אור ברסלב
חברותא על ערכין פרק חמישי - האומר משקלי עלי › דף כא:

חברותא על ערכין· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - האומר משקלי עלי · דף כא:

דף כא.

מיתיבי: האומר חטאתו ואשמו של פלוני עלי להביאה, אם הקריבה (תחילת העמוד) לדעת המתכפר יצא אותו פלוני ידי חובת כפרה. אבל הקריבה שלא לדעת המתכפר לא יצא.

ואם אמר עולתו ושלמיו של פלוני עלי, [שבא לפטור את חבירו מחובת נדרו שנדר בעולה ושלמים], בין אם הקריב לדעת חבירו ובין שלא לדעת חבירו, יצא חבירו ידי נדרו. וקשה על שמואל שאמר עולה צריכה דעת.

ומשנינן: אמר לך שמואל כי תניא ההיא שיצא, מדובר שבשעת כפרה היה שלא מדעת, אבל ההפרשה היתה מדעתו. שכיון דאירצי בשעת הפרשה ודאי (45) גם עכשיו נוח לו בזה. [ובחטאת ואשם אף אם היתה הפרשה מדעת, אין לו כפרה שלא מדעת. כי שמא אינו מתרצה שיוקרב על ידי חבירו כיון שמפסיד בכך מצות סמיכה. אבל בעולה לא אכפת לו בכך כיון שאינה באה לכפר על החטא (תוס')].

כי קאמינא אנא שצריך דעת המתכפר, בשעת הפרשה (46) אמרתי.

ופליגא שמואל אדעולא. דאמר עולא: לא חילקו בין חטאת לעולה, אלא שחטאת צריכה דעת בשעת הפרשה כשמפריש חברו עליו ובלי זה אינו קדוש, ועולה אין צריכה דעת בשעת הפרשה. [שחטאת שלכפרה באה, סובר עולא שלא נוח לו לאדם בכפרה שאינה שלו. אבל עולה שלא לכפרת החטא באה לא אכפת לו בכך. תוס'].

אבל בשעת כפרה, אידי ואידי לדעת המתכפר יצא, שלא לדעת לא יצא. [שבשניהם אפשר שלא נוח לו, שרוצה לקיים מצות סמיכה. תוס'.]

מיתיבי: "האומר חטאתו ואשמו עולתו ושלמיו של פלוני עלי, לדעת יצא שלא לדעת לא יצא". וסותר לברייתא הראשונה שמחלקת בין חטאת ואשם לעולה ושלמים, בזה.

ומשנינן: שמואל מוקי לה לברייתא זו בשעת הפרשה שבכולם צריך דעת, כי שמא לא נוח לו להתכפר בדבר שאינו שלו. והברייתא הראשונה שחילקה ביניהם מדוברת בשעת כפרה, כמבואר.

ועולא מוקי לה לברייתא זו בשעת כפרה, שבכולם צריך דעת משום סמיכה, והברייתא לעיל מדוברת בשעת הפרשה.

אמר רב פפא: אלו מתנייתא אהדדי לא קשיין. הא בשעת כפרה, הא בשעת הפרשה, וכמו שפירשנו.

ולאמוראי נמי, לפי שניהם לא קשיא. דשמואל מוקי קמייתא בשעת כפרה ובתרייתא בשעת הפרשה. ועולא מוקי איפכא. אמוראי [שמואל ועולא] ודאי פליגי. ששמואל סובר שעולה צריכה דעת בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה. ועולא סובר להיפך.

ומקשינן: פשיטא, ומה בא רב פפא להשמיענו?

ומשנינן: מהו דתימא, מאי שעת הפרשה דקאמר שמואל שצריך דעת בעולה, אף בשעת הפרשה כוונתו. וכל שכן שצריך בשעת כפרה ומודה בזה לעולא. ואף על גב דאי נאמר כך, הך ברייתא קמייתא תשאר בתיובתיה לשיטתו.

קא משמע לן רב פפא שאינו כן, אלא לשמואל דוקא בשעת הפרשה צריך דעת, ומיושבת הברייתא אף לשיטתו.

שנינו במתניתין: וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

אמר רב ששת: האי מאן דמסר מודעא אגיטא לפני שגירש בו [שאמר גט שאני כותב לאשתי בטל הוא. רמב"ם פרק ו' מהלכות גירושין.] מודעיה מודעא, ומועיל לבטל את הגט.

ופריך: פשיטא שאינו גט, שהרי גילה את דעתו שאין רצונו בגירושין.

ומשנינן: לא צריכא, אלא דעשויה [שכפוהו] בית דין לאחר המודעה ואירצי שהסכים לגרש ונתן את הגט. מהו דתימא כיון שהסכים אחר שכפוהו בית דין, ודאי בטולי בטליה למודעא.

קא משמע לן, שאין בזה משום ביטול מודעה עד שלא יבטלנה להדיא.

ומדייק זאת מהמשנה, דאם כן שנחשב ביטול, ליתני במשנה "כופין אותו עד שיתן" ופשוט שאם נתן ודאי שנתרצה. מאי "עד שיאמר רוצה אני"? אלא משום שחוששים שמא מסר (47) מודעה. לכן כופים אותו עד שיאמר דמבטל ליה למודעיה, דהיינו שיאמר רוצה אני ובאמירה זו הרי הוא חוזר בו ממה שגילה דעתו מתחילה שאין רצונו בגירושין.


הדרן עלך פרק האומר משקלי

תוכן העניינים

חברותא על ערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה