אור ברסלב
חברותא על ערכין פרק חמישי - האומר משקלי עלי

חברותא על ערכין· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - האומר משקלי עלי

פרק רביעי - השג יד

מתניתין:

האומר "משקלי עלי" [שנדר ליתן להקדש כפי משקלו], נותן כפי משקלו (1) לפי מה שפירש. אם אמר אתן כסף שמשקלו כמשקלי נותן כסף כפי משקלו. ואם אמר בזהב נותן זהב כפי משקלו.

מעשה באמה של ירמטיא שאמרה: משקל בתי עלי! ולא פירשה במה, ועלתה לירושלים, ושקלה את בתה, ונתנה כפי משקלה בזהב. האומר "משקל ידי עלי" - כיצד הוא שוקלה?

רבי יהודה אומר: ממלא חבית מים ומכניסה עד מרפקו (2) [שעד שם קרוי יד], שעל ידי זה נחסרים מים בחבית כשיעור נפח היד, ושוקל בשר חמור [שמשקלו הסגולי הוא כמו של אדם] שיהיו בו גם עצמות וגידים כשיעור שנמצאים ביד אדם. ונותן את בשר החמור לתוכה עד שתתמלא מים עד גדותיה נמצא שנפח בשר החמור שהכניס שוה לנפח היד, ומשקל הבשר הזה שוה למשקל ידו.

אמר רבי יוסי: וכי היאך אפשר לכוון שעור מדויק של בשר החמור כנגד בשר שיש ביד, ועצמות נגד עצמות? ואם לא יהיה מכוון לא יהיו שוים במשקלם, כיון שאין משקל העצמות שוה למשקל הבשר! ולא כך משערים, אלא, שמין את היד באומדן דעת כמה היא ראויה לשקול.

גמרא:

והוינן בה: מאי "אם כסף כסף, אם זהב זהב" שכתוב במשנה?

ומפרשינן: אמר רב יהודה: אם פירש לתת כסף נותן כסף ואם פירש זהב נותן זהב.

ומקשינן: פשיטא, שהכל לפי מה שנדר!?

ומשנינן: הא קא משמע לן המשנה: טעמא דפירש, ולכן נותן כך. הא לא פירש במה אלא סתם ואמר "משקלי עלי" - פטר נפשיה בכל דהו (3). שנותן כמשקלו מהפחות שבמינים.

כרחבה. דאמר רחבה: באתרא דתקלי כופרא [שנמכרת הזפת, שמחירה זול, על פי משקל], אם אמר "משקלי עלי", פטר נפשיה אפילו במשקלו כופרא.

ופריך: פשיטא, שכל דבר שדרכו לימכר במשקל בכלל דבריו הוא, שהרי סתם את דבריו.

ומשנינן: לא צריכא אלא במקום דאיכא מי דתקל, שמוכר במשקל ואיכא מי דכייל, שמוכר במדה ולא במשקל. מהו דתימא, כיון דכולהו לא תקלי נאמר לא יצא ידי נדרו בזה, שהרי תלה בדבר שבמשקל, קא משמע לן רחבה שנחשב דבר שבמשקל ונפטר בזה (4).

אמר רב פפא: באתרא דתקלי שמכי [בצלים] - פטר נפשיה אף בשמכי! ומקשינן: פשיטא, שהרי זהו דבר שבמשקל!?

ומשנינן: לא צריכא, אלא באופן שדרכם דבתר דשקלי - שדי, שמוסיף על המשקל תרי או תלתא בצלים, כדרך המוכרים. מהו דתימא שמשום תוספת זו בטל מזה תורת משקל, שכבר אין המכירה לפי משקל, קא משמע לן רב פפא שלא בטל המשקל בתוספת הקטנה הזו.

שנינו במתניתין: מעשה באמה של ירמטיא וכו'.

ומקשינן: וכי מעשה מביאה המשנה לסתור את הדין? שהרי נתבאר מהמשנה שאם סתם ולא פירש פוטר את עצמו בכל שהו. ואילו מעשה זה בסתם היה ובכל זאת כתוב "ושקלה משקלה זהב"!?

ומשנינן: חסורי מחסרי בדברי המשנה, והכי קתני: ואם אדם חשוב הוא, אף על גב דלא פירש - לפי כבודו (5) אמדינן ליה! שודאי נתכוון למעולה שבמינים שהוא זהב. ועל זה אומרת המשנה: מעשה באמה של ירמטיא שאמרה "משקל בתי עלי" ועלתה לירושלים, ושקלוה, ונתנה משקלה (6) זהב. שכיון שאשה חשובה היתה אמדוה לפי כבודה.

