אור ברסלב
חברותא על עירובין פרק חמישי - כיצד מעברין

חברותא על עירובין· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - כיצד מעברין

פרק רביעי - מי שהוציאוהו

הקדמה

אלפיים אמה של תחום שבת נמדדים מסוף העיר.

סוף העיר הוא המקום בו מסתיימים בתי העיר או החומה שמסביב לעיר. אם יש בתים בודדים הבולטים החוצה מעבר לשאר בתי העיר מוסיפים אותם הבתים שטח לעיר, ומותחים מהם קו מקביל לכל הצד של העיר לפי ריחוק הבתים מהעיר.

ונמצא שכאילו