חברותא על ערכין· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - השג יד · דף יט.
"שבזכר ושבנקבה" כלשון הפסוק לגבי ערכין מיבעי ליה, ובעל כרחך מדובר בשנים של פרק יוצא דופן שכולן בלשון "בן ובת" נשנו: "בן" י"ב ו"בת" י"ב, וכיוצא בזה.
ועתה מפרשים את עיקר הדין שאמרה תורה בקיצבת ערך זכר ונקבה, שבזכר, נותן חמשים שקל כשהוא פחות מבן ששים, וכשהוא יותר מבן ששים פוחת ערכו עד לחמשה עשר שקל. ובנקבה, נותן שלשים שקלים כשהיא פחותה מבת ששים, וכשהיא יתירה מבת ששים פוחת ערכה לעשרה שקלים.
ושיילינן: ומאי שנא ערך נקבה, דכי מיזקנא ופחתא [כשהיא מזדקנת ליתירה מבת ששים, ופוחת שיעור ערכה] קיימא [עומד שיעור ערכה שהוא עשרה שקלים] אתילתא [על שליש] מערכה כשהיא ילדה פחותה מבת ששים, שהוא שלשים שקל. ומאי שנא זכר, דלא קיימא [שאין עומד ערכו כשהוא יותר מבן ששים], אתילתא [על שליש] מערכו כשהוא ילד פחות מבן ששים?! [שהרי ערכו כילד חמשים שקל, וכזקן רק חמשה עשר שקל].
ומשנינן: אמר חזקיה היינו טעמא, דאמרי אינשי: "סבא בביתא [זקן כשהוא דר בבית אחרים] פאחא בביתא [הרי הוא שבר לבית] " שאין הזקן אלא למשא על בני הבית. אבל "סבתא בביתא [זקינה כשהיא דרה בבית אחרים] סימא בביתא [הרי היא מטמון לבית] ", כיון שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה, ועל כן ערך הזקנה ביחס לילדותה, גדול יותר משל זקן ביחס לילדותו.
הדרן עלך פרק הישג יד