אור ברסלב
חברותא על עירובין פרק ששי - הדר

חברותא על עירובין· הרב יעקב שולביץ

פרק ששי - הדר

פרק חמישי - כיצד מעברין

מתניתין:

א. שלמה המלך תיקן שלא להוציא מרשות היחיד של אדם אחד לרשות היחיד של אדם אחר כדי שלא יבואו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

וכלל שלמה מלך באיסורו גם שלא להוציא מבית של אדם יחיד לחצר המשותפת לו ולאנשים נוספים הגרים בבתים אחרים סביב אותה חצר, עד שיערבו ביניהם עירוב חצרות. לפי שהחצר המשותפת לו ולאחרים נחשבת כרשות אחרת ביחס לביתו, המיוחד רק לו.

אם לא עירבו זה עם זה עירוב חצרות, יכולים בני החצר "לבטל" [באמירה בעלמא] את "רשותם" שבחצר לאחד מבני החצר, ואז הוא מותר להוציא מביתו לחצר, לפי שכל החצר כאילו שייכת רק לו.

במה דברים אמורים בישראלים הגרים יחד בחצר.

אבל אדם מישראל הדר עם העכו"ם בחצר, או שהוא דר עם מי שאינו מודה בעירוב חצרות, דהיינו כותי, שאינו מודה בתקנות חז"ל - הרי זה העכו"ם או הכותי אוסר עליו, על הישראל, מלהוציא מביתו לחצר.

זאת, עד שישכור הישראל מן העכו"ם את הרשות שיש לו בחצר.

ולא די בביטול שיבטל העכו"ם את רשותו כלפי הישראל. ובגמרא מפרש טעמא.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: לעולם אינו אוסר לא העכו"ם כשהוא לבדו עם הישראל, ולא הכותי כשהוא לבדו עם הישראל, אלא עד שיהו בחצר שני ישראלים האוסרין זה על זה מלהוציא לחצר, שגם אם באו לערב ביניהם אינם יכולים, מפני העכו"ם או הכותי הגרים עמהם בחצר. עד שישכרו מהם את רשותם בחצר.

אבל אם יש בחצר רק ישראל אחד, או שדרים בו שני ישראלים שאינם אוסרים זה על זה, ודר שם גם עכו"ם או כותי או אפילו שניהם - אין הם אוסרים על הישראל. ובגמרא מפרש טעמא.

ב. הגמרא מבארת כי חסורי מחסרא במשנתנו, והכי קתני:

הצדוקים - הרי הם כנכרים, וצריכים לשכור מהם את רשותם שבחצר, דברי תנא קמא.

אמר חולק רבן גמליאל: הצדוקים, אף שהם אינם מודים בעירוב, בכל זאת אינם ככותים, אלא יכולים הם לבטל רשותם, ומותר לטלטל בלא צורך בשכירות מהם.

כי דוקא מהכותים צריכים לשכור, כיון ש"גרי אריות" הן [שנתגיירו מפני אריות שנשתלחו בהם, כדכתיב במלכים ב פרק יז. ולא היו גרים לגמרי, כדכתיב "את ד' היו יראין ואת אלהיהם היו עובדין" - רש"י ותוספות בבא קמא דף לח ב] ואינם גרים גמורים.

אבל צדוקי מזרע ישראל הוא, אלא שהוא מין, שאינו מודה בתורה שבעל פה.

וכיון דישראל הוא, יכול הוא לבטל רשותו.

ויש ללמוד שכן הוא הדין, ממעשה בצדוקי אחד, שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, ולא רצה לערב, אלא הסכים לבעל לנו את רשותו.

ואמר לנו אבא: מהרו והוציאו את הכלים שלנו למבוי, והחזיקו ברשות של הצדוקי שבמבוי מיד כשנתקדש היום, כדי שלא יחזור בו. ולכן תמהרו להחזיק עד שלא יוציא הצדוקי לפניכם את כליו ויחזור ויחזיק ברשותו, ויאסור עליכם.

ומכאן אתה למד, שלא השכיר לנו רשותו אלא ביטול רשות גרידא, דאם לא כן, האיך יחזור ויחזיק אחר שהשכיר רשותו וקיבל עבורה דמים.

רבי יהודה אומר: אי אפשר שאמר כן. כי מי שביטל רשותו, יכול לחזור בו אף אחר שהחזיקו האחרים בחצר או במבוי.

אלא בלשון אחר אמר להם: מהרו ועשו צרכיכם מבעוד יום במבוי, כיון דבשבת לא תוכלו להוציא את כליכם למבוי. ועשו זאת עד שלא יוציא הצדוקי כליו, כלומר: שמא יוציא הצדוקי את כליו אחר שביטל את רשותו, ואז הוא יאסור עליכם לטלטל, לפי שיחזור להחזיק ברשותו, למרות שביטל לכם.

דף סב.

גמרא:

יתיב אביי בר אבין, ורב חיננא בר אבין, ויתיב אביי גבייהו.

ויתבי וקאמרי, ותמהו בביאור משנתנו:

בשלמא רבי מאיר [היינו תנא קמא], דקאמר שעכו"ם וכותי אוסרים אף על ישראל אחד, ניחא טעמיה.

משום דקסבר רבי מאיר כי דירת עכו"ם - שמה דירה. ולכן נחשב הדבר שיש לו רשות בחצר.

ונמצא, שישראל המוציא חפץ מביתו, שהוא מיוחד לו, לחצר המשותפת לדיור שלו ולדיור של העכו"ם, הרי הוא כמוציא מרשות לרשות.

ולפיכך לא שנא היו בחצר יחד עם העכו"ם חד ישראל, ולא שנא היו בחצר תרי ישראלים - אסור לטלטל בה עד שישכרו את רשותו של העכו"ם ממנו.

אלא, רבי אליעזר בן יעקב, דאמר אין העכו"ם אוסר אלא על שני ישראלים הדרים עמו בחצר אחת - מאי קסבר?

אי קסבר כי דירת עכו"ם שמה דירה - הרי אפילו גר עמו חד ישראל נמי ניתסר.

ואי קסבר שדירת עכו"ם לא שמה דירה - אפילו גרו אתו תרי ישראלים נמי לא ניתסר?!

אמר להו אביי: וכי סבר רבי מאיר שדירת עכו"ם שמה דירה?!

והתניא: חצירו של עובד כוכבים - הרי היא כדיר של בהמה. ואם יש שם ישראל אחד אוסר, דברי רבי מאיר.

ולקמן בעמוד זה תתבאר הברייתא.

ומוכח מההיא ברייתא, שדירת עכו"ם לא שמה דירה. ואם כן, אמאי אסר הכא רבי מאיר עד שישכור ממנו?!

אלא היינו טעם פלוגתייהו דרבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב:

דכולי עלמא סברי שדירת עכו"ם לא שמה דירה, ומעיקר הדין אין העכו"ם אוסר כלל, והיינו ברייתא דלקמן [וכפי שיתבאר שם].

ומיהו, משום גזירה שויוה רבנן לדירת עכו"ם דירה [רש"י לקמן]. וגזרו, שאינו יכול לא לערב, ולא לבטל רשותו, אלא רק להשכיר אותה.

זאת, כדי שיהיה טורח והפסד לישראל, שצריך לשכור ממנו כל שבת ושבת, ויעתיק דירתו משם, ולא ילמד ממעשיו של עכו"ם כשהוא דר עמו בחצר אחת.

והכא, רבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב - בהך גזירה דשמא ילמד ממעשיו קא מיפלגי.

רבי אליעזר בן יעקב דאמר שאין אוסר העכו"ם אלא אם כן יש שני ישראלים בחצר, סבר: כיון דעכו"ם חשוד אשפיכות דמים, הרי רק תרי ישראלים הוא דשכיחי דדיירי עם עכו"ם, כי כשהם שניים הם אינם חוששים ממנו. ולפיכך גזרו בהו שיצטרכו לשכור, כדי שיצאו משם ולא ילמדו ממעשיו.

אבל חד ישראל הדר עם העכו"ם, דלא שכיח שידור עם העכו"ם, היות שחושש משפיכות דמו על ידי העכו"ם - לא גזרו ביה רבנן, אף אם אירע שדר עמו.

היות וקיימא לן כי במילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. וכיון שאין דירתו דירה מעיקר הדין, הוא אינו אוסר! ורבי מאיר סבר: זמנין דמקרי ודייר חד ישראל.

ומילתא דשכיחא מיקרי, ולפיכך גזרו אף בישראל אחד הדר עם העכו"ם שיצטרך להשכיר.

ומשום הך גזירה דשמא ילמד ממעשיו, אמרו רבנן: אין עירוב מועיל במקום עכו"ם אף שאין דירתו דירה, ואין ביטול רשות של העכו"ם [גאון יעקב דף סג ב בפירוש שני] מועיל במקום עכו"ם - עד שישכיר העכו"ם לישראל. כדי שמתוך שיקשה בעיני הישראל לשכור כל שבת, יצא משם.

ומפרשינן: וזה שעכו"ם לא מוגר, שאינו משכיר [כלומר: אף אם משכיר, חוזר בו בכל פעם, וצריך לשכור ממנו מחדש כל שבת. רא"ש בשיטת רש"י] - מאי טעמא נוהג הוא כך?

אילימא, משום דסבר העכו"ם: דילמא אתי הישראל לאחזוקי ברשותו שיש לו בחצר או במבוי.

הרי הניחא למאן דאמר שכירות בריאה [כדמפרש הגמרא ואזיל] בעינן מן העכו"ם, שפיר ניחא, דיחשוש העכו"ם שיחזיק הישראל ברשותו.

אלא למאן דאמר שכירות רעועה בעינן - מאי איכא למימר?!

דאתמר:

רב חסדא אמר: צריך שישכור הישראל שכירות בריאה.

ורב ששת אמר: דיו שישכור מן העכו"ם שכירות רעועה. ומבארת הגמרא: מאי רעועה, ומאי בריאה?

אילימא, שכירות בריאה היא בתשלום פרוטה עבור השכירות, שנקנתה השכירות כדינה, בתשלום ממון שהוא לפחות פרוטה. ואילו שכירות רעועה היא בתשלום פחות משוה פרוטה עבור השכירות, שאינה מועילה לקנות בשכירות מקום ממש.

הא ליכא למימר.

כי מי איכא למאן דאמר, דשכירות מעכו"ם בפחות משוה פרוטה לא נקנית?!

והא שלח רבי יצחק ברבי יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: הוו יודעין ששוכרין מן העכו"ם את רשותו, כדי להתיר לטלטל בחצר [רמב"ם] אפילו בפחות משוה פרוטה.

ועוד, הא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: בן נח נהרג על גזל שגזל מן העכו"ם [ריטב"א], אפילו פחות משוה פרוטה, כי היות ועכו"ם אינו מוחל פחות משוה פרוטה, חשיב גזל לגבייהו אף פחות משוה פרוטה, ונהרג עליו כדין בן נח שעבר על אחת משבע מצוות בני נח [שהרי גזל משבע מצוות היא].

ולא ניתן להשבון, כלומר: אף אם ישיבנו לא יפטר. כי רק בישראל כתוב "והשיב את הגזילה אשר גזל", ולא בעכו"ם.

וכיון שכן, הוא הדין דחשיב לגבייהו אף פחות משוה פרוטה לשכור מהם.

והשתא ליכא לפרושי דפליגי אם בעינן פרוטה, דהאיך סבר רב חסדא דבעינן שכירות בפרוטה?!

אלא, שכירות בריאה היא, כשמתנה עם העכו"ם שיכול למלאות החצר במוהרקי [ספסלים] ואבורגני [קתדראות].

ואילו שכירות רעועה היא בלא [שאין לו רשות למלאותה] במוהרקי ואבורגני.

והשתא הדרינן לקושיין אהא דבעינן למימר שאין העכו"ם רוצה להשכיר מפני שחושש שיחזיקו ברשותו:

הניחא למאן דאמר שכירות בריאה בעינן, שפיר חושש.

אלא למאן דאמר שכירות רעועה בעינן - מאי איכא למימר? מה יש לו לעכו"ם לחוש, והרי לא נתן לו רשות להפריע תשמישו בחצר?!

ומשנינן: אפילו הכי חשיש עכו"ם, שהישראל ששוכר ממנו כוונתו לעשיית כשפים, כיון שאינו מבין לשם מה הוא שוכר הוא ממנו, ולפיכך לא מוגר לו.

גופא: חצירו של עובד כוכבים הרי הוא כדיר של בהמה.

כלומר: חצר שדרין בבתים שבחצר כמה עובדי כוכבים ואין ישראל דר בחצר זו - אף שאם היתה החצר של ישראלים, היה אסור לכל אדם להוציא מבית המיוחד לישראל אחד, לחצר המשותפת לכולן - בשל עכו"ם מותר להכניס ולהוציא מן חצר לבתים, ומן בתים לחצר

והטעם: שאין רשות העכו"ם חלוקה להיחשב רשות כל אחד ואחד לבדו, כי דירת עכו"ם לא שמה דירה, אלא כדיר של בהמה.

ולפיכך, ישראל שבא להוציא מבית העכו"ם לחצר, לא מיקרי מוציא מרשות המיוחדת לעכו"ם זה, לרשות שהיא לכולן.

ואם יש שם - בחצר זו, מלבד העכו"ם - ישראל אחד, אוסר הישראל על כל אדם להוציא מן הבתים של עכו"ם לחצר.

מפני שהיא כחצירו [תוספתא שלא הוזכרה בגמרא, והביאה רש"י] של ישראל לבדו, כי כיון שאין דירת העכו"ם דירה, כאילו אין לו רשות בחצר, נמצא מוציא מבית עכו"ם לחצירו של ישראל, דהוי מוציא מרשות לרשות, שאסור.

ודוקא ישראל אוסר על ההוצאה מביתו של העכו"ם. אבל העכו"ם אינו אוסר להוציא מבית הישראל לחצר ואף שהיא משותפת לשניהם [ולקמן פרכינן עלה אמאי אינו אוסר].

רבי אליעזר בן יעקב אומר: לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה.

דברי רבי אליעזר בן יעקב, ובמאי פליג ארבי מאיר, יתבארו בהמשך הגמרא.

דף סב:

אמר מר: חצירו של עכו"ם הרי הוא כדיר של בהמה, ואם יש שם ישראל אחד, אוסר:

ותמהינן אהא דאמר בברייתא דלרבי מאיר אם יש שם ישראל אחד אוסר הישראל על בית העכו"ם, דמשמע, הא העכו"ם אינו אוסר על ישראל [וכפי שביארנו לעיל]:

והא אנן תנן במתניתין: הדר עם העכו"ם בחצר - הרי זה העכו"ם אוסר עליו, [והטעם: אף על גב שמעיקר הדין אין דירת עכו"ם דירה ואינו אוסר, מכל מקום משום גזירה דשמא ילמד ממעשיו שויוה רבנן לדירת העכו"ם דירה], ואם כן יאסור אף העכו"ם על ישראל?!

ומשנינן: לא קשיא.

הא דאמרינן במתניתין דאוסר העכו"ם, מיירי בדאיתיה העכו"ם בביתו בשבת זו.

והא דאמרינן בברייתא דאינו אוסר העכו"ם על ישראל, מיירי בדליתיה העכו"ם בביתו, וכדמפרש הגמרא ואזיל הביאור בזה.

ומפרשינן לה: ומאי קסבר רבי מאיר?

אי קסבר: דירה בלא בעלים הנמצאים בשבת בביתם שמה דירה - אפילו דירה של עכו"ם בלא בעלים נמי ניתסר.

דכיון דשויוה לדירת עכו"ם דירה משום גזירה, אפילו בלא בעלים נמי!

ואי קסבר: דירה בלא בעלים לא שמה דירה, והיינו טעמא דבליתיה העכו"ם בביתו אינו אוסר - אפילו דירה של ישראל הדר עם ישראל נמי לא ניתסר בדליתיה הישראל בביתו?!

ואילו בברייתא משמע, דאילו היה ישראל שותפו של הישראל בחצר, היה אוסר אף בדליתיה. (1)

ומפרשינן, דשפיר איכא סברא לחלק, בין ישראל דליתיה, לעכו"ם דליתיה: לעולם קסבר רבי מאיר דירה בלא בעלים לא שמה דירה, ואף ישראל מעיקר הדין לא היה צריך לאסור.

אלא גבי ישראל מכל מקום אסור, דכיון דכי איתיה הישראל בביתו, מעיקר הדין הוא דאסר [שהרי דירתו דירה]. כי ליתיה, גזרו ביה רבנן, גזירה משום איתיה בביתו.

אבל עכו"ם, דאף כי איתיה בביתו לאו מעיקר הדין אסר [שהרי אין דירת עכו"ם דירה], אלא רבנן הוא דשויוה דירה משום גזירה שמא ילמד ממעשיו. בהא, אוקמוה רבנן אעיקר דינא, ואמרו: כי איתיה - דבעלמא הוי דירה - אף דירת עכו"ם שמה דירה משום גזירה. ולפיכך אסר העכו"ם, והיינו מתניתין.

אבל כי ליתיה לעכו"ם בביתו, דבעלמא לא הוי דירה, ורק משום גזירה [אטו איתיה], הכא בעכו"ם - שכל עיקר איסורו ודירתו משום גזירה [דשמא ילמד] - לא גזרו, ולא אסר.

והא דאיתא בברייתא, דאסור להוציא מבית העכו"ם לחצר, אף דליתיה. היינו משום דהא דאמרינן דירה בלא בעלים לא שמה דירה, היינו דוקא לענין שמעיקר הדין אין אוסרת דירה כזו על שאר בני החצר להוציא מביתם לחצר.

אבל להוציא מדירה כזו לחצר המשותפת, אסור מעיקר הדין, ואין מועיל בזה הא דאמרינן "דירה בלא בעלים לא שמה דירה"!

וממילא, אף מדירת עכו"ם אסור, משום דשויוה רבנן דירה, משום גזירה. (2)

ותמהינן אהא דאמרינן, שעכו"ם שאינו בביתו אינו אוסר על ישראל אחר, שותפו בחצר:

וכי ליתיה לא אסר?

והתנן: המניח את ביתו, והלך לו לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל, אוסר!

ומשנינן: התם דקתני דאוסר העכו"ם, מיירי בדאתי העכו"ם ביומיה, שהלך הנכרי למקום קרוב ויבוא בו ביום. דגזרינן, דאי שרית להוציא לחצר קודם שיבא הנכרי, יטלטלו נמי אחר שיבוא, ולא ישימו לבם.

אבל בברייתא מיירי שהלך למקום רחוק, ובודאי לא ישוב בשבת.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, הסובר שאין דירת העכו"ם דירה לאסור, אלא אם כן היו בחצר שני ישראלים מלבדו.

והלכה גמורה היא, ודורשין כן ברבים.

ורב הונא אמר: מנהג כרבי אליעזר בן יעקב.

כלומר, שאין דורשין כן ברבים, אבל הבא לשאול מורין לו כוותיה.

ורבי יוחנן אמר: נהגו העם כרבי אליעזר בן יעקב.

כלומר: אין מורין כן, אבל מי שמיקל כוותיה אין מוחין בידו.

אמר בעי ליה אביי לרב יוסף: כיון דקיימא לן משנת רבי אליעזר בן יעקב [ההלכות ששנה רבי אליעזר בן יעקב במשנה] קב [כלומר: מועטין הן], ונקי [והלכה כמותו בכל דבריו שנשנו במשנה].

ובהך ענינא דמתניתין דידן, אף אמר בהדיא רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, ומשמע דפשוט הוא!

ואם כן, מהו לתלמיד, לאורויי לשואל כדעת רבי אליעזר בן יעקב, אפילו במקום שנמצא בו רבו?

שאף דבעלמא חוצפה היא להורות במקום רבו, מכל מקום בדבר פשוט כזה, שאינו תלוי בסברא, אפשר אינה חוצפה, ומותר לתלמיד להורות בו במקום רבו.

אמר ליה רב יוסף לאביי: אפילו דין ביעתא בכותחא [ביצה גמורה שנמצאה במעי התרנגולת [תוספות] לאוכלה בחלב], שדבר פשוט הוא שאין בו משום "בשר בחלב", בעי [שאלתי] מיניה דרב חסדא - אם מותר הוא - כל שני דרב הונא רבו של רב חסדא, ולא אורי לי עד שמת רב הונא.

וכל שכן דאסור לאורויי הלכה כרבי אליעזר בן יעקב. (3)

אמר בעי ליה רבי יעקב בר אבא לאביי: כגון הלכות הכתובות במגלת תענית [באיזה ימים אסור להתענות. שהם היו בזמנם ההלכות היחידות הכתובות - אבל המשניות והגמרא טרם נכתבו - ולפיכך נקראת "מגילה"], דכתיבא ומנחא - מהו לאורויי באתרי דרביה, כיון דמילתא דלא תליא בסברא הוא?

אמר ליה אביי: הכי אמר רב יוסף: אפילו ביעתא בכותחא, בעי מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא, ולא אורי לי.

אלמא, אף מילתא דפשיטא ולא תליא בסברא נמי אסור להורות במקום רבו.

רב חסדא אורי בבבל במקום הנקרא: כפרי, בשני דרב הונא רביה, כיון שלא היה מקומו של רב הונא, שהיה בפומבדיתא שבבבל.

דף סג.

רב המנונא אורי בבבל במקום הנקרא חרתא, דבנאה איש אמגושי [מכשף], שנקרא ארגז, אפילו בשני דרב חסדא רבו שהיה בבבל, כיון שלא היה מקומו של רב חסדא, שהיה במחוזא.

תיקנו חכמים להראות סכין של שחיטה לחכם לבודקו, מפני כבודו של חכם. ואף שרב אשי רבו של רבינא היה בבבל, מכל מקום:

רבינא סר סכינא [בדק סכין לטבח] בבבל.

אמר ליה רב אשי: מאי טעמא עבד מר הכי, והרי נוטל אתה בכך עטרת כבוד העיר, ואינך נותנה לרבך הדר עמך בבבל?!

אמר ליה רבינא לרב אשי: והא רב המנונא אורי בבבל בחרתא דארגז בשני דרב חסדא רבו, הואיל ולא היה רבו דר בה, ואף שהיה דר אף הוא בבבל.

ואם כן, גם אני הרי לא הוריתי במתא מחסיא שהיא מקומך, ואין צריך לחוש לכך שאף רבו בבבל הוא.

אמר ליה רב אשי לרבינא: לא כפי שאתה אומר שמועה זו שרב המנונא "אורי" בחרתא דארגז, אלא "לאו אורי", איתמר! כיון שהיו שניהם בבבל.

אמר ליה רבינא לרב אשי: שתי שמועות היו.

באחת, אתמר "אורי".

ואתמר בשניה "לא אורי".

בשני דרב הונא רביה - הוא דלא אורי.

והיינו דאיתמר: "לא אורי".

ואורי בשני דרב חסדא, דתלמיד חבר [חכם כמותו, אלא שלמד ממנו דבר אחד או יותר] דיליה הוה.

ואנא [רבינא] נמי - תלמיד חבר דמר [רב אשי] אנא! (4)

אמר רבא: צורבא מרבנן, חזי סכין לנפשיה כששוחט בהמה שלו, ואין צריך להראותה לרבו ואפילו במקום רבו.

רבינא איקלע למחוזא, שהיה מקומו של רבא, אייתי אושפיזיכניה [בעל אכסניתו] סכינא, וקא מחוי [הראה] ליה קודם ששחט עבור רבינא.

אמר ליה רבינא לאושפיזיכניה: זיל, אמטייה [לך והביאה] לרבא.

אמר תמה ליה אושפיזיכניה לרבינא: וכי לא סבר לה מר את הא דאמר רבא: צורבא מרבנן חזי לנפשיה?!

אמר ליה רבינא: כשאוכל אני באכסניא לא מיקרי לנפשיה.

כי, אנא מיזבן זבינא, בדמים אני קונה את הבשר ממך, וכשאר חנויות בשר אתה לגבי!

סימן לזכור המעשה הבא שבגמרא: זילא, מהניא, מחליף [רב אחא בר תחליפא], איקא [רב אחא בריה דרב איקא] ויעקב [רב אחא בר יעקב]:

רבי אלעזר מהגרוניא, ורב אחא בר תחליפא, איקלעו לבי רב אחא בריה דרב איקא, באתריה [במקומו] דרב אחא בר יעקב.

בעי רצה רב אחא בריה דרב איקא למיעבד להו עיגלא תילתא [לשחוט ולבשל להם עגל בשליש גידולו, שאז הוא עומד בעיקר טעם בשרו].

אייתי סכינא וקא מחוי להו לרבי אלעזר מהגרוניא ולרב אחא בר תחליפא, אורחיו.

אמר להו רב אחא בר תחליפא: לא ליחוש ליה לסבא, וכי לא נחוש לכבודו של רב אחא בר יעקב שהוא מרא דאתרא ונראה לו הסכין?!

אמר להו רבי אלעזר מהגרוניא: הכי אמר רבא: צורבא מרבנן - חזי לנפשיה, ויכולים אנחנו עצמנו לראות הסכין [שלא היו אוכלים בשכר, והוי "לנפשיה"].

חזי [ראה הסכין רבי אלעזר מהגרוניא], ואיענש על שראה!

ותמהינן: והאמר רבא: צורבא מרבנן חזי לנפשיה, ואמאי איענש?!

ומשנינן: שאני התם דאתחילו בכבודו, מאחר שנאמר לו דניחוש לסבא, והתחילו לדבר בכבודו, לא היה לו לזלזל בדבר.

ואי בעית אימא: שאני רב אחא בר יעקב, דמופלג היה, בזקנה ובחכמה! אמר רבא: ולאפרושי אדם מאיסורא, שראה התלמיד אדם שרוצה לעבור עבירה ורבו שם ושותק - אפילו בפניו של הרב, אם קופץ התלמיד וגוער בו שפיר דמי.

רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי, חזייה לההוא גברא, דקא אסר ליה לחמריה בצינתא בשבתא [ראה אדם שהיה קושר חמורו לדקל בשבת], ואסור משום שבות להשתמש באילן.

רמא ביה רבינא קלא [נתן עליו רבינא בקולו], ולא אשגח - ההוא גברא - ביה.

אמר ליה רבינא לההוא גברא: ליהוי האי גברא בשמתא [תהיה בנידוי]!

אמר ושאל ליה רבינא לרב אשי: כי האי גוונא שעשיתי לפניך מי מתחזא כאפקרותא [חוצפה]?

אמר ליה רב אשי לרבינא: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ד'" [פסוק הוא: אין תורת חכמה וכבוד ותבונה עומדת כנגד חילול השם].

ללמדך: כל מקום שיש בו חילול השם - אין חולקין כבוד לרב!

אמר רבא: להורות הלכה בפניו של רבו אסור, וחייב מיתה.

להורות שלא בפניו - אסור, ואין חייב מיתה. (5)

ותמהינן עלה: וכי שלא בפניו, לא חייב מיתה?! והא תניא [מסיפא דברייתא מקשינן]:

רבי אליעזר בן יעקב [ב"ח] אומר: לא מתו בני אהרן [נדב ואביהוא] אלא על [ב"ח] שהורו הלכה בפני משה רבן.

מאי דרוש?

כתיב: ונתנו "בני אהרן" הכהן אש על המזבח.

תוכן העניינים

חברותא על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה