חברותא על ערכין· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - השג יד
מתניתין:
זה שאמרה תורה בפרשת ערכין [בחוקותי כ"ז] לדון במי שהעריך אדם בהשג יד, שאם אין ידו משגת לשלם כל הערך שקצבה תורה, אין הוא חייב לשלם להקדש יותר מכפי הישג ידו - בנודר [במעריך] הדברים אמורים, ששיעור החיוב תלוי בהישג ידו של המעריך, ומתבאר בהמשך המשנה.
והשנים [הגיל] שבהם תלתה תורה שיעור הערכין - בנידר [בנערך] הדברים אמורים, ולא במעריך! שמשתנה שיעור החיוב לפי גילו של הנערך, ולא של מעריך.
והערכין מה שחילקה תורה בין קיצבת ערך זכר לערך נקבה - בנערך הדברים אמורים ולא במעריך! ומשתנה שיעור החיוב לפי מינו של נערך, ולא לפי מינו של מעריך.
והערך שקצבה תורה לפי גילו של הנערך - בזמן הערך הדברים אמורים, ולא בזמן הנתינה! וכגון שהיה הנערך פחות מבן עשרים כשהעריכוהו [שערכו קצוב בתורה לזכר, עשרים שקלים], ובזמן הנתינה כבר נעשה יותר מבן עשרים [שערכו קצוב בתורה לזכר, חמשים שקלים] שחייבים ליתן קיצבת ערכו כשל פחות מבן עשרים.
השג יד בנודר - כיצד?
עני שהעריך את העשיר שאמר העני על העשיר "ערכך עלי". [וכן הדין גם אם מתחלה אמר העשיר "ערכי עלי", ושמע העני ואמר: "מה שאמר זה עלי"] - נותן העני ערך עני ככל אשר תשיג ידו, שבנודר הדין תלוי, והרי עני הוא, ולא בנערך, העשיר.
ועשיר שהעריך את העני, שאמר העשיר על העני "ערכך עלי". [וכן הדין גם אם מתחלה אמר העני "ערכי עלי", ושמע העשיר ואמר: "מה שאמר זה עלי"] - נותן העשיר ערך עשיר, ומשלם כל מה שקצבה תורה לתת למי שהעריך אדם בגילו של העני, שבנודר הדבר תלוי והרי עשיר הוא, ולא בנערך, העני.
[בבא זו נתפרשה עפ"י משמעות רש"י, ועיין תוס' וזבח תודה].
אבל דין הישג יד האמור בקרבנות שהעני שאין ידו משגת הרי הוא מביא קרבן אחר מן העשיר, אינו כן, שאין הולכים אחר הישג ידו של הנודר, אלא כפי שהמשנה מפרשת [רבינו גרשום]:
הרי שאמר הנודר: "קרבנו של מצורע זה [שעליו להביא ביום השמיני לטהרתו] עלי"
- אם היה המצורע עני, מביא זה הנודר שקיבל על עצמו להביא קרבנותיו, קרבן עני, [שחטאתו ועולתו באים מן העוף]. ואם היה המצורע עשיר - מביא הנודר קרבן עשיר, [שחטאתו ועולתו מן הבהמה], ואף על פי שהנודר הוא עני.
רבי חולק (1) ואומר: אומר אני: אף בערכין כשהם דומים לקרבנות, [וכמו שמפרשת המשנה בהמשך, שתחלה אמר העשיר "ערכי עלי", ושמע העני ואמר: "מה שאמר זה עלי"], הדין כן כמו בקרבנות, ולא כתנא קמא שחילק אף בזה בין ערכין לקרבנות.
והטעם: וכי מפני מה הדין בערכין הוא שעני שהעריך את העשיר, שאמר העני על העשיר "ערכך עלי", נותן ערך עני ולא ערך עשיר, ואילו בקרבנות, כשאמר עני "קרבן מצורע זה [העשיר] עלי" מביא העני קרבן עשיר? מפני שאינו דומה לקרבנות. שאין העשיר שאותו העריך העני חייב בעצמו כלום, ועל כן אין כוונת העני במה שאמר לעשיר "ערכך עלי", אלא שיהיה לפי מדת שנותיו של העשיר שפחותות או יתירות על שנותיו שלו, וכיון שלא פירש כלום, ורק קיבל על עצמו ערך מדת שנותיו של העשיר, הרי דין ה"ערך" שנידון בהשג יד. מה שאין כן בקרבנות, שהרי המצורע עצמו חייב בהם, וזה שנודר להביא קרבן כמוהו הרי הוא כאילו מפרש שיביא מה שחייב בו המצורע העשיר, ועל כן מביא קרבן עשיר, אף שהנודר הוא עני.
וכיון שזה עיקר טעם החילוק, אין לך לחלק אלא באופן הראשון שאמרנו, שאם אמר העני על העשיר: "ערכך עלי", רק באופן זה הוא שנותן העני ערך עני. אבל באופן השני: בעשיר שאמר: "ערכי עלי", ושמע עני ואמר: "מה שאמר (2) זה עלי" - נותן העני ערך עשיר (3). שבאופן הזה חייב העשיר אף הוא - שהרי העריך את עצמו - ודומה לקרבנות, ועל כן דינו כקרבנות.
גמרא:
והוינן בלשון המשנה שנקטה השג יד ב"נודר": והרי דין השג יד במעריך הוא ולא בנודר. שהנודר הוא מי שאמר: "דמי עלי", שאינו נידון בהשג יד אלא צריך ליתן את הכל כשיוכל לתת, אף על פי שעכשיו אין ידו משגת. ואם כן היה לו לתנא לומר את דין השג יד במעריך?!
ומשנינן: מה שנקט התנא בלשון "נודר", זה כדכתיב בתורה לשון זה לענין ערכין בדין השג יד. וכך כתוב: על פי אשר תשיג יד "הנודר" יעריכנו הכהן.
ותו מתמהינן אלישנא דמתניתין: וכי "השנים - בנידר" הן תלויות? והרי חילוק השנים ב"נערך" הוא ולא ב"נידר", שהאומר "דמי פלוני עלי" אין הוא נידון לפי מדת השנים של אותו פלוני אלא כפי שוויו של אותו פלוני להיות נמכר בשוק. ואם כן היה לתנא לשנות: "והשנים - בנערך"?!
ומשנינן: איידי דאמר התנא: השג יד ב"נודר" וכמו שפירשנו, אמר נמי: "השנים - בנידר".
שנינו במשנה: השג יד בנודר כיצד? עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני.
מאי טעמא? דאמר קרא: אשר תשיג יד ה"נודר" - בנודר תלה רחמנא ולא בנערך! [ונכלל בזה גם האופן השני שבמשנה, בנודר שאמר "מה שאמר זה עלי", שזהו גם נודר - עפ"י ראב"ד בתו"כ, ועיין תוס'].
שנינו במשנה: אבל בקרבנות אינו כן, הרי שאמר: "קרבנו של מצורע זה עלי", היה מצורע עני מביא קרבן עני! ותמהינן על זה שמשמע לפי פשוטו, שכשהמצורע עני מביא המדיר קרבן עני אף שהוא עשיר: וכי אף על גב דמדירו [היינו הנודר] עשיר הוא מביא קרבן עני?! והרי אין הדין (4) כן. שהרי: "ואם דל הוא" [מביא הקרבן - רבינו גרשום] אמר רחמנא שיביא קרבן עני, ולא דל הוא זה שמביא את הקרבן, שהרי המדיר העשיר הוא זה שמביא את הקרבן.
ומשנינן: אמר רבי יצחק: אין כוונת המשנה לומר שבקרבנות דנים בהישג יד רק לפי הישג ידו של מצורע, ואם אין יד המצורע משגת מביא מדירו קרבן עני אף שידו של המדיר משגת להביא קרבן עשיר! אלא: זה ששנינו במשנה שאם היה המצורע עני מביא המדיר קרבן עני, מדובר כשהיה אף מדירו (5) עני. ובאופן זה מחלקת המשנה בין אם היה גם המצורע עצמו עני, לבין אם היה המצורע עשיר.
ומקשינן: אפילו הכי מנא לן שיביא המדיר קרבן עני כשהוא עני [ואף שגם המצורע עני]? ודילמא עליה דידיה על המצורע, כשהוא עצמו מביא את קרבנותיו חס רחמנא [חמלה התורה] שאם דל הוא יביא קרבן עני, אבל אמדירו כשהוא עני לא חס רחמנא, ויביא קרבן עשיר אף שעני הוא? דהכתיב: ואם דל "הוא", כלומר: הוא, המצורע עצמו אם הוא דל, יביא קרבן עני, אבל לא מדירו [רבינו גרשום].
ומשנינן: אמר רב אדא בר אהבה: "ואם דל הוא ואין ידו משגת" כתוב, ולא היה צריך לכתוב "ואין ידו משגת", שהרי כבר כתוב "ואם דל הוא" [רבינו גרשום], והפסוק המיותר בא כדי לרבות את הנודר [המדיר], שאם אין ידו משגת, יביא קרבן עני [כשאף המצורע עני!].
ועכשיו מקשים על תירוצו של רבי יצחק, שאמר, שזה ששנינו במשנה: "אבל בקרבנות אינו כן וכו' היה מצורע עני מביא קרבן עני", מדובר רק כשגם מדירו עני: אבל מדירו עשיר והמצורע עני הכי נמי דמייתי בעשירות?! אם כן, מאי "אבל בקרבנות אינו כן"?! והרי התנא בא לחלק בין ערכין התלויים בנודר, לקרבנות התלויים במצורע, ואם הדוגמא שנתן התנא "היה מצורע עני מביא קרבן עני", מדובר כשגם מדירו עני, אין דוגמא זו חלוקה מערכין, שאף בערכין הדין כך, שאם היה הנודר עני מביא ערך עני.
דף יז:
ומשנינן: מה שאמר התנא: אבל בקרבנות "אינו כן", לא הולך על שתי הדוגמאות ששנה התנא במצורע: א. "היה מצורע עני, מביא קרבן עני". ב. "היה מצורע עשיר מביא קרבן עשיר", אלא (חדא אמצורע עני ומדירו עני וחדא למעוטי - רש"י לא גרס כן)
אחדא: אמצורע עשיר ומדירו עני, שהיא הדוגמא השניה, ולהשמיענו: שבקרבנות אף כשמדירו עני מביא קרבן עשיר. ודוגמא זו חלוקה מערכין, שבערכין כיון שהמעריך עני דנים אותו בהשג יד ומביא רק ערך עני, אבל בדוגמה הראשונה שוים ערכין וקרבנות.
והחידוש בדין זה שאם היה מצורע עשיר ומדירו עני מביא קרבן עשיר: סלקא דעתך אמינא שיביא המדיר קרבן עני כיון שהוא עני, שהואיל ואיתרבי המדיר לדון בו הישג יד, וחסה התורה עליו להביא קרבן עני כשהוא עני והמצורע עני, וכמו שדרשנו לעיל מ"ואין ידו משגת", איתרבי המדיר לדונו בהישג יד גם כשהמצורע עשיר! קא משמע לן שלא נתרבה המדיר לדונו בהשג יד, אלא כשהמצורע אף הוא עני, ולא כשהמצורע עשיר.
וטעמא: כדתניא: לפי שמצינו בערכין, שעני שהעריך את העשיר, כגון שאמר העשיר "ערכי עלי", ושמע העני ואמר: "מה שאמר זה עלי" נותן ערך עני, יכול אף זה שאמר: "קרבנו של מצורע זה עלי", יהיה הדין כן, שיביא המדיר העני קרבן עני, אף שהמצורע עשיר (6)? תלמוד לומר: אם דל "הוא", למעוטי מדיר [רבינו גרשום].
ומקשינן: ולרבי, כלומר: אמנם לרבנן צריך את הדרשה "הוא" למעט מדיר עני ומצורע עשיר, וללמד: שיביא המדיר קרבן עשיר, כיון שסוברים שבערכין כשאמר העשיר: "ערכי עלי", ואמר העני: "מה שאמר זה עלי" מביא העני ערך עני, והייתי אומר שאף במצורע כן, על כן צריך "הוא" למעט. אך לרבי דאמר: אומר אני אף בערכין כן הדין, בעשיר שאמר: "ערכי עלי" ואמר העני: "מה שאמר זה עלי" מביא העני ערך עשיר, אלמא שבמקום שהראשון [העשיר] גם חייב, בתר חיובא דגברא הראשון אזלינן, ונותן העני כחיובו של ראשון, והא - כלומר: ואם כן - לא צריכא קרא במצורע למעוטי שנלך אחרי חיובו של הראשון [המצורע] שהרי אף בערכין הדין כך, ואם כן יקשה לרבי "הוא" הכתוב במצורע למעוטי מאי?!
ומשנינן: שלרבי, בא "הוא" למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר, שלא נדמהו לערכין באופן דומה לזה, דהיינו כשאמר העני: "ערכי עלי", ואמר העשיר: "מה שאמר זה עלי", וסלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבי שבערכין בתר חיובא דגברא הראשון אזלינן, [וכמו שמבואר במשנה, שאם אמר עני על עשיר שהעריך עצמו ונתחייב: "מה שאמר זה עלי", חייב העני ערך עשיר כחיובו של ראשון. ובכלל זה, עשיר שאמר כן על עני שהעריך עצמו ונתחייב, חייב השני רק כחיובו של ראשון, ונותן ערך עני], ואם כן הכא נמי במצורע ניזול בתר חיובא דגברא ונאמר ויביא המדיר העשיר, קרבן עני, כחיובו של המצורע, קא משמע לן מהפסוק "הוא", שבמצורע מביא המדיר קרבן עשיר, כיון שהוא עצמו עשיר. אבל לרבנן לא צריך פסוק לזה, כיון שלדעתם גם בערכין הולכים אחרי הנודר ולא אחרי החיוב של הראשון (7).
מתניתין:
היה המעריך עני בשעה שהעריך [זבח תודה בדעת רש"י], והעשיר קודם (8) נתינה, או שהיה עשיר בשעה שהעריך, והעני קודם נתינה נותן ערך עשיר. רבי יהודה אומר: אפילו אם היה המעריך עני בשעה שהעריך, והעשיר, וחזר והעני עד שעת נתינה, נותן ערך עשיר, כיון שלא היה עני מתחלתו ועד סופו.
אבל בקרבנות שיש בהם חילוק בין קרבן עשיר לקרבן עני אינו כן! שאם היה מצורע עשיר והעני, או עני והעשיר הכל הולך אחר שעת הבאת (9) קרבנותיו. [ולקמן בברייתא שבגמרא מתבאר, באיזה קרבנות הדבר תלוי].
אפילו מת אביו של מעריך, והניח לו ריבוא (דינרים), או ספינתו של מעריך בים, ובאה לו ברבואות [ועליה סחורה ברבואות דינרים], אין להקדש בה כלום, [כך פשוטו, ואינו מובן טעם הדין, ומתבאר בגמרא].
גמרא:
כתיב בפרשת ערכין: "ואם מך הוא מערכך [שאין ידו משגת ליתן את הערך הזה שקצבה תורה] והעמידו [לנערך] לפני הכהן והעריך אתו הכהן על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן".
ומפסוק זה דורשים את הדינים שנאמרו במשנה: עני והעשיר, נותן ערך עשיר, מהכתוב: אשר תשיג "יד" הנודר, שמשמע ששעת נתינת יד קובעת - רבינו גרשום, והרי ידו משגת בשעת נתינה.
ואת הדין השני שבמשנה: עשיר והעני נותן ערך עשיר, מהכתוב: על פי אשר תשיג יד "הנודר", שמשמע שהולכים אחרי שעת הנדר.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר.
מאי טעמא דרבי יהודה? אמר קרא: ואם "מך הוא" מערכך וגו' על פי אשר תשיג וגו', ודורשים: עד "שיהא במכותו" [בעניותו] מתחלתו בשעת הנדר ועד סופו בשעת נתינה, אז יביא כאשר תשיג ידו, ללמד: שאם העשיר בינתיים נותן כל ערכו.
ומקשינן: אלא מעתה שדורשים "מך הוא" שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו, זה שכתוב בפרשת המצורע, בקרבנות שמביא המצורע ביום השמיני לטהרתו: ואם "דל הוא" ואין ידו משגת, מביא קרבן עני, הכי נמי נימא דאינו מביא קרבן עני, אלא עד "שיהא בדלותו" מתחלתו [משעה שהתחיל להביא קרבנותיו. או הכוונה משעה שנתחייב להביא קרבנותיו] ועד סופו, כשהביא קרבנו קרבן עני?!
והתנן לא כן: מצורע שהביא מקצת קרבנותיו שעליו להביא [שהם: אשם, חטאת בהמה ועולת בהמה לעשיר וחטאת עוף ועולת עוף לעני, ומנחה ולוג שמן], כשהיה עני, והעשיר קודם שהביא קרבנותיו כעני, או שהיה עשיר בתחלת הבאת קרבנותיו, והעני קודם שהביא כל קרבנותיו כעשיר, הכל הולך אחר הבאת החטאת (10) (11), שאם היה עשיר כשהביא חטאתו, והביאה מן הבהמה, מביא גם את עולתו בהמה, כעשיר, ואף שהעני בין החטאת לעולה. ואם בשעת הבאת חטאתו היה עני, והביאה מן העוף, כעני, אף את עולתו יביא מן העוף, אף שהעשיר בין חטאת לעולה, דברי רבי שמעון.
רבי יהודה אומר: הכל הולך אחר הבאת האשם, שאם הביא אשמו כשהוא עני יביא חטאתו ועולתו מן העוף כעני, ואם היה עשיר בשעת הבאת אשמו, יביא חטאתו ועולתו מן הבהמה, כעשיר.
ותניא עוד שיטה שלישית: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין העניות והעשירות לענין הבאת קרבנותיו נקבעים לפי מה שהוא בשעת הבאת קרבנות, אלא הכל הולך אחר שעת הזאה של צפרים חיות שמביא המצורע קודם תגלחת הראשונה של מצורע [קודם שסופר שבעת ימים], שאם בשעה שהזו עליו הוי עני, מביא קרבן עני! ואם היה עשיר בשעה שהזו עליו, מביא קרבן עשיר!
ומעתה קשה, שמוכח שלא דורשים ואם "דל הוא", שיהא בדלותו מתחלתו ועד סופו, ואף שבמקצתו (12) היה עשיר, מביא קרבן עני. ואילו לגבי ערכין דרשנו: ואם "מך הוא". עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו?
ומשנינן: לגבי מצורע גזירת הכתוב היא, שלא צריך מתחלתו ועד סופו, דהא אתמר עלה, אמר רב יהודה אמר רב: ושלשתן [רבי שמעון שהולך אחרי חטאת, ורבי יהודה שהולך אחרי אשם, ורבי אליעזר בן יעקב שהולך אחרי צפרים] מקרא אחד דרשו - ולמדו את שיטתם, שכתוב בפרשת מצורע אחרי דיני קרבן מצורע עני: "זאת תורת נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו".
רבי שמעון סבר: כיון שכתוב: "וכפר הכהן על המטהר לפני ד'. זאת תורת נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו", וסמך הכתוב "וכפר הכהן" ל"זאת תורת וגו' אשר לא תשיג וגו'", ללמד בא: שיביא הקרבן האמור לעיל, מצורע אשר לא תשיג ידו "בשעת כפרה", והכל הולך אחר דבר המכפר (13), על חטא - רבינו גרשום ומאי ניהו? חטאת! שבעוון ח' דברים הנגעים באין, וחטאת מכפרת. - רבינו גרשום, ע"ש. [נתבאר עפ"י רש"י כאן, אבל בנדה ע. וכריתות ט: פירש רש"י באופן אחר, ע"ש].
ורבי יהודה סבר: כיון שכתוב: אשר לא תשיג ידו "בטהרתו" ללמד בא: שאשר לא תשיג ידו "בשעת טהרה" תהא לו תורת עניות, ושעת טהרה, משמע: דבר המכשיר, ומאי ניהו? אשם! שטהרה זהו אשם, המכשירו לבא במקדש ולאכול בקדשים [שהיה אסור המצורע בהם], שמדם האשם נותן הכהן על בהונות ותנוך אזנו של מצורע.
ורבי אליעזר בן יעקב סבר: ששעת טהרה שתלה הכתוב בו, משמע: דבר הגורם לו טהרה, ומאי ניהו? צפרים! שכל זמן שאינו מביא צפרים אינו יכול לגלח.
ומקשינן: ואלא מכיון שלא דורשים "הוא" ללמד, שיהא בדלותו מתחלתו ועד סופו, ואם דל "הוא" למה לי?
ומשנינן: שבא ללמד לרבי [שבמשנה הקודמת]: כדאית ליה [כפי שנתבאר לעיל בגמרא], שבא "הוא" למעט מצורע עני, ומדירו - שאמר: "קרבנות מצורע זה עלי"
- עשיר, שאין מביא המדיר קרבן מצורע עני, אלא קרבן מצורע עשיר.
ולרבנן [שבמשנה הקודמת]: כדאית להו [כפי שנתבאר לעיל בגמרא], שבא "הוא" למעט מצורע עשיר ומדירו עני, שלא נפטר המדיר בקרבן מצורע עני, אלא מביא קרבן עשיר.
עוד מקשים על זה שדורשים מ"מך הוא", שיהא כך מתחלתו ועד סופו: אלא מעתה, זה שכתוב לגבי עדות: "והוא עד" או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו, האם גם שם נדרוש עד שיהא כשר לעדות מתחלתו בשעת ראית העדות ועד סופו בשעת הגדת העדות, ויפסל לעדות מי שהיה כשר לעדות בשעת ראיה ובשעת הגדה, ובין זה לזה פסול היה [כגון שנתקרב לבעל דין בינתיים, ואחר כן נתרחק]?!
וכי תימא אין הכי נמי שפסול הוא לעדות! והא תניא שכשר הוא: היה יודע לו [לבעל דין] בעדות שראה את העדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו [שפסול הוא לעדות מטעם קרוב], או שהיה פקח בשעת ראית העדות ונתחרש מחמת חולי, והוא שוטה [רשב"ם ב"ב קכח.], או שהיה פתוח שעיניו פקוחות ורואה יפה [שם], ונסתמא ונפסל לעדות שצריך: והוא עד "או ראה", או שהיה שפוי, ונשתטה, הרי זה פסול לעדות, כיון שבשעת הגדה פסול הוא.
אבל היה יודע לו עדות על ידי שראה את העדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה בינתיים חתנו של בעל דין,
דף יח.
ואחר כך קודם הגדת העדות מתה בתו של בעל דין ואשתו של העד, ובשעת הגדת העדות רחוק הוא, או שהיה פקח בשעת ראיה, ונתחרש בינתיים, וחזר קודם הגדה ונתפקח, או שהיה פתוח ונסתמא, ואחר כך נתפתח, או שהיה שפוי, ונשתטה, וחזר ונשתפה, כשר להעיד. זה הכלל: כל שתחלתו (14) בשעת ראיה וסופו בשעת הגדה בכשרות - כשר!
הרי מוכח מהסיפא של הברייתא, שלא דורשים "והוא עד" שיהא כשר מתחלתו ועד סופו, ואילו בערכין דרשנו "ואם מך הוא" שיהיה במכותו מתחלתו ועד סופו?
ומשנינן: שאני התם לגבי עדות, דאמר קרא: והוא עד "או ראה" או ידע "אם לא יגיד" [עדותו בבית דין] ונשא עוונו, בראיה והגדה תלא רחמנא מילתא בלבד, שיהא ראוי בשעת ראיה ובשעת הגדה, אף על גב שנפסל בינתיים - רבינו גרשום, והא איכא!
ומקשינן: ואלא מעתה שלא דורשים "והוא עד" שיהא כשר לעדות מתחלתו ועד סופו, "והוא" עד למה לי?
ומשנינן: כתוב: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד [שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו עדות שיעיד לו] או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו. והביא את אשמו לד' וגו'". ובא "והוא עד" לכדתניא: ראה הבעל דין שנצרך לעדות, סיאה [סיעה] של בני אדם [קבוצת אנשים] עומדין, ועידיו שיודעים וראויים להעיד לו ביניהן, ואמר לכולם כאחד: משביעני עליכם, אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני! יכול יהו חייבין בקרבן, תלמוד לומר: ושמעה קול אלה "והוא עד", עד שישמע העד ביחוד קול אלה, ולא שישתפנו עם אחרים - רבינו גרשום, והרי כשהשביע את כל הסיעה לא ייחד עדיו.
יכול אפילו אמר הבעל דין המשביע: כל מי שיודע עדות אני משביע! ואמר כן לכל הסיעה, לא יהא חייב? תלמוד לומר: "והוא עד", והרי כשהשביע רק את מי שיודע עדות ייחד עדיו שהרי לא השביע אלא את עדיו! [ובשבועות לב. הגירסא: "יכול אפילו אמר: כל העומדים כאן, תלמוד לומר וכו', " וראה פירוש רש"י שם].
שנינו במשנה: (אבל בקרבנות אינו כן) אפילו מת אביו והניח לו ריבוא או ספינתו בים ובאה לו בריבואות, אין להקדש בה כלום [עפ"י לקוטי הלכות].
ותמהינן: "אביו מת והניח לו ריבוא" למה אמרת שאין להקדש בה כלום, ומשמע לפי פשוטו שאף שירש ריבוא נותן המעריך כפי הישג ידו בלא ריבוא זה, והרי עשיר הוא?!
ומשנינן: אמר רבי אבהו, אימא [כך תשנה]: "אפילו [אם היה] מת אביו [היה] מניח לו ריבוא", שאביו עשיר, ועתיד הוא להניח למעריך ירושת ריבוא, אין להקדש בה כלום, כיון שעדיין לא ירש כלום.
ותמהינן: אם כך תשנה, פשיטא?!
ומשנינן: המשנה מדברת כשהיה אביו כבר גוסס בשעה שהכהן מעריכו (15). וחידוש הוא: שמהו דתימא כיון שרוב גוססין למיתה, נחשיב אותו עשיר כבר מעכשיו, או יש לפרש שנמתין לו עד שימות מורישנו - עפ"י זבח תודה, קא משמע לן, שלא!
עוד מקשים על מה שנאמר במשנה "או ספינתו בים ובאה לו בריבואות, אין להקדש בה כלום"! ומשמע לפי פשוטו, שספינתו של מעריך טעונה סחורה שלו, בריבואות, ואם כן מדוע אין להקדש בה כלום, ואינו נותן אלא כפי אשר תשיג ידו בלא ריבואות אלו, והלא עשיר הוא?!
ומשנינן: אין כוונת המשנה שהיתה ספינתו טעונה סחורה שלו, בריבואות, אלא מדובר: כשהיתה הספינה מוחכרת ומושכרת [או מושכרת] ביד אחרים, "ובאה לו בריבואות", הכוונה: שקצבו את שכר החכירה או השכירות בריבואות.
ומקשינן: והאיכא שכירות ריבואות, שצריך השוכר לשלם למעריך, ונחשבנו עשיר משום חוב השכירות?
ומשנינן: אף שכבר התחייב השוכר בעיקר חוב השכירות בכל רגע ורגע שמשתמש בה מכל מקום, שכירות אינה משתלמת (16) למשכיר אלא לבסוף זמן השכירות, ועל כן עכשיו עדיין עני הוא. [תירוץ הגמ' בספינה, נתבאר על פי הזבח תודה. אבל עיין בלחם משנה פ"ג מנחלות ה"א, ובספר הפלאה שבערכין].
ומקשינן: ותיפוק ליה שעשיר הוא, משום ספינה (17) עצמה, שהיא של המעריך?
ומשנינן: הדין של ספינה שייך למבואר לקמן בפרק שום היתומים, שמשאירים לחייבי ערכין כשבא הגזבר למשכנו כדי חייו, וכלי אומנותו כגון מעצד ומגירה לחרש עצים. והא מני המשנה כאן שאין מביאים את הספינה בחשבון רבי אליעזר היא, דתנן שם במשנה: רבי אליעזר אומר, שאף אם היה איכר, נותן [משאיר] לו הגיזבר למעריך (18) צמדו [צמד בקר], וחמר, נותן לו חמורו, שהם כלי אומנותו, והוא הדין שלדעת רבי אליעזר נותן לו את ספינתו שמשכירה לאחרים. אבל לחכמים שם שחולקים וסוברים שצמד בקר וחמור לא משאירים לו, ומשום שהם נכסים ולא כלי אומנות, הוא הדין שספינה לא משאירים לו.
מתניתין:
זה שאמרנו בתחילת הפרק ש"השנים שחילקה תורה בערכין בנידר" הם תלויים ולא במעריך, כיצד: ילד [צעיר] מבן עשרים ועד בן ששים, שערכו שקצבה לו תורה חמשים שקלים, שהעריך את הזקן מבן ששים, נותן ערך זקן שהוא חמשה עשר שקל, ואין אומרים שיתן הילד שהעריך, ערך ילד, שבנידר תלוי הדבר. וזקן שהעריך את הילד נותן ערך ילד, ולא ערך זקן, שבנידר תלוי הדבר.
זה שאמרנו בתחילת הפרק: "הערכין בנערך" הם תלויים, ולא במעריך, כיצד: איש שערכו שקצבה לו תורה גדול משל אשה, שהעריך את האשה נותן ערך אשה. ואשה שהעריכה את האיש, נותנת ערך איש. שזה שחילקה התורה בקיצבת הערכין בין איש לאשה, בנערך תלוי הדבר.
זה שאמרנו בתחילת הפרק: "והערך שקצבה תורה לפי הגיל בזמן הערך" הוא נקבע, ולא בזמן הנתינה, כיצד: העריכו כשהיה הנערך פחות מבן חמש שערכו לזכר חמשה שקלים, ונעשה לפני הנתינה יתר על בן חמש, שערכו לזכר עשרים שקלים. או שהעריכו כשהיה פחות מבן עשרים שערכו עשרים שקלים, ונעשה עד שעת נתינה יתר על בן עשרים, שערכו חמשים שקלים, נותן כזמן הערך ולא כזמן הנתינה.
גמרא:
תנו רבנן: כתוב "איש כי יפלא נדר בערכך נפשות לד'", "נדר" היינו דמים, שאמר: "דמי עלי", "בערכך" היינו ערכין, שאמר: "ערך פלוני עלי", אתה הקשתה [לעיל בפרק ראשון] דמים לערכין, [למדת ממה שהוקשו בתורה דמים וערכין, שיהיה בדמים אותו דין הכתוב בערכין], לענין שני דברים:
א. מרגלית לקלים, שהולכין בשומת ערך מרגלית אחר המקח הקל [הזול] - [מוצל מאש], ולא אחר מקח היוקר.
והיוצא מזה לערכין: שעני שהעריך את עצמו, ובא כהן להעריכו אם השיגה ידו כדי ערכו, ויש לו מרגלית ששוה בכפרו שלשים סלעים בלבד, ואין לו כדי ערכו שהוא חמשים סלעים, אין אומרים: אם משהים אותה עד שיעלוה לכרך שיש שם עשירים והם יקנוה בחמשים סלעים הילכך חמשים סלעים יש לו, ויתן ערך שלם! אין אומרים כך, ואין להקדש אלא מקומו ושעתו, ולמדים זאת מהכתוב [בחוקותי כז - כג]: ונתן את הערכך "ביום ההוא".
ולמדים מזה לדמים: שאם אמר: "דמי מרגלית זו עלי", אין שמים אותה לפי מכר הכרכים הגבוה, אלא לפי מכר אותה שעה ואותו מקום.
ב. ולידון בכבודו, שנידון כולו אחר אבר אחד שכבודו תלוי בו - רש"י לעיל ד:, כלומר: אבר שהנשמה תלויה בו.
והיוצא מזה לערכין: שהאומר: "ערך ראשי [שהוא דבר שהנשמה תלויה בו, וכן שאר אברים שהנשמה תלויה בהם] עלי" נותן ערך שלם, ולמדים זאת מהכתוב לגבי ערכין: איש כי יפלא נדר "בערכך נפשות" ומשמע שהולכים אחרי נפש.
ולמדים מזה לדמים: שהאומר "דמי ראשי [או שאר אברים שהנשמה תלויה בהם] עלי" נותן דמי כולו [רש"י לעיל ד:] כמו שהוא נמכר בשוק.
יכול שאף נקיש ערכין לדמים [נלמד בהיקש הזה, שיהיה בערכין אותו דין שכתוב בדמים, ונאמר:] שיתן בערכין כפי גילו בשעת נתינה, כשם שבדמים אם אמר "דמי עלי" שמים את הדמים לפי שעת הנתינה ולא לפי שעת הנדר, [ובדמים פשוט שנותן כשעת הנתינה ולא כשעת הנדר, שהרי כעבד הנמכר בשוק שמים אותו, ואם אמר "דמי עלי" ובניסן בא לבית דין, מי יודע כמה היה שוה בשעת (19) הנדר (20), ושעת נתינה היינו השעה שהוא בא לבית דין (21)]?
תלמוד לומר: "כערכך יקום" [בפרשת מקדיש שדה אחוזה, ואם אינו ענין למקדיש שדה אחוזה תנהו ענין לערכין - תויו"ט], ומשמע שהערכין כשעת הערך, [שאם העריך עצמו בן ששים ונעשה יותר על ששים נותן ערך של גדול, ולא של זקן], ללמד: שאינו נותן אלא כזמן הערך.
מתניתין:
כתוב בפרשת ערכין [בחוקותי כ"ז] "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לד'.
והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל וגו'.
ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים וגו'.
ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים וגו'.
ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל וגו'.
ולמדו חז"ל ממה שנאמר: מבן ששים שנה "ומעלה", שאין אנו דנים את הנערך כזקן יותר מבן ששים אלא כששלמה שנת הששים ללידתו, אבל בשנת הששים עצמה הרי הוא נידון כפחות מבן ששים.
וממה שלימדתנו תורה בשנת ששים, אנו למדים [עפ"י רש"י בכורות מט. וזבח תודה כאן]:
שאף יום שלשים (22) כלמטה הימנה, ואם אמר: "ערך פלוני קטן עלי", ואותו קטן היה באותו יום בן ל' יום, דינו כמעריך מי שהוא פחות מבן חדש, ולא אמר כלום.
שנת חמש עצמה [שלאחריה ערכו גדול משל קטן פחות מבן חמש], ושנת עשרים עצמה [שלאחריה ערכו גדול משל ילד פחות מבן עשרים], כלמטה הימנו הם נידונים, שהמעריך את מי שהוא בשנים אלו עצמן, כאילו העריך את מי שהוא פחות משנים אלו.
שנאמר: ואם מבן ששים שנה "ומעלה" וגו' והיה ערכך חמשה עשר שקל, ומשמע ששלמה שנת ששים, ואז הוא נידון כזקן ליתן רק חמשה עשר שקל, אבל בשנת ששים, נידון כילד. הרי אנו למדים בכולן משנת ששים! מה שנת ששים כלמטה הימנו, אף שנת חמש ושנת עשרים, כלמטה הימנו.
ומתמה אנפשיה: הן, כלומר: וכי כך הוא שנוכל ללמוד לאלו, מבן ששים?! והרי יש לחלק שנת חמש ושנת עשרים, משנת ששים: אם (עשה) עשינו [רש"י] שנת ששים כלמטה ממנה לדון בו כפחות מבן ששים, להחמיר ולתת יותר [שהרי ערך אדם פחות מבן ששים, גדול משל זקן], נעשה אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה, לדון בשנים אלו להקל ולתת פחות?! [שהרי ערך הפחות מבן חמש, קטן משל יותר מבן חמש, וערך פחות מבן עשרים, קטן משל יותר מבן עשרים]
ומפרש: תלמוד לומר: כתוב כאן: ועד בן עשרים "שנה", וכתוב כאן: ועד בן ששים "שנה", לגזירה שוה: מה שנה האמורה בשנת ששים כלמטה, אף שנה האמורה בשנת חמש ובשנת עשרים, כלמטה ממנה.
רבי אליעזר אומר: לעולם דינו כלמטה בין בבן ששים בין בבן עשרים ובין בבן חמש, עד שיהו יתירות ימיו על השנים [ששים, עשרים, חמש] בחודש ויום אחד! שתשלם כל השנה, ועוד חודש, ויום אחד [שכבר נכנס בה חודש האחר רש"י לקמן], משנה האחרת.
גמרא:
ומפרשינן: ה"שנה שנה" האמור במשנתנו שאנו למדים אותו בגזירה שוה מופנה הוא, שאינו צריך לגופו, אלא ללמוד בגזירה שוה! דאי לא מופנה, הרי הכלל הוא שאם אפשר לפרוך פירכא על הגזירה שוה - פורכים, וכאן גם איכא למיפרך על הגזירה שוה כדפרכינן במשנה [כשבאנו ללמוד זה מזה, במה מצינו]: שאין ללמוד שנת חמש ושנת עשרים משנת ששים, שבשנת ששים החמירה התורה ליתן יותר, ואין ללמוד להקל שיהיו שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהם, ויתנו פחות! וכן הדבר שמופנה הוא, ש"שנה" "שנה" יתירי כתיבי, שהיה לתורה לכתוב: "ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים", ולא לכתוב "שנה", והיינו יודעים שעשרים אלו "בשנים" דיבר הכתוב כמו חמש "שנים". וכן היה יכול לכתוב "והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים", ולא לכתוב "שנה".
ומקשינן: לימא מתניתין שהוצרכה לדרשה ללמד שתהיה שנת עשרים כלמטה דלא כרבי, דאי מתניתין כרבי, האמר: "עד ועד בכלל", וכיון שכתוב: ואם מבן חמש שנים "ועד" בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים, ממילא יודעים ששנת עשרים עצמה בכלל, ודינה כלמטה מבן עשרים. וכן לא צריך פסוק לשנת ששים, שכתוב: "ועד" בן ששים שנה, ובשנת חמש, שכתוב: "ועד" בן חמש שנים.
דתניא, שסובר רבי "עד ועד בכלל: כתוב: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון (ו) עד יום השביעי", יכול "מיום הראשון" שאמרה תורה שיהא האוכל חמץ בכרת [תוס'], ולא ראשון עצמו בכלל חיוב כרת, וכן מה שאמרה תורה "עד יום השביעי" ולא שביעי בכלל חיוב כרת, שהרי כתוב "מיום" הראשון, וכתוב "עד" יום השביעי,
דף יח:
ומשמע לפרש שאין הם עצמם בכלל כענין שנאמר: ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע "מראשו [של אדם] ועד רגליו" לכל מראה עיני הכהן. וראה הכהן וגו' וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור הוא, ושם הכוונה, "מראשו" ולא ראשו בכלל שאף אם לא פרחה הצרעת בראשו, טהור הוא, "ועד רגליו" ולא רגליו בכלל, וכיון שכך, נאמר כך גם לגבי כרת הנאמר בחמץ? תלמוד לומר: "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות", הרי ראשון בכלל, "עד יום האחד ועשרים לחודש בערב" הרי שביעי בכלל. "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה וגו'", הרי שבכל האמור לעיל חייב אף כרת - תוס'.
רבי אומר: אינו צריך לרבות ראשון ושביעי מפסוק אחר, כי "ראשון" וראשון בכלל, ככתוב "מיום" הראשון, "שביעי" ושביעי בכלל, ככתוב "עד" יום השביעי, ומשמע שאף אלו עצמם בכלל.
ואם כן משמע שהמשנה לא כרבי, כי לרבי שנת עשרים עצמה, בכלל "ועד" בן עשרים שנה.
ודחינן: אפילו תימא שהמשנה היא כרבי גם צריך פסוק ללמד שהשנים עצמן כלמטה, ואי אפשר ללמוד זאת מ"ועד". ומשום ששקולי משקלי קראי [שקולים הם דרשות המקראות], ואין להכריע מהם אם השנה עצמה כלמטה היא, או כלמעלה. מכדי כתיב: "מבן חודש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים", ואם כן, אם היה כתוב רק: "ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים" ולא היה כתוב "ואם מבן חמש שנים" [ועד בן עשרים וגו'], היינו יודעים שמבן חמש שנים משתנה ערכו לעשרים שקלים, תו "ואם מבן חמש שנים" [ועד בן עשרים וגו'] למה לי?! וכיון שכך יש ללמוד ממה שכתבה התורה "ואם מבן חמש שנים", ששנת חמש עצמה כלמעלה "מבן חמש" - וחמש בכלל, [לרבי, כמו ש"מיום הראשון" ראשון בכלל], ומאידך, ממה שכתוב "ועד" בן חמש, יש ללמוד ששנת חמש עצמה כלמטה, כי "עד ועד בכלל" [לרבי], הילכך נמצא שאישתקלו להו המדרשות אם כלמטה אם כלמעלה, ולכן צריך אף לרבי גזירה שוה שיהיו שנת חמש, עשרים וששים כלמטה.
אמר מר: "יכול ראשון ולא ראשון בכלל וכו' כענין שנאמר "מראשו ועד רגליו", "ראשו" ולא ראשו בכלל, "רגליו" ולא רגליו בכלל.
ותמהינן: מנלן שכך הוא, עד שפשוט להם לרבנן ללמוד מכאן [לולא הפסוק] שאף מה שנאמר "מיום הראשון" ולא ראשון בכלל, ו"עד יום השביעי" ולא שביעי בכלל?!
ומפרשינן:
איבעית אימא: בעל כרחך אין "ראשו" בכלל, שהרי שאני סימנים דגופו מסימנים דראשו, [שסימני טומאה בנגע צרעת שבגופו, הם: או שישער בנגע הפך לבן", או שפשתה הצרעת כשהסגירו הכהן. וסימני טומאה שבראש שהוא מקום שיער, הם: או "שנהפך השיער לצהוב", או שפשתה הצרעת כשהסגירו הכהן], ועל כן אי אפשר שתהיה כוונת התורה שיהיה הראש בכלל, ויהיה נצרך שתפרח הצרעת שבגוף - אף בראש, כדי לטהרו, וכיון שראשו אינו בכלל, אף רגליו אינם בכלל.
איבעית אימא: מכאן פשוט לנו שאין ראשו ורגליו בכלל, מכיון שכתוב: מראשו ועד רגליו "לכל מראה עיני הכהן", ואין הכהן יכול לראות בראש מפני השער, וברגליו בין אצבע (23) לאצבע (24), על כרחנו שאין ראשו ורגליו בכלל.
שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר עד שיהו יתירות על השנים חודש ויום אחד.
תניא: רבי אליעזר אומר: נאמר כאן בפרשת ערכין: ואם מבן ששים שנה "ומעלה", ונאמר להלן [במדבר ג']: פקוד את בני לוי וגו' כל זכר מבן חודש "ומעלה" תפקדם, מה להלן גבי לוויים חודש שכתוב: זה "מבן חודש", ויום אחד ככתוב: מבן חודש "ומעלה", דהיינו שכבר נכנס בחודש האחר, אף כאן מוסיפין על הששים שנה, חודש ויום אחד.
ומקשינן: מנין להוסיף גם חודש מלבד יום אחד, ואימא, כי "ומעלה" התם, מה התם "ומעלה" מוסיף חד יומא, אף כאן נוסיף על השנים מגזירה שוה חד יומא בלבד, וללמד: שצריך שיכנס בשנת הששים ואחת?
ומשנינן: אם כן, שלא בא אלא ללמד שצריך שיכנס בשנת ששים ואחת, גזירה שוה שבאה ללמדנו מלויים מה שלא כתוב כאן, למאי אהני, והלא אף כאן כתוב "ומעלה", ונדע להוסיף יום אחד?! ובעל כרחך, הגזירה שוה באה להוסיף את כל האמור בלויים, דהיינו חודש ומעלה.
תנו רבנן: שנה האמורה בגיל הקדשים, כגון מה שאמרה תורה להביא כבשים בני "שנה" [תוך שנתם], שנה זו היא מעת לעת, דהיינו מיום ומשעה שנולד, ועד אותו יום ואותה שעה בשנה הבאה, ולא הולכים לפי שנת עולם.
וכן שנה האמורה במכירת בתי ערי חומה, [ערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון], שגואל המוכר - אם ירצה - מן הלוקח עד "שנה" למכירתו, ולאחריה נחלט ללוקח, ושוב אין גואל המוכר.
וכן שתי שנים שבגאולת שדה אחוזה (25), שאין המוכר רשאי לגאול עד שתהיה שתי "שנים" ביד הלוקח, ולומדים זאת מהכתוב: במספר "שני" תבואות ימכר לך, ומיעוט רבים שתים.
ושש שנים שביציאת עבד עברי, לחירות, שעובד העבד שש "שנים", ויוצא.
ושנים שבבן ושבבת, השנים האמורות בבן ובת, [ונחלקו לקמן באיזה שנים מדובר].
שנים הנזכרות כולן, הן "שנה" מעת לעת, מיום ומשעה שמתחלת השנה [בכל אחד לפי ענינו], ועד אותו יום ואותה שעה (26) שבשנה הבאה, ולהוציא: שלא הולכים אחרי מנין עולם - מתשרי לתשרי - שאם בא תשרי הראשון, נחשב לו שנה.
ומפרשינן לברייתא:
שנה האמורה בקדשים, מנלן (27) שהיא מעת לעת? אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא: כבש בן "שנתו", ללמד: שנתו שלו, ולא של מנין עולם.
ושנה האמורה בבתי ערי חומה, למדים שהיא מעת לעת, מדכתיב: והיתה גאולתו עד תם שנת "ממכרו", ללמד: שנת ממכרו שלו, ולא שנה למנין עולם.
ושתי שנים שבשדה אחוזה, למדים זאת, דכתיב: "במספר שני תבואות ימכר לך", ומפסוק זה יש ללמוד: שפעמים שאדם [הלוקח] אוכל שלש תבואות בשתי שנים, וכיון שכך מוכרח, ששנה לענין שתי שנים שבשדה אחוזה זה שנה מעת לעת, ולא שנים של מנין עולם.
וכך ביאור הדברים: זה שאמרה תורה שני "תבואות", יתור הוא, שכבר ידענו מ"שני" שצריך שתהיה ביד הלוקח שתי שנים, ויתור זה ללמד בא: שכל התבואות שימצא הלוקח באותן שתי שנים - יאכלם, ואפילו שלש. כגון: אם מכרו לו בניסן מליאה קמה, לא יגאלנה עד שתי שנים בניסן באותו יום, ואם קדם הלוקח, וקצר התבואה שהוציאה השדה בסוף שנה שניה ממכירתו, קודם שימלאו לו שתי שנים בניסן, הרי שאכל שלש תבואות, [שקצר התבואה שבשדה שהיתה מלאה בקנייתו, ועוד ב' תבואות של שתי שנים]. וכיון שכן מוכרח, ששנה, היא מעת לעת ממכירתו, שאילו היינו הולכים אחרי מנין עולם, בתשרי שבשנה השניה למכירתו כבר היה המוכר פודה [שכבר מלאו שתי שנים שבשדה אחוזה], ולא היה הלוקח אוכל אלא שתי תבואות.
ושש שנים שבעבד עברי, למדים שהם שנים מעת לעת ממכירתו, מדכתיב: "שש שנים יעבוד ובשביעית" [יצא לחפשי חנם], ומשמע: זימנין דבשביעית למנין עולם נמי יעבוד, וכגון: שנמכר באמצע שנת עולם, הרי שבתשרי שבסוף השנה הששית [עם השנה שנמכר בה], כבר מלאו לו שש שנים של מנין עולם [שכשהגיע תשרי הראשון שאחר מכירתו, כבר מלאה לו שנה], ואמרה תורה שיוסיף לעבוד בשנה השביעית למנין עולם, עד שימלאו שש שנים מעת לעת.
ובאו עתה לפרש מה שאמרו בברייתא ושבבן ושבבת כולן מעת לעת, למאי הלכתא, כלומר: על איזה שנים שבבן ושבבת מדברת הברייתא?
ומפרשינן: אמר רב גידל אמר רב: דהיינו לערכין, שקצבה תורה הערך לפי שנים בזכר ובנקבה. וללמד: שלא הולכים בשנת חמש [שממנה ומעלה עולה הערך] ועשרים [שממנה ומעלה עולה הערך] וששים [שממנה ומעלה יורד הערך] אחרי מנין עולם, אלא מונים השנים מעת לעת ללידתו.
רב יוסף אמר [משמו של רב - רבינו גרשום]: "שנים שבבן ושבבת" ששנינו, היינו לפרקין דיוצא דופן במסכת נדה, ששנינו שם הרבה שנות בן ובת, וכגון: "בן י"ב שנה נדריו נבדקין [אם יודע לשם מי נדר], ובן י"ג שנה נדריו קיימין". ובבת, "בת י"א שנה נדריה נבדקין, ובת שתים עשרה שנה נדריה קיימין", ועוד. ולענין שנים אלו הוא שאמרנו, שהם מעת לעת.
אמר ליה אביי לרב יוסף שפירש את הברייתא משמו של רב לענין פרקין דיוצא דופן: מי פלגיתו האם חלוקים אתם בדין, ולדעתך שנים של ערכין אינם מעת לעת?
אמר ליה רב יוסף לאביי: לא נחלקנו! אלא אנא אמרי חדא, והוא רב גידל אמר חדא, כלומר: שלענין הפירוש נחלקנו בדעת רב, באיזה שנים מדברת הברייתא, ולא לדינא.
ומסייעינן לה, שאין כאן מחלוקת בדעת רב לדינא: הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך פליגי ומאן דאמר "לערכין" לא אמר [סבר] שאף ליוצא דופן צריך מעת לעת, והאמר רב במסכת נדה: הלכתא בכולה פירקין דיוצא דופן, שהשנים שנאמרו שם הם מעת לעת, הרי שלרב, אף בפירקין דיוצא דופן השנים הן מעת לעת, ולא דוקא לענין ערכין, ולא חולק רב גידל על רב יוסף, והוא הדין שרב יוסף לא חולק על רב גידל.
ומקשינן: שכיון שלא נחלקו לדינא, ואלא למאן דאמר: "לערכין" מדובר בברייתא, מאי טעמא לא אמר ופירש: ליוצא דופן מדברת הברייתא?
ומשנינן: טעמו הוא, משום ש"שנים שבבן ושבבת" שנזכר בברייתא הם דומיא דהנך שנים אחרות שהוזכרו בברייתא, ומה הנך שנים, הם שנים דכתיבא בתורה, אף הנך שנים שבבן ושבבת, הם שנים דכתיבא בתורה, ואלו הן שנים של ערכין, ולא שנים של פרק יוצא דופן שאינן כתובות בתורה, אלא מהלכה למשה מסיני.
ומקשינן ואידך רב יוסף מדוע פירש שהברייתא מדברת בשנים של פרק יוצא דופן, ולא בשנות ערכין, כיון שמודה שאף בשנים אלו צריך מעת לעת?
ומשנינן: אדרבא משמע ש"שנים שבבן ושבבת" מדובר בשנים שלא מפורשות בתורה, [והיינו שנים של פרק יוצא דופן], דאי סלקא דעתך דכתיבא, ומדובר בשנים של ערכין, האי "שבבן ושבבת", כלומר: למה נקט התנא בברייתא לשון "שבבן ושבבת",
דף יט.
"שבזכר ושבנקבה" כלשון הפסוק לגבי ערכין מיבעי ליה, ובעל כרחך מדובר בשנים של פרק יוצא דופן שכולן בלשון "בן ובת" נשנו: "בן" י"ב ו"בת" י"ב, וכיוצא בזה.
ועתה מפרשים את עיקר הדין שאמרה תורה בקיצבת ערך זכר ונקבה, שבזכר, נותן חמשים שקל כשהוא פחות מבן ששים, וכשהוא יותר מבן ששים פוחת ערכו עד לחמשה עשר שקל. ובנקבה, נותן שלשים שקלים כשהיא פחותה מבת ששים, וכשהיא יתירה מבת ששים פוחת ערכה לעשרה שקלים.
ושיילינן: ומאי שנא ערך נקבה, דכי מיזקנא ופחתא [כשהיא מזדקנת ליתירה מבת ששים, ופוחת שיעור ערכה] קיימא [עומד שיעור ערכה שהוא עשרה שקלים] אתילתא [על שליש] מערכה כשהיא ילדה פחותה מבת ששים, שהוא שלשים שקל. ומאי שנא זכר, דלא קיימא [שאין עומד ערכו כשהוא יותר מבן ששים], אתילתא [על שליש] מערכו כשהוא ילד פחות מבן ששים?! [שהרי ערכו כילד חמשים שקל, וכזקן רק חמשה עשר שקל].
ומשנינן: אמר חזקיה היינו טעמא, דאמרי אינשי: "סבא בביתא [זקן כשהוא דר בבית אחרים] פאחא בביתא [הרי הוא שבר לבית] " שאין הזקן אלא למשא על בני הבית. אבל "סבתא בביתא [זקינה כשהיא דרה בבית אחרים] סימא בביתא [הרי היא מטמון לבית] ", כיון שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה, ועל כן ערך הזקנה ביחס לילדותה, גדול יותר משל זקן ביחס לילדותו.
הדרן עלך פרק הישג יד