוטל ריבית] בעל חוב ישראל זה? מי שבקינן (8) ליה [וכי נרשנו לעבור על איסור ריבית]?! ואלא בעל כרחך דלא קאכיל ריבית, ואין הפסד ליתומים אם לא נזדקק להם עד שיגדלו, ומכל מקום קתני במשנתנו שנזקקין לנכסי היתומים, וקשה, שהרי אין (9) נזקקים (10) כשאין להם הפסד.

ומפרשינן לקושיין: בשלמא לרבי יוחנן שסובר שנזקקים ליתומים להגבות לאשה כתובתה לא קשה מהמשנה, דמוקי לה [יעמיד משנתנו] בכתובת אשה, ועל כן נזקקים. אלא לרב אסי שסובר שאף לכתובת אשה אין נזקקים, אלא רק לבעל חוב שנוטל ריבית, קשיא ממשנתנו מדוע נזקקים, כיון שבעל כרחך מדובר בבעל חוב שאינו נוטל ריבית?!

אמר לך רבי אסי: ולרבי יוחנן מי ניחא משנתנו?! והרי מה שתירצנו לשיטתו שבמשנתנו מדובר בכתובת אשה, אי אפשר. שאם כן מדוע מכריזים ואין נותנים לאשה מיד על פי שומת הבית דין, ומי שבקינן [וכי ראוי להניח] שיתנו היתומים מזוני - עד שיעבור זמן ההכרזה ותגבה האשה כתובתה - דודאי קא מפסדא ליתומים, ונקטינן [ואנו תופשים] ריוח שיש ליתומים על ידי הכרזה, דלא ידעינן אי מרווחינן בזה שאנו מכריזים אי לא מרווחינן, שהרי יתכן שלא ימצא מי שמוסיף על שומת הבית דין?!

ומשנינן אליבא דרבי יוחנן: הא לא קשיא, שמשנתנו מדברת בתובעת האשה כתובתה בבית דין וכיון שכך שוב אין לה מזונות משעת תביעה, [ואין הפסד ליתומים בהכרזה, אלא ספק ריוח בלבד], וכדרב יהודה אמר שמואל, דאמר רב יהודה אמר שמואל: התובעת כתובתה בבית דין שוב אין לה מזונות.

ותמהינן: אי הכי שאין ליתומים הפסד בהמתנת זמן ההכרזה, אם כן גם בהמתנה עד שיגדלו אין להם הפסד, ואם כן איזדקוקי לגבות מנכסיהם בקטנותם נמי לא מזדקקינן לה, וחוזרת הקושיא למקומה אף לרבי יוחנן, למה נזקקים במשנתנו לגבות מנכסי יתומים קטנים?!

ומשנינן: לרבי יוחנן מובנת משנתנו. ובאמת מדובר בגביית הכתובה לאשה שתבעה את כתובתה בבית דין. ומה שהוקשה לנו, שאם כן אין היתומים מפסידים גם אם לא נגבה בקטנותם, אלא משום כך נזקקים ליתומים, כיון דאיזדקקינן - אנו הבית דין - מעיקרא לאשה להפסידה את מזונותיה מחמת תביעת כתובתה, מזדקקינן לה גם לבסוף (11) להגבותה כתובתה, כלומר: שאם אין אנו מזדקקים, הרי היא נמנעת מתחלה לבא, ונמצאת מפסדת מזונות ליתומים - ר"ן כתובות נח: מדפי הרי"ף.

והשתא הדרינן לקושיין: מכל מקום לרב אסי שסובר שאין נזקקים לכתובת אשה, ומשום שהוא סובר שאין הפסד המזונות חשוב הפסד, כיון שיש ליתומים מעשה ידיה. אם כן קשיא משנתנו, מדוע נזקקים כלל לגבות מיתומים קטנים?

ומשנינן: לעולם כמו שפירשנו בתחילה, שנזקקים לנכסי יתומים במשנתנו, משום שמדובר בבעל חוב עכו"ם שנוטל ריבית ומפסידים היתומים. ומה שהקשינו: למה עושים הכרזה, והרי מפסידים היתומים, שהעכו"ם לא ישמע לנו להמתין את זמן ההכרזה בלא ריבית? כאן מדובר: שקיבל עליו העכו"ם לדון בדיני ישראל שעושים הכרזה, ובכללו שלא יטול ריבית בזמן זה, וממילא אין הפסד בהכרזה.

ומתמהינן: אי הכי שקיבל העכו"ם עליו לדון בדיני ישראל, אם כן מקבל על עצמו גם דין ישראל שלא ליטול ריבית (12) על הזמן שממתין עד שיגדלו, ואם כן ריבית זו נמי לא לישקול, ושוב ממילא אין להזקק לנכסי יתומים?

ומשנינן: מדובר בעכו"ם שקיבל עליו לזו להמתין זמן הכרזה, ולא קיבל עליו לזו להמתין לקטנים עד שיגדלו בלי ריבית.

תו מקשינן לרב אסי: תא שמע ממשנה בגיטין: אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, אך מן הזיבורית נזקקים לנכסיהם, ובמאי עסקינן שיהיה אפשר ליזקק לנכסיהם? אילימא בבעל חוב עובד כוכבים שנוטל ריבית ועל כן נזקקים, מי צאית (13) [וכי ישמע] לנו שלא ליטול אלא מן הזיבורית? אלא פשיטא שמדובר בבעל חוב ישראל! ואיך מדובר? אי באופן דאכיל הישראל ריביתא ועל כן נזקקים, מי שבקינן ליה לישראל לעבור על איסור ריבית?! אלא ודאי מדובר דלא אכיל ריביתא, וקתני שלזיבורית - נזקקין, וקשה הלא אין נזקקים לנכסי יתומים (14) קטנים?

ומפרשינן לקושיין: בשלמא לרבי יוחנן שסובר שלכתובת אשה גם נזקקים, לא קשה, דמוקי לה למשנה זו בכתובת אשה! אלא לרב אסי שסובר שאין נזקקים לכתובת אשה, קשיא איך נזקקים?

אמר לך רב אסי: ולרבי יוחנן שסובר שבכתובת אשה נזקקים, מי ניחא המשנה - שנזקקים?! והרי אי אפשר להעמיד בכתובת אשה, ואי בכתובה מדובר, מאי איריא שנפרעים מן הזיבורית "מיתמי", והרי כתובת אשה אפילו מיניה דידיה נמי בזיבורית, וכמבואר ברישא של אותה משנה בגיטין: "וכתובת אשה בזיבורית"?! ודחינן: הא לא קשיא לרבי יוחנן! ואפשר להעמיד בכתובת אשה, ומה שאומרת המשנה שמיתומים נפרעים רק מזיבורית, רבי מאיר היא דאמר באותה משנה: כתובת אשה בבינונית מהבעל עצמו, ומיתמי משתנה הדין ונפרעים רק בזיבורית.

והשתא הדרינן לקושיין: מכל מקום לרב אסי קשיא המשנה בגיטין, מדוע נזקקים לנכסי יתומים קטנים לפרוע אפילו מן הזיבורית?

ומשנינן: לעולם כמו שפירשנו בתחילה, וזה שנזקקים לנכסי יתומים במשנה בגיטין, משום שמדובר בבעל חוב עכו"ם (15) שנוטל ריבית ומפסידים היתומים. ומה שהקשינו: והרי העכו"ם לא ישמע לנו ליטול רק מן הזיבורית? כאן מדובר: שקיבל עליו לדון בדיני ישראל שאין נפרעים מן היתומים אלא מן הזיבורית.

ומקשינן: אי הכי שקיבל העכו"ם עליו לדון בדיני ישראל, אם כן מקבל על עצמו גם דין ישראל שלא ליטול ריבית על זמן זה, וממילא ריבית על הזמן שממתין עד שיגדלו נמי לא נישקול, ואין הפסד אם נמתין, ושוב ממילא אין להזקק לנכסי יתומים?

ומשנינן: מדובר בעכו"ם שקיבל עליו לזו שלא לפרוע מיתומים אלא מן הזיבורית, ולא קיבל עליו לזו, להמתין לקטנים עד שיגדלו בלי ריבית.

תו מקשינן לרב אסי, תא שמע מהברייתא למעלה: "ואומר [המכריז] וכו' על מנת ליתן לאשה - כתובתה, ולבעל חוב - חובו"

נמכרת שדה זו, הרי שנזקקים לנכסי יתומים.

ומפרשינן לקושיין: בשלמא זה שמוכח בברייתא שנזקקים להגבות לבעל חוב, לא קשה מדוע נזקקים, שבין מר רבי יוחנן ובין מר רב אסי, יעמידו כדשנין לעיל: בבעל חוב עכו"ם שנוטל ריבית, וקיבל עליו להמתין את זמן ההכרזה ואינו נוטל ריבית בזמן זה, ולא קיבל עליו להמתין לקטנים עד שיגדלו, ונוטל ריבית בזמן זה, ומפסידים היתומים אם לא יפרעו מיד. אלא זה שכתוב שמכריזים להגבות לאשה כתובתה - קשה, מדוע נזקקים?

תו מפרשינן לקושיין: בשלמא לרבי יוחנן שסובר שנזקקים לכתובת אשה, ניחא, שיש לומר שמדובר בתובעת כתובתה בבית דין, שכיון שנזקקים לה להפסידה מזונות מחמת תביעת הכתובה, נזקקים לה להגבותה כתובתה.

אלא לרב אסי שסובר שאין נזקקים לכתובת אשה, קשיא מדוע נזקקים ליתן לאשה בכתובתה?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן כשחייב [כשאבי היתומים] מודה קודם מיתתו, שעדיין הוא חייב לאשה כתובתה [וכדרב הונא בריה דרב יהושע לקמן, שבחייב מודה - נזקקים] ובאופן כזה נזקקים אפילו לנכסי יתומים קטנים.

השתא דאתית להכי שמעמידים כשחייב מודה, נחזור ממה שאמרנו למעלה לתרץ על מה שנזקקים, שמדובר בבעל חוב עכו"ם. אלא כולהו נמי יש לתרץ באופן אחר: שמדובר כשחייב מודה ועל כן נזקקים אפילו ליתומים קטנים.

מרימר אגבי כתובתה לגרושה שמת המגרש, מנכסי דיתמי קטנים!

ומקשינן: אמר ליה רבינא לאמימר, והאמר רב יהודה אמר רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומין קטנים אלא אם כן היתה ריבית אוכלת בהן, ורבי יוחנן אומר: או לשטר שיש בו ריבית, או לכתובת אשה משום הפסד מזוני. ומעתה יקשה איך גבה כתובה לגרושה, והרי אפילו רבי יוחנן לא קאמר שנזקקים לכתובה אלא באלמנה משום דקמפסדא ליתומים מזוני אם לא תגבה מיד, אבל גרושה שאין לה כלל (16) מזונות - לא נזקקים, וכיצד גבה כתובה לגרושה?

ומשנינן: אמר ליה אמימר לרבינא: אנחנו לא קיבלנו שטעמו של רבי יוחנן שנזקקים לכתובת אשה - משום מזונות, עד שנאמר שרק לאלמנה גובים, אלא אנן המימרא ההיא דרבי יוחנן, משום חינא מתנינן לה [שהטעם משום חן - קיבלנו], שימצאו האנשים חן בעיני הנשים - על ידי שגובה את הכתובה שלו אפילו כשהיתומים קטנים - וירצו להנשא להם, ולכן אפילו גרושה גובה מיתומים קטנים.

אמר רב נחמן: מרישא [בתחלה] לא הוה מזדקיקנא לנכסי יתמי קטנים לגבות מהם, אך כיון דשמענא להא דאמר רב הונא חברין [חברינו]: יתמי (17) דאכלי (18) דלאו דידהו כגון יתומים קטנים שאינם פורעים את המגיע לבעל חוב מנכסיהם, ליזלו בתר שבקייהו [ילכו אחר מורישם, שהניח להם ממון זה], כלומר: שהיה מקללם שלא יאריכו ימים, אלא ילכו אחר אביהן למיתה, הואיל ואוכלין דבר שאינו שלהם [רבינו גרשום]! מכאן ואילך מיזדקקנא (19) אף לנכסי יתומים קטנים, כדי שלא יאכלו נכסים שאינם שלהם.

ומפרשינן: מעיקרא מאי טעמא לא גובים מנכסי יתומים קטנים?

אמר רב פפא: פריעת בעל חוב מצוה [שמצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, ככתוב: "הין צדק", שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק - רש"י כתובות פו.] ויתמי קטנים לאו בני מיעבד מצוה (20) נינהו.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר טעם אחר: אימר צררי אתפשיה [אולי התפיס האב - קודם מיתתו - צרורות מעות או כסף וזהב], ביד הבעל חוב למשכון, ואין על היתומים לשלם החוב.

ומפרשינן: מאי בינייהו, בין רב פפא שסובר שהטעם שאין נזקקים הוא משום מצוה, ובין רב הונא בריה דרב יהושע שסובר שהטעם שאין נזקקים זה מחשש צררי?

איכא בינייהו: א. כשחייב [כשאבי היתומים] מודה קודם מיתתו, שעדיין הוא חייב את חובו, שלרב פפא אין נזקקים אפילו באופן זה. ולרב הונא בריה דרב יהושע - נזקקים.

ב. אי נמי: שמתוה [נידוהו] לאבי היתומים על שאינו משלם חובו, ולא התיר את נדויו ומית בשמתיה [ומת בעודו מנודה], שאין לחוש שהתפיס צררי לבעל חוב שלא בידיעת בית דין, שאם היה פורעו, היה עושה כן בבית דין כדי שיתירו את נדויו. ובאופן כזה לרב פפא אין נזקקים, אבל לרב הונא נזקקים, כיון שאין חשש שהתפיס צררי.

שלחו מתם [מארץ ישראל]:

א. המשנה והברייתא כאן, והמשנה בגיטין דלעיל, שמשמע שנזקקים לבעל חוב לפרוע מנכסי יתומים קטנים, הטעם בזה: שמדובר דשמתוה (21) ומית בשמתיה, והלכה כרב הונא בריה דרב יהושע שבאופן זה נזקקים.

ב. והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע, שאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים אלא אם כן שמתוה ומית בשמתיה, ולא כרב נחמן שסובר שלעולם נזקקים לנכסי יתומים קטנים, [מעשה חושב בהבנת רש"י].

דף כב:

ומקשינן לרב פפא שסובר שהטעם שאין נזקקים, משום מצוה: תנן במשנתנו, שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, ומכריזין בבוקר ובערב, ומוכח שנזקקים לנכסי יתומים קטנים, ובמאי עסקינן? אילימא בבעל חוב עובד כוכבים שאינו רוצה להמתין עד שיגדלו ומשום כך נזקקים, מי צאית [וכי ישמע בקולנו], להמתין את ימי ההכרזה ולא לגבות, ואם כן מה שייך הכרזה?!

אלא פשיטא שמדובר בבעל חוב ישראל, ואם כן מדוע נזקקים לנכסי יתומים קטנים?

ומפרשינן לקושיין: בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע שסובר שהטעם שאין נזקקים הוא משום צררי, מוקי לה כשחייב [כשאבי היתומים] מודה בשעת מיתתו שעדיין חייב הוא, ועל כן נזקקים! אלא לרב פפא שסובר שהטעם שאין נזקקים הוא משום מצוה, ואפילו ודאי לא פרעו אין נזקקים - קשיא! ומשנינן: אמר לך רב פפא:

א. אי בעית אימא יש לפרש משנתנו: שמדובר להגבות כתובה לאשה, וכתובה גובים משום חינא של האנשים בעיני הנשים, על ידי שגובה כתובה שלו אפילו מיתומים קטנים.

ב. ואי בעית אימא יש לפרש משנתנו כמו שפירשנו בתחילה: בבעל חוב עובד כוכבים שאינו מוכן להמתין עד שיגדלו, ומשום כך נזקקים לו. ומה שהקשינו: שאם כן אף לזמן ההכרזה לא ימתין, כאן מדובר: שקיבל עליו העכו"ם לדון בדיני ישראל שעושים הכרזה, ועל כן מוכן להמתין כל זמן ההכרזה.

ומקשינן אשנויא בתרא: אי כך שמדובר שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, אם כן מקבל עליו גם דין ישראל שאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים, ואם כן לינטר להו עד דגדלי [ימתין ליתומים עד שיגדלו] ולא ניזקק ליתומים קטנים?

ומשנינן: מדובר בבעל חוב עכו"ם שקיבל עליו לזו להמתין זמן הכרזה, ולא קיבל עליו (22) לזו שלא להזקק לנכסי יתומים קטנים, ועל כן נזקקים. [ביאור הגמרא נתבאר עפ"י משמעות רש"י, ורא"ש בשיטמ"ק].

תו מקשינן לרב פפא, תא שמע ברייתא דלעיל: ואומר [המכריז] וכו', על מנת ליתן לאשה - כתובתה, ולבעל חוב - חובו נמכרת שדה זו של יתומים. הרי שנזקקים לנכסי יתומים קטנים לגבות מהם. ובמאי עסקינן? אילימא בבעל חוב עכו"ם שאינו רוצה להמתין עד שיגדלו, ועל כן נזקקים, מי ציית להמתין זמן הכרזה ולא לגבות, ואם כן מה שייך הכרזה?! אלא פשיטא בבעל חוב ישראל, ואם כן אמאי נזקקים?

ומפרשינן לקושיין: בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע, מוקי לה כשחייב מודה שעדיין חייב הוא! אלא לרב פפא שאין נזקקים אפילו כשחייב מודה. בשלמא זה שכתוב בברייתא שמגבים לאשה כתובה מנכסיהם, לא קשה לרב פפא כי לכתובה הרי נזקקים משום חינא, אלא בעל חוב, קשיא!

ומשנינן: לעולם כמו שפירשנו בתחילה, בבעל חוב עכו"ם שאין רוצה להמתין עד שיגדלו, ועל כן נזקקים, אלא כגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל שמכריזים, ולכן שייך הכרזה.

ומקשינן: אי קיבל עליו, לינטר להו גם עד דגדלי היתומים, ולמה נזקקים?

ומשנינן: שקיבל עליו לזו: לדין הכרזה, ולא קיבל עליו לזו: להמתין עד שיגדלו, ועל כן נזקקים! רבא אמר טעם שלישי לדין שאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים: משום שובר, כלומר: חוששים שמא נפרע השטר, ונתן הבעל חוב לאבי היתומים שובר לעדות בידו שנפרע, אלא שהיתומים אינם יודעים היכן הוא, ועל כן אין נזקקים להם.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא: ומי חיישינן לשובר?!

והתנן: אשה גרושה הנפרעת כתובתה מנכסי בעלה שלא בפניו, וכגון ששלח לה גט ממדינת הים, לא תפרע אלא בשבועה שלא נפרעה כתובתה, ובשבועה על כל פנים - נפרעת.

ואמר על משנה זו ר' אחא שר הבירה [כך כינויו]: מעשה בא לפני ר' יצחק נפחא לאנטוכיא, ואמר: לא שנו במשנה זו שעל ידי שבועה היא נפרעת, ויורדים בית דין לנכסי אדם שלא בפניו, אלא בכתובת אשה, משום חינא! שימצאו האנשים חן בעיני הנשים - על ידי שנפרעת כתובתו אפילו שלא בפניו - לינשא להם. אבל בעל חוב הבא ליפרע מנכסי החייב לו, אפילו בשבועה לא יפרע, ואין בית דין יורדים לנכסיו עד שיחזור. ורבא אמר רב נחמן חולק: שאפילו בעל חוב נמי יפרע [בשבועה] שלא בפניו.

והשתא מקשינן: ואי חיישת בבא ליפרע מנכסי יתומים קטנים לשובר, ועל כן אין נזקקים לנכסיהם אפילו בשבועה, התם נמי

- בבעל חוב שבא ליפרע מנכסי החייב לו שלא בפניו - ניחוש לפרעון, ונחשוש שיש בידו שובר (23) המעיד על הפרעון, ומדוע אמר רבא בשם רב נחמן, שבשבועה הוא נפרע שלא בפניו.

ומשנינן: אמר ליה רבא לרב הונא בריה דרב יהושע: התם בבא בעל חוב ליפרע שלא בפניו, שאמרנו שנפרע ולא חוששים לפרעון ושובר, כדאמרינן טעמא: שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו בהלואה, והולך ויושב לו במדינת הים [ואתה נועל דלת בפני לווין - גמ' כתובות פח.].

אמר רבא, הלכתא: אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים, אלא כשחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה, משום שחוששים לשובר. ואם אמר האב קודם מיתתו: תנו לפלוני בתשלום חובי! נזקקין, שזהו חייב מודה.

אמר האב: תנו שדה זו ומנה [או מנה] זו לפלוני בחובי! נזקקין לשלם לו, ואף אין מעמידין אפוטרופוס, שיחקור: שמא אף שאמר האב "תנו", כבר פרעו, אלא ששכח. שכיון שייחד האב שדה זו ומנה זו, ודאי ברור לו לאב שלא פרע, ואין לחשוש לכלום.

אבל אמר האב: תנו שדה סתם ומנה סתם לפלוני בחובי! נזקקין ומעמידין אפוטרופוס, שחוששים שמא כבר פרעו האב בפני עדים או כתב לו שובר, ועכשיו שכח, ולפיכך מעמידין אפוטרופוס כדי שיחקור הדבר. ורש"י פירש: שמעמידין אפוטרופוס כדי שיברור ליתומים חלק יפה, ולהגבות לבעל חוב מן הזיבורית.

אמרי נהרדעי לחלוק על רבא: בכולהו ואפילו מנה זו ושדה זו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס, לבר [חוץ] מנמצאת ליתומים שדה שאינה שלו [של אביהם], שכיון שהעדים מעידים (24) שגזולה היא בידו, מוציאים אותה, ואין מעמידים אפוטרופוס שישתדל למצוא עדים להכחיש את העדים האלו, דכיון שהם מעידים עכשיו שהיא גזולה, אחזוקי סהדי בשקרי [להחזיק עדים בשקר] לא מחזקינן!

אמר רב אשי: הילכך, אזדקוקי לנכסי יתומים קטנים לא מזדקקינן, דהא אמר רבא הלכתא אין נזקקין!

ואי מזדקקינן [וכשמזדקקים] - כגון שחייב מודה, או שמתוה ומית בשמתיה, או שאמר "תנו" בין בשדה זו בין בשדה סתם - מוקמינן [מעמידין] אפוטרופוס, דאמרי נהרדעי: בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס, לבר מנמצאת שדה שאינה שלו, דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן! [נתבאר על פי הר"ן כתובות נט. מדפי הרי"ף].

דף כג.

מתניתין:

המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה שעדיין לא גירשה, רבי אליעזר אומר: כיון שדין האשה לגבות כתובתה אף מן ההקדש [שהרי נכסיו נשתעבדו לה], על כן: כשיגרשנה ידור (25) הנאה מן האשה, כדי שלא יוכל להחזירנה לעולם, כי חוששים אולי משום הערמה על ההקדש הוא מגרש אותה, שתגבה כתובתה מן ההקדש, ואחר כך יחזירנה, ויהנו שניהם ממה שהוציאה. רבי יהושע אומר: אינו צריך לידור ממנה הנאה.

כיוצא בו אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף הערב לאשה בכתובתה כלומר: אף אשה שהיה על כתובתה ערב, והיה בעלה מגרשה, ידירנה [ידור ממנה] הנאה, כדי שלא יוכל להחזירה לעולם. כי חוששים שמא יעשה [כלומר: עושה] הבעל קינוניא [ערמה] על נכסים של ערב זה, שמגרש את אשתו על מנת שתלך ותיטול כתובתה מן הערב, ויחזיר הבעל אחר כך את אשתו, ויהנו שניהם ממה שהוציאה מן הערב.

גמרא:

במאי קמיפלגי רבי אליעזר ורבי יהושע? רבי אליעזר סבר: אדם עושה - כלומר: עשוי לעשות - קינוניא על ההקדש ועל כן ידירנה, מחשש שעושה קינוניא. ורבי יהושע סבר: אין אדם עושה קינוניא על ההקדש!

ומקשינן: ואלא הא דאמר רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר מנה לפלוני בידי שאני חייב לו [רש"י שבועות מב:], נאמן וגובה אותו פלוני מן ההקדש, ולא חוששים שמשקר על מנת שיתן לו אותו פלוני מהמנה שהוציא מן ההקדש, כי חזקה (26) אין אדם עושה קינוניא על ההקדש. ועכשיו יקשה, לפי מה שפירשנו שבסברא זו אם אדם עושה קינוניא על ההקדש או לא חולקים רבי אליעזר ורבי יהושע, לימא רב הונא שאמר שאין אדם עושה קינוניא על ההקדש כתנאי (27) אמרה לשמעתתיה [במחלוקת תנאים תלוי דינו]?!

ומשנינן: לא שייך למחלוקת התנאים דינו של רב הונא, דעד כאן לא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע, אלא בבריא אם חוששים שמערים בשביל עצמו [שכך הסכים עם האשה מתחלה שתתן לו חלק מכתובתה], ובזה הוא שאמר רבי אליעזר שחוששים. אבל בשכיב מרע שאין לו עצמו רווח ממה שיוציא אותו פלוני מן ההקדש, שהרי הוא הולך למות, דברי הכל אין אדם עושה קינוניא על ההקדש על מנת שירויחו יורשיו ממה שיניח להם מהמנה שהוציא הפלוני מן ההקדש [רש"י שבועות מב:], מאי טעמא: אין אדם חוטא, ולא לו תהיה ההנאה מחטאו, אלא ליורשיו.

איכא דאמרי פירוש אחר במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע במשנתנו: בבריא שנהנה מקנוניתו, דכולי עלמא - בין רבי אליעזר ובין רבי יהושע - לא פליגי, וסוברים שניהם דאדם עושה קינוניא על ההקדש, ולפי כולם היה לנו לעשות תקנה שלא יערים על ההקדש. אלא שסובר רבי יהושע, שאין תקנת הנדר "מועלת", שהרי יכול להתיר נדרו אצל חכם, ורבי אליעזר סובר, שידירנה ברבים, ושוב לא יוכל החכם להתיר. והכא בנדר שהודר ברבים קמיפלגי: מר [רבי יהושע] סבר: שאפילו כך יש לו הפרה (28) - כלומר: התרה אצל חכם - ואין התקנה מועלת, ועל כן אינו צריך לידור. ומר [רבי אליעזר] סבר: אין לו הפרה, ומועלת התקנה, ועל כן צריך לידור ברבים שלא יחזירנה.

ואיבעית אימא פירוש אחר במחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע אם "מועלת" התקנה: שכולי עלמא סוברים, נדר שהודר ברבים יש לו הפרה [התרה], ואפילו רבי אליעזר לא אמר שידירנה ברבים כיון שאין תקנה זו מועלת. אלא ידירנה על דעת רבים שאומרים לו: נדור! ושוב לא יוכל להתיר נדרו. והכא בנדר שהודר על דעת (29) רבים קמיפלגי: שרבי יהושע סובר: שאפילו בזה יכול להתיר את נדרו, ואין מועלת אף תקנה זו. ורבי אליעזר סובר: שאין יכול להתיר, ומועלת התקנה.

ומקשינן על הפירושים שהמחלוקת היא בנדר שהודר ברבים או בנדר שהודר על דעת רבים, אם יש לו התרה: ואלא הא דאמר אמימר: נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, ועל דעת רבים אין לו הפרה! לימא אמימר כתנאי אמרה לשמעתיה?! שהרי או תחילת דבריו של אמימר תלויה במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, או סוף דבריו תלוי במחלוקתם.

ותו מקשינן, לפירושים אלו שאומרים שאף לרבי יהושע "היה צריך" לתקן שלא יוכל לעשות קינוניא על ההקדש, אלא שסובר "שאין מועלת" התקנה: ואם כן, מדוע כתוב: רבי יהושע אומר "אינו צריך", שמשמע שאין לנו לחוש לכלום?! "אינו מועיל" התקנה מיבעי ליה לומר!

אלא מפרשים פירוש אחר במחלוקתם: שסובר רבי יהושע שאף שבבריא חוששים לקינוניא, כאן אין לחוש שעושה קינוניא על ההקדש על ידי הגירושין, שהרי אם היה רוצה, היה נשאל לחכם על עיקר הקדשו ויתיר החכם את ההקדש. והכא בשאלה דהקדש אם מועיל להפקיע הקדשו קמיפלגי: שרבי יהושע סובר שיכול לישאל ולהתיר, וממילא אין (30) לחוש לקנוניא. ורבי אליעזר סובר שאינו יכול לישאל ולהתיר את הקדשו, ואם רוצה ליהנות ממה שהקדיש צריך להערים ולגרשנה, ועל כן ידור הנאה!

ומסייעינן הך פירושא בתרא: והתניא: המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, רבי אליעזר אומר: כשהוא מגרשה ידור הנאה. רבי יהושע אומר: אינו צריך. ואמר רבי אלעזר ברבי שמעון: הן הן דברי בית שמאי, הן הן דברי בית הלל, כלומר: מחלוקת דרבי אליעזר ורבי יהושע, היא כמו מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים: הקדש טעות כגון שאמר: שור לבן היוצא מביתי יהא הקדש! ונמצא שחור, הוא הקדש, וכל שכן שהם סוברים, שכל הקדש שהוקדש בלי טעות כגון שור זה הקדש, שלא יוכל החכם לעשותו חולין על ידי שום חרטה, שהרי החכם שמתיר זה משום הקדש טעות [רשב"ם ב"ב קכ:], והיינו כרבי אליעזר דאין שאלה בהקדש. ובית הלל אומרים: הקדש טעות אינו הקדש, ולשיטתם מועלת שאלה בהקדש לעשותו חולין, והיינו כרבי יהושע שיש שאלה בהקדש.

ומברייתא ראיה למה שפירשנו, שמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע היא אם מועיל שאלה בהקדש.

שנינו במשנה: וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. משה בר עצרי, ערבא דכלתיה הוה [היה ערב לכלתו על כתובת בנו], ורב הונא בריה של משה צורבא מרבנן הוה [תלמיד חכם היה], ודחיקא ליה מילתא [דחוק במעות היה רב הונא].

אמר אביי: ליכא דנסבי עצה [אין מי שישיא עצה] לרב הונא, דליגריש לדביתהו [שיגרש אשתו] ותיתבע האשה כתובתה מאבוה של בעלה שערב לה, ולהדרה מהדרי [ויחזיר רב הונא את אשתו] לאחר מכן, וירוח להם מכתובה זו.

אמר ליה רבא לאביי: והאנן במשנתנו: "הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידור הנאה" - תנן, ואם יגרשנה רב הונא איך יחזירנה?!

ומשנינן: ואביי שאמר כן, כוונתו היתה: אטו כל דמגרש, בבי דינא מגרש [צריך לגרש] עד שיאמרו לו דור הנאה! ילך בצנעא ויגרשנה בלי (31) שידירה.

לסוף איגלאי מילתא דכהן הוה - רב הונא - ואי אפשר לו להחזיר את אשתו משיגרשנה! (32) אמר אביי: בתר עניא אזלא עניותא [אחרי העני רודפת העניות] שאינו יכול ליהנות ולהרויח אף מעצה זו.

ותמהינן לאביי, על העצה לגרשה ולהפסיד אביו הערב: ומי אמר אביי הכי והאמר אביי, איזהו רשע ערום: זה המשיא עצה למי שקיבל נכסים ממי שאמר בשעת מיתתו: "נכסי לך ואחריך [כשתמות] לפלוני", ואומר משיא העצה למקבל: למכור בנכסים אלו ולהנות מן המעות. והרי זה מפסיד במכירתו לאותו פלוני הבא אחריו כרבן שמעון בן גמליאל, שסובר: שאם מכר הראשון, אין לשני אלא מה ששייר ראשון, והפסיד. ועל כן קרוי "רשע": שמתעבר על ריב לא לו, ומבטל מחשבת הנותן שברצונו שלא ימכור הראשון לאחרים, [שהרי רוצה שיבוא לידי זה שאחריו]. והוא ערום: שמכל מקום מצליח הוא, ומה שעשה עשוי, שהרי הנותן לא מיחה בשעת מתנה [רשב"ם ב"ב קעד:].

והשתא תמהינן: אם כן, גם זה שמשיא עצה לגרש, ואין כוונת המגרש אלא על מנת שישלם הערב את ערבותו, רשעות וערמומיות היא נתינת העצה, ואיך אמר אביי עצמו לתת עצה זו?!

ומשנינן: במעשה זה יש שתי סיבות לטובה ולכן [יד רמה ב"ב קעד:, ושו"ע] הדין שונה! בריה של הערב, במעשה זה שהיה הערב משלם להרויח לבנו [ולא היה האב נותן לו כראוי - יד רמה ב"ב קעד... וברבינו גרשום: שסוף דבר ראוי הוא ליורשו ועיין רבינו גרשום ב"ב קעד:] שאני! וצורבא מרבנן כמו רב הונא שאני! שמצוה לתת לו עצה כדי שיהיו לו נכסים ויעסוק בתורה - רבינו גרשום.

תו מקשינן על העצה של אביי: ותיפוק ליה שגם לולא שהיה רב הונא כהן, לא היה מועיל גירושיו לגבות מן הערב, דמשה בר עצרי ערב סתם הוא ולא קבלן, וערב דכתובה, לא משתעבד לשלם כלל.

דף כג:

ומשנינן: ערב קבלן הוה! שהתפיס רב הונא לאשתו מטלטלין לכתובתה, והיא מסרה אותם לאביו של בעלה, והוא החזירם לבנו. וזהו קבלן, שנושא ונותן ביד את ההלואה מהמלוה ללוה ונעשה הוא לווה של המלוה. וגם כאן, על ידי שמסרה אותם לאביו שהוא הערב, נעשה הערב חייב לאשה.

ומקשינן: הניחא למאן דאמר [לקמן בסוגיא]: קבלן, אף על גב דלית ליה נכסים ללוה בשעת הלואה - שיוכל הערב ליפרע מנכסים אלו, אם לא ישלם הלווה ויצטרך הערב לשלם - משתעבד, מובן שנשתעבד משה בר עצרי על ידי קבלנותו לשלם לאשה, ואף על גב שלרב הונא העני לא היו נכסים בשעת נשואיו.

אלא למאן דאמר: אם אית ליה נכסים ללוה בשעת הלואה, משתעבד הערב, לית ליה ללוה נכסים בשעת הלואה לא משתעבד, שכיון דאין לערב ממה ליפרע מן הלוה אם יצטרך לשלם למלוה, אינו גומר דעתו להשתעבד, מאי איכא למימר, איך השתעבד משה בר עצרי לאשה, והרי לא היה לרב הונא נכסים בשעת נשואיו, שהרי היה עני?!

ומשנינן:

א. איבעית אימא: רב הונא הוה ליה נכסים בשעת נשואיו, ואישתדוף [ונשתדפו] לאחר מכן, ורק אחר כך נהיה עני!

ב. ואיבעית אימא: אף על גב ששאר ערב קבלן לא משתעבד כשאין נכסים ללוה, מכל מקום אבא לגביה בריה [אב בשביל בנו] שעבדה משעבד נפשיה [גומר בדעתו להשתעבד] ואפילו כשאין לבנו נכסים שייפרע מהם! ולכן השתעבד משה בר עצרי לשלם כתובה לאשת רב הונא בנו, אף על גב שלא היו לרב הונא נכסים בשעת נשואיו.

ועכשיו מפרשים את הדינים בערב וקבלן, דאיתמר:

ערב סתם - שאינו קבלן - דכתובה, דברי הכל לא משתעבד, ואפילו אם יש נכסים לבעל בשעת השתעבדות הערב.

קבלן דבעל חוב, דברי הכל משתעבד, ואפילו כשאין ללוה נכסים בשעת ההלואה.

ערב דבעל חוב, וקבלן דכתובה ואין לו לחייב נכסים בשעת השתעבדות הערב, פליגי: איכא למאן דאמר: אית ליה נכסי ללוה או לבעל בשעת השתעבדות הערב - משתעבד, אבל אם לית ליה נכסים ללוה לא משתעבד!

ואיכא למאן דאמר: אע"ג דלית ליה נכסים ללוה או לבעל משתעבד!

והלכתא: בכולהו - דהיינו: ערב וקבלן של בעל חוב, וקבלן של כתובה - אע"ג דלית ליה נכסי ללוה או לבעל - משתעבד! לבר [חוץ] מערב סתם דכתובה, דאע"ג דאית ליה לבעל נכסים לא משתעבד!

מאי טעמא לא משתעבד ערב סתם כתובה? מצוה הוא דקעביד הערב, שאין דעתו לפרוע את הערבות אלא מתכוון לזווגן, ועל ידי הערבות הזו מתרצים, ולא מידי חסרה לאשה, שהרי טוב לה לאשה למיתב טן דו [עם שני גופים] מלמיתב ארמלו [מלשבת אלמנה], ולטובתה התכוון, [רשב"ם ב"ב קעד:].

ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה [שמכר קרקעותיו, ודין האשה לגבות את כתובתה כשתתגרש אפילו מן הלקוחות], וקא גרשה לדביתהו [ויגרש את אשתו]. ויש להסתפק אם יש לחוש שעושה קינוניא על הלקוחות, שתגבה האשה מהם את כתובתה, ויחזירנה, ויהנו שניהם ממה שהוציאה, ועל כן יש לומר, שכשיגרשנה ידור הנאה ממנה שלא יוכל להחזירה, וכמו ששנינו במשנתנו לענין מקדיש נכסיו, ולמי שהיה לאשתו ערב על כתובתה.

שלחה רב יוסף בריה דרבא לספק זה לקמיה דרב פפא, וכך כתב לו: כשיכולה אשה לגבות כתובתה מערב, תנן במשנתנו שידור הבעל הנאה ממנה כשיגרשנה! ואם יכולה לגבות מן ההקדש, תנן גם במשנתנו שידור הנאה כשיגרשנה! אבל אם יכולה לגבות מלוקח, מהו שיהיה צריך לידור כשיגרשנה?

אמר ליה רב פפא: ודאי צריך הבעל לידור הנאה ממנה כשיגרשנה, כשם שצריך לידור בערב ובהקדש, ואף שלא הזכיר התנא במשנתנו שאף בלוקח ידור, האם תנא כי רוכלא ניחשיב וניזיל [וכי יפרוט התנא הכל, כסוחר שמונה מעותיו]?! שנה לנו התנא ערב והקדש, והוא הדין ללוקח!

נהרדעי אמרי: אינו צריך לידור, בלוקח! וטעמם דתנן במשנתנו שצריך לידור - דהיינו ערב והקדש - תנן! דלא תנן במשנתנו שצריך לידור - כגון לוקח - לא תנן!

אמר רב משרשיא: מאי טעמא דנהרדעי, שאינו צריך לידור בלוקח: בשלמא כשנכסיו ביד הקדש צריך לידור, משום ריוח דהקדש שלא יוציאו ממנו, וכן כשיש ערב, נמי צריך לידור, כי הערב מצוה לזווגן הוא דעבד, ולאו מידי חסרה לאשה, ומשום כך נזקקים להדירה כדי שלא יהא אדם נמנע לעשות מצוה [רבינו גרשום]! אלא לוקח, למה לנו להזקיקו להדירה, מכדי [והרי] מידע ידע הלוקח דכל חד וחד איכא עליה כתובה, ואם כן אמאי ניזיל וניזבון [למה הלך וקנה]?! ואם קנה איהו הוא דאפסיד (33) אנפשיה, ואין אנו נזקקין להדירה!

מתניתין:

המקדיש נכסיו, והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב [או בעל חוב], אף שמן הדין יכולים הם לגבות מן ההקדש את חובם בלי פדיון, מכל מקום גזרו חז"ל:

שאין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש, ולא בעל חוב את חובו בלי פדיון, אלא: הפודה [הבעלים] פודה אותם מן ההקדש בדינר אחד, או אפילו בדבר מועט מדינר [זבח תודה], על מנת ליתן לאשה - כתובתה מן הנכסים שהקדיש, ולבעל חוב את חובו.

כיצד [זבח תודה]: הקדיש תשעים מנה, והיה חובו אפילו מאה מנה שהם יותר מכנגד חובו, אף על פי כן יכול הבעל חוב לגבות את חובו בפדיון מועט. ועל כן: מוסיף הבעל חוב להלוות למקדיש עוד דינר כדי שיפדה בו הוא [תוספות יו"ט וזבח תודה - בדעת רש"י] את הנכסים האלו מן ההקדש על מנת ליתן לאשה - כתובתה, ולבעל חוב את חובו.

גמרא:

ומתמהינן: למה לי למימר במשנה "הפודה פודה", כלומר: למה צריך לפדות את הנכסים מן ההקדש, שיקחו האשה או הבעל חוב את חובם בלי פדיון, שהרי לא חל ההקדש על הנכסים, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (34) אלא של בעל חובו?!

ומפרשינן: משום דרבי אבהו דלקמן לג.! דאמר רבי אבהו: גזירה (35) היא, כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון!

תו מפרשינן לסיפא דמתניתין, שכתוב בסיפא, שאף אם היה חובו של הבעל חוב מאה מנה, והקדשו של לווה רק תשעים מנה, יכול הבעל חוב לגבות מן ההקדש ודי בפדיון של דינר: דהך מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל! דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היה חובו של בעל חוב כנגד הקדשו של הלווה, הרי זה גובה, והבעלים פודה בדבר מועט. ואם לאו, אלא, שהיה חובו של בעל חוב יותר מהקדשו, אינו פודה בדבר מועט, וצריך פדיון כשאר הקדשות.

וטעמו של רבן שמעון בן גמליאל: שאם היה חובו כנגד הקדשו אפשר לומר שבשעה שהלוהו, על דעת לגבות מנכסים אלו - הלוהו. אבל כשחובו יותר מהקדשו, לא הלוהו על דעת לגבות (36) מנכסים אלו, אלא האמינו ללוה שישלם, ולכן לא גובה מההקדש.

ומיבעי לן: ורבנן שחולקים על רבן שמעון בן גמליאל, וסוברים שאפילו אם חובו יותר מהקדשו אומרים שעל דעת הנכסים האלו הלוהו, והרי זה גובה מן ההקדש ודי בפדיון של דבר מועט, עד כמה יהיה החוב יותר מן ההקדש ועדיין נאמר שעל דעת נכסים אלו הלוהו, ויוכל לגבות מן ההקדש ולפדות בדבר מועט?

אמר רב הונא בר יהודה, אמר רב ששת: עד שיהיה ערך הנכסים שהקדיש, פלגא (37) [חצי] מחובו, אבל אם היה ערך הנכסים פחות מחצי מחובו, אינו גובה מן ההקדש בפדיון של דבר מועט, שכיון שאינו שוה אלא פחות מחצי, ודאי לא על דעת הנכסים האלו הלווהו [תוס'].

מתניתין:

אף על פי שאמרו [לעיל כא]. חייבי דמים להקדש עבור ערכין שהעריכו, ממשכנין אותן שהגזבר נכנס לבתיהם ונוטל בעל כרחם, מכל מקום נותנין לו, גזבר הבא למשכנו כשאין ידו של מעריך משגת, והוא נידון בהשג יד, כדכתיב בפרשת ערכין: " [ואם מך הוא מערכך] והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, [על פי אשר תשיג יד הנודר] ", משייר לו הגזבר כדי חייו ונוטל השאר (38), ויצא ידי הקדש (39), ואפילו העשיר לאחר שאמדוהו ונטל מה שבידו [רש"י ב"מ קיג: ובחומש], ומשאיר לו: מזון (40) לשלשים יום וכסות לשנים עשר חודש, ומטה מוצעת כלומר: מטה ומצע שלה [תוס' ב"מ קיג:], וסנדליו ותפליו (41), [ואם אין לו, משיירים לו מעות לקנותם]. ואין נותנים אלא לו, אבל לא לאשתו (42) ובניו. כלומר: אבל אין נותנים משלו, עבור כסות ומזון לאשתו ובניו.

אם היה החייב אומן, נותנין לו כלומר: משאירים בידו שני כלי אומנות מכל מין ומין של כלי אומנותו. כיצד: אם היה חרש עצים, נותנין לו שני מעצדין [הוא כלי שמחליקים בו את הנסרים - רש"י סוף ב"ק] ושני מגירות [הוא סכין מלא פגימות וחותך מהר].

רבי אליעזר אומר: אף אם היה איכר, נותן לו צמדו [צמד בקר] שהוא כלי אומנותו, ואם היה חמר, נותן לו חמורו, אבל תנא קמא חולק בזה.

היה לו מין אחד של כלי אומנות מרובה, על השנים שמשאירים לו, כגון שהיו לו שלש מעצדין, ומין אחד היה לו ממנו רק מועט, כגון שהיתה לו רק מגירה אחת. אין אומרין לו למכור את המרובה מעצד אחד וליקח בדמיו מן המועט, כדי שיהיו לו שתי מגירות! אלא נותנין לו שני מינין כלומר: שני כלים מן המרובה, וכל שיש לו מן המועט נותנים לו, ולא יותר.

המקדיש נכסיו, אף התפילין שלו בכלל הקדשו, ועל כן: מעלין [שמין - רש"י ב"ק קב:] לו תפיליו, לווה מעות [רש"י שם], ופודה אותן כפי מה ששמו לו.

גמרא:

מאי טעמא נותנים לו את כל הדברים האלו?

דף כד.

דאמר קרא בפרשת ערכין: (תחילת העמוד) ואם מך "הוא" מערכך, ודורשים: החייהו מערכך, שכך משמע, הוא יהיה קיים מערכך! ועל כן מקיימין אותו.

שנינו במשנה: אבל לא לאשתו ובניו וכו'

מאי טעמא? שדורשים: "הוא" תחייהו מערכך, ולא לאשתו ובניו - מערכך.

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: אם היה איכר נותן לו צמדו וכו'.

ומפרשינן: ורבנן שלא הזכירו צמד ולא חמור [רבינו גרשום] וסוברים שאין נותנים לאיכר - צמדו, ולחמר - חמורו, טעמם: הנהו צמדו וחמורו לאו כלי אומנות נינהו, אלא נכסים נינהו! ונכסים לא נותנים לו.

שנינו במשנה: היה לו מין אחד מרובה וכו' אין אומרים לו למכור וכו'.

ומתמהינן: פשיטא שאין משאירים בידו כדי לקנות כלי אומנות שלא היה לו עד עתה, שהרי, כי היכי דסגי ליה [שהיה די לו] עד השתא בכלי אומנות אחד, השתא נמי סגי ליה?!

תוכן העניינים

חברותא על ערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה