אור ברסלב
חברותא על ערכין פרק שלישי - יש בערכין

חברותא על ערכין· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - יש בערכין

פרק שני - אין נערכין

מתניתין:

יש בערכין במה שנתנה תורה שיעור קצוב לנערכים, שאין נותן המעריך אדם כפי שויו של נערך, להקל ולהחמיר [קולא וחומרא] וכפי שהמשנה מפרשת בהמשך.

ובשדה אחוזה [שדה שירשה אדם מאביו או משאר מורישיו - רמב"ם] יש במה שנתנה תורה שיעור קצוב לפודה אותה מן ההקדש, ואין נותן הפודה כפי שוייה, להקל ולהחמיר [קולא וחומרא], וכפי שהמשנה לקמן מפרשת.

ובשור המועד [שנגח ג' פעמים והועדו בעליו בבית דין] שהמית את העבד, יש במה שנתנה תורה שיעור קצוב לקנס שמשלם בעל השור לאדון העבד, ואינו משלם כפי שויו להקל ולהחמיר, וכפי שהמשנה לקמן מפרשת.

באונס [את הבתולה] ובמפתה [את הבתולה] ובמוציא שם רע [שאומר לאבי אשתו נערה: לא מצאתי לבתך בתולים! ומביא עדים שזינתה], יש במה שנתנה תורה שיעור קצוב לקנס שעליהם לתת לאביהן, להקל ולהחמיר, וכפי שהמשנה לקמן מפרשת.

יש בערכין להקל ולהחמיר כיצד:

אחד שהעריך את הנאה שבישראל ששויו מאה מנה, ואת הכעור שבישראל שאינו שוה אלא ה' סלעים נותן - כשהנערך מבן עשרים ועד בן ששים - חמשים סלע, ונמצינו מקילים בנאה, ומחמירים בכעור.

ואם אמר על הנאה או הכעור: "הרי דמיו עלי", נותן את שוויו. שאין זה "ערכין" אלא "דמים", שאין בהם שיעור קצוב, אלא כעבד הנמכר בשוק.

גמרא:

שנינו במשנה: יש בערכין להקל ולהחמיר, כיצד אחד שהעריך את הנאה שבישראל וכו'

ודייקינן מהאמור במשנה "בישראל": בישראל כשהעריכוהו, אין [הרי זה נותן ערכו]! בעובד כוכבים שהעריכוהו, לא (1) אמר המעריך כלום, שעובד כוכבים אינו נערך! ואם כן לימא מתניתין דלא כרבי מאיר, דתנן: עובד כוכבים, רבי מאיר אומר: נערך על ידי ישראל, אבל לא מעריך את אחרים.

ודחינן: אפילו תימא שמשנתנו רבי מאיר, מובן מדוע נקט התנא "בישראל". ולא להוציא עובד כוכבים, כי הוא הדין דאפילו עובד כוכבים נמי נערך, אלא משום כך נקט התנא: "את הנאה שבישראל", ולא אמר "את הנאה שבכנענים", כיון שאסור להזכיר שם נוי על כנעני!

דף יד.

ומלתא אגב אורחיה קא משמע לן [השמיענו התנא בדרך אגב] במה שלא אמר "את הנאה שבכנענים" - כדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאמר "כמה נאה כנעני זה"! שכתוב "לא תחנם", ודורשים "לא תתן (2) להם חן" שאסור להזכיר נוי על כנעני.

ומקשינן: אף שלא רצה התנא לשנות "ואת הנאה שבכנענים" מהטעם שאמרנו, וליתני: את הנאה שבישראל ואת הכעור שבכנענים?

ומשנינן: בחד אומה קמיירי, בתרי אומה - ישראל וכנענים - לא מיירי!

ומתמהינן: ולא מדבר התנא בשתי אומות?! והרי בהמשך במשנה מדבר בשתי אומות! שמבואר שם שיש באונס ומפתה קולא וחומרא, שהרי אחד שאנס ופיתה את הגדולה "שבכהונה", ואת הקטנה "שבישראל", נותן חמשים סלעים, וכהנים וישראל הם שני מינים.

ומשנינן: התם גבי אונס ומפתה - דמיירי בכהנים ובישראלים - חד אומה הוא! אלא, מקדש הוא דקדישי כהנים טפי מישראל וזה הוא החילוק שביניהם, אבל ישראל וכנענים שתי אומות הם.

ואיבעית אימא טעם אחר לזה שנאמר במשנה "שבישראל" ולא "שבעובדי כוכבים", אף על גב שהעכו"ם נערכים, כרבי מאיר: דאיידי דקא בעי למיתנא סיפא: "ובשדה אחוזה", דבישראל הוא דמשכחת לה דין שדה אחוזה, שאם הקדישה נפדית בשיעור קצוב, אבל בעובד כוכבים לא משכחת לה דין שדה אחוזה, [אלא בשויה היא נפדית אם הקדישה], דעכו"ם לאו בני אחוזה בארץ ישראל נינהו, [שדין זה לא שייך כי אם בארץ ישראל, שזו מצוה התלויה בארץ ועובד כוכבים אין לו נחלה בארץ (3) - תוס']. משום הכי קתני את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל.

מתניתין:

זה ששנינו בריש פירקין יש בשדה אחוזה להקל ולהחמיר - כיצד:

אחד המקדיש שדה אחוזה בחולת [סביבות, כמו מחול הכרם] המחוז, בסביבות העיר, שאין השדה שם חשובה כל כך מפני דריסת הרגלים. [לישנא אחרינא: בחולת: לשון חול, המחוז: שם מקום שלא היו שדותיו חשובות, כלומר: המקדיש משדות החול של אותו מקום - רש"ש בהבנת רש"י], ואחד המקדיש שדה אחוזה בפרדיסות (4) סבסטי [שומרון - כפתור ופרח] שהכרמים שם מעולים הם מאד, נותן מי שפודה אותם - בין הבעלים ובין (5) אחר - לפדיון ההקדש, כל בית זרע חומר [כור] שעורים, [חלקת שדה שזורעים בה כור שעורים] בחמשים (6) שקל כסף [אם פודה בתחלת שנות היובל].

ונמצינו מקילים בפרדיסות סבסטי, ומחמירים בחולת המחוז.

ובשדה מקנה שהקדיש הקונה שדה אחוזה את השדה להקדש, נותן לפדיון ההקדש את שוויו.

רבי אליעזר אומר שלא כדברי ת"ק, אלא: אחד שדה מקנה (7), ואחד שדה אחוזה נפדים מן ההקדש בשיעור הקצוב.

ומסיים רבי אליעזר: מה בין (8) שדה אחוזה לשדה מקנה: שבשדה אחוזה, הוא בעל האחוזה שהקדישה, נותן ומוסיף חומש על הפדיון ככתוב בפרשת שדה אחוזה: "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו", ובשדה מקנה (9) שהקדיש אותה הקונה אינו נותן הפודה אותה חומש.

גמרא:

המקדיש אילנות שבשדה אחוזתו, הרי הם נפדים בשווים, ולא בשיעור הקצוב בקרקע עצמה, שהיא נפדית לפי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף [ולומדים זאת מפסוק, לקמן בעמוד ב'].

ואמר רב הונא: אף אם הקדיש שדה מליאה אילנות אותה ואת אילנותיה, כשהוא פודן, אין אומרים שדי לו שיפדה את השדה יחד עם האילנות בשיעור שקצבה תורה לפדיון קרקע [בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף], אלא: פודה את האילנות בשווין, וחוזר ופודה את הקרקע לפי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

ומפרשינן לה: אלמא קסבר רב הונא: אדם כשהוא מקדיש, בעין יפה הוא מקדיש! ועל כן אומרים שכוונתו להקדיש את האילנות לבד ואת הקרקע לבד, ולא הקדישם יחד על מנת שיפדה את האילנות אגב הקרקע, שזו עין רעה היא, שאם כן אינו נותן להקדש בפדיון האילנות כלום.

איתיביה רב נחמן לרב הונא ממשנתנו: אחד המקדיש בחולת המחוז, ואחד המקדיש ב"פרדיסות" סבסטי דהיינו כרמים נטועים, נותן בבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף ונפדה גם הכרם בזה, וקשה על רב הונא שאומר שצריך לפדות מלבד את הקרקע גם את הגפנים, וכדינם, שהם נפדים בשווייהם.

ומשנינן: אמר ליה: התנא במשנה לא דיבר במי שהקדיש קרקע שנטוע בה כרם, אלא במי שהקדיש קרקע שהיא ראויה לפרדיסות סבסטי קאמר.

עוד איתיביה רב נחמן לרב הונא מברייתא: כתוב בפרשת הקדש שדה אחוזה, "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לד' והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", ודורשים: בית "זרע" - אין לי שנפדה בנ' שקלים אלא בית זרע שראוי לזריעה. שדה הנטועה גפנים, ושדה הנטועה בקנים ושדה אילנות, מנין שגם היא תהא נפדית בנ' כסף? תלמוד לומר: ואם מ"שדה" אחוזתו יקדיש וגו', "שדה" מכל מקום משמע, [כלומר: שיפדה את השדה, ואין צריך לפדות את האילנות - רבינו גרשום] וקשה על רב הונא.

ותירץ לו רב הונא: אמר ליה, הכא בברייתא זו נמי [כמו במימרא דלעיל "הקדיש שדה מליאה אילנות וכו'"], פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה את הקרקע בשיעור הקצוב לה. ומה שמרבים "שדה מכל מקום", לא מדובר על האילנות, אלא על הקרקע בלבד, ואפילו היא ראויה לפרדסות סבסטי.

איתיביה לרב הונא מברייתא אחרת: הקדיש שלשה [כגירסת רש"י] אילנות [נטיעות קטנות - תוס'], והיה שיעור הפיזור וההפרש שבין אילן לאילן כשיעור הפיזור הראוי לשלשה אילנות מתוך מטע עשרה אילנות לבית סאה, שנטיעה באופן הזה היא לפי הסדר הראוי לנטיעת אילנות, וכל הקרקע שבין האילנות צריכה לאילנות, ועל כן: הרי זה הקדיש גם את הקרקע אף על גב שלא הזכירה, כיון שהקרקע בטילה לגבי אילנות [רבינו גרשום], וגם את האילנות הקטנים שביניהם.

כשהוא פודה את האילנות והקרקע, פודה את הקרקע, לפי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, והאילנות נפדין אגב הקרקע.

והדין שאמרנו שקדשו גם הקרקע והאילנות שביניהם, אינו אלא כשהיו נטועים בשיעור פיזור של מטע עשרה לבית סאה. אבל אם היה שיעור פיזורם פחות מיכן [משיעור מטע עשרה לבית סאה], שהיו צפופים יותר, או שהיה שיעור פיזורם יתר על כן, שהיו מפוזרים יותר, שאינם נטועים כסדר נטיעת אילנות. או אפילו היו נטועין כסדר, אלא שהקדישן לשלשת האילנות בזה אחר זה - הרי זה לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם. והטעם שלא הקדיש את הקרקע כשהקדיש את האילנות בזה אחר זה, כיון שאין קנין בקרקע שבין האילנות כשמוכר או מקדיש אילנות, אלא לג' אילנות ביחד, וכיון שכאן הקדישם בזה אחר זה, הרי כל הקדש אינו אלא על אילן אחד, ולכן אין הקרקע הסמוכה לו כלולה בהקדשו.

לפיכך כשהוא פודה, פודה את האילנות בשווין [חק נתן עפ"י גמרא ב"ב עב.].

ולא עוד, כלומר: ולא באופנים אלו בלבד - שאין הקרקע שביניהם קדושה כלל - נפדים בשוויים, אלא אפילו הקדיש תחלה אילנותיו שאינם נטועים כסדר נטיעת אילנות [שאין הקרקע קדושה מיד], ואחר כך הקדיש בנפרד גם את הקרקע, שאף על פי שיש לומר שכעת קדושים גם הקרקע וגם האילנות, ויפדו את האילנות אגב הקרקע. לא אומרים כך, משום שהולכים אחרי שעת ההקדש וכיון שלא התקדשו יחד הרי כשהוא פודה: פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה את הקרקע לפי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

וקשה מהרישא של הברייתא על רב הונא, שמפורש ברישא שכשהקדיש את האילנות באופן שגם הקרקע קדושה עמהם [שהיו ג' אילנות נטועים כסדר נטיעתם] הרי זה פודה את הקרקע כדינה, והאילנות נפדים אגב הקרקע ולא כרב הונא שאמר שצריך לפדות גם את האילנות בפני (10) עצמם.

ומפרשינן לקושיין: וכי תימא לתרץ שהכא ברישא של הברייתא נמי פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה את הקרקע כדינה וכרב הונא, וזה שכתוב בברייתא "פודה בית זרע וכו'", אין זה לפדיון שניהם, אלא לפדיון הקרקע בלבד. הא אין לומר כך, שהרי מדסיפא בברייתא [במקדיש שלא כסדר, או אילנות בזה אחר זה] פודה את האילנות בשווייהן וחוזר ופודה את הקרקע, מכלל דרישא לא פודה את האילנות אלא את הקרקע בלבד.

אלא מתרצים את רב הונא: הא מני ברייתא זו רבי שמעון היא, דאמר במשנה המובאת לקמן - מקדיש בעין רעה מקדיש, והוא ודאי חולק על דינו של רב הונא, שאינו אלא מטעם דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש וכמבואר לעיל. [ורב הונא שחולק משום שהוא סובר כמאן דאמר המקדיש בעין יפה הוא מקדיש].

[דתניא] דתנן [רש"ש] שרבי שמעון סובר, מקדיש בעין רעה הוא מקדיש: המקדיש את השדה, הקדיש את כולה (11) כל מה שבתוכה, רבי שמעון אומר: המקדיש את השדה לא הקדיש אילנות כי בעין רעה הוא מקדיש, אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, שהם זקנים וגדולים מאד ויונקים משדה הקדש יותר משאר האילנות, וכך מפורש בבבא בתרא.

ומקשינן עלה: אי ברייתא זו ש"הקדיש שלשה אילנות" כרבי שמעון היא, אימא סיפא של הברייתא: ולא עוד, אלא אפילו הקדיש אילנותיו ואחר כך הקדיש קרקע, כשהוא פודה, פודה את האילנות בשוויהן, וחוזר ופודה קרקע, בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ועכשיו יקשה: ואי רבי שמעון היא, מדוע פודה את האילנות בפני עצמן ובשוויהן? ואמנם בשעת ההקדש לא התקדשו האילנות יחד עם שדה, אבל בשעת הפדיון הרי קדושים האילנות יחד עם הקרקע שהקדישה בנתיים, ואם כן: ליזיל בתר שעת פדיון, וליפרקו האילנות אגב ארעייהו, דהא שמעינן לרבי שמעון בברייתא לקמן דאזיל - לענין שדה שהיתה "שדה מקנה" בשעת ההקדש, ונעשית לפני הפדיון "שדה אחוזה" - בתר פדיון ונפדית כדין שדה אחוזה בשיעור קצוב, והוא הדין לענין אילנות שבשעת הפדיון קדושים יחד עם הקרקע היה לנו ללכת לפי רבי שמעון - לפי הפדיון.

דתניא שלפי רבי שמעון הולכים לפי הפדיון: מנין ללוקח שדה מאביו, שעכשיו היא אצלו שדה מקנה, והקדישה תחילה, ואחר כך מת אביו, וכל שכן אם מת אביו תחילה ואחר כך הקדישה דבשעת הקדשה כבר היתה שדה אחוזה ממש [ששדה שירשה מאביו הרי היא שדה אחוזה], מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה, לפדותה בשיעור קצוב ולא כשדה מקנה שנפדית בשויה? תלמוד לומר: ואם את שדה מקנתו "אשר לא משדה אחוזתו" יקדיש וגו' ונתן את הערכך [היינו שויה], ודרשינן: שדה שאינה ראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה בעתיד, וכגון שקנאה מאחר שאינו מורישו, היא זו שנפדית בשויה, יצתה זו שראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה אם ימות אביו, שאינה נפדית בשויה [אם מת אביו קודם פדיון], דברי רבי יהודה ורבי שמעון.

רבי מאיר אומר: הפסוק לא בא ללמד דין זה, אלא: מנין ללוקח שדה מאביו, ומת אביו תחילה ואחר כך הקדישה, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה?

דף יד:

תלמוד לומר: ואם את שדה מקנתו "אשר לא משדה אחוזתו" וגו' ונתן את הערכך וגו', ודרשינן שדה שאינה שדה אחוזה כבר בשעת ההקדש, יצתה זו, שהיא שדה אחוזה בשעת ההקדש, שהרי עכשיו כבר נעשית לו אחוזה [ואף שהיא כבר קנויה לו בלי הירושה], אבל הקדישה ואחר כך מת אביו, סובר רבי מאיר שאינה כשדה אחוזה.

ומפרשינן לה: ואילו לרבי יהודה ולרבי שמעון, אפילו הקדישה ואחר כך מת אביו, שדה אחוזה הויא! מאי טעמא? אי משום קרא ד"אשר לא משדה אחוזתו" קרא לכדרבי מאיר הוא דאתא, לאחוזה ממש, ולא לראויה! ומריבוי אחד ["אשר לא משדה אחוזתו"], אי אפשר לרבות רק מה שיותר מסתבר לרבות, והיינו מת אביו ואחר כך הקדישה! אלא לאו משום דאזיל - רבי שמעון (12) - בתר פדיון, שאז היא שדה אחוזה. וממילא הקדישה ואחר כך מת אביו זה כמו מת אביו ואחר כך הקדישה. הרי מוכח שרבי שמעון אומר מסברא, שהולכים לפי שעת פדיון, והוא הדין שנלך לפי שעת הפדיון לגבי פדיית אילנות, שהוקדשה גם הקרקע שלהם לפני הפדיון - שיהיה פדיונם אגב קרקע בחמישים שקל כסף.

ודחינן: [לעולם רבי יהודה ורבי שמעון לא הולכים אחרי פדיון - לשון הגמרא ב"ב עא:], ורבי יהודה ורבי שמעון קרא אשכחו ודרוש, שמרבה בפירוש שיהיה דינה כשדה מקנה אף אם מת אביו אחר שהקדישה, וכמבואר בהמשך, אבל לגבי אילנות וקרקע הולכים לפי שעת ההקדש וכיון שקדשו האילנות בנפרד הרי הם נפדים בפני עצמם ולא אגב קרקע.

והיינו קרא: שאם כן שהפסוק "אשר לא משדה אחוזתו" בא למת אביו ואחר כך הקדישה, וכרבי מאיר, לכתוב רחמנא: אם את שדה מקנתו אשר לא "שדה" אחוזתו, מאי "משדה" אחוזתו? שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה היא שנפדית "בערכך", יצאה זו שראויה להיות שדה אחוזה, שכך משמע הפסוק: ואם את שדה מקנתו, שאינה "מקצת" שדה אחוזה אז תיפדה "בערכך", אבל אם היא שדה אחוזה במקצת בשעת הקדש, שברגע אחד יכולה להיות שדה אחוזה [שהרי יכולה להיות לו שדה אחוזה אם ימות אביו לפני היובל] נפדית כדין שדה אחוזה, ולעולם הולכים לפי שעת ההקדש. [בסוגית "הלוקח מאביו", גירסת הגמרא וביאורה, על פי רשב"ם בבא בתרא עב:, וכגירסת הב"ח שם].

אמר רב פפא:

שני דינים נאמרו במקדיש שדה אחוזה:

א. שהיא נפדית מן ההקדש בשיעור קצוב ולא בשויו, ככתוב: "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לד' והיה ערכך לפי זרעו, זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף".

ב. שאם לא גאלוה הבעלים מן ההקדש, ומכרה הגזבר לאיש אחר, הרי היא יוצאת לכהנים ביובל, ככתוב: "ואם משדה אחוזתו יקדיש וגו'. ואם לא יגאל את השדה ואם מכר [הגזבר] את השדה לאיש אחר וגו', והיה השדה בצאתו ביובל קודש לד' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו".

ושני דינים נאמרו במוכר שדה אחוזה:

א. שאין רשאי המוכר לגאול את השדה אפילו מרצונו של לוקח, אלא לאחר ב' שנים. ככתוב: "במספר שני תבואות ימכר לך", ומיעוט "שני" שתים, וכמבואר לקמן בריש פרק המוכר שדהו. [דין זה איננו מפורש בפסוק שהוא בשדה "אחוזה". אך לשון הגמרא לקמן יח: "שתי שנים שבשדה אחוזה"].

ב. שאם לא גאלוה הבעלים מן הלוקח, הרי היא שבה ביובל לבעליה, ככתוב: "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וגו'. ויצא ביובל ושב לאחוזתו".

ובא רב פפא לפרש, דין המקדיש והמוכר שדה טרשים [מליאה סלעים שאינה ראויה לזרע - רבינו גרשום], ואילנות שבאחוזתו, כיצד דיניהן לענין הדינים הנזכרים.

הקדיש טרשים:

א. פודן מן ההקדש בשויהן, [ולא כשאר שדה אחוזה]. מאי טעמא? בית "זרע" חומר שעורים אמר רחמנא שייפדה בחמשים שקל כסף, והני לאו בני זריעה נינהו.

ב. אבל לא גאלן הבעלים מן ההקדש ומכרן גיזבר לאחר, יוצאין לכהנים ביובל. [כשאר שדה אחוזה]. מאי טעמא? והיה ה"שדה" - אמר רחמנא שלכהן תהיה אחוזתו, שדה כל דהו משמע, ואפילו שדה טרשים.

מכר טרשים:

א. נגאלין אפילו בפחות (13) משתי שנים [שלא כשאר שדה אחוזה]. מאי טעמא? במספר שני "תבואות" ימכר לך - אמר רחמנא, והני לאו בני תבואה נינהו.

ב. אבל לא גאלן המוכר מן הלוקח חוזרין לבעלים ביובל [כשאר שדה אחוזה]. מאי טעמא? ויצא ביובל ושב "לאחוזתו" - אמר רחמנא, והאי שדה טרשים אחוזתו היא.

הקדיש אילנות:

א. פודה אותן מן ההקדש בשוויהן [שלא כשדה אחוזה]. מאי טעמא? בית "זרע" חומר שעורים - אמר רחמנא שייפדה בחמשים שקל כסף, ולא אילנות.

ב. וכן אם לא גאלן הבעלים מן ההקדש, ומכרן הגזבר לאחר אין יוצאין לכהנים ביובל [שלא כשדה אחוזה]. מאי טעמא? והיה "השדה" - אמר רחמנא, שלכהן תהיה אחוזתו, ולא אילנות.

מכר אילנות: א. אין נגאלין פחות (14) משתי שנים [כשדה אחוזה]. מאי טעמא? במספר שני "תבואות"

ימכר לך - אמר רחמנא, והני בני תבואות נינהו.

ב. אבל לא גאלן המוכר מן הלוקח אין חוזרין לבעלים ביובל [שלא כשדה אחוזה]. מאי טעמא? ויצא ביובל ושב "לאחוזתו" - אמר רחמנא, ולא אילנות.

אמר מר: הקדיש אילנות פודה בשוויהן!

ומקשינן עלה: דכיון שהמקדיש אילן [אפילו יחידי], הקדיש גם הקרקע שתחתיו לענין שלא יוכל המקדיש לחפור חלל תחת האילן [וכפי שמבארת הגמרא בהמשך], אם כן אמאי פודה את האילנות בשוייהן? וליקדשו האילנות אגב ארעייהו, וליפרקו [וייפדו] ממילא אגב ארעייהו (15) וכדינה, שהיא נפדית בשיעור קצוב!

וכן קשה על מה שאמר רב פפא, שבמכר אילנות אין חוזרין לבעלים ביובל, והרי כיון שקנה הלוקח קרקע שתחת האילן לענין שלא יוכל המוכר לחפור חלל תחתיו, וליהדרו לבעלים ביובל אגב ארעייהו שאף היא נמכרה עמם?

ומפרשינן לקושיין: וכי תימא אילנות אקדיש, ארעא לא אקדיש שאין בכלל הקדש אילן אף הקרקע שתחתיו, והאמרי נהרדעי לא כן: מאן דמזבין דקלא לחבריה [המוכר דקל אפילו יחידי לחבירו] קני ליה הלוקח לקרקע שתחת האילן משיפולא [מקום מושב האילן] ועד תהומא [התהום] לענין שלא יוכל המוכר לחפור תחתיו [תוס' ב"ב לח; וברשב"ם שם פירש באופן אחר], והוא הדין להקדש?

ומשנינן: לאו מי איתמר עלה על נהרדעי [בבבא בתרא לח.]: שאין דין זה אלא בבא הלוקח מחמת טענה שהזכיר לו המוכר במכירתו שם קרקע, אבל בלי זה, לא! ורב פפא מדובר כשלא הזכיר שם קרקע.

שנינו במשנה: ובשדה מקנה נותן שוייו.

תנו רבנן: כתוב בפרשת הקדש שדה מקנה: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש לד'. וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך ביום ההוא קודש לד'".

"במכסת" ["את מכסת הערכך"] מה תלמוד לומר [ב"ח]: לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה: "והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", יכול אף שדה מקנה כן, שייפדה בשיעור קצוב זה? תלמוד לומר: "מכסת" שהוא מנין דמיה של השדה דהיינו שוויין, ומחשב לו הכהן שוויה של השדה, משנה שפודה ועד שנת היובל.

רבי אליעזר אומר: נאמר כאן במקדיש שדה מקנה: "וחשב" לו הכהן את מכסת הערכך, ונאמר להלן במקדיש שדה אחוזה: ואם אחר היובל יקדיש שדהו "וחשב" לו הכהן את הכסף וגו', לגזירה שוה, וללמד: מה להלן במקדיש שדה אחוזה דבר קצוב, אף כאן במקדיש שדה מקנה דבר קצוב, והיינו חמישים שקל כסף.

איבעיא להו: רבנן - החולקים על רבי אליעזר, וסוברים ששדה מקנה נפדית בשויה, האם אית להו גזירה שוה ד"וחשב - וחשב" ללמוד שדה מקנה משדה אחוזה, ומפקין ליה את הגזירה שוה לא לענין פדיון בדבר קצוב, אלא לחומש, שאף בשדה מקנה מוסיף המקדיש חומש, כשם שמוסיף בשדה אחוזה. [ונמצא שחולקים על רבי אליעזר בשני דברים: א. ששדה מקנה נפדית בשויה, ב. שמוסיפים חומש בשדה מקנה].

או דלמא, לית להו לגזירה שוה כלל, ולית להו חומש בשדה מקנה, [ובזה אינם חולקים על רבי אליעזר]?

ופשטינן: אמר רבא - מסתברא: לית להו לרבנן גזירה שוה כלל, [ומודים לרבי אליעזר שאין מוסיפים חומש בשדה מקנה]. מדגלי רחמנא שמוסיפים חומש, גבי שדה אחוזה, וגבי מקדיש ביתו ["ואיש כי יקדיש את ביתו וגו'. ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו"], הוו ליה שדה אחוזה ומקדיש בית שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, [ובתוס' כאן, ולקמן טו. ביארו בכמה אופנים, איך נלמד מזה שלא נלמד גזירה שוה].

ומפרשינן: ולמאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין גם כן אין לפי רבנן חומש בשדה מקנה: מדגלי רחמנא חומש במעשר שני כשפודה אותו להעלות דמיו לירושלים, [ככתוב: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יסף עליו"], ובבהמה טהורה שהוקדשה למזבח והוממה [ככתוב: "ואם כל בהמה טמאה - בבעלת מום הכתוב מדבר שהיא טמאה להקרבה, ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאים לחולין בפדיון אלא אם כן הוממו, - רש"י בחומש - אשר לא יקריבו ממנה קרבן לד' וגו'. ואם גאל יגאלנה ויסף חמישתו על ערכך"]. ובבהמה טמאה שהוקדשה לבדק הבית [ככתוב: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך - כאן דיבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית, רש"י בחומש - ויסף חמשיתו עליו"] הוה ליה טובא כתובים, ואין מלמדין, אפילו למאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד - מלמדין!

תניא כוותיה דרבא שאין המקדיש מוסיף חומש בהקדש שדה מקנה, ולא מטעמיה שהם כמה כתובים הבאין כאחד ואין מלמדים, אלא מטעם אחר! דתניא: כתוב בפרשת גאולת שדה מקנה מן ההקדש: "במכסת" [וחשב לו הכהן "את מכסת" הערכך וגו'] אין מכסת אלא דמים [כלומר: שהוא נותן את שויו - רבינו גרשום] וכן הוא אומר: [מטות ל"א]: והרמת (ם) "מכס" לד' וגו' אחד נפש מחמש המאות וגו', [שהיה נותן בישרות, נפש אחד מחמש המאות, ולא היה מפסיד - רבינו גרשום] יכול יוסיף חומש, תלמוד לומר: "את מכסת הערכך", הקישו הכתוב לערכין דהיינו "ערכך", מה ערכין אין מוסיף - אדם שהעריך (16) את עצמו או חבירו - חומש, אף שדה מקנה אין מוסיף חומש!

מתניתין:

זה שאמרנו בתחילת הפרק שיש בשור המועד שהמית את העבד, להקל ולהחמיר, כיצד:

אחד שהמית השור את הנאה שבעבדים ששויו מאה מנה, ואת הכעור שבעבדים שאינו שוה אלא ה' סלעים, נותן בעל השור קנס לבעל העבד שלשים סלע, ונמצינו מקילים בנאה (17), ומחמירים בכעור.

המית שור המועד בן חורין, נותן את שויו של ניזק, ככתוב: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה וגו', אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו", ודרשו בברייתא בבבא קמא: "ונתן פדיון נפשו" דמי ניזק.

חבל השור בזה העבד, ובזה בן החורין ולא המיתם, נותן בעל השור נזק (18) שלם, לפי שויו של העבד.

גמרא:

ומדייקים מהמשנה "בשור המועד וכו', חבל בזה ובזה נותן נזק שלם": במועד, אין [נותן נזק שלם!], אבל בתם [שעדיין לא נגח ג' פעמים והועד בבית דין] שחבל באדם, לא משלם נזק שלם, אלא חצי נזק - רבינו גרשום.

ואם כן לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא, דתנן: רבי עקיבא אומר: אף שור תם שחבל באדם וחבל גם האדם בשור, ושמו בית דין את החבלה שחבל השור באדם שהיא יותר מהחבלה שחבל האדם בשור, משלם בעל השור במותר זה נזק שלם, והיינו שסובר רבי עקיבא, שתם שחבל באדם משלם נזק שלם?

ומשנינן: אפילו תימא שהמשנה כרבי עקיבא, מובן שנקטה המשנה "בשור המועד", ואמנם באופן זה כשהזיק השור אדם הוא הדין דאפילו תם נמי משלם נזק שלם. ומה שנקט התנא "בשור המועד", הוא: ואיידי דקא בעי למיתנא בסיפא של הרישא: "שהמית את העבד" ו"המית בן חורין", ומדובר בקנס שלשים שקל של עבד, ובכופר של בן חורין, דבמועד הוא דמשכחת לה שיהא בו חיוב קנס וכופר, בתם לא משכחת לה חיוב קנס של עבד וכופר של בן חורין, [שכתוב לגבי תם: וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו "ובעל השור נקי", ודורשים בבבא קמא: "נקי מדמי עבד", ו"נקי מחצי כופר"], משום הכי קתני "בשור המועד".

מתניתין:

זה ששנינו בתחילת הפרק שיש באונס [את הבתולה] ומפתה [את הבתולה] להקל ולהחמיר, כיצד:

אחד שאנס ופיתה [או פיתה] את גדולה שבכהונה, ואת הקטנה שבישראל, נותן קנס על העינוי והנאת שכיבה חמשים סלעים, ונמצינו מקילים בגדולה שבכהונה, ומחמירים בקטנה שבישראל.

והבושת, והפגם [שהיתה בתולה, ופגמה], צריך לשלם חוץ מהחמשים כסף! [עפ"י תויו"ט ותפא"י]. והבושת שמשלם, הכל לפי המבייש (19) אדם בינוני המבייש בושתו קשה משל אדם זולל ומאדם חשוב, והמתבייש לפי חשיבותו בושתו, [רש"י כתובות מ.]. והפגם, שמים אותה כמה אדם רוצה ליתן יותר עבור שפחה בתולה מבעולה, כשרוצה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו.

גמרא:

וקשה על המשנה שאומרת שמשלם חוץ מחמשים הסלעים שאמרה התורה, גם בושת ופגם: אמאי, אימא חמשים סלעים אמר רחמנא [ככתוב: "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף"] מכל [על כל] מילי, וגם הבושת ופגם בכלל החמשים?

ומשנינן: אמר רב זעירא: אם אתה אומר שאינו משלם בושת בפני עצמו, יאמרו: בעל בת מלכים (20) - חמשים משלם, בעל בת הדיוטות - גם הוא חמשים משלם! והיכן הוא חילוק שביניהם?! בהכרח שלענין בושת יש את החילוק בין בת מלכים לבת הדיוטות. וכיון שמוכח שיש עוד תשלומים חוץ מהחמישים סלעים [ולא הזכירו הכתוב כאן משום שבושת ישנו גם בשאר חובלים], פגם גם צריך לשלם, ופגם זהו נזק שמשלם בשאר חבלות.

ומקשינן: אמר ליה אביי לרב זעירא: אי הכי, גבי שור שהמית את העבד שמשלם בעל השור שלשים סלע, נמי יאמרו: על עבד נוקב מרגליות, שלשים משלם, ועל עבד עושה מעשה מחט [חייט, תופר] שלשים משלם! היכן הוא חילוק שביניהם?! אלא בהכרח לומר, שאף על גב שיש לחלק ביניהם, מכל מקום נתנה תורה קצבה שוה כדי שלא נצטרך לשום בכל פעם. וגם באונס ומפתה נאמר שבושת בכלל החמשים, ואף על גב שראוי לחלק, נתנה התורה קצבה שוה שלא נצטרך לשומת בית דין.

אלא אמר רב זעירא להוכיח שבושת משלם חוץ מהקנס:

דף טו.

שהרי אילו באו עליה [על נערה בתולה] שנים, אחד שלא כדרכה [ועדיין בתולה היא וחייבים עליה קנס, ומכל מקום פגומה היא], ואחד בא עליה אחריו כדרכה, ואם תאמר שבכלל החמשים שמשלם השני נכלל הבושת, נמצא שלא די שלא חילקת בין בת מלכים לבת הדיוטות שגריעותה מחמת משפחה שהוא דבר חיצוני, וכמו בעושה מעשה מחט. אלא אף בזה שגריעותה מחמת גופה אין חילוק, ויאמרו: בעל פגומה - שנבעלה כבר שלא כדרכה - חמשים משלם, וגם מי שבעל בתולה שלמה (21) - שאף שלא כדרכה לא נבעלה - חמשים משלם! היכן הוא חילוק שביניהם?! ובהכרח שלענין בושת יש את החילוק ביניהם, ומשלם דמי בושת לשלימה יותר מלפגומה (22). ואם כן מוכרח שבושת אינו בכלל, והוא הדין פגם.

ומקשינן: אמר ליה אביי לרב זעירא: אפילו על זה יש לפרוך, שהרי על הריגת עבד משלם בין בבריא בין במוכה שחין [שחסרונו בגופו וכמו בפגומה] שלשים, ואי הכי שהוא כדבריך, גבי עבד נמי יאמרו: על עבד בריא שלשים משלם, על עבד מוכה שחין שלשים משלם! היכן הוא חילוק שביניהם?! [שמועה זו נתבארה על פי שיטה מקובצת כתובות מ. בדעת רש"י, בביאור שני, ע"ש].

אלא אמר אביי מכאן למדים שמשלם בושת ופגם מלבד קנס חמשים: אמר קרא: כי ימצא איש נערה בתולה וגו' ותפשה וגו', ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה "תחת אשר ענה" וגו', ומשמע שהני חמשים כסף יתן תחת אשר ענה בשביל קנס העינוי, ומזה שהוצרך הפסוק לומר כך, מכלל דאיכא גם דברים אחרים שחייב עליהם, כגון בושת ופגם שאינם עבור העינוי, שבלי עינוי גם יש בושת ופגם, [עי' רש"י כתובות מ:].

רבא אמר, מהכא ילפינן לה: דאמר קרא: ונתן האיש "השוכב עמה" לאבי הנערה חמשים כסף, ומשמע, הנאת (23) שכיבה, חמשים! מכלל דאיכא מילתא אחריתי שחייב עליו מלבד הנאת שכיבה, ומאי ניהו? בושת ופגם!

מתניתין:

זה ששנינו בראש הפרק יש במוציא שם רע להקל ולהחמיר, כיצד:

אחד שהוציא שם רע על אשתו, והיא גדולה שבכהונה, ואחד על קטנה שבישראל, נותן לאביה מאה סלע, ונמצינו מקילים בגדולה שבכהונה, ומחמירים בקטנה שבישראל.

נמצא ממה שאמרה תורה שהמוציא שם רע על אשתו שאינה (24) בתולה, נותן מאה סלע. ואילו האונס או המפתה את הבתולה אינם נותנים אלא חמשים (25) סלעים: שהאומר בפיו על אשה, שאינה בתולה [פיה"מ להרמב"ם] חמור (26) מן העושה בבתולה מעשה, ופוגמה.

(שכן) וכן מצינו שחמור (27) האומר בפיו מן העושה מעשה, שלא נתחתם גזר דין על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ, אף שכמה פעמים לא בטחו בהקדוש ברוך הוא [רבינו גרשום], אלא על לשון (28) הרע שדיברו המרגלים על הארץ, שנאמר לגבי המרגלים: "וינסו אותי זה עשר פעמים [ומפרשת הגמרא מה הם, והעשירי הוא מעשה המרגלים], ולא שמעו בקולי. [ונגזר עליהם] אם יראו את הארץ וגו'".

גמרא:

ומקשים על מה שאמרנו במשנה נמצא האומר בפיו חמור וכו': שמשמע שמשום לשון הרע שאמר בפיו בלבד, חייב מוציא השם רע - קנס, ממאי שמשום כך הוא, דילמא משום כך הוא שחמור הלשון הרע הזה, דקא גרים לה [כלומר: שרצה לגרום לה] קטלא [מיתה] בלשון הרע שדיבר, דכתיב גבי מוציא שם רע: "ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה. והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וגו'"?

ומשנינן: אמר רבא, אמר קרא: וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה "כי הוציא שם רע" וגו', משמע, על שם (29) רע שהוציא! משום הלשון הרע בלבד הוא חייב, ולא על זה שרצה לגרום לה מיתה.

שנינו במשנה: וכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר: וינסו אותי זה עשר פעמים וגו'.

והוינן בה: שמשמע לפי פשוטו, שלומדים זאת מזה שלא נחתם גזר דינם בשאר הפעמים שעשו מעשה, אלא בחטא המרגלים שדיברו לשון הרע, הרי שלשון הרע חמור מהם. ועל זה מקשים: ממאי שהטעם שחמור הוא מהם, דילמא משום כך לא נענשו עד חטא מרגלים, דאכתי עד חטא מרגלים לא מלא סאתן [כלי המחזיק סאה] של ישראל בעוונות הרבה? דאמר רב המנונא: אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו, שנאמר: "במלאת ספקו [לשון די, רש"י באיוב] - כשתתמלא סאתו בעוונות הרבה - אז יצר לו" צרה תבא עליו!

ומשנינן: אלא אמר ריש לקיש: אמר קרא: וינסו אותי "זה" עשר פעמים ויתור הוא [מהרש"א], ללמד: על "זה" נתחתם גזר דין, ולא משום צירוף חטאים אחרים!

תניא, אמר רבי אליעזר בן פרטא: בא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע! מנלן? ממרגלים! ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים (30) כלומר: על ארץ ישראל, כך נענשו - שמתו במגפה, מוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה! ומקשינן: ממאי, שמשום שהוציאו דיבה על ארץ ישראל - נענשו, דילמא משום דרבי חנינא בר פפא?! דאמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול [חמור] דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב: והאנשים [המרגלים] אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא "ממנו", (אל תיקרי כי חזק הוא ממנו אלא ממנו - רש"י סוטה לה. לא גרס לה) ומפרשים זאת כלפי מעלה, כביכול: אפילו בעל הבית אדון העולם [רש"י סוטה לה.] אין יכול להוציא (31) כליו משם אם הפקידם שם [רש"י שם].

ואם כן יקשה, אולי על חטא זה הוא שנענשו?

ומשנינן: אלא אמר רבה אמר ריש לקיש, יש להוכיח שעל דבת הארץ נענשו, - דאמר קרא: "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה", ומשמע: על דבת הארץ שהוציאו - מתו!

תניא, אמר רבי יהודה: עשר (32) נסיונות ניסו [יש מפרשים כפשוטו - עין יעקב. ויש מפרשים: עשרה כעסים הכעיסו, שתרגום של והנם "זעפים": "נסיסין" - שיטמ"ק בשם הרא"ש] אבותינו את המקום במדבר (33), ואלו הן: שנים בים סוף, ושנים במים על עסקי מים, שנים במן שלא עשו כאשר נצטוו, ושנים בשליו, שנתאוו לבשר, והתלוננו פעמיים. אחד בעגל, ואחד במדבר פארן היינו מרגלים!

ומפרשינן לה:

שנים בים: אחת בירידה לים סוף, ואחת בעלייה מים סוף!

א. בירידה ניסו, דכתיב: "וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים וגו'. ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר וגו'".

ב. בעלייה ניסו: כדרב הונא, דאמר רב הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, כדרבה בר מרי, דאמר רבה בר מרי: מאי דכתיב: "וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו", [שמשמע מהכתוב "וימרו על ים בים סוף" ולא אמר "וימרו על ים סוף", שאחרי שהיו בים סוף המרו עוד בקב"ה, מלבד מה שהמרו בירידתם לים - מהרש"א] מלמד: שהיו ישראל ממרים באותה שעה שעלו מן הים, ואומרים: כשם שאנו עולים מצד זה, כך מצרים עולים מצד אחר, שלא עברו ישראל את הים לרחבו מעברו האחד לעברו השני, אלא נכנסו לים ועברו בתוכו רצועה אחת לארכו, ויצאו מאותו צד שנכנסו ופנו למדבר מצד אחר. והיו אומרים: כשם שאנו עולים מצד זה ובאנו למדבר, כך מצרים עולים מצד אחר מן המדבר וירדפו אחרינו, - תוס', וזו היא המראתם.

אמר לו הקב"ה לשר של ים: פלוט אותם [את המצרים] ליבשה! אמר לפניו שרו של ים: רבונו של עולם, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה את גויות המצרים שיהיו מזון לדגים, וחוזר רבו ונוטלה הימנו?! אמר לו הקב"ה לשרו של ים: אני נותן לך מתנה במקומם מצבאו של סיסרא פי אחד ומחצה שבהם! [שבמצרים כתוב: ויקח "שש מאות רכב" בחור וגו' וירדוף אחרי בני ישראל. ובמלחמת סיסרא כתוב: ויזעק סיסרא את כל רכבו "תשע מאות רכב" ברזל, ולבסוף נגרפו לים, ככתוב אחרי זה בשירת דבורה: "נחל קישון גרפם" והושלכו לים, כך נדרש בפסחים קיח:]. אמר לפניו שרו של ים: רבונו של עולם, כלום יש עבד תובע את רבו שיקיים הבטחתו?! אמר לו הקב"ה לשרו של ים: נחל קישון יהיה ערב קבלן (34), ותוכל לתובעו (35) מבלי לתבוע את החייב [מהרש"א פסחים קיח:].

מיד פלטן הים ליבשה, דכתיב: וירא ישראל את מצרים "מת על שפת הים", והיה לו לומר: וירא ישראל על שפת הים את מצרים מת, אלא מוכח שנפלטו מצרים על שפת הים. וכתוב אחר כך: "ויאמינו בד' ובמשה עבדו", ומשמע שמקודם לא האמינו, הרי שהיו ישראל מקטני אמנה! [מהרש"א שם].

שנים ניסו ישראל במים: במרה וברפידים.

א. במרה, דכתיב: "ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה וגו'", וכתיב אחרי כן: (וילן) "וילנו העם על משה לאמר מה נשתה".

ב. ברפידים, דכתיב: "ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם". וכתיב אחרי כן: "וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה".

שנים ניסו ישראל במן:

דף טו:

א. דכתיב: שנצטוו ישראל (תחילת העמוד) "אל תצאו" בשבת ללקוט ["ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לד' היום לא תמצאוהו בשדה" - אוצר בלום], וכתוב שעברו על הציווי "ויצאו", ["ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט"].

ב. דכתיב: שנצטוו ישראל "אל תותירו" ["ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר"]. וכתיב: "ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בקר".

שנים ניסו ישראל בשליו, בשליו ראשון ובשליו שני:

א. בשליו ראשון, ככתוב: "ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ד' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע". ונענו על זה בשליו שירד עם המן, ככתוב שם: "וידבר ד' אל משה לאמר. שמעתי את תלונות בני ישראל וגו'. ויהי בערב ותעל השליו ותכס את המחנה ובבוקר היתה שכבת הטל וגו'".

ב. בשליו שני לאחר זמן מרובה, שהתאוו אז יותר, ככתוב: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו' ויאמרו מי יאכלנו בשר". וכתוב שם: "ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם וגו' מי יאכלנו בשר וגו'". ובסוף נאמר: "ורוח נסע מאת ד' ויגז שלוים מן הים וגו'".

אחד בעגל: כדאיתיה בפרשת כי תשא: "ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו'".

ואחד במדבר פארן, כדאיתיה בפרשת שלח: "שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען וגו'. וישלח אותם משה ממדבר פארן וגו'".

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: מאי דכתיב: "ד' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה. מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה"? אמר לו הקב"ה ללשון כתשובה על מה שביקשה "הצילה נפשי וגו'": א. כל אבריו של אדם זקופים, ואתה הלשון מוטל (36) [שוכב]. ב. כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות: אחת של עצם הן השינים, ואחת של בשר הן השפתיים. וכיון שכן: מה יתן לך הקדוש ברוך הוא עוד שמירה שלא תספר לשון הרע מלבד השיניים והשפתיים, ומה יוסיף לך הקדוש ברוך הוא עוד שמירה שלא תהיה זקוף ומדבר לשון הרע - לשון רמיה! [נתבאר עפ"י עיון יעקב בפירוש ראשון, ומהרש"א].

ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון (37) הרע, כאילו כפר בעיקר, שנאמר: יכרת ד' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו - ונספר לשון הרע, וכאילו אמרו - "מי אדון לנו" שכופרים בעיקר. [כי לא יתכן אשר יכין אדם לחבירו כלי משחית ונזק מר ממות מבלי שיועיל לעצמו, בלתי אם לכד יצרו את נפשו ופרק עול שמים מעליו. והשנית, לפי שאומר בלבבו כי שפתיו ברשותו, ומפני שאין בה מעשה וכי הוא השליט על לשונו וגמר בדעתו כי אין לו לכלוא את רוח שפתיו מדבר העולה על רוחו, וכי האברים המה לבדם אינם ברשותו לחטוא בהם - שערי תשובה השער השלישי אות ד' ור"א, בקצרה].

ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע, נגעים (38) באים עליו, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", כתיב הכא "אצמית", וכתיב התם: וקם הבית אשר בעיר אשר לא [לו - קרי] חומה "לצמיתות" לקונה אותו, ומתרגמינן: "לחלוטין" [שהבית נחלט לקונה, ושוב אין גואל אותו המוכר], ותנן שלשון חליטה היינו צרעת: אין בין מצורע מוסגר למצורע "מוחלט", אלא פריעה ופרימה.

סימן לג' מימרות של ריש לקיש לפנינו: "תור"ת נח"ש גדו"ל."

והיינו מה שאמרנו קודם שהמספר לשון הרע צרעת באה עליו, היינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: זאת תהיה תורת "המצורע" [ולא כתוב תורת "הצרוע" - מהרש"א, וראה עיון יעקב]? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע!

ואמר ריש לקיש: מאי דכתיב: אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון? לעתיד (39) לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש, ואומרות: ארי דורס ואוכל [מיד, ואינו מתירא] ויש לו הנאה! זאב טורף ומוליך לחוריו ואוכל שם [מפני שמפחד מן הבריות], ויש לו הנאה! אתה שנושך בני אדם והורגם [ואינך טועם לעולם אלא טעם עפר - עץ יוסף] מה הנאה יש לך?! אומר להם הנחש לחיות: וכי מה יתרון לבעל הלשון, שמספר לשון הרע אף על פי שאין לו הנאה?! ולפיכך מביאם הקב"ה בדין אצל נחש, כדי שיתבייש מפני שהשיא אדם הראשון, ומתביישים עמו מספרי לשון הרע, [מימרא זו נתבארה עפ"י רש"י תענית ח; וראה עיון יעקב].

ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע, מגדיל עוונות שלו, עד לשמים (40), שנאמר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ".

אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, ראוי לסוקלו (41) באבן, דכתיב הכא: מלשני בסתר רעהו אותו "אצמית", וכתיב התם: "צמתו" בבור חיי "וידו אבן" בי.

ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולין (42) לדור בעולם, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", והולך "אותו לא אוכל" על שניהם, על מספר לשון הרע ["מלשני בסתר רעהו"] ועל גסי הרוח ["גבה עינים ורחב לבב"], אל תיקרי: "אותו" לא אוכל, אלא "אתו" לדור בעולם לא אוכל! ואיכא דמתני לה על גסי הרוח בלבד, ולא הולך על הרישא, [עפ"י מהרש"א סוטה ה.].

ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אומר הקב"ה לשר של גיהנם: אני עליו מלמעלה, ואתה מלמטה - נדוננו יחדיו! שנאמר: "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים", אין "חצי" אלא לשון הרע, שנאמר: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר", ואין "גבור" אלא הקב"ה, שנאמר: "ד' כגבור יצא", "גחלי רתמים": היינו גיהנם.

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מה תקנתן [רש"ש] של מספרי לשון הרע אחר שסיפרו? אם תלמיד חכם הוא יעסוק (43) בתורה, שנאמר: "מרפא לשון - עץ חיים", ואין "לשון" אלא לשון הרע, שנאמר: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר". ואין "עץ חיים" אלא תורה, שנאמר: "עץ חיים היא [התורה] למחזיקים בה".

ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר: מרפא לשון עץ חיים "וסלף בה שבר ברוח", מי שמסלף בה ורוצה לסלקה ממנו - ישבור רוחו!

רבי אחא ברבי חנינא חולק ואמר: סיפר כבר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו (44) [לשון כרת] דוד ברוח הקודש, שנאמר: "יכרת" ד' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות! אלא מה תקנתו (45) שלא יבא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה. ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר: "וסלף (46) בה שבר ברוח"! תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע, מגדיל עוונות כנגד (47) שלש עבירות: עבודת כוכבים, וגילוי עריות ושפיכות דמים! דכתיב הכא בלשון הרע: לשון מדברת "גדולות"!

וכתיב בעבודת כוכבים [במעשה העגל]: אנא חטא העם הזה חטאה "גדולה".

ובגילוי עריות כתיב [במעשה יוסף ואשת פוטיפר]: ואיך אעשה הרעה "הגדולה" הזאת.

ובשפיכות דמים כתיב [גבי קין שהרגו להבל]: "גדול" עווני מנשוא.

ומקשינן: מנין ללמוד שמגדיל עוונות כנגד כל ג' עבירות, והרי כיון שכתוב: לשון מדברת "גדולות" ומיעוט רבים שתים, אימא, אין לך ללמוד אלא תרתי?

ומשנינן: כיון שבכל ג' העבירות כתוב לשון גדלות כמו בלשון הרע, הי מינייהו מפקא [איזה מג' עבירות תוציא מהם]?!

תוכן העניינים

חברותא על ערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה