חברותא על ערכין· הרב יעקב שולביץ
פרק שישי - שום היתומים · דף כד.
דאמר קרא בפרשת ערכין: (תחילת העמוד) ואם מך "הוא" מערכך, ודורשים: החייהו מערכך, שכך משמע, הוא יהיה קיים מערכך! ועל כן מקיימין אותו.
שנינו במשנה: אבל לא לאשתו ובניו וכו'
מאי טעמא? שדורשים: "הוא" תחייהו מערכך, ולא לאשתו ובניו - מערכך.
שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר: אם היה איכר נותן לו צמדו וכו'.
ומפרשינן: ורבנן שלא הזכירו צמד ולא חמור [רבינו גרשום] וסוברים שאין נותנים לאיכר - צמדו, ולחמר - חמורו, טעמם: הנהו צמדו וחמורו לאו כלי אומנות נינהו, אלא נכסים נינהו! ונכסים לא נותנים לו.
שנינו במשנה: היה לו מין אחד מרובה וכו' אין אומרים לו למכור וכו'.
ומתמהינן: פשיטא שאין משאירים בידו כדי לקנות כלי אומנות שלא היה לו עד עתה, שהרי, כי היכי דסגי ליה [שהיה די לו] עד השתא בכלי אומנות אחד, השתא נמי סגי ליה?!
ומשנינן: מהו דתימא: עד האידנא [עד עכשיו] דהוה ליה כנגדו מן הכלי המרובה אף כדי שיהיה בידו לאושולי [להשאיל] לאחרים, הוה - אותם אחרים שנהנו ממנו - מושלי ליה אותו כלי שחסר לו, וכאילו היו בידו שנים מכל מין ומין, ולכן היה מספיק לו. אבל השתא אחר שלוקח הגזבר את הכלי הנוסף שהיה לו להשאיל לאחרים, דליכא עכשיו מי דמשיל ליה מן הכלי החסר, שוב לא סגי ליה בכלי המועט, ואם כן נשאיר בידו מן הכלי המרובה יותר משנים הצריכים לו, קא משמע לן שאין משאירים לו!
שנינו במשנה: המקדיש את נכסיו מעלין לו תפיליו. ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה [שמכר נכסיו והיו בהם תפילין] אתא לקמיה דרב יימר, אמר להו: סליקו ליה תפיליו [חלצו מראשו את תפיליו], עד שיקנה אותם בדמים! שבכלל מכירת נכסיו גם מכירת תפיליו.
ומתמהינן: מאי קא משמע לן רב יימר, והרי מתניתין זו היא, ששנינו: "המקדיש נכסיו מעלין לו [בדמים, את] תפיליו", וכשם שההקדש חל גם על התפילין, הוא הדין מכירה?!
ומשנינן: מהו דתימא: התם לגבי הקדש הוא שאומרים שהתכוון להקדיש אף את תפיליו, משום דסבר מצוה קא עבידנא [אני עושה] במה שאני מקדיש לבדק הבית, ולכן על כל נכסיו היה דעתו בהקדשו אבל לענין זבוני [מכר], נאמר: שמצוה דגופיה כגון תפילין לא זבין איניש. קא משמע לן שאף כשמוכר כל נכסיו, דעתו אף על תפיליו!
מתניתין:
אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך עצמו אין לו לגזבר [שאינו יכול למשכנם בשביל הערך, ובהקדש אינם בכלל נכסיו להקדישם - רש"י ב"ק ק"ב:] לא בכסות אשתו, ולא בכסות בניו, כיון שאינו שלו. ולא בצבע [בגדים צבועים - תויו"ט] שצבע לשמן של אשתו ובניו, ולא בסנדלים של אשתו ובניו, ואפילו הם חדשים ועדיין לא לבשום, אין לו לגזבר בהם, שהרי הם בחזקתם משעה שלקחן המקדיש לשמן של אשתו ובניו. [וכן הדין גם בכסות - תפא"י].
עני שהעריך עצמו, שהוא נידון בהישג יד, לשלם רק כפי אשר יעריכנו הכהן, אין דנים ערך נכסיו אלא כפי מה שהם, ועל כן:
אף על פי שאמרו [כלומר: רגילים אנשים לומר]:
א. "עבדים נמכרין בכסותן לשבח, [כלומר: מכירת עבדים כשהם לבושים בכסות יפה, משבחת את דמיהם] שאם תלקח לו כסות בשלשים דינר בלבד, ותלבישהו בו בשעת מכירתו משביח הוא - יותר מדמיו שבלא כסות יפה - מנה!"
ב. וכן רגילים לומר: "פרה העומדת להמכר, אם ממתינין [משהים] אותה לאיטליס [ליום השוק] להמכר שם, משבחת היא את דמיה, שנמכרת ביוקר!"
ג. וכן רגילים לומר: "מרגלית העומדת להמכר, אם מעלין אותה מן הכפר לכרך שדרך הסוחרים (43) לבוא לשם, ושם ימכרוה משבחת היא את דמיה!"
לענין ערכין אין אומרים שיתן המעריך להקדש כערך הגבוה, אלא שמים את העבד כמות שהוא "בשעתו", ואת הפרה ואת המרגלית כערכה "במקומה", ואת זה יתן המעריך להקדש. שכך הוא הכלל: אין להקדש אלא מקומו (44) (45) [למעט מרגלית], ושעתו [למעט עבד ופרה].
גמרא:
תנו רבנן כתוב: ונתן את הערכך "ביום ההוא" קודש לד', ללמד: שלא ישהה הגזבר מרגלית לקלים [לעניים] לאדם קל ועני שהעריך את עצמו, והיתה לו מרגלית השוה פחות בכפרו של מעריך ומשבחת דמיה בכרך, לא ישהנה לו הגזבר ויאמר לו: העלה אותה לכרך ולפי אותם הדמים תן! אלא שמים את המרגלית כפי שהיא שוה כאן, והמעריך משהה אותה ומוכרה בכמה שירצה, ולא יתן להקדש אלא כפי דמים ששמאוה, שהרי בזמן שהעריכו כהן לא היה לו יותר.
"קודש לד'", ללמד: שסתם ההקדישות לבדק הבית!
הדרן עלך פרק שום היתומים