אמר רב יהודה: האומר "קומתי עלי ליתן להקדש", שמשמעו דבר גבוה כמו גובהו של הנודר - נותן שרביט עבה שאינו נכפף, כגובהו של נודר. ואם פירש בזהב נותן שרביט של זהב, ואם של כסף כסף.

וצריך ליתן שרביט עבה שיכול לעמוד בצורה זקופה, ולא נכפף, שכך הוא "גובהו" של אדם.

אבל אם אמר "מלוא קומתי עלי" נותן אף שרביט דק הנכפף. כי "מלוא קומה" היינו מדת גובהו בלבד.

מיתיבי: והא תניא "בין אם אמר קומתי עלי ובין מלוא קומתי עלי, נותן שרביט שאינו נכפף!" ולא כרב יהודה שמחלק ביניהם.

ומשנינן: רב יהודה, הוא דאמר כרבי עקיבא, דדייק לישנא יתירא, ומזה שהוסיף בלשונו ואמר "מלוא", מתפרשים דבריו באופן אחר מאילו אמר "קומתי" בלבד. והברייתא שהקשינו ממנה היא שלא כרבי עקיבא.

ומצינו לשיטת רבי עקיבא בזה דתנן: המוכר את הבית לא מכר לא את הבור ולא את הדות שבו. ואף על פי שכתב שמוכר עומקה ורומה של הבית לא כללם במכירה. וצריך המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח בתוך הבית לילך בה לאותו בור ודות, דברי רבי עקיבא. שאת כל הבית מכר לו ולא שייר לעצמו דרך. שסובר רבי עקיבא, המוכר, בעין יפה הוא מוכר.

וחכמים אומרים: אינו צריך ליקח דרך, כי שיירה המוכר לעצמו בבית, כי לדעתם המוכר בעין רעה הוא מוכר.

ומודה רבי עקיבא לחכמים, בזמן שאמר לו הריני מוכר חוץ מאלו, בור ודות, שאין צריך ליקח לו דרך. שאז תולים ששיירה במכירה לעצמו.

אלמא, לרבי עקיבא, כיון דלא צריך לומר "חוץ מאלו [שבלי זה לא מכרם], וקאמר חוץ - לטפויי מילתא קאתי, ולהודיעו שמשייר דרך. הכא נמי, לרב יהודה, כיון דלא צריך למלת "מלוא", וקאמר לה, לטפויי מילתא קאתי, ודעתו לצאת במדת אורכו גרידא ולא בגובהו ממש.

איבעיא להו: האומר עומדי עלי, מהו? האם זה משמע כקומתו, או לא? [ולא אמר כלום, שאין כלשון הזה בנדרים. רבינו גרשום].

דף יט:

האומר רחבי עלי, מהו? האם משמע שאורך השרביט יהיה כמדת רוחבו, או שמשמע שיהיה עבה כרוחבו?

האומר ישיבתי עלי, מהו? האם פירושו שרביט במדת גובהו כשהוא יושב, או שהפירוש ארוך כמדת רוחב מושבו? [שיטמ"ק]

האומר היקפי עלי, מהו? האם נותן שרביט דק שנכפף וארוך כמדת היקפו, או שצריך לתת שרביט עב כהיקפו וארוך כגובהו?

ונשארו כל הבעיות האלו בתיקו.

שנינו במתניתין: משקל ידי עלי וכו'.

תנו רבנן: האומר משקל ידי ומשקל רגלי עלי, רבי יהודה אומר: מביא חבית וממלא מים ומכניס ידו ורגלו.

ביד - מכניס עד האציל [מרפק], שעד שם קרוי יד. וברגל - עד הארכובה, ומכאן ולמעלה לא רגל הוא אלא ירך.

ושוקל (7) בשר חמור גידים ועצמות ונותן לתוכה עד שתתמלא. ואף על פי שאין ראיה לדבר זה שבשר האדם והחמור שוים במשקלם, זכר לדבר יש. שנאמר "אשר בשר חמורים בשרם".

אמר לו רבי יוסי: היאך אפשר לכוון בדיוק שיעור בשר חמור כנגד שיעור בשר שיש ביד, גידים כנגד גידים, עצמות כנגד עצמות?

אמר לו רבי יהודה: אומדין כמה שיעורם.

אמר לו רבי יוסי: מאחר שבין כך סומכים על אומדנא, עד שימודו בשר גידים ועצמות, ימודו את היד כמה משקלה. ומדוע הצרכת שקילה?

ורבי יהודה סובר, כמה דאפשר עבדינן במדויק, ורק לענין שיעור בשר ועצמות שאי אפשר לעשות מדידה סומכים על אומדנא.

תנינא: ביד עד האציל, המרפק, שעד שם קרוי יד.

ורמינהו: קידוש ידים ורגלים של כהנים במקדש עד הפרק של חיבור הכף (8) והזרוע. הרי שלא קרוי יד אלא הכף בלבד, שהרי "ורחצו ידיהם ורגליהם" כתוב בפסוק.

ומשנינן: בלשון דאורייתא עד הפרק הוא, אבל בנדרים שתלוי בדעת הנודר, הלך אחר לשון בני אדם ועד המרפק קרוי אצלם יד.

ומקשינן: ויד, בלשון דאורייתא עד הפרק הוא? והא גבי תפילין, דכתיב "וקשרתם לאות על ידך", ותנא דבי מנשה: "ידך" זו קיבורית, ששם מקום הנחת תפילין.

ומשנינן: בדאורייתא, עד קיבורית, הזרוע כולה קרויה יד, ואף למעלה מן המרפק. בנדרים (9) הלך אחר לשון בני אדם, שעד המרפק קרוי יד.

וקידוש ידיים ורגליים במקדש שרק עד הפרק לא ממשמעות "יד" למדים זאת, אלא הלכתא גמירי לה שרק הכף בלבד חייבת.

תנינא: ברגל עד הארכובה [הברך]. שמשם ואילך לא רגל היא אלא ירך.

ורמינהו: נאמר במשנה לגבי חובת ראיה "רגלים" - פרט לבעלי קבין, שפטורים. שמי שנחתך כף רגלו ונתון שוקו בתוך קב נחשב שאין לו רגל, הרי שלא קרוי רגל אלא עד הפרק הראשון שהוא הקרסול.

ומשנינן: בלישנא דאורייתא עד פרק ראשון קרוי רגל ולכן ממעטים "פרט לבעלי קבין", בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, והשוק כולו קרוי רגל.

ומקשינן: ודאורייתא "פרט לבעלי קבין" והכף בלבד נחשבת רגל? והא גבי חליצה דכתיב "וחלצה נעלו מעל רגלו", ותניא: חלצה למי שנחתך רגלו ונשתייר קצת מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה. הרי שנחשב רגל אף למעלה מפרק ראשון.

ומשנינן שאני התם דאמר קרא "וחלצה מעל רגלו" ולא מרגלו ממש, ועד הארכובה זה מעל הרגל.

ומקשינן: אי הכי שלא צריך רגלו, למעלה מהארכובה נמי יוכשר שהרי זה מעל הרגל.

ומשנינן: "מעל" כתוב והיינו שוק שהוא פרק אחד מעל הרגל. ולא מעל ארכובה ששם זה כבר מעל "דמעל" הרגל.

אמר רב פפא: שמע מינה מהברייתא שאומרת מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה, דהאי איסתוירא [קרסול], עד ארעא נחית שממנו ולמטה אין עוד פרק, וכולו חלק אחד. דאי סלקא דעתך מיפסק פסיק ממנו ולמטה בעוד פרק, הוי ליה איסתוירא "מעל" רגלו שהוא כבר פרק שני מלמטה, ושקא "מעל דמעל" יחשב שהרי הוא מפרק שני ולמעלה.

רב אשי אמר: אפילו תימא שמאיסתוירא ולמטה מיפסק פסיק בפרק נוסף, גם לא קשה. כל דבהדי כרעא ככרעא דמי. ועד הקרסול חשוב רגל כיון ששוה ועומד למול כף הרגל. ולכן קרוי שוק "מעל רגלו".

מתניתין:

האומר דמי ידי עלי, שמתחייב להקדש דמי ידו, שמין אותו כמה הוא שוה לימכר כעבד ביד, וכמה הוא שוה בלא יד. וההפרש הוא שווי ידו שהתחייב.

ודין זה הוא חומר בנדרים, דהיינו מי שמתחייב בלשון "דמי", מבערכין, שאומר לשון "ערך". ופטור בערך ידי, שאינו תלוי בשוויות אלא בערך שקצבה תורה, ולא מצינו אלא ערך אדם כולו.

גמרא:

והוינן בה: היכי שיימינן ליה?

אמר רבא: אומדין אותו אומד של נזקין. דהיינו שאומדים אדם שקטע לו חבירו את ידו. ושמים אותו כעבד הנמכר בשוק, כמה היה יפה קודם לכן וכמה הוא יפה עכשיו ואת ההפרש משלם. וכמו כן כאן, כשיעור (10) זה נדר.

אמר ליה אביי: מי דמי נזקין לנדר? התם בנזקין, כיון שלבסוף נקטעה ידו, אף הערכת דמיו שלפני הקטיעה פחותה היא. שהרי עכשיו גברא זילא הוא, אבל הכא [בשומת נדרים] גברא שביח הוא. שהרי לא נחסר בפועל. ובין מה ששוה השתא כשהוא שלם, לבין שוויו אם היה קטוע יש הפרש גדול.

[כך פירש רש"י. ובתוס' תמהו עליו ופירשו להיפך, שאומד נזקין מרובה יותר. כי מלבד אובדן היד יש זילותא במה שנמאס ע"י הקטיעה. אבל כאן יש לשום רק את הפסד היד ותו לא].

אלא אמר אביי: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בעבד העושה מלאכה בידו אחת, וכמה לעושה בשתי ידיו. ומה שביניהם יתן.

ומפרשינן: עושה מלאכה בידו אחת שאמר אביי, מאי ניהו? כלומר, מדוע הוא ראוי למלאכה רק ביד אחת? אם משום דאידך יד פסיקא [קטועה], היינו הך אומד נזקין כרבא. שגברא זילא הוא.

אלא משום דידו השניה מוכתבת לרבו ראשון, ולא מכרה לשני. וגברא שביח הוא. וההפרש שבין זה לבין נמכר בשתי ידיו, זהו מלוא השוויות של דמי היד.

בעי רבא: אם חבל בו חבירו ולצורך זה אמדוהו אומד של נזקין כמה היה שוה קודם וכמה הוא שוה עכשיו, ואמר אחר כך דמי עלי. מהו? מי אמר, הא אמדוהו חדא זימנא כמה הוא שוה עכשיו, ועל אומד זה נסמוך גם לענין חיוב נדרו?

או דלמא: שאני אומדנא של נדר, דבי (11) עשרה (12) הוא [שי' פעמים כהן כתוב בפרשה, ולומדים מזה בתחילת סנהדרין שצריך תשעה וכהן] מאומדנא דנזקין, שמספיק לזה דבי תלתא, לפיכך לא מועיל האומד הראשון ויאמדוהו שוב בעשרה.

ותו בעי: אם תמצא לומר שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא, עדיין יש להסתפק, אם אמר דמי עלי ואמדוהו וחזר ואמר דמי עלי, מהו? האם אומרים הכא ודאי, הא אמדוהו כבר בי עשרה ומספיק גם לנדר השני באותו האומד, או דלמא, צריך אומד אחר, כי שמא שבח בדמים ביני ובי ני.

דף כ.

ותו בעי: אם אמר דמי עלי ולא אמדוהו עדיין וחזר ואמר דמי עלי, מהו? הכא ודאי (תחילת העמוד) בחד זימנא אמדינן ליה לשני נדריו, או דלמא, כיון דבזה אחר זה נדר ושני נדרים הם, תרי זימנא אמדינן ליה. שגזירת הכתוב היא שצריך הערכה לכל נדר ונדר בפני עצמו (13).

ותו בעי: אם תמצא לומר כיון דבזה אחר זה נדר, תרי זימנא אמדינן ליה, עדיין יש להסתפק, אם אמר שני דמי עלי בבת אחת, מהו? הכא ודאי, כיון דבבת אחת נדר, בבת אחת אמדינן ליה, ונחשב כנדר אחד, או דלמא, כיון דקאמר "שני דמי עלי", כזה אחר זה דמי, ושני נדרים הם שצריך לכל אחד אומד בפני עצמו (14).

ותו בעי: אם תימצי לומר כיון דקאמר "שני" כבזה אחר זה דמי, עדיין יש להסתפק, אמדוהו מאליו בעשרה לפני שנדר בלי שום צורך, ואחר כך אמר דמי עלי, מהו?

מי אמרינן הא אמיד מאליו וקאי, ואין צריך שוב לאומדו, או דלמא בעינן כוונה לשם נדר לאומדנא, ואומד ראשון שהיה בסתם לא כלום הוא. [ואיבעיא אינה תלויה בכל האיבעיות לעיל, ולבדה היה יכול לשואלה. תוס'].

ואמרינן: פשוט מהא, איבעיות, חדא, והיינו האיבעיא האחרונה, וצריך כוונה לאומדנא.

דתנן: האומר דמי עלי ומת לפני ששמוהו, לא יתנו יורשין דמיו, שאין דמים למתים, ואי אפשר לאומדו ובלי אומד לא חל החיוב.

ואי סלקא דעתך אמדוהו מאליו הוי אומדנא ולא צריך כוונה, הא כל אדם אמיד (15) וקאי, לכל הפחות על שיעור מועט. דמי איכא גברא דלא שוי לפחות ד' זוזי? ובאותם דמים הרי הוא כנאמד מחיים, ויתנום היורשים. אלא בהכרח שבלי כוונה לא נחשב אומד.

ודחינן: אין זה דומה, אמדוהו מאליו נחית לאומדנא ואף שכוונה לשם נדר אין כאן, מעשה אומד יש כאן. אבל דמי עלי ומת, לא נחית לאומדנא, ואף בד' זוז לא נאמד בפועל (16) לפני מיתתו.

מתניתין:

חומר בערכין מבנדרים. כיצד? האומר ערכי עלי ומת, יתנו היורשין ערכו. שלא צריך בו אומד, שהרי הערך קצוב בתורה לפי שנים ולא תלוי בשויות.

מה שאין כן בנדרים שצריך אומד, הם קלים בזה. שאם אמר דמי עלי ומת לא יתנו היורשין דמיו, משום שאי אפשר לשומו, שאין דמים למתים (17) (18). האומר ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום. שלא קצבה להם התורה ערך. וזה קולא בערכין מנדרים וכמשנה לעיל.

אבל אמר ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך האדם כולו.

זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו ונדר ערכו נותן ערך הגוף כולו.

אמר חצי ערכי עלי, נותן חצי (19) הסכום הקצוב בערכו. שבכך התחייב.

אבל אמר ערך חציי עלי נותן ערך כולו, שהחצי הולך על הגוף ולא על הערך, וחצי גופו, דבר שהנשמה תלויה בו הוא.

וכן בנדרים, אם אמר חצי דמי עלי נותן חצי דמיו. אבל אמר דמי חציי עלי נותן דמי כולו. שגם בנדרים זה הכלל: דבר שהנשמה תלויה בו נותן דמי כולו.

האומר ערכו של פלוני עלי, אם מת הנודר והנידר, יתנו היורשין של נודר את דמי הנידר כי ערך לא צריך אומד, כאמור.

אבל אמר דמיו של פלוני עלי, אם מת הנודר יתנו היורשין. שהרי האומד תלוי בנידר וחי הוא. אבל אם מת הנידר לא יתנו היורשין של הנודר, דמי הנידר. שאין דמים למתים.

גמרא:

תנו רבנן: חומר בנדרים מבערכין. שהנדרים חלין על בהמה חיה ועוף. שאם אמר דמי בהמה זו עלי נותן דמיה. משום שעיקר חיוב נדרים תלוי בשוויות, וכל שהוא בן דמים שייך להתחייב בדמיו.

ועוד חמורים נדרים, שאין נידונים (20) בהשג יד האמור בערכין. [שאם אין יד הנודר משגת ליתן מלוא ערכו נותן כפי הישג ידו אשר יעריכנו הכהן, ונפטר בזה. ואף לכשיעשיר אינו חייב להשלים ערכו]. ואם אמר דמי עלי ואין ידו משגת אותם דמים יתן מה שיש לו וישלים לכשיהיה לו.

מה שאין כן בערכין, ששייכים רק באדם, ולדברים אחרים לא קצבה התורה ערך. וגם נידונים הערכין בהשג יד.

חומר בערכין מבנדרים. כיצד? אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשין, דמי עלי ומת לא יתנו היורשין, שאין דמים למתים.

ואמרינן: מזה שכתוב אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשין שמע מינה דמלוה על פה גובה מן היורשין, משום שגם בו יש שעבוד נכסים. והרי דין זה במחלוקת הוא שנוי.

ודחינן: שאני הכא דמלוה הכתובה בתורה היא, ודינה כמלוה בשטר שודאי יש בו שעבוד נכסים.

ומהדרינן: אם כן, שמע מינה דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וגם זה מחלוקת היא.

ודחינן: הכא במאי עסקינן, כשעמד (21) בדין ונפסק חיובו בבית דין, ומעשה בית דין לפי כולם כמלוה בשטר הוא ויש בו שעבוד נכסים.

ופריך: אם כן, דכוותיה גבי דמי עלי, גם מדובר שעמד בדין, ואם כן אמאי לא יתנו היורשין, והלא כבר נפסק חיובו וכמעשה בית דין הוא.

