חברותא על ערכין· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - אין נערכין
מתניתין:
א. אין בערכין חיוב שהוא פחות מסלע, שאפילו עני, שמתחייב כמו שיעריכנו הכהן שמשגת ידו לשלם, לא נפטר בפחות מזה. ולא יתר על חמישים סלע. שזהו החיוב הגדול שבערכין הכתוב בפרשה [בזכר מבן כ' עד בן ס'].
כיצד?
נתן סלע בעודו עני, שלא היתה אז ידו משגת יותר, ואחר כך העשיר, ועתה ידו משגת לשלם את מלא ערכו, אף על פי כן אינו מוסיף ונותן עתה כלום. שכבר נפטר בנתינה הראשונה. אבל, אם נתן בהיותו עני פחות מסלע (1) (2) (3), שכך השיגה ידו, והעשיר אחר כך, הרי הוא נותן חמישים סלע! שלא נפטר בנתינה הראשונה ועדיין בחיובו הוא.
ב. עני שהעריך את עצמו, והיו בהשג ידו חמש סלעים -
רבי מאיר אומר: אינו נותן אלא סלע אחת! שזהו השיעור הקבוע לכל הנידון בהישג יד, שמשלם סלע אחת בלבד.
וחכמים אומרים: נותן את חמשת הסלעים כולן! שכפי אשר תשיג ידו הוא מתחייב, ואין שיעורו קבוע.
ג. אין בערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמישים סלע! ובגמרא מבואר למה נשנית בבא זו.
גמרא:
שנינו במתניתין "אין בערכין פחות מסלע".
והוינן בה: מנא לן שאין ערך שהוא פחות מסלע?
ומשנינן: דכתיב "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש", ודורשים: כל ערכין שאתה מעריך [אף כשהוא נידון בהישג יד] לא יהיו פחותין משקל הקדש, שהוא סלע.
והא דשנינו: "ולא יתר על חמישים סלעים", פשוט הוא, מדכתיב "חמישים" בערכו של איש מבן עשרים עד ששים, ויותר מזה אין בפרשה.
שנינו במתניתין: היו בידו חמישה סלעים, ר' מאיר אומר: אינו נותן אלא סלע אחת.
והוינן בה: מאי טעמא דרבי מאיר? למה לא יתן כפי הישג ידו, דהיינו חמישה סלעים שיש לו?
ומשנינן: משום דכתיב "חמישים שקל" בערך זכר מבן כ', וכתיב גם בהמשך הפרשה "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש", הרי זו סתירה? אלא, למדים מזה - או חמישים בעשיר, או שקל בעני, שלא מצינו שיעור אחר בתורה.
ומקשינן: ורבנן, הסוברים שלא דוקא שקל, מה הם דורשים מהפסוק "שקל"?
ומשנינן: ההוא קרא, ל"כל ערכין שאתה מעריך - לא יהו פחותין משקל" הוא דאתא!
אבל היכא דאית ליה יותר חייב לתת, שהרי אמר קרא "על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן", והרי ידו משגת.
ורבי מאיר - ההוא פסוק בא ללמדנו שדין הישג יד ביד הנודר תלוי, ולא ביד הנידר הוא דאתא שעני שאמר "ערך פלוני עשיר עלי" מתחייב סלע בלבד, וזהו "לא תשיג ידו". אבל עשיר שנתחייב בערך פלוני עני חייב את מלוא ערכו.
ומקשינן: ורבנן, מנין להם דין זה שהישג יד תלוי ביד הנודר?
ומשנינן: ברם, לאו ממילא שמעת מינה גם דין זה דהיכא דידו משגת שקול מיניה אף יותר מסלע? שזה גם רבנן סוברים ש"אשר תשיג יד הנודר" מלמדנו שדין הישג יד - תלוי ביד הנודר ולא ביד הנידר, שלשון הפסוק משמע כך, ולא צריך ייתור לזה.
אמר רב אדא בר אהבה: היו בהישג ידו חמש סלעים, ואמר ערכי עלי, וחזר ואמר ערכי עלי, שמתחייב בשני ערכין, והקדים ונתן ארבע להתחייבות השניה, ואחר כך נתן סלע אחד, להתחייבות הראשונה [שכך מעריכו הכהן, כי לאחר שנתן כבר ארבע מתוך החמש להתחייבותו השניה יש בידו סלע אחד בלבד], יצא ידי שתיהן! ואף אם יעשיר אחר כך כבר נפטר, כי נתן "כפי אשר תשיג ידו".
ומפרשינן: מאי טעמא? לפי שכך הוא הדין במי שלווה משני בני אדם ויש בידו לפרוע רק הלואה אחת, שאף על פי שצריך לפרוע תחילה למי שלוה ממנו תחילה, בכל זאת בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה (4) (5) (6), ואין בעל החוב המוקדם מוציא מידו. [באופן שאין שעבוד נכסים וכגון במטלטלין, שיטמ"ק].
וכמו כן בשני ערכים, הערך הראשון הוא כבעל חוב מוקדם, והשני כבעל חוב מאוחר.
ולכן, אם הקדים ונתן ד' לשני נפטר בכך, כי נחשב שאין ידו משגת ליותר מזה. ואף שיש לו באותה שעה חמש, [שהרי עדיין לא נתן לראשון], כיון בעידנא דיהיב לשניה הוא משעבד לראשונה! [שהרי את ארבעת הסלעים שנתן לשניה הוא היה צריך לתת להתחייבותו הראשונה אלא שבדיעבד אומרים - מה שגבה השני גבה].
ומה שיוצא ידי ראשונה בסלע אחד הוא משום דבעידנא דיהיב לראשונה תו לית (7) ליה יותר מכך. שאותם ארבעה סלעים שכבר נתן לערך השני אין להוציאן מיד הקדש בעבור הערך הראשון [ואף שנחשבים כבעל חוב מאוחר הרי כבר נתבאר שמה שגבה גבה].
דף ח.
אבל, אם נתן קודם ד' לראשונה, ואחר כך סלע אחת לשניה, ידי שניה יצא, כי אחרי שפרע את הד' לראשונה אכן אין ידו משגת לשניה אלא סלע, אבל ידי ראשונה לא יצא, לפי שבשעת נתינה עדיין היו בידו חמש, וכולהו היו משעבדא (8) לראשונה, ונמצא שבעת נתינת ארבעת הסלעים לא היתה נתינתו כפי הישג ידו, שהרי היו בידו באותה שעה חמשה סלעים.
בעי רב אדא בר אהבה: היו בידו חמש סלעים בלבד ואמר "שני ערכי עלי", ושני החיובים חלים כאחד, מהו? וצדדי הספק הם: האם נאמר, כיון דבבת אחת נדר, כי הדדי תפסן, וכשני בעלי חוב שווים הם. ולכן, כשמעריכו הכהן על שניהם כאחת יש לו להעריך את הישג ידו לגבי כל ערך רק במחצית ממה שיש לו, שהרי החצי השני נצרך לתשלום הערך האחר, ולכך יהיב תרתי ופלגא (9) להאי ערך ותרתי ופלגא להאי ערך, שכן הוא הישג ידו.
או דלמא, כולהו (10) (11) חמש סלעים חזיא להאי ערך וכולהו חזיא להאי ערך, ולכך יש לו לכהן להעריכו בחמש סלעים לערך אחד בלבד, [שאין חוב ערך אחד ממעט משיעור הישג ידו לערך השני] ויפרע את כל הה' סלעים עבור ערך אחד, ועדיין ישאר חייב עבור הערך השני.
ומסקינן: תיקו! (12)
שנינו בסיפא דמתניתין: אין בערכין פחות מסלע ולא יתר על חמישים סלע.
והוינן בה: הא תו למה לי? והרי כבר נשנתה בבא זו ברישא.
ומשנינן: הא קא משמע לן - פחות מסלע הוא דליכא, הא יתר על סלע איכא, וכן מלמדנו עוד יתר על חמישים הוא דליכא הא פחות מחמישים איכא, ומכח שני דיוקים אלו משמע שגם ביותר מסלע ופחות מחמישים הוא מתחייב לשלם. וסתמא דמתניתין כרבנן, ולא כרבי מאיר הסובר או בסלע או בחמישים. וסתם התנא כרבנן להורות שכך ההלכה. שהלכה כסתם משנה.
מתניתין:
מדין תורה שונה טומאת זיבה מטומאת נדה, וסדר החשבון של "ימי נדה" ו"ימי זיבה" כך הוא: כל אשה, בפעם ראשונה שרואה בה דם, זוהי ראיית נדה וכל שבעת הימים מעת ראייתה קרויים - "ימי נדה". שכל דם שתראה באותם ימים היא ראית נדות. ומיום השמיני ועד יום י"ח הם י"א ימי זיבה וכל ראיה שתראה בהם מטמאה אותה בטומאת "זבה", ויש בה את כל האמור לקמן. ואם עברו עליה אותם י"א ימים בלא ראיה, הרי כל ראיה שתראה מכאן ואילך, בין אם היא למחרת יום הי"א ובין אם הרחיקה (13) ראייתה הרבה הרי היא שוב טמאה בטומאת נדה, שאז יתחיל שוב מנין ז'
ימי נדה וי"א ימי זיבה וחוזר חלילה.
ואם ראתה בתוך ימי זיבה ג' ימים רצופים לא כלים ימי הזיבה עד שלא יעברו עליה ז' ימים נקיים מראיה. ואף אם תמו י"א ימי הזיבה, אין היא מתחלת את מנין ימי הנדה, ועדיין ימי זיבה הם, עד שתספור ז' נקיים.
וחלוקות שתי הטומאות בדיניהן. הנדה, בין אם ראתה יום אחד בלבד ובין אם ראתה כל הז' ימים, אם פסקה מלראות בסוף היום השביעי טובלת בליל שמיני ועולה מטומאתה. אבל הזבה, אם ראתה יום אחד בלבד, שומרת יום נקי לאחריו, וטובלת וטהורה. וכן אם ראתה שני ימים שומרת יום השלישי בנקיות וטובלת בו וטהורה. אבל אם ראתה שלשה ימים רצופים, הרי היא זבה גדולה, וטעונה ספירת ז' ימים נקיים מראיה, ורק בסופם טובלת ועולה מטומאתה.
זבה גדולה חייבת בקרבן ביום השמיני לאחר שנטהרה, ואין הנדה חייבת קרבן.
[וכל זה הוא מדאורייתא, אבל מדרבנן מחמירים כחומר שבשתיהן בכל ראיה שהיא. ואינה נטהרת אלא בליל שמיני לראייתה ולאחר ספירת ז' נקיים].
ומדובר במשנה באשה שראתה והיא טועה. שאיבדה את חשבון הימים, ואינה יודעת אם יום ראייתה מימי נדה הוא או מימי זיבה.
אין האשה חוזרת למנין תחלת ימי נדה הקרוי בלשון התנא "פתח", בטועה ביום ראייתה, [שאינה יודעת אם מימי זיבה או נדה הוא]. בפחות משבעה ימים שיעברו עליה בלי ראיה. והיינו, שלכל הפחות צריך שבעה ימים נקיים מראיה, בשביל שנדע בודאי שמתחילים ימי נדותה. אבל במקרים מסוימים לא מספיק שבעה ימים אלא צריך יותר, אך בכל מקרה לא צריך יתר על י"ז ימים נקיים, שבאופן זה תמיד תחזור לפתח נדה.
גמרא:
ומפרש עכשיו את כל חילוקי הדינים הנכללים במשנתנו.
תנו רבנן: טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי ואיני יודעת אם יום זה הוא מימי נדה או מימי זיבה - תחזור לפתחה, דהיינו, לתחלת מנין ימי נדה, בתום שבעה עשר ימים נקיים מראיה. שאם תראה ביום הי"ח מתחילת הימים הנקיים [שהוא יום י"ט לראיה הקודמת] פתח נדה הוא, ולזה כוונת משנתנו "ולא יתר על י"ז ימים".
וטעם הדבר הוא, שלאחר י"ז ימים חוץ מיום הראיה, הרי ממה נפשך יצאה מחשש ספק זוב. שאם הראיה הקודמת היתה בימי זיבה, הרי כיון שכלו י"א יום של הימים הראויים לזיבה והיו בנקיות, כבר מתחילים מעתה הימים הראויים לנדות, ולכן ודאי שהראיה ביום הי"ט ראיית נדה היא (14).
ואף אם הראיה הקודמת היתה בתחילת הימים הראויים לנדה, הרי כבר עברו גם ז' ימי נדה וגם י"א ימי זיבה, שהרי זהו כבר היום הי"ט, ולפיכך ראייתה עכשיו ודאי תחלת ימי נדות היא.
אבל בפחות מכן, וכגון שראתה ביום הי"ז לנקיים, שהוא יום י"ח מיום הראיה, עדיין לא יצאה מידי ספק. שאולי יום ראייתה הקודם היה מימי נדה, וכעבור ז' ימי נדה התחילו י"א ימי זוב, ועדיין לא תמו, ואם כן היום הי"ח הוא היום האחרון מי"א ימי הזיבה.
אך אפשר שהראיה הקודמת היתה ביום הראשון של ימי הזיבה, וכיון שעברו לאחריה י"א ימים הראויים לזיבה, ועתה היא נמצאת ביום הי"ח, נמצא שהראיה ביום הי"ח היא ביום השביעי מימי הנדה [7=1 1 - 18], וכל שכן שאם ראתה לפני היום הי"ז לספירת הנקיים שזהו ספק נדה ספק זבה.
שני ימים טמא ראיתי [שנמשכה ראייתה האחרונה יומיים] פתחה גם כן לאחר שבעה עשר נקיים. שאם תראה ביום הי"ח שלאחר מנין י"ז ימים נקיים, שהוא יום הכ' מתחלת הראיה הקודמת, הרי ממה נפשך פתח נדה הוא. שאם שני הימים הראשונים מימי זיבה הם, הרי כבר כלו ימי זוב תשעה ימים לאחריהם [1 1=9 + 2], וכשהרחיקה ראייתה עד לאחר י"ז ימים נקיים, ודאי בימי נדות היא [9=1 1 - 20], וגם אם שני ימי הראיה היו ימי נדות, הרי כבר כלו שבעת ימי הנדות וי"א ימי זוב שלאחריהם לסוף י"ח ימים, ושוב התחילו ימי הנדות.
אבל אי ראתה ביום י"ז עצמו, שהוא יום י"ט לתחלת הראיה הקודמת, היא עדיין בספק: כי אם שני הימים של הראיה הקודמת היו ימי נדות וכן אם שניהם היו ימי זוב, אם כן ביום הי"ט לראייתה כבר התחילו ימי נדה. אך יש לחשוש שהיום הראשון שראתה בו היה היום האחרון של י"א ימי הזוב ואילו היום השני שראתה בו היה היום הראשון של שבעת ימי הנדות, ואם כן יסתיים המחזור של י"ח ימי נדות וזוב ביום הי"ז של הנקיים. נמצא שאותו היום הוא היום האחרון של י"א ימי זיבה.
שלשה ימים טמא ראיתי, פתחה גם כן לאחר שבעה עשר נקיים, שהוא יום כ"א מתחלת ראייתה. ועל הדרך שנתפרש לעיל. שאם ראתה ביום י"ח לנקיים, בין אם היו כל ג' הימים מימי זיבה, ובין אם כולם מימי נדה, הרי כבר עברו י"ח ימים מראייתה הקודמת ונשלמו ז' ימי נדה וי"א ימי זוב, ושוב חוזרת לפתח נדה.
אבל יום י"ז עצמו שהוא יום י"ח ליום אחרון של הראיה הוא עדיין בספק זוב. שאפשר שב' ימים ראשונים היו סוף ימי זוב, ויום הג' תחלת ימי נדה. ונמצא דיום י"ז דנקיים הוא יום י"ח מתחלת ימי נדות הקודמת, ואחרון לי"א ימי זוב.
עד כאן הוצרכנו לי"ז נקיים בשביל שתחזור לפתחה. ונרמז בדברי המשנה "ולא יתר על י"ז". ומכאן ואילך פוחתים והולכים ימי הנקיות שנצרכים להחזירה לפתחה, עד שמגיעים לז' ימים, וכדברי המשנה "אין פתח בטועה פחות מז'".
ארבעה ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר ששה עשר נקיים. שאם תראה ביום י"ז לנקיים שהוא יום כ"א לתחלת ראייתה הקודמת יצאה מידי ספק. שהרי ממה נפשך ראית נדות היא. שאם כל ד' הימים ימי נדות היו, הרי כלו י"א ימי הזוב ביום י"ח לראיה. [וכעת אנו כבר ביום הכ"א]. ואם מימי זיבה היו כל שכן שכבר כלו ועברו ימי הזיבה. ואף אם שניים הראשונים מסוף ימי זיבה הוו, ושניים האחרונים תחלת נדה הם, מכל מקום כלו ז' ימי נדה לאחר חמשה מהנקיים בצירוף עם שני ימי הראיה. וי"א ימי זיבה שאחריהם כלים ביום ששה עשר לנקיים. ולמחרתו ודאי פתח נדה הוא.
ואין לחשוש שמא שלשת ימים הראשונים סוף ימי זוב היו, וימי הנדות התחילו רק ביום הד' לראיה, ונמצא שיום י"ז לנקיים עדיין מימי זוב הוא. כי אם ג' ימים רצופים היו של זיבה, אז היום הד' איננו תחלת ימי נדות. כי זבה גמורה אינה חוזרת לפתח נדה עד שתספור ז' נקיים. וכיון שהיום הרביעי לא נמנה בתור היום הראשון לימי נידה, הרי שוב הראיה שתראה ביום י"ז שלאחריו [6=1 1 - 17] ודאי בימי נדות הוא.
ה' ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר ט"ו נקיים. שממה נפשך תחלת ימי נדות הוא, על הדרך שנתבאר לעיל. אבל ביום ט"ו עצמו אם ראתה, יש לחוש ששני ימים ראשונים סוף זיבה היו וג' אחרונים תחלת ימי נדות הם, ונמצא שנשלמו ז' ימי נדה ביום ד' של הנקיים, ומאז נמנים י"א ימי זיבה וכלים ביום ט"ו. אבל אין לחשוש שג' ימים הראשונים ימי זיבה היו, שא"כ גם היום הרביעי והחמישי לא מימי נדות הם כי לא יצאה מימי זוב עד שתספור ז' נקיים.
ו' ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר י"ד נקיים, שאף אם שני הימים הראשונים היו סוף ימי זוב ומיום הג' מתחילים ימי נדות, כבר נשלמו י"ח ימי נדה וזוב ביום י"ד, ולמחרתו פתח נדה הוא.
ז' ימים טמא ראיתי פתחה לאחר י"ג נקיים. שממה נפשך יום י"ד פתח נדה הוא.
שמונה ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר י"ב נקיים. שממה נפשך יום י"ג פתח נדה הוא.
תשעה ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר י"א נקיים, שממה נפשך יום י"ב פתח נדה הוא.
עשרה (15) ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר עשרה נקיים, שממה נפשך יום י"א פתח נדה הוא.
אחד עשר ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר תשעה נקיים, שממה נפשך יום י' פתח נדה הוא.
דף ח:
שנים עשר ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר שמונה נקיים. שממה נפשך יום ט' הוא פתח נדה. בין אם כולם היו מימי זוב, ובין אם ב' ימים הראשונים סוף ימי זיבה הם, ושבעה ימים הבאים ימי נדה הם ושלשה ימים הנותרים מימי זיבה הם, כבר ספרה ז' נקיים, וגם עברו י"א ימי זיבה, לכשנצרף ח' נקיים עם ג' ימי הראיה. נמצא שיום ט' לנקיים פתח נדה הוא.
שלשה עשר ימים טמא ראיתי פתחה לאחר שבעה נקיים. שממה נפשך היום השמיני הוא פתח נדה. שאם הכל היה זיבה הרי כבר עברו ז' נקיים, ואף אם ב' ימים הראשונים היו זיבה ושבעה הימים שאחר כך היו נדות וארבעה האחרונים זיבה. הרי כבר עברו י"א ימי זיבה וגם ספרה ז' נקיים והיום השמיני לנקיים הוא פתח נדה.
כללו של דבר: אין לחשוש שג' ימי ראיה הראשונים מימי זיבה הם ואחר כך נמשכת הראיה לתוך ימי נדה, שכל שראתה ג' ימי זיבה רצופים אינה יוצאת מימי זיבה עד שתספור ז' נקיים.
וזהו שאומרת המשנה: שאין פתח בטועה פחות משבעה, שאפילו ראתה י"ד יום אינה חוזרת לפתח נדה עד שתספור ז' נקיים, ולא יתר על שבעה עשר, שאף אם ראתה יום אחד בלבד, אחר י"ז ימים יצאה מידי ספק, כמבואר בתחילת הברייתא.
אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבה: למה לי כולי האי? שטעה רב אדא וסבר שכל אלו הימים שהצריכה המשנה, הם כדי להתירה לבעלה. ולכך הקשה: תמנה שבעה נקיים בלבד - ותשתרי. שהרי בין נדה ובין זבה מותרת לבעלה לאחר ז' נקיים.
אמר ליה: המשנה לא דנה לגבי היתר האשה לבעלה, אלא לתקונה לידי נדה ופתחה קאמרינן. שתוכל לשוב לחשבון ימי נדות וימי זוב. ונפקא מינה מזה לדינים רבים כמבואר.
תנו רבנן: כל הטועות בימי נדה וזוב האמורות לעיל, מחמירים עליהן כדין זבות. שיהיו מביאות קרבן זב שהוא שני תורים, אחד לחטאת ואחד לעולה. אבל עוף החטאת אינו נאכל, משום שהוא ספק קרבן ספק חולין. שאולי אינן זבות אלא נדות, ולא חייבות קרבן, וחטאת העוף נמלקת. ואם היא חולין, כנבילה היא. ורק בתורת חטאת התירה התורה עוף מלוק לאכילה לכהנים. והתור לעולה קרב על תנאי. אם זבה היא הוא יעלה לחובתה. ואם נדה היא, יהא לנדבה.
חוץ מפתחה שבעה [באשה שרואה י"ג ימים], ופתחה שמונה [באשה שרואה י"ב ימים] שמביאות קרבן ונאכל כזבות ודאיות. שודאי מתוך י"ב ימים אלו יש ג' ימים רצופים של זיבה. שאף אם נאמר שב' ימים הראשונים היו סוף זיבה, וז' ימים אחריהם היו ראיית נדה, עדיין נשארו בסופם ג' ימים רצופים שראתה בהם, וודאי ראיית זבה היא.
וכל שכן אם כל ז' ימים הראשונים היו ראיית נדה, שאז כל ה' ימים האחרונים הם ראיית זבה.
ופריך ארישא דברייתא: אטו "כל הטועות זבות"? [ומשמע מהלשון הזה שהן ודאי זבות] והלא אינן אלא ספק.
ותו פריך: וכי הרואה יום אחד ושני ימים, [שהם בכלל כל הטועות שנשנו במתניתין] בת איתויי קרבן היא? והרי אין חיוב קרבן אלא בזבה גדולה, שראתה ג' ימים רצופים, ולא בשומרת יום כנגד יום.
ומשנינן: אלא כוונת הברייתא היא, כל זבות הטועות [שמשמעו כל שיש להסתפק בהם בזוב, והיינו הרואה שלשה ימים ואילך] מביאות קרבן ואינו נאכל, חוץ מפתחה שבעה ופתחה שמונה שמביאות קרבן ונאכל.
מתניתין:
אין טהרה בנגעים בפחות משבוע (16) אחד של הסגר. ולא צריך לעולם יתר על שלשה שבועות של הסגר כדי שתתברר הטהרה.
גמרא:
זה שכתוב שאין פחות משבוע, מדובר בנגעי אדם (17). שיש מהם שמספיק שבוע אחד של הסגר. וכגון בהרת בשחין או במכווה שאם אין בו אחד מסימני טומאה, כשער לבן ופשיון, מסגירו הכהן שבעת ימים, ואם בתוך שבעה הופיעו סימנים אלו מצורע מוחלט הוא, ואם לא, נטהר.
וזה שכתוב "ולא יתר על שלשה שבועות"
מדובר בנגעי בתים. וכגון שראהו הכהן והסגירו שבעת ימים. ובסוף שבעת ימים עמד הנגע בעינו ולא פשה, מסגירו לשבוע נוסף. ואם בסוף שבוע שני עדיין עמד בעינו, חולץ האבנים המנוגעות וקוצה וטח את הבית, ומסגירו שבעת ימים נוספים. ולסוף שבוע שלישי אם חזר הנגע נותץ כל הבית. ואם לא חזר הריהו טהור.
אמר רב פפא: "צדקתך כהררי א-ל" אלו נגעי אדם. שמתבררים בשבוע אחד אם ליחלט או ליטהר, וכצדקה היא למצורע.
"משפטיך תהום רבה" אלו נגעי בתים. שדינם קשה, שאינם מתבררים אלא לאחר ג' שבועות.
ושואלים: פשטיה דקרא במאי כתיב?
אמר רב יהודה: אלמלי צדקתך כהררי א-ל, מי יוכל לעמוד לפני משפטיך שהם כתהום רבה.
רבה אמר: כך מתפרש הפסוק. צדקתך כהררי א-ל. מפני שמשפטיך תהום רבה.
ומפרשינן: במאי קמיפלגי? בפלוגתא דר' אלעזר ור' יוסי ברבי חנינא.
דאתמר: ר' אלעזר אומר כובש הקב"ה ומסתיר את (18) העוונות תחת מחילת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכויות.
ר' יוסי ברבי חנינא אומר, נושא הקב"ה את כף העוונות ומגביהה למעלה כדי שתכריע כף הזכויות.
ובזה חולקים גם האמוראים לעיל. דרבה סובר כר' אלעזר ומפרש כך: צדקתך שאתה מצדיקנו גדולה כהררי א-ל, מפני שאתה כובש ומסתיר את משפטיך דהיינו העוונות בתהום רבה. ורב יהודה סובר כר' יוסי ברבי חנינא, ומפרש, לולא שאתה מגביה את כף עוונותינו כהררי א-ל, מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שהם העוונות, שהיו מכריעים עד תהום רבה.
מתניתין:
אין פוחתין מארבעה חדשים (19) המעוברים [של שלשים יום] בשנה, ולא נראה לחכמים לעשות יתר על שמונה חדשים בשנה. ובגמרא חולקים האמוראים אם הכוונה שמונה מעוברים או חסרים.
שתי הלחם אין נאכלין פחות משניים ימים לאפייתן. שנאפות מערב שבועות כי אין אפייתן דוחה שבת ויום טוב. לפיכך כשנאכלין בעצרת הוא לכל הפחות יום שני לאפייתן. ולא יתר על שלשה ימים. שאם חל עצרת בראשון בשבת שאז נאפין מערב שבת נמצא שאכילתן היא ביום השלישי לאפייתן, אבל יותר מזה אין.
לחם הפנים אין נאכל פחות מט', שאין אפייתו דוחה שבת ויום טוב, ונאפה בערב שבת ונסדר בשבת על השולחן, ונאכל לשבת הבאה שהיא יום תשיעי לאפייתו. ולא יתר על אחד עשר, וכגון שחל ראש השנה בחמישי בשבת, ושישי יום טוב שני דראש השנה הוא. שאז אפייתו ביום רביעי בשבת ונאכל לשבת הבאה שהיא יום י"א לאפייתו. אבל יותר מזה אין.
אין קטן נימול פחות משמונה, וזוהי מילה בזמנה. ולא יתר על שנים עשר יום. וכגון שנולד בין השמשות של ערב שבת. שהוא ספק יום ו' ספק ליל שבת. ואינו נימול לשבת הבאה שספק יום תשיעי הוא, ומילה שלא בזמנה לא דוחה שבת ויום טוב. ואם יום א' ויום ב' הם ראש השנה, ימול רק ליום ג' שהוא יום י"ב ללידתו.
גמרא:
והוינן בה: מאי "לא נראה יתר על שמונה", ששנינו במשנה?
אמר רב הונא: לא נראה לחכמים לעבר יתר על שמונה חדשים. ועושים לכל הפחות ארבעה חדשים חסרים של כ"ט יום.
שנה של תורה היא שנת לבנה, שהיא י"ב מחזורים של מולד הלבנה הנקראים חדשים. [או י"ג חדשים בשנה מעוברת]. ובין מולד למולד יש כ"ט יום ומחצה, ושבע מאות תשעים ושלשה חלקי שעה, [המורכבת מאלף ושמונים חלקים] אך מאחר ואי אפשר לקדש את החודש באמצע היום, משום ההלכה ש"ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מחשב שעות", לפיכך עושים חלק מהחדשים מלאים של שלשים יום, וחלקם חסרים של כ"ט יום. ואם יהיה חודש אחד מלא ואחד חסר יהיו כל שני חדשים נ"ט יום השווים לזמן שני מולדות שהם גם נ"ט יום בקירוב.
ולפי חשבון זה יש בין מולד תשרי של שנה זו למולד תשרי של שנה הבאה התקדמות של ארבעה ימים בימות השבוע. שהרי לפי זה יש בשנה, שהיא שנים עשר חודש, 354 ימים שהם חמישים שבועות ועוד ארבעה ימים [4 + 50=7: 354], [ועוד שמונה שעות, ושמונה מאות שבעים וששה חלקי שעה]. ואם עושים ו' חדשים מלאים וששה חסרים, גם השינוי בין ראש השנה של שנה זו לראש השנה הבא יהיה כך. וכגון שאם השנה חל ראש השנה בשבת, לשנה הבאה יחול ברביעי בשבת. ונמצא שחל ראש השנה ביום המולד של תשרי.
אבל אם יהיו שבעה מלאים וחמישה חסרים יתאחר ראש השנה ביום אחד לאחר המולד, ואם יהיו שמונה מלאים וד' חסרים יתאחר ראש השנה ביומיים לאחר המולד. ואם יהיו תשעה מלאים יתאחר ראש השנה בשלשה ימים לאחר המולד.
ולפי זה מקשינן: מאי שנא תשעה מלאים דלא עבדינן? ונתבאר בטעמו,
דף ט.
משום דאם כן (תחילת העמוד) קדים ואתי סיהרא של מולד תשרי תלתא יומי לפני ראש השנה, ויראה תמוה לאנשים וירננו על החכמים שעושים מה שרוצים, השתא נמי כשעושים שמונה מלאים, גם כן קא קדים ואתי מולד תשרי תרי יומי לפני ראש השנה.
ומשנינן: כדאמר רב משרשיא לקמן, לתרץ בענין אחר, והעמידו כגון שהיתה שנה מעוברת, הכא נמי נעמיד שזה שעושים שמונה חדשים מעוברים מדובר כגון שהיתה שנה שלפניה מעוברת. ועיבור השנה יש בידינו לעשותו חדש בין מלא ובין חסר. ועשינו לחדש העיבור בשנה שעברה (20) חסר. נמצא שהקדמנו את ראש השנה שעבר בחצי יום לפני המולד, שהרי את החודש הנוסף עשינו כ"ט יום ואילו הזמן שבין מולד למולד כ"ט יום ומחצה הוא. דל משיעור האיחור של ראש השנה לאחר המולד שנגרם מחמת ירחא מליא השמיני, בהדי שיעור ההקדמה של ראש השנה שעבר שנגרם מחמת ירחא חסירא [חדש העיבור] של שנה שעברה, ויצאו זה בזה. ונמצא שיאוחר ראש השנה בשנה זו אחרי המולד רק ביום אחד ולא בשני ימים. [בדקדוק החשבון ימצא שמתאחר ביום ומחצה, אך לעניינינו זה נחשב כיום אחד. רש"י].
ותו מקשינן: ואכתי חד יומא מוקדם המולד לראש השנה.
ומשנינן: חד יומא לאו אדעתיה דאינשי, ולא ירננו מחמת שיעור מועט כזה.
עולא אמר לפרש את המשנה באופן אחר: לא נראה לחכמים לחסר יתר על שמונה חדשים, וזהו הרישא שאין פוחתין מארבעה חדשים מעוברים. ולא בא התנא להוסיף בזה אלא לבאר, ומאי טעמא קאמר. מה טעם אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים בשנה, משום דלא נראה לחכמים לחסר יתר על שמונה.
ומקשינן: מאי שנא תשעה דלא עושים חסרים? וצריך לומר שהטעם הוא, משום דאם כן מייתרא [ממשיך] סיהרא הישן ממולד אלול, תלתא יומי לאחר ראש השנה. [שהרי אם עושים ששה מלאים וששה חסרים חל ראש השנה ביום המולד כאמור, וכשעושים תשעה חסרים הקדמנו את ראש השנה בשלשה ימים למולד תשרי] ומרננים על החכמים, השתא נמי כשעושים שמונה חסרים קא מייתרי הירח של אלול תרי יומי לאחר ראש השנה.
ומשנינן: כדאמר רב משרשיא לקמן והעמיד, כגון שהיתה שנה מעוברת, הכא נמי נאמר שזה שעושים שמונה חסרים מדובר כגון שהיתה שנה שלפניה (21) מעוברת. ואת חדש העיבור עשו מלא. נמצא שאחרנו את ראש השנה שעבר בחצי יום לאחר המולד. שהרי נתאחר בשלשים יום ואילו המולד נתאחר רק בכ"ט יום ומחצה. דל שיעור ההקדמה של ראש השנה בשנה זו שנגרם מחמת ירחא חסירא השמיני, בהדי שיעור האיחור של ראש השנה שעבר שנגרם מחמת ירחא מליא [של חדש העבור] של שנה שעברה, ויצאו זה בזה. ונמצא שיוקדם ראש השנה בשנה זו לפני מולד תשרי רק ביום אחד ולא בשני ימים.
ותו מקשינן: ואכתי איכא חד יומא שנשאר הירח הישן לאחר ראש השנה.
ומשנינן: סברי אינשי איתחזויי אתחזי הירח החדש לבית דין ואנן לאו אדעתין לראותו, וכיון שאיחור המולד הוא רק ביום אחד יתלו בטעותם. העולה מהסוגיא, שלר' הונא אין יתר על שמונה מעוברים, אבל שמונה עושים. ולעולא, השמונה במשנה אלו חסרים, אבל מעוברים אפילו שמונה לא עושים.
דף ט:
ומפרשינן טעמייהו: במאי קמיפלגי? בחודש העיבור של שנה, איך עושים אותו. דתניא: כמה ימים יש בחודש עיבור שנה? שלשים. דהיינו דוקא חודש מלא. רבי שמעון בן גמליאל אומר: חודש כל שהוא, לפעמים (22) מלא ולפעמים חסר. ורב הונא סובר כרבי שמעון בן גמליאל ולכך שייך שמונה מעוברים וכגון שהיתה שנה שלפניה מעוברת וחודש העיבור היה כ"ט יום וכמבואר לעיל, אבל עולא סובר כתנא קמא שחודש העיבור לעולם מלא ולכך לא שייך שמונה מעוברים, שאם כן יקדום המולד לראש השנה ביומיים. ולדבריו אי אפשר לפרש כמו לר' הונא, שהיתה שנה שלפניה מעוברת, שהרי לא הוקדם ראש השנה שעבר מחמת זה, אלא אדרבה נתאחר, שהרי חודש העיבור הוא מלא.
מיתיבי: אין עצרת חלה אלא ביום (23) בשבוע שחל בו יום הנף העומר דהיינו מחרת הפסח. שהרי בו מתחיל השבוע הראשון של מנין החמישים יום. וביום מ"ט נשלמו שבעה שבועות וביום הנ' שהוא עצרת מתחיל השבוע השמיני. [וכסימן הקבוע לנו. א"ת ב"ש וכו'. ב' של פסח כיום ש'בועות].
ואין ראש השנה חלה אלא או ביום השבוע שחל בו יום הנף שקדם לו, או לאור יום עיבורו של ניסן שהוא א' אייר. [והוא קרוי כך משום שיום השלשים ואחד של ניסן נקרא עיבור ניסן שעל ידי זה שהוא ר"ח אייר נעשה ניסן מעובר, ואור עיבורו היינו לילו של א' אייר]. והוא לעולם ביום שלישי דפסח, וסימנו ג"ר. [ג' דפסח ר'אש השנה].
ומקשינן: בשלמא לעולא דשמונה חסירין עבדינן, אבל שמונה מעוברין לא עבדינן, [ובשנה כסדרה עושים אחד מלא ואחד חסר. ובשנה ששמונה חסרים נוספים שני חסרים, אחד בחדשי החורף ואחד בחדשי הקיץ]. משכחת לה לדין הברייתא. שכאשר שניהם [כגון כסלו וסיון שבשנה כסדרה הם מלאים] חסרים, יחול ראש השנה ביום הנף שקדם לו. כיון שד' מחדשי הקיץ חסירים.
ובשנה דאחד מלא ואחד חסר יחול ראש השנה לאור יום עיבורו של ניסן שהוא א' אייר. כיון שרק ג' מחדשי הקיץ חסירים.
אלא לרב הונא דאמר דעבדינן גם ח' מעוברין קשה. דהא זימנין דמשכחת לה שיחול ראש השנה לאור אור עיבורו דהיינו ביום שחל בו ב' אייר, וכגון שד' מחדשי הקיץ מעוברים שאז מתאחר ראש השנה ביום נוסף.
ומשנינן: אמר לך רב הונא, ולעולא מי ניחא? והלא גם לשיטתו קשה שמונה מעוברים הוא דלא עבדינן, הא שבעה מעוברין עבדינן, ואותו חדש מעובר נוסף, הוא או מחדשי הקיץ או מחדשי החרף. זימנין דלא עבדינן בסיתוא בחורף ועבדינן בקייטא קיץ, ושוב נמצאו ד' מחדשי הקיץ מעוברים, ואם כן גם לעולא נוכל למצוא ראש השנה דהוי להו לאור אור עיבורו! אלא הא ברייתא מני? בהכרח כשיטת אחרים היא. דתניא: אחרים אומרים אין בין עצרת זו לעצרת שאחריה ואין בין ראש השנה לראש השנה שלאחריו אלא ארבעה ימים של שבוע בלבד. [כי שנה כסדרה של ששה חסרים וששה מלאים עולה לשלש מאות וחמישים וארבעה ימים. שהם חמישים שבועות שלימים, וארבעה ימים עודפים]. ואם היתה שנה מעוברת יש ביניהם חמשה ימים. [שאז עושים שבעה חסרים וששה מלאים כדלקמן. ועולה השנה לשלש מאות ושמונים ושלשה יום. ויש עודף של חמשה ימים אחר שתחלקם לשבועות שלמים].
הרי מתבאר שלאחרים לעולם עושים את החדשים כסדרן, אחד מלא ואחד חסר, ולא כתנא במשנתנו. והברייתא היא כשיטת אחרים ומובן שחל ראש השנה באור עיבורו. ובזה מתורצת הקושיא בין לרב הונא ובין לעולא.
ומקשינן: ואיך אפשר להעמיד את הברייתא כאחרים? והא סוף סוף לאחרים, שיחול ראש השנה ביום הנף לא משכחת לה. שלשיטתו שהחדשים כסדרן, לעולם ביום שחל בו ג' דפסח חל ר"ה.
ומשנינן: אמר רב משרשיא: כגון שהיתה שנה מעוברת, וחודש עיבור השנה ל' (24) יום הוא. דל ירחא דקייטא [שבשנה פשוטה הוא מן המלאים] ועושים אותו חסר, לבהדי ירחא של עיבור השנה שעשינו אותו מלא, שכנגד מה שעשינו את שבט ואדר ראשון (25) מעוברים עושים את ניסן ואייר חסרים. נמצא דבשנה מעוברת ארבעה מחדשי הקיץ חסרים. ובאופן זה משכחת לה שיחול ראש השנה ביום הנף.
אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: וכי אחרים מניינא אתא לאשמועינן? והיה לו לומר רק, אין מעברים את החדש [מלבד ששה המעוברים] אלא לצורך. וממילא נדע שיש בין עצרת לעצרת ד' ימים.
ומשני ליה: הא קמשמע לן, דלא בעינן שאין מצוה לקדש על פי הראיה. ואף כשלא באו עדים שראו את מולד הלבנה מקדשים את החודש בליל ל' בשביל שיהיה החודש שעבר חסר ולא יתקלקל הסדר שאחד מלא ואחד חסר. ואם היה אומר רק אין מעברין את החדש אלא לצורך, היינו מפרשים שזה דוקא כשיש עדי ראיה, וצריך לקדש את החודש על פיהם בשביל שיהיו חדשים כסדרם, ואין לדחותם. אבל כשלא באו עדים לא נקדש את החודש ביום ל', לכן נקטו אחרים מנין להשמיענו שגם באופן זה מקדשים.
מתקיף לה רבינא: והרי זה שאין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים, אין זה תמיד. שהרי הטעם הוא, משום שעושים את החדשים כסדרם כדי שתעלה שנה לשנ"ד יום כמנין ימי י"ב מולדות וישוו י"ב חדשים לשנת לבנה. והאיכא חד יומא שנוסף מצירוף דשעי אחת לשלש שנים. שהרי י"ב מולדות הם שנ"ד יום ושמונה שעות ותתע"ו חלקים, ונמצא דבכל שלש שנים מצטרף עודף השעות לכ"ד שעות. לפיכך יש לעשות שנה שלישית שנ"ה ימים דהיינו שבעה מלאים. ואז יהיה בין עצרת לעצרת ה' ימים. ועוד קשה, שהרי עודף התתע"ו חלקים לשנה מצטרף ליומא חד כל תלתין שני. ושנת השלשים יש לעשותה שנ"ה יום. וגם אז יש בין עצרת לעצרת ה' ימים.
ומשנינן: כיון דליתא, הפרש של ה' ימים, בכל שתא, לא חשיב (26) לה אחרים. ודיבר רק על ההפרש בסתם שנה.
ואף שמואל סבר לה כר' הונא, ששמונה מלאים גם עושים.
דאמר שמואל: אין שנת לבנה פחותה משלש מאות וחמישים ושתים יום, ולא יתירה על שלש מאות וחמישים וששה יום. הא כיצד? שניהם [מן החדשים שבשנה כסדרה הם חסרים] נעשו מלאים, הרי השנה שלש מאות וחמישים וששה יום. כי נוספו יומיים לשנה כסדרה שהיא שנ"ד יום. שניהם [מן המלאים שבשנה כסדרה] נעשו חסירים, הרי שלש מאות וחמישים ושנים יום. כי נחסרו יומיים משנה כסדרה.
מיתיבי: תנינא, הריני נזיר כימות החמה, מונה נזירות ג' מאות וששים וחמשה ימים כמנין ימות שנת החמה. ואם אמר כימות הלבנה, מונה נזירות ג' מאות וחמשים וארבעה ימים כמנין ימות שנת הלבנה. וקשה, דאם איתא לשמואל ורב הונא שעושים גם שמונה מעוברים, זימנין דמשכחת לה שלש מאות וחמישים וששה. ומדוע תפסו דוקא שנ"ד יום? ומשנינן: בנדרים הלך אחר לשון בני אדם שהוא לפי רוב שנים, שהחדשים כסדרם.
ואף רבי סבר לה כרב הונא שעושים שמונה מעוברין. דתניא: מעשה ועשה רבי תשעה חדשים חסירים בשנה, ונראה מולד תשרי בזמנו [ביום שחל ראש השנה]. והיה רבי תמה ואומר עשינו תשעה חסירים ונראה חודש בזמנו? והיה ראוי למולד להתאחר ג' ימים אחרי ראש השנה, מחמת ג' החדשים החסרים שעשה.
אמר לפניו רבי שמעון בר רבי: שמא שנה מעוברת היתה,
דף י.
וחדש העיבור של שנה ל' יום, ועל ידי כך נתאחר ראש השנה יום אחד. וגם אשתקד עשינו שניהם מלאים [דהיינו ח' מעוברים] ועל ידי כך נתאחר ראש השנה בעוד שני ימים. דל תלתא יומי שיש לראש השנה להתאחר מחמת שעשינו ג' מלאים לבהדי תלתא יומי שיש לו להקדים מחמת ג' החסרים שעשינו, וקם ליה ראש השנה בדוכתיה שהוא יום המולד.
אמר ליה רבי: נר ישראל אתה [שהארת עיני חכמים]. כן הוי, כדבריך.
מתניתין:
אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות (27) במקדש, בכל יום. ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה תקיעות. וזה שייך בערב שבת שבתוך החג. ומפורשים בסוכה בפרק החליל.
אין פוחתין משני נבלים לשני לויים, בשיר שהיה במקדש על הקרבן. ולא מוסיפין על ששה.
אין פוחתין משני חלילים במקדש ולא מוסיפין על שנים (28) עשר. ובשנים עשר יום בשנה המחלל בחליל (29) מכה באצבעו על החליל שכך מנגנים בו לפני המזבח. [אבל בשאר הימים לא היו מזמרים אלא (30) בנבלים כנורות ומצלתיים].
ואלו הם: בשחיטת פסח (31) ראשון, ובשחיטת פסח שני, ויום טוב הראשון של פסח, וביום טוב של עצרת, ובשמונת ימי החג.
ולא היה מכה באבוב [בחליל] של נחושת אלא באבוב של קנה מפני שקולו ערב.
ולא היה מחלק מסיים את השיר אלא באבוב יחידי. שהיה מאריך בסיום הנעימה בחליל אחד לאחר שתיקת האחר (32) מפני שהוא מחליק יפה, יותר מאשר אם יסיימו שניהם כאחד.
ועבדי כהנים היו אותם המנגנים בחליל, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: ממשפחת בית פגרים ובית ציפרא וממקום ששמו עימעום. שישראלים מיוחסים היו ומשום כן היו משיאים בנותיהן לכהונה. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: לוויים היו המזמרים בחליל.
גמרא:
מתניתין דלא כר' יהודה. דתניא: רבי יהודה אומר, הפוחת, ביום סתם שבו השיעור המועט ביותר, לא יפחות משבע תקיעות, והמוסיף, ביום שבו השיעור המרובה ביותר, לא יוסיף על שש עשרה תקיעות, ואילו במשנה מבואר שהמועט זה עשרים ואחת תקיעות והמרובה ארבעים ושמונה.
והוינן: במאי קמיפלגי? ומפרשים: שלפי כולם צריך שבע פעמים תר"ת, אלא שחולקים מה נחשב לתקיעה אחת.
רבי יהודה סבר, תקיעה ראשונה ותרועה ותקיעה שלאחריה חדא מעשה תקיעה היא ונחשבים דבר אחד. ושבעה שנקט היינו שבעה תר"ת.
ורבנן סברי, תקיעה לחוד יש להחשיב, ותרועה לחוד, ותקיעה שאחריה לחוד. ולכך נמנים שבעה תר"ת לעשרים ואחד תקיעות.
מאי טעמא דרבי יהודה שמחשיב את כולם לאחד? דכתיב "ותקעתם תרועה" וכתיב "תרועה יתקעו". הרי שלתרועה קורים תקיעה, ולתקיעה תרועה, ואחד הם. ורבנן ההוא פסוק בא לומר שצריך לתקיעה פשוטה לפניה של התרועה ופשוטה לאחריה, הוא דאתא הפסוק.
ורבנן מאי טעמייהו מהיכן המקור שכל אחד לחוד? המקור הוא דכתיב "ובהקהיל את העם תתקעו ולא תריעו". ואי סלקא דעתך כר' יהודה, דתקיעה ותרועה ותקיעה חדא היא, אמר רחמנא עבידו פלגא מצוה? והלא חצי מעשה תקיעה הוא.
ורבי יהודה סובר שאין זו ראיה כי תקיעה זו לסימנא בעלמא הוא, להקהיל את העדה, ולא לשם מצוה.
והוינן: כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא: אין הפסק בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה ולא כלום, שצריך שיהיו רצופות?
ומשנינן: כמאן, כרבי (33) יהודה שסובר שמעשה תקיעה אחד הוא.
ומקשינן: פשיטא דכר' יהודה נאמרו דברי רב כהנא, ומה הצורך לבאר זאת?
ומשנינן: מהו דתימא שרב כהנא אפילו כרבנן אתיא, ולא בא לומר שצריך רצופות ממש שהרי כל אחד מהם הוא דבר נפרד. אלא רק לאפוקי מדר' יוחנן דאמר "שמע תשע תקיעות [ג' של מלכויות וג' של זכרונות וג' של שופרות] בתשע שעות יצא"
אף ששהה בין תקיעה לתקיעה שעה, ועל זה חולק רב כהנא ואומר שאף לשיטת רבנן אין זה מועיל ואפילו שכל אחד הוא דבר נפרד מ"מ צריך סמוכות, אבל קצת הפסק מותר.