אור ברסלב
חברותא על ערכין פרק ראשון - הכל מעריכין

חברותא על ערכין· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - הכל מעריכין

ביאור ענין ערכין לפי החזון איש

נאמר בפרשת בחוקותי:

"איש כי יפליא נדר, בערכך נפשות לה'.

והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה, והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש".

שתי צורות יש למי שנודר דמים להקדש בשווי של אדם.

האחת, להתחייב להקדש בנדר את דמיו של האדם כפי שהוא שווה להמכר בשוק בתור עבד [עברי (1) או כנעני, וכפי שיתבאר].

השנית, להתחייב את "ערכו" של אדם, לפי הערך שקצבה לו התורה בפרשת ערכין.

הנודר להביא להקדש את "דמי האדם" הרי זה נדר (2) רגיל של דמים להקדש. ואילו המתחייב את "ערכו", הרי הוא מתחייב מדין "מעריך" לפי הכללים המיוחדים האמורים בפרשת ערכין.

דף ב.

מתניתין:

א. הכל - מעריכין, שמחייבים את עצמם ערך אדם פלוני כפי המבואר בפרשת ערכין, כל אדם לפי ערכו, בהתאם לשנותיו.

והכל - נערכין, שכל אדם יש לו "ערך" ויכול לחייב את עצמו בערכו האמור בתורה, או שאדם אחר מתחייב בערכו ואומר ערך פלוני עלי.

ב. הכל - נודרין דמי אדם פלוני עלי להקדש, וחייבים לשלם את שוויו לפי מחירו בשוק כעבד.

והכל נידרין, שיכול כל אדם לומר על עצמו דָמַי עלי וכן חבירו יכול לחיייב עצמו בנדר בדמיו, כשאומר דמי פלוני עלי.

ובכללם -

כהנים, לויים וישראלים. נשים ועבדים (3) (4), שישלמו לאחר שיתגרשו (5) או ישתחררו.

ג. טומטום (6) (7), [שהוא ספק זכר ספק נקבה מחמת שמקום זכרותו מכוסה בקרום], ואנדרוגינוס, שיש בו גם אברי זכר וגם אברי נקבה, הרי הם נודרין ונידרין משום שיש להם שיווי כספי להמכר בשוק כעבד. וכמו כן טומטום ואנדרוגינוס הרי הם מעריכין, שאומרים הרי עלי ערך אדם פלוני [שאינו טומטום ואנדרוגינוס] ומתחייבים להקדש את ערכו האמור בתורה, אבל הם לא נערכין, שלא קצבה להם התורה ערך, משום שזכר ונקבה נאמרו בפרשה והתמעטו בכך הטומטום והאנדרוגינוס, ולכן אם יאמרו ערכי עלי או אחרים יאמרו עליהם "ערך פלוני [והוא טומטום או אנדרוגינוס] עלי" אין חייבים כלל, שאין נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית!

ד. חרש (8) שוטה וקטן נידרין, שהרי יש להם דמים להמכר בשוק כעבד, ונערכין לפי ערכם הקצוב בתורה.

אבל חרש שוטה וקטן לא נודרין ולא מעריכין - מפני שאין בהם דעת, וצריך איש שיודע להפלות, להבין לשם מי הוא נודר ומעריך [רבינו גרשם].

גמרא:

שנינו במשנה: הכל מעריכין!

והוינן בה: "הכל" - לאתויי (9) מאי?

ומשנינן: לאתויי קטן שהגיע לגיל שתים עשרה, ויודע לשם מי נודרים ומקדישים, הנקרא "מופלא" [שיודע ומבין להפלות] הסמוך ל [גיל י"ג שנה, שבו הוא נעשה] "איש"! (10) שגם הוא מעריך (11).

ותו הוינן בה: זה שכתוב הכל נערכין - כי "הכל" שכתוב ברישא של המשנה הוא גם על נערכין לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי מי שהוא מנוול ומוכה שחין, שאף על פי שאין להם דמים להמכר בשוק, יש להם ערך הקצוב בתורה.

כי סלקא דעתין אמינא הואיל ו"איש כי יפליא נדר בערכך" כתיב, הקיש הכתוב נדרים לערכין, והיינו אומרים רק כל מי שישנו בדמים, שאפשר להתחייב בדמיו, ישנו בערכין, להתחייב בערכו, וכל שאינו בדמים כגון מנוול ומוכה שחין, שאין להם שיווי להמכר בשוק, אינו בערכין, וגם אם יתחייבו בערכם לא יחול החיוב, קא משמע לן מזה שכתוב בהמשך "בערכך נפשות", שכל דהו נפש גם אפשר להתחייב בערכה, על אף שאין לה דמים להמכר בשוק.