ומשנינן: המשנה מדוברת כשחייבוהו בית דין לשלם ולא הספיקו לאומדו עד שמת. "דמי עלי" מחוסר אומדנא ואין אומד לאחר מיתה "ערכי עלי" לא מחוסר ולא כלום, וכבר נגמר חיובו.

שנינו במתניתין: ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום.

אמר רב גידל אמר רב: ונותן דמיה של יד ורגל.

ומקשינן: והא לא אמר כלום קתני?

ומשנינן: "לא אמר כלום" שאומרת המשנה זה לרבנן שסוברים שמי שהעריך בדבר שאינו בתורת ערכין, לא חל כלל, ואף לא בתורת דמים.

ומה שאמר רב גידל "ונותן דמי" לשיטת רבי מאיר אמרה, שסובר רבי מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכל שהעריך בדבר שלא שייך בערכין תולים שנתכוון לתורת דמים. [ומחלוקתם לעיל בפרק ראשון לגבי מעריך פחות מבן חודש].

ומקשינן: הא אמרה רב גידל חדא זימנא, שכך הוא לרבי מאיר דאמר רב גידל אמר רב: האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו שאומדים לדעתו שגמר ואמר לשם דמים, כסברת רבי מאיר.

ומשנינן: אי אפשר ללמוד אחד מהשני. כי מהו דתימא, התם אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים. אבל הכא יש לתלות דמיטעא קטעי, דסבר כי היכא דאיכא ערך ראשי וערך כבידי [כמבואר במשנה שנותן ערך כולו] איכא נמי ערך ידי וערך רגלי, אבל בתורת דמי לא קאמר. קא משמע לן שגם כאן אומרים אין אדם מוציא דבריו לבטלה.

שנינו במתניתין: "ערך ראשי וערך כבידי נותן ערך כולו". מאי טעמא? "בערכך נפשות" קאמר רחמנא, שתלוי בנפש. ודבר שהנפש תלויה בו כערך אדם הוא.

שנינו במתניתין: "זה הכלל, דבר שהנשמה תלויה בו וכו'" לאתויי מן הארכובה (22) ולמעלה (23) (24). שאם העריך את הירך נותן ערך כולו. שגם היא בכלל הזה. שאם ניטלה, מי"ח טריפות הוא.

שנינו במתניתין: "חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו, ערך חציי עלי נותן ערך כולו. מאי טעמא "נפשות" אמר רחמנא, כדלעיל.

תנו רבנן: חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לוקה, ונותן ערך שלם.

ומקשינן: לוקה, אמאי?

ומשנינן: אמר רב פפא, כך כוונתו לוקה [מתחייב] בערך שלם.

מאי טעמא דידיה? גזירה מדרבנן היא. וגזרו ב"חצי ערכי" אטו "ערך חציי" שלא יטעו ביניהם. "וערך חציי" מעיקר הדין נותן את כולו, דהוי דבר שהנשמה תלויה בו, ויבואו לטעות בו שדינו כ"חצי ערכי", ולכן גזרו.

שנינו במתניתין: חצי דמי עלי נותן דמי חציו, דמי חציי עלי נותן דמי כולו. מאי טעמא? "נדר בערכך נפשות" כתיב. והוקשו נדרים לערכין בדין זה.

שנינו במתניתין: זה הכלל, דבר שהנשמה תלויה בו נותן דמי כולו. לאתויי מן הארכובה ולמעלה אף בנדרים.

תנו רבנן: המעריך חצי ערך כלי רבי מאיר אומר נותן דמיו וחכמים אומרים לא אמר כלום, שאין ערך בכלי, ורבי מאיר לשיטתו שגמר ואמר לשם דמים.

רבה חלש. עול לגבי אביי ורבנן ויתבי, וקאמרי על ברייתא זו: בשלמא רבי מאיר קסבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, לא שנא במעריך כלי כולו. ולא שנא במעריך חציו. ובשניהם אומדים שהתכוון לשם דמים. ואמר בחציו שאפילו שאין הדרך לנדוב חצי דמי כלי, אף על פי כן חייב. וכל שכן בכולו.

אלא רבנן מאי קסברי? אי קסברי אדם מוציא דבריו לבטלה. ולערך נתכוון ולא לדמים, אפילו מעריך כלי כולו נמי לא אמר כלום, ולמה אמרו בחציו דוקא?

ואי סוברים אין אדם מוציא דבריו לבטלה, אפילו חציו נמי נאמר שגמר ואמר לשם דמים, ומדוע חולקים על רבי מאיר?

אמר להו רבה: רבנן דהכא כרבי מאיר סברי לה בדבר אחד, וסברי לה גם כרבי שמעון בדבר אחד.

סברי לה כרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולכך במעריך הכלי כולו מודים שגמר ואמר לשם דמים.

אבל במעריך חציו לא אומרים כך, משום דסברי לה כרבי שמעון, דאמר במנחות, האומר הרי עלי מנחה מן השעורים [ואינה באה בנדר ונדבה אלא מן החיטין] פטור מפני שלא התנדב כדרך המתנדבין. וכאן גם לא כדרך הוא. דכוליה כלי אורחא של האנשים לאיתנדובי, פלגיה (25) לאו אורחא לאיתנדובי. לפיכך לא אמר כלום.

שנינו במתניתין: "האומר ערכו של פלוני עלי ומת הנודר והנידר וכו'". מאי ניהו? כלומר, כיצד מדובר? שעמד בדין לפני שמת. שאם לא כך מלוה על פה הוא ואינו גובה מן היורשין כדלעיל.

ומקשינן: היינו הך כמו הרישא, ולמה נשנית שוב?

ומשנינן: סיפא של הסיפא איצטריך ליה ומשום כך אמר את כולה. שכתוב "דמיו של פלוני עלי, ומת הנודר יתנו היורשין". וזה חידוש הוא.

דף כ:

דמהו דתימא, כיון דלא אמדוהו לנידר בחיי נודר עדיין לא נתחייב עד שמת ולא אישתעבוד נכסי, קא משמע לן, כיון דעמד בדין כבר חל חיובו, ואישתעבודי אישתעביד ניכסיה אף קודם האומד. ואומדנא גלויי מילתא בעלמא הוא, לברר חיובו. וכיון שהנידר חי, אומדים אותו כעת.

מתניתין:

האומר שור זה עולה, ובית זה קרבן. [כלומר הקדש לבדק הבית], ומת השור ונפל הבית פטור מלשלם, כי האדם לא התחייב כלום, ורק על גוף השור והבית חלה הקדושה. [ו"נדבה" היא זו ולא "נדר"].

אבל אמר שור זה עלי עולה, ובית זה עלי קרבן, מת השור ונפל הבית חייב לשלם דמיהם. שזהו חיוב על האדם וכדין נדר שהרי אמר חיובם "עלי".

גמרא:

אמר רב חייא בר רב: לא שנו בסיפא במשנה שחייב לשלם, אלא באופן דאמר "דמי" (26) שור זה עלי עולה, שאז חייב עצמו בדמים ואף אם השור (27) מת, שהרי לא נתחייב בדמים מסוימים.

אבל אמר שור זה עלי עולה, כיון דאמר שור זה ולא הזכיר דמים, אם מת אינו חייב באחריותו. שרק להקדש השור הזה נתכוון וזה שאמר "עלי" לא לחייב עצמו בדמים בא, אלא עלי לטרוח ולהביאו למקדש (28), קאמר.

מיתיבי: "האומר שור זה עולה, השור הקדש ומועלין בו, מת או נגנב אינו חייב באחריותו. כדין נדבה. שהשור בלבד קדוש, ואת עצמו לא חייב בכלום.

ואם אמר שור זה עלי עולה, השור הקדש ומועלין בו, שגם כאן חלות קדושה בגופו היא. אבל לכך הועיל מה שהוסיף "עלי", שאם מת או נגנב חייב באחריותו. שחל גם חיוב דמים על האדם, ולא כרב חייא.

ומשנינן: מי אלימא ברייתא זו ממתניתין דאוקימנא לה דקאמר "דמי" שור זה עלי? הכי נמי נפרש את הברייתא דקאמר "דמי"?

ופרכינן: ואיך אפשר לפרש כך את ברייתא? והא מדסיפא של הברייתא מדובר בדקאמר "דמי שור" מכלל דרישא מדובר דלא קאמר "דמי" דקתני סיפא "דמי שור זה עלי עולה, השור חולין ואין מועלין בו. שלא הקדיש את גופו אלא התחייב לתת את דמיו לכשימכר. ואם מת השור או נגנב אינו חייב באחריותו. שהרי לא בא לידי מכירה ולא באו הדמים לידיו. אבל אם מכר את השור וכבר קדשו הדמים, ואחר כך אבדו (29), חייב באחריות דמיו. שלזה מועיל מה שאמר "עלי" לחייב את עצמו באחריות.

ומכל מקום מוכח מזה, שהרישא שכתוב שגוף השור קדוש מדובר באומר "שור זה עלי" ולא הזכיר "דמי". ואף על פי כן חייב באחריותו, ושוב קשה על רב חייא.

ומשנינן: לעולם רישא וסיפא מדובר דקאמר "דמי". אך בשני אופנים. רישא מדובר דאמר "יקדש השור לדמיו" שמשמעו שני דברים. גם שמקדיש את גוף השור מיד, וגם שמקבל על עצמו את אחריות דמיו כיון שאמר "עלי". [ולא צריך שיאמר במפורש כלשון הזה, אלא אף באומר "דמי שור זה עלי עולה" מפרשים את דיבורו כך. תוס'].

וסיפא מדובר דקאמר "לכשיבואו דמיו יקדשו" שלא חל בגוף השור כלום, ורק על הדמים שיבואו לידיו לאחר מכירת השור הוא מחיל קדושה, ומשום כך השור חולין ואין חייב באחריותו, וחייב רק באחריות דמיו אם אבדו.

ומקשינן: ובאופן כזה האם חל הקדש על הדמים? והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (30). וקודם מכירה הרי הדמים כאינם בעולם, שעדיין אינם שלו.

ומשנינן: אמר רב יהודה אמר רב, הא מני רבי מאיר היא, דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וחל ההקדש כשיבואו לעולם.

איכא דאמרי, אמר ליה רב פפא לאביי, ואמרי לה אחרים דרמי בר חמא אמר לרב חסדא: כמאן הולכת ברייתא זו? כרבי מאיר, דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

אמר ליה: ודאי שכך הוא ואלא כמאן תעמיד אותה? והלא כרבנן אי אפשר להעמיד שדמים דבר שלא בא לעולם הוא.

ואיכא דמתני לה, את דברי רב יהודה ואביי ורמי בר חמא שהעמידו כרבי מאיר, לא על הברייתא דלעיל אלא בענין אחר.

אהא דתניא: המשכיר בית לחבירו ונתנגע הבית, אף על פי שחלטו כהן לטומאה שדינו לינתץ, כל זמן שלא ניתץ אומר לו משכיר הרי שלך (31) לפניך, שהרי הבית שהשכרתי לך עדיין קיים.

אבל אם נתצו חייב להעמיד לו בית אחר. שמזלו של המשכיר [שנחשד על גזל או על צרות עין] גרם לטומאה.

דף כא.

הקדישו הדר בו, מעלה השוכר שכר הדירה להקדש. [זהו ענין בפני עצמו ולא מדובר בבית שנתנגע] וחשבנו שהקדישו הדר בו כלומר שהדר בו דהיינו השוכר הקדישו.

והוינן בה: הקדישו הדר בו, היכי מצי מקדיש ליה? והלא אינו (32) שלו. ודורשים מהפסוק "איש כי יקדיש ביתו קדש" אמר רחמנא, מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, בדוקא, יכול להקדיש. ולא מה שאינו ברשותו.

ומפרשינן: הכי קאמר "הקדישו משכיר, הדר בו מעלה שכר להקדש. ומקשינן: אי הקדישו משכיר היכי דייר בה השוכר? והא באיסור מעילה (33) קאי, שנהנה משל הקדש.

ותו קשיא: מדוע מעלה שכר להקדש? והא כיון דמעל (34) ביה השוכר על ידי שמשתמש בבית, נפיק ליה הבית (35) לחולין [שכך כתוב במעילה "אין מועל אחר מועל" כי על ידי מעילה יוצא לחולין], ומתחייב רק בקרן וחומש ותו לא.

ומשנינן: שלא הקדיש המשכיר את גוף הבית, אלא דאמר "לכשיבוא שכרו יקדש" ובזה מיושבות הקושיות ששאלנו. שאין הבית קדוש אלא שכר הדירה ומשום כך מעלה שכר להקדש.

ומקשינן: ואיך חל הקדש על השכר, והא עדיין אינו בעולם, ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? ומשנינן: אמר רב יהודה אמר רב: הא מני רבי מאיר היא דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

איכא דאמרי אמר ליה רב פפא לאביי, ואמרי לה אחרים דרמי בר חמא אמר לרב חסדא כמאן הולכת ברייתא זו? כרבי מאיר דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם?

אמר ליה: ודאי שכך, ואלא כמאן?

מתניתין:

חייבי ערכין ממשכנין (36) (37) אותם, שאם אינו פורע מעצמו נכנס גזבר לביתו ונוטל מנכסיו בעל כרחו למשכון על חובו.

תוכן העניינים

חברותא על ערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה