חברותא על ערכין· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - הכל מעריכין · דף ז:
ומקשינן: פשיטא, מאי עביד? (תחילת העמוד) מחתך בבשר הוא, ואין משום חלול שבת בזה, שאין חיוב אלא בחובל בחי שמוציא דם, אך כאן שהאם מתה אין בה איסור חובל.
ומשנינן: אמר רבה לא נצרכה להתירו משום פיקוח נפש, אלא להביא סכין דרך רשות הרבים שאיסור הוצאה מרשות לרשות הוא.
ואכתי קשיא: ומאי קא משמע לן בזה, דמספיקא של פיקוח נפש, שמא העובר חי, מחללינן שבתא? והרי תנינא כבר: מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כנעני [שאין בו היתר פקוח נפש] ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל, שאף ספק פיקוח נפש דוחה שבת, ומה בא להשמיענו רב נחמן?
ומשנינן: מהו דתימא, דוקא התם הוא שספק דוחה שבת דהוי ליה חזקה דחיותא כי מתחילה היה ודאי חי, אבל הכא בעובר דלא הוי ליה חזקה דחיותא (127) מעיקרא שעדיין לא נולד, אימא לא נתירנו, קא משמע לן שבכל אופן ספק פיקוח נפש דוחה שבת.
שנינו במתניתין: האשה שנהרגה נהנין בשערה. ומקשינן: ואמאי? והרי שערות המת איסורי (128) הנאה נינהו. ומשנינן: אמר רב: באומרת קודם מיתתה - תנו שערי לבתי!
ותו מקשינן: אלו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה? אלא איסור הנאה הוא, ומדוע בשער מועלת אמירתה?
ומשנינן: אמר רב: בפיאה נכרית. ואע"ג שקשורה לה ויש להחשיבה כגופה, כיון שאמרה תנו לבתי גילתה דעתה שאין רצונה שתהיה כגופה ותיאסר, והיא כנטולה מחיים.
ומקשינן: טעמא דאמרה תנו הותרה, הא לא אמרה תנו גופה הוא כיון שקשורה בה ומיתסר בהנאה, והא מיבעיא ליה לרבי יוסי בר חנינא אם כגופה היא או לא?
דבעי רבי יוסי בר חנינא: שער נשים צדקניות של עיר הנדחת שלא חטאו עם כל בני העיר, מהו? אם כגופן הוא וניצול עמן, או ששער אינו כגופן ונשרף עם כל שלל העיר. דקיי"ל צדיקים שבעיר הנדחת [שלא הודחו עמה] יוצאים ממנה ערומים וכל ממונם נשרף.
ואמר רבא לפרש: בפיאה נכרית קמיבעיא ליה לר' יוסי בר חנינא אם היא נשרפת וספקו הוא אם הפאה כגופה או לא, והרי יש לפשוט מרב שאומר שאם לא אמרה תנו אסורה, הרי שהפיאה היא כגופה.
ומשנינן: כי קמיבעיא לה לרבי יוסי ברבי חנינא אם כגופה או לא זה באופן דתלי הפיאה בסיכתא (129) על יתד. אבל, הכא דברי רב באופן דמחבר לה ולפיכך, טעמא דאמרה תנו אז לא כגופה היא, הא לא אמרה תנו, בזה ודאי גופה הוא ומיתסר.
קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק על דברי רב שהעמיד את המשנה בפיאה נכרית: והא אשה דומיא דבהמה [שנהרגה שהיא אסורה בהנאה, ונאמרו יחד במשנה] קתני. מה התם בבהמה בגופיה מדובר, אף הכא נמי באשה יש להעמיד בגופיה ממש ואיך מפרשים שמדובר בפיאה נכרית?
אלא אמר רב נחמן לפרש את המשנה: לעולם מדובר בשערה ממש, ומה שקשה שהרי איסור הנאה הוא, אין זו קושיא. זו [אשה] מיתתה אוסרתה, וגופה נאסר כי שייך בו מיתה, אבל שער לא שייך בו מיתה כי אינו משתנה על ידי המיתה, ולכן אין בו איסור (130) הנאה מן המת.
וזו [בהמה] גמר דינה (131) אוסרתה ולא המיתה כמבואר בפסחים: ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבילה ואסורה באכילה, ומה תלמוד לומר "לא יאכל", מגיד שאם שחטו לאחר גמר דינו אסור. וכיון שלא במיתה תלוי האיסור אלא בגמר דינה, כל מה שמחובר בה נאסר איתה.
תני לוי יש ברייתא כוותיה דרב שדוקא פאה נכרית הותרה. ותני לוי כוותיה דרב נחמן בר יצחק שגם שער ממש הותר.
תני לוי כוותיה דרב: האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי נותנין. אבל לא אמרה, ומתה, אין נותנין מפני שהמת אסור בהנאה.
והוינן בה: פשיטא שאסור (132) בהנאה שלמדים זאת מגזירה שוה שכתוב "ותמת שם מרים". ולגבי עגלה ערופה כתוב "שם" ולומדים, כמו שעגלה ערופה אסורה בהנאה אף מת אסור בהנאה. אלא ודאי שכך כוונת הברייתא, שאין נותנין מפני שנויי המת אסורין בהנאה כמת עצמו. ומשמע כרב שמדובר בפיאה נכרית, וזהו שבאה הברייתא ללמד שמדובר בפאה ולא בשער ממש.
תניא לוי כוותיה דרב נחמן בר יצחק [שבשער ממש מדובר]: האשה שמתה נהנין בשערה. בהמה שמתה אסורה בהנאה. ומה הפרש בין זו לזו, זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה ולכן אף שערה בכלל האיסור.
הדרן עלך פרק הכל מעריכין