ותו הוינן בה: הא דכתיב "הכל נודרין" - לאתויי מאי?

ומשנינן: "הכל נידרין" איצטריך ליה לכתוב ואגב זה כתוב בתחילה גם הכל נודרין.

ומבארינן: "הכל נידרין" - לאתויי מאי? אי לאתויי טומטום ואנדרוגינוס, שאפשר להתחייב בדמיהם על אף שאי אפשר להתחייב בערכם, הלא בהדיא קתני להו במשנה שהם נידרים!?

ואי לאתויי חרש שוטה וקטן שהם נידרים, גם זה בהדיא קתני להו!?

אי לאתויי שאפשר להתחייב בדמיו של תינוק שהוא פחות מבן חודש - גם זה בהדיא קתני להו לקמן במתניתין שהוא נידר ואינו נערך!?

ואי לאתויי עובד כוכבים שאף על פי שאינו נערך אליבא דרבי יהודה הרי הוא נידר, גם זה בהדיא קתני להו!?

ומשנינן: אלא, לעולם, לאתויי פחות מבן חודש, שאף על פי שאין לו ערך יש לו דמים להמכר בשוק. ואף על פי שזה מפורש במשנה להלן כן הוא דרך התנא: תני, והדר מפרש! וכמו כן ניתן להעמיד בדרך זו גם בעכו"ם או חרש שוטה וקטן. [ועיין ברש"י הסבר נוסף!] (12).

וכיון שביארנו מה בא "הכל" לרבות, מבארים גם מה שכתוב "הכל" במקומות אחרים במשניות.

הכל סומכין על הקרבן - "הכל", לאתויי מאי?

לאתויי יורש, שסומך על קרבן שהפריש אביו, ודלא כרבי יהודה הסובר בברייתא לקמן שיורש אינו סומך.

הכל ממירין בהמת קדשים בבהמת חולין - לאתויי מאי?

לאתויי יורש שממיר קרבן שהפריש אביו בבהמת חולין, ודלא כרבי יהודה!

דתניא: יורש קרבן סומך עליו, וכן יורש קרבן מימר.

רבי יהודה אומר: יורש אינו סומך, יורש אינו מימר!

והוינן בה: מאי טעמא דרבי יהודה?

ומשנינן: כתוב שלש פעמים בפסוק "קרבנו" לגבי סמיכה, ומאחד מהם לומד רבי יהודה - קרבנו ולא קרבן אביו! ויליף רבי יהודה את דין תמורה, שהיא "תחלת הקדש", והיינו, שהבא להמיר בהמה בבהמה, ולהחיל על בהמת החולין את קדושת קרבן "תמורה", הרי זה תחלת ההקדש בבהמת החולין, ולומד זאת רבי יהודה מהדין של סמיכה, שהוא סוף הקדש [שהיא בסמוך לשחיטה] - מה סמיכה, שהיא סוף הקדש, יורש אינו סומך, אף תמורה, שהיא תחלת הקדש, יורש אינו מימר!

ורבנן, הסוברים שיורש מימר, דורשים מזה שכתוב "המר ימיר" - לרבות את היורש! ולדבריהם ילפינן להיפך: ודין סמיכה, שהיא סוף הקדש, בסמוך לשחיטה, למדים מדין תמורה, שהיא תחלת הקדש של הקרבן - מה תחלת הקדש יורש מימר, כמו שדורשים רבנן מהמר ימיר, אף סוף הקדש יורש סומך!

והוינן בה: ורבנן, הסוברים שיורש סומך האי "קרבנו" הכתוב בסמיכה, שממעט ממנו רבי יהודה יורש מסמיכה - מאי עבדי ליה?

ומשנינן: לרבנן מיבעי להו לשלושת הפסוקים "קרבנו" לדרשות אלו:

א. קרבנו - ולא קרבן עובד כוכבים, שהתמעט קרבן עכו"ם מסמיכה [עיין בתוס' שהמיעוט הוא מסמיכת (13) כהן].

ב. קרבנו - ולא קרבן חבירו! שאין אדם סומך על קרבן (14) שאינו (15) שלו.

ג. קרבנו - לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, שאם הביאו כמה שותפים - חברים קרבן בשותפות כולם צריכים לסמוך עליו. ולא מספיק שאחד יסמוך עבור כולם.

והשתא הוינן בה: ורבי יהודה, הלומד מ"קרבנו" למעט קרבן שמביא יורש מסמיכה - מנין הוא לומד את שלושת הדרשות שדרשו רבנן?

ומשנינן: מה שדרשו רבנן מ"קרבנו" לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה - לית ליה! אלא סובר רבי יהודה שאחד מן השותפים סומך עבור כולם (16).

ואי נמי אית ליה דרשה זו כמו רבנן, ועדיין מיותר לו "קרבנו" אחד ללמוד ממנו שיורש אינו סומך,

דף ב:

כי למעט עובד כוכבים ולמעט שאין אדם סומך על קרבן חברו - מחד קרא נפקא!

וממילא אייתרי להו תרי "קרבנו" לדרוש מהם: חד בא למעט יורש, שדורשים: קרבנו - ולא קרבן אביו. ואידך "קרבנו" בא לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה! והוינן בה: ורבי יהודה האי "המר ימיר" שדורשים ממנו רבנן לרבות יורש לתמורה - מאי עביד ליה?

ומשנינן: מיבעי ליה לרבות את האשה לתמורה.

דתניא: לפי שכל הענין הפרשה של תמורה אינו מדבר אלא בלשון זכר, מה [מהיכן] סופינו לרבות גם את האשה?

תלמוד לומר "ואם המר ימיר"! לרבות את האשה.

ורבנן, דורשים לרבות את האשה מהייתור "ואם". [ועיין תוס' שביאר שהכוונה היא ליתור הוי"ו].

ורבי יהודה את הייתור "ואם" לא דריש אותו!

שנינו במסכת סוכה: הכל חייבין בסוכה!

הכל - לאיתויי מאי? לאיתויי קטן שאינו צריך (17) לאמו [שבשעה שמתעורר משנתו אינו קורא אמא]. דתנן: קטן שאינו צריך לאמו חייב בישיבת סוכה.

והא דשנינו: הכל חייבין בלולב - לאיתויי מאי?

לאיתויי קטן היודע לנענע את הלולב [שמצוה להוליך את הלולב לד' רוחות השמים (18) למעלה ולמטה]. דתנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב! הכל שיש להם בגד של ארבע כנפות [ועיין תוס'] חייבין בציצית - לאיתויי מאי?

לאיתויי קטן היודע להתעטף! דתנן: קטן היודע (19) להתעטף [כעטיפת (20) הישמעאלים. תוס'] חייב (21) בציצית.

הכל חייבין בתפילין - לאיתויי מאי?

לאיתויי קטן היודע לשמור תפיליו שלא יפיח בשעה שלובשן. דתניא: קטן (22) היודע לשמור תפלין, אביו לוקח (23) לו תפלין!

הכל חייבין בראיה [להראות בעזרה בשלשת הרגלים, והתוס' הוסיפו שחייבים גם בקרבן ראיה] - לאיתויי מאי?

לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שמחוייב מצד חציו הבן חורין. אבל עבד גמור פטור משום שכתוב "יראה כל זכורך את פני האדון ה'" - מי שאין לו אדון אלא הוא הרי הוא חייב בראיה, ולא מי שיש לו אדון אחר (24).

ולרבינא דאמר מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה - לאיתויי מי שהיה חיגר ביום ראשון של הרגל, והיה אז פטור מן הראייה, ונתפשט, ונתרפא, ביום שני, הרי הוא חייב בראייה.

ופרכינן: הניחא שחייב בראיה, למאן דאמר, כולן, כל ימי המועד, חשובין הן בפני עצמן לחייב בראייה ובחגיגה, והרי הם תשלומין זה לזה, שהיום השני הוא תשלום לראשון, למי שלא הביא קרבן ראייה בראשון, והשלישי תשלומין לשני, למי שלא הביא בשני, וכן הלאה, נמצא שכל יום הוא חיוב לעצמו, ולכן אם היה חיגר בראשון ונתפשט בשני חייב בראיה, כי היום השני של הרגל מחייבו בראייה.

אלא למאן דאמר, כולן, כל ימי הרגל, הרי הם תשלומין ליום הראשון, לחובת הראיה שחייב ביום הראשון, ואם לא נראה והקריב בראשון הרי הוא חייב בראייה ובהקרבה בשאר הימים, אך מי שלא היה ראוי בראשון שוב אינו מתחייב בשאר הימים, ולפיו חיגר בראשון שנתפשט בשני פטור מן הראיה, וחוזרת השאלה למקומה, זה שכתוב הכל חייבין בראיה - לאיתויי מאי!?

ומשנינן: לאיתויי מי שהוא סומא באחת מעיניו. ודלא כי האי תנא - דתניא: יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו - פטור מן הראייה! שנאמר "ייראה כל זכורך", שהכתיב הוא יראה שמשמע חיריק תחת היו"ד, והקריאה היא ייראה בצירי תחת היו"ד, ודורשים אותם כך: כדרך שבא הקב"ה לראות את האדם, והקב"ה הוא שלם, וכאילו הקב"ה רואהו בשתי עיניו, כך צריך האדם הבא ליראות את הקב"ה, שיהיה הקב"ה נראה לו בשתי עיניו, ולא כשחסרה לו אחת מהן.

ואיבעית אימא, לעולם זה שכתוב הכל חייבין בראיה הוא לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין.

ודקא קשיא לך דרבינא שאמר שהוא פטור מן הראייה - לא קשיא!

כאן, שאמר רבינא שהוא פטור מן הראייה, זה כמשנה ראשונה, לפני שהודו בית הלל לבית שמאי שכופים את רבו לשחררו, ואם כן החציו עבד הוא בחזקת עבד.

ואלו כאן שמדוייק מהמשנה שהוא חייב בראיה זה כמשנה אחרונה שהודו בית הלל שכופים את רבו לשחררו, והואיל ובידינו לכופו לשחררו שוב אין הוא נחשב עבד (25) ולפיכך הוא חייב בראייה.

דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין - עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל.

אמרו להם בית שמאי לבית הלל: תיקנתם את רבו שיכול להשתמש בו - ואת עצמו לא תיקנתם! שהרי לישא שפחה אינו יכול מצד חציו שהוא בן חורין ואילו בת חורין אינו יכול לישא מצד חציו העבד.

ואם תאמר יבטל ולא ישא אשה - והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "לא תוהו בראה - לשבת יצרה"! אלא, מפני תיקון העולם כופין (26) את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב העבד שטר התחייבות על חצי דמיו שישלם לו כשיהיה לו ממה לשלם. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי!

הכל חייבין בתקיעת שופר - לאיתויי מאי!?

לאיתויי קטן שהגיע לחינוך!

דתנן: אין מעכבין את הקטן מלתקוע ביום טוב (27), משום שהוא בן חיוב בחינוך למצוות תקיעת שופר.

הכל חייבין במקרא מגילה, וכן הכל כשרין לקרוא את המגילה - לאיתויי (תחילת העמוד) מאי!?

דף ג.

לאיתויי נשים! שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא את הזכרים (28) ידי חובתם!

וכדרבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה לפי שאף הן היו באותו (29) (30) הנס של ההצלה מגזירת "להשמיד להרוג ולאבד". [ורשב"ם בפסחים ק"ח: הוסיף שעיקר הנס היה על ידן, והיינו אסתר].

הכל חייבין בזימון - לאתויי מאי?

לאתויי נשים ועבדים. שהרשות בידם להצטרף לזימון.

דתניא: נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן, שלש נשים ושלשה עבדים. [אבל אין אשה ועבד מצטרפין לאנשים, לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ועבדים, שאין הנשים אומרות ברית (31) ואין העבדים אומרים "על שהנחלת לאבותינו"].

והא דתניא: הכל מצטרפין לזימון - לאתויי מאי?

לאתויי קטן היודע למי מברכין שמצטרף להשלים לג' לזימון.

דאמר רב נחמן: קטן היודע למי מברכין - מזמנין עליו. [אבל להלכה פוסקים כירושלמי שאין מזמנין אלא על מי שהביא ב' שערות. תוס'].

הכל מטמאין בזיבה - לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי תינוק בן יומו לטומאת זיבה.

דתניא: זה שכתוב בפסוק "איש איש כי יהיה זב מבשרו" מה תלמוד לומר "איש איש" ב' פעמים?

לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה. דברי רבי יהודה.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אינו צריך ללמוד מפסוק זה, אלא ממקור אחר יש ללומדו. שהרי הוא אומר "זאת תורת הזב - והזב את זובו לזכר ולנקיבה". ודורשים: "לזכר" - כל שהוא זכר, בין קטן ובין גדול. "לנקבה" - כל שהיא נקיבה, בין קטנה בין גדולה.

אם כן מה תלמוד לומר "איש איש" ב' פעמים?

דברה תורה כלשון בני אדם שדרכם לכפול הלשון.

ותו הוינן בה: זה שכתוב: הכל מטמאין בטמא מת להעשות אב הטומאה ע"י נגיעה במת - לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי קטן שנטמא אם נגע במת. כי סלקא דעתך אמינא כיון שכתוב "איש אשר יטמא ולא יתחטא", איש אין, קטן לא נטמא, קא משמע לן שאף הוא נטמא. ולמדים זאת מהפסוק "ולקח אזוב והזה על האהל ועל הנפשות אשר היו שם" ואף נפש קטן משמע, שאף הוא נטמא וצריך לטהרה האמורה שם.

ושוב מקשינן: אלא "איש" שכתוב לגבי טומאת מת למעוטי מאי?

ומשנינן: למעוטי קטן מכרת אם נכנס למקדש טמא, שעל זה מדובר בפסוק ככתוב "ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טימא". והיינו אומרים שאף קטן יתחייב כרת כמו (32) שנתרבה לטומאה, ולזה בא המיעוט "איש" ללמדנו שאין לקטן עונש כרת משום שאיננו בן עונשים.

ותו הוינן בה: הא דתנן הכל מטמאין בנגעים - לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי קטן, לומר שיש בו תורת נגעים. כי סלקא דעתך אמינא "איש צרוע" כתיב בפרשת נגעים, איש אין, קטן לא, שאין נגעו נגע, קמ"ל שנחשב נגע ומטמא.

ומקשינן: ואימא הכי נמי ונמעט מ"איש" שאין קטן מטמא בנגעים?

ומשנינן: בפירוש נתרבה קטן מהפסוק ד"אדם כי יהיה בעור בשרו" - מכל מקום! שאף קטן בכלל אדם הוא.

ותו מקשינן: ואלא "איש" למה לי? ומה בא למעט?

ומשנינן: שבא לכדתניא: "איש", אין לי אלא איש, אשה שמטמאת בנגעים, מנין?

כשהוא אומר בפסוק שאחריו "והצרוע אשר בו הנגע", שמשמע צרוע אחר בנוסף לצרוע הנאמר בפסוק הראשון, הרי כאן שנים, בין איש ובין אשה, אם כן מה תלמוד לומר "איש צרוע" בפסוק הראשון? לענין של מטה, האמור למטה בהמשך הפרשה, הוא נצרך. שכתוב "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע" ואיש בא למעט - איש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת. כי גנאי הוא לה [תוס'].

זה שכתוב, הכל [כל הכהנים] רואים את הנגעים, לטמאם או לטהרם ע"י אמירת טמא או טהור [שאין הטומאה והטהרה אלא מפי כהן, תורת כהנים], דתנן: הכל כשרין לראות את הנגעים - לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן של נגעים. שאף הוא כשר לטמא ולטהר. והולך תלמיד חכם ישראל עמו (33) ואומר לו אמור טמא או טהור והוא אומר, משום שצריך אמירת כהן.

ופריך: ואיך כשר בכך? והאמר מר: כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים! ומשמע אפילו על פי הוראת התלמיד חכם שהולך עמו אין הוא יכול לטמא או לטהר?!

ומשנינן: אמר רבינא: לא קשיא. הא דכשר מדובר בכהן (34) דמסברי ליה וסבר ואף שמעצמו אינו יודע, כי די בכך שמלמדין אותו ואז הוא יודע. והא דאמר מר שאינו רואה מדובר בכהן דמסברי ליה ובכל זאת לא סבר.

הכל כשרין לקדש מים חיים ע"י עירובם באפר הפרה לצורך טהרת טמא מת - לאתויי מאי?

ומשנינן: לרבי יהודה לאתויי קטן שמקדש. ולרבנן לאתויי אשה שמקדשת.

דתנן: הכל כשרים לקדש מי חטאת חוץ מחרש שוטה וקטן! ולדעת חכמים אף אשה כשירה ולזה בא "הכל".

רבי יהודה מכשיר בקטן, ולרבות אותו נאמר "הכל", ופוסל באשה ובאנדרוגינוס.

והא דתנן: הכל כשרים להזות מי חטאת על הטמא - לאתויי מאי? לאתויי ערל שמתו אחיו (35) מחמת מילה, שכשר. וכדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: ערל שהזה - הזאתו כשירה [ואע"ג שדינו כטמא לאכילת תרומה וקדשים, לענין הזאה כשר ולמדים זאת ביבמות ע"ב: מטבול יום].

נאמר שתי פעמים בפרק ראשון בחולין "הכל שוחטין" - לאיתויי מאי?

חדא "הכל" לאתויי כותי ששחיטתו כשירה, כי סובר שגירי אמת הם, וגם שחיטה היא מצוה שהחזיקו בה כותים, ולכן נאמנים. וחדא "הכל" לאתויי ישראל מומר לדבר אחד, שלא נחשב בזה מומר לכל התורה, ולכן שחיטתו כשירה.

והא דתנן: הכל מעלין, את כל בני ביתו אדם כופה לעלות לארץ ישראל - לאתויי מאי?

דף ג:

ומשנינן: לאתויי (36) עבדים, שאם יש לו עבד כנעני מהול למכור, ורוצה העבד שלא ימכרנו אלא בארץ ישראל, כופין את רבו להעלותו ולמוכרו שם. [ובכתובות פירש"י שמדובר בעבד עברי שיכול רבו לכפותו לעלות עמו לארץ ישראל].

ופריך: ולמאן דתני במשנה שם עבדים בהדיא, ואם כן אין צורך לרבותם שהרי הם נשנו מפורש במשנה, "הכל" לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי שכופה את בני ביתו לעלות, אפילו מנוה מקום מגורים היפה שבחוץ לארץ לנוה הרעה שבארץ ישראל, ואין אשתו יכולה לעכב בידו.

והא דתנן: ואין הכל מוציאין מארץ ישראל לחוץ לארץ את בני ביתם - לאתויי מאי?

לאתויי עבד שברח מחו"ל לארץ שאין רבו יכול לכפותו (37) לשוב.

והא דתנן התם: הכל מעלין לירושלים, "הכל" - לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי שאפילו מנוה היפה שבשאר ארץ ישראל לנוה הרעה שבירושלים יכול לכפות את אשתו לעלות.

ומקשינן: ואין הכל מוציאין מירושלים לגבולין - "הכל" - לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי אפילו מנוה הרעה שבירושלים לנוה היפה שבגבולים. שאף בזה יכולה אשתו לעכב בעדו.

עד עכשיו פירשו מה מרבה "הכל", ומכאן ואילך מפרשים את המשניות שכתוב בהן "כהנים לוים וישראלים".

ומקשינן: זה שכתוב "הכל חייבין בסוכה כהנים לויים וישראלים", הרי פשיטא שכולם חייבים. שהרי אי הני לא מיחייבי - מאן מחייבי?!

ומשנינן: כהנים איצטריך ליה להשמיענו שחייבים. כי סלקא דעתך אמינא שפטורים, הואיל וכתיב: "בסוכות תשבו", ואמר מר: "תשבו" שישיבת סוכה תהיה כעין תדורו" בדירת הקבע. מה דירה של קבע דרכה להיות איש ואשתו עמו, אף סוכה לא יתחייב אלא באיש ואשתו עמו. והני כהנים, הואיל ובני עבודה נינהו, ואין יכולים לדור איש ואשתו ברגל, שאין נזקקים לנשותיהם כדי שלא יטמאו וידחו מעבודת הרגל המוטלת עליהם (38), ואם כן נאמר שלא יתחייבו בסוכה, קמ"ל דנהי דפטירי בשעת עבודה מסוכה, אבל בלא שעת עבודה, חיובי מיחייבי.

ומדמים לזה, מידי דהוי אהולכי דרכים, שגם הם נפטרים מהדרשה "תשבו כעין תדורו". שכשם שבישיבת ביתו בכל השנה אינו נמנע מלצאת לדרך, כך בישיבת סוכה. דאמר מר: הולכי דרכים פטורין מן הסוכה ביום שאז הוא זמן הליכתן, וחייבים בלילה כשהם לנים במקום יישוב. ולא אומרים שכיון שמקצת הזמן הם פטורים פקע לגמרי מהם מצות סוכה, והוא הדין לכהנים שכל זמן שאפשר להם לשבת בסוכה הרי הם חייבים.

ומקשינן: זה שכתוב "הכל חייבים בציצית כהנים לויים וישראלים". הרי פשיטא שכולם בכלל המצוה? ומשנינן: כהנים איצטריך להו להשמיענו שחייבים. כי סלקא דעתך אמינא שפטורים, הואיל וכתיב "לא תלבש שעטנז" וסמוך לו "גדילים תעשה לך" ויש להקיש מזה שדוקא מאן דלא אישתרי כלאים לגביה הוא דמיחייב במצות ציצית, והני כהנים, הואיל ואשתרי כלאיים לגבייהו בבגדי כהונה [שהאבנט (39) של כלאים היה] לא ליחייבו בציצית, קמ"ל שלמרות ההיקש חייבים, כי גם הם בכלל איסור כלאים. דנהי דאשתרי כלאים בעידן עבודה במקדש, בלא עידן עבודה לא אשתרי. [ולפי פשוטו מותר רק בזמן עבודה (40) ממש, אבל דעת ר"ת במנחות מ"א. שכל בגדים המיוחדים לעבודה, במקום הראוי לעבודה, נחשב כזמן עבודה והותר כלאים].

ומקשינן: זה שכתוב "הכל חייבין בתפילין כהנים לויים וישראלים", פשיטא!? ומשנינן: כהנים איצטריך ליה להשמיענו שחייבים. כי סלקא דעתך אמינא שפטורים, הואיל וכתיב "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", ואולי נלמד שתלויים זה בזה, ודוקא כל מי שאיתיה במצוה של תפילין דיד איתיה גם במצוה של תפילין דראש. והני כהנים, הואיל וליתנייהו במצוה דיד, דכתיב "ומכנסי בד ילבש על בשרו" [והוא הדין לכתנת], ודורשים שלא יהיה דבר חוצץ בינו [בין הבגד] לבין בשרו. וכיון שהתפילין צריכים להיות מונחים על בשרו ממש, כמבואר במסכת מנחות שמקום התפילין של יד הוא תחת בגדיו, ככתוב "והיה לך לאות" ולא לאחרים לאות, ונמצא שהתפילין חוצצין בין בגד הכהונה לבשרו של הכהן, ולכן אין הכהנים מניחים תפילין של יד, אימא אף במצוה של תפילין דראש נמי לא ליחייבו, קמ"ל דלא (41) מעכבי (42) של יד ושל ראש אהדדי. כדתנן "תפלה של יד אינה (43) מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד".

ותו מקשינן: ומאי שנא דיד שפטורים דכתיב "ילבש על בשרו", ראש נמי יפטרו שהרי כתיב "ושמת המצנפת על ראשו", וכשמניח התפילין בראש הם חציצה בין המצנפת לראשו!?

ומשנינן: תנא, שערו של הכהן הגדול היה נראה בין ציץ שעל המצח למצנפת שבראשו, ששם, באותו הרווח, היה (44) מניח תפילין ולפיכך אין כאן חציצה, ויכול לקיים שניהם.

ומקשינן: זה שכתוב: הכל חייבים בתקיעת שופר כהנים לויים וישראלים - פשיטא!?

ומשנינן: כהנים איצטריך ליה. כי סלקא דעתך אמינא שפטורים הואיל וכתיב "יום תרועה יהיה לכם" שמשמע יום אחד בלבד, ונלמד מזה שרק מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא חייב בתקיעת שופר בראש השנה. והני כהנים, הואיל ואיתניהו במצות תקיעה בשעת ניסוך היין בקרבנות צבור כוליה שתא, דכתיב "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם", אימא לא ליחייבו בשופר של ראש השנה, קמ"ל שחייבים.

ודחי לה: מי דמי אותן תקיעות של ניסוך היין לכאן? והרי התם בקרבנות, התקיעה היא בחצוצרות, ואילו הכא בראש השנה, התקיעה היא (45) בשופר.

ומשנינן שינויא אחרינא: משום כך איצטריך לרבות כהנים ולויים שחייבים, כי סלקא דעתך אמינא שפטורים הואיל ותנן: שוה סדר יום הכיפורים של יובל לראש השנה לתקיעה, ולברכות של מלכויות זכרונות ושופרות! ומאחר שמדמים אותם זה לזה, יש לומר שמי דאיתיה במצות יובל איתיה במצות תקיעת ראש השנה, ואילו מי דליתיה במצות יובל ליתא במצות ראש השנה. והני כהני, הואיל וליתנייהו במצות החזרת שדות ביובל כישראל לגמרי,

דף ד.

וכדתנן: כהנים ולויים מוכרין לעולם (תחילת העמוד) וגואלין לעולם, שאפילו בשנת היובל עצמה אם מכרו הרי היא מכורה ויוצאת מיד. ולא כמו בישראל שהמוכר בשנת היובל עצמה המכר אינו חל כלל [ונפקא מינה לענין המעות. שבישראל המעות חוזרין ללוקח שהרי אין כאן מקח, משא"כ בכהנים שהמקח חל, ולכן אפילו שחוזר המקח מיד, אבל המעות נשארות בידם. רש"י. ובר"ה כ"ט. פירש"י בענין אחר], ואם כן אימא במצות ראש השנה נמי לא ליחייבו, קא משמע לן דנהי דליתנייהו בהשמטת קרקע, כלומר בכל דין השמטת קרקעות כבישראל, אלא הם נבדלים בדין מכירה ביובל עצמו, אבל בהשמטת כספים בשנת השבע, ובשלוח עבדים דיובל מיהא איתנייהו. [ואף ששמטת כספים אינה נוהגת ביובל ואינה ענין אלא לשנת השבע, יש לזה שייכות למצות יובל כי אין שביעית נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, תוס']. וכיון ששייכים בכמה עניני יובל לכן חייבים בתקיעת שופר של ראש השנה.

ומקשינן: זה שכתוב "הכל חייבים במקרא מגילה כהנים לויים וישראלים", פשיטא!?

ומשנינן: לא צריכא אלא להשמיענו שחייבים ליבטל עבודתם, וכדרב יהודה אמר שמואל. דאמר רב יהודה אמר שמואל: "כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדן מבטלין (46) עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה".

ומקשינן: הא דתניא: "הכל חייבין בזימון כהנים לויים וישראלים", פשיטא!?

ומשנינן: לא צריכא אלא בדקאכלי קדשים.

כי סלקא דעתך אמינא "ואכלו אותם אשר כופר בהם" אמר רחמנא, מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים. והא אכילה לא לשם אכילה היא אלא לשם כפרה היא, ואם כן נאמר שלא תתחייב בזימון, קמ"ל שחייבים, שהרי "ואכלת ושבעת" אמר רחמנא, והא איתניהו שאף אכילת קדשים היא אכילה לשובע.

ומקשינן: הכל מצטרפין לזימון כהנים לויים וישראלים - פשיטא!?

ומשנינן: לא צריכא אלא דקאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר קאכיל חולין. סלקא דעתך אמינא הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן מתרומה וקדשים לא מצי אכיל, שהרי אסורין לזר, אימא לא ליצטרפו לזימון שלא נחשב שאכלו כאחד, קמ"ל, נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל, אבל הרי כהן בהדי זר מצי (47) אכיל, ומשום כך נחשב צירוף וכאילו אכלו כאחד.

ומקשינן: זה שכתוב: "הכל מעריכין כהנים לויים וישראלים", פשיטא?! ומשנינן: אמר רבה: לא נצרכה אלא לשטתו של בן בוכרי. דתנן: אמר רבי יהודה: העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל שקלים באחד באדר מחצית השקל לקרבנות ציבור אינו חוטא, [ואע"ג שאינו חייב שכתוב "לכל העובר על הפקודים" ושבט לוי אינו נפקד], ואם ישקול למרות שהוא פטור נמצא שהוא שותף בכל קרבנות הציבור, ומכיון שאינו מחוייב הרי חלקו הוא חולין וגורם להקריב חולין בעזרה, בכל זאת אין הוא נחשב חוטא, וכפי שיתבאר.

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כן כדבריך, אלא כל כהן שאינו שוקל הרי הוא חוטא, כי הוא מחוייב בשקלים. [ולומד זאת מ"זה יתנו" ז"ה בגימטריא י"ב שבטים דהיינו גם שבט לוי, "וכל העובר" מפרש רבי יוחנן בן זכאי כל העובר בים סוף], אלא שהכהנים דורשים מקרא זה דלקמן לעצמן שלא כדין אלא להנאתם.

וכך דרשו: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" אלא נקטרת כולה על גבי המזבח, ואומרים: הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים, אם נשקול (48) מחצית השקל שלנו הם, שהרי גם אנו שותפין בהם, שגם הן באים מתרומת השקלים ככל קרבנות ציבור, אם כן היאך הם נאכלין, והרי מנחת כהן היא? [אך באמת אין זו טענה. שרק כשכולה של כהן אז דינה להשרף כליל, אבל במנחת ציבור הולכים אחרי הרוב שאינם כהנים (49) ואין לה דין מנחת כהן].

ואגב שהבאנו את המשנה מקשים: ולבן בוכרי נמי, כיון דלכתחלה לא מיחייבי שבט לוי, איתויי כי מייתי נמי חוטא הוא, כיון דקא מעייל חולין לעזרה. דכל קרבן ציבור שיבוא מהשקלים של הכהן יהיה לו בו חלק, והוא אינו מחויב, ונמצא שחלקו של הכהן בקרבן אינו קדוש אלא הוא חולין, ואמאי קאמר דאינו חוטא.

ומשני: דמייתי להו הכהן את השקלים ומסר לציבור (50) במתנה קודם להקדש, והציבור יקדישום לשקלי הכהן, ואז כבר לאו דכהן הוא.

ועכשיו חזרנו לתרץ הקושיא למה נכתב "הכל מעריכין כהנים וכו'", ומשנינן: לבן בוכרי סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש" ונקיש מזה שכל דאיתיה בשקלים איתיה בערכין, והני כהנים (51) הואיל ולבן בוכרי ליתנייהובשקלים ליתנייהו גם בערכין. קמ"ל שלא למדים כך.

ודחינן: אמר ליה אביי: הרי האי "וכל ערכך" לא לזה בא ללמדנו, אלא בא לדין זה: כל ערכין שאתה מעריך שלא לפי הערך הקצוב בתורה, אלא בדין "הישג יד", כשהנודר הוא עני [ככתוב "ואם מך הוא מערכך, והעריך אותו הכהן על פי אשר תשיג יד הנודר"] לא יהיו פחותין מסלע - הוא דאתא ללמד [שאם הוערך בפחות מסלע לא יתן כלום, ואם לאחר מכן העשיר ישלם כערכו הקצוב. רבינו גרשום] שכך משמע הפסוק "וכל ערכך - יהיה בשקל הקדש", דהיינו: שלכל הפחות יהיה תשלום הערך סלע.

תוכן העניינים

חברותא על ערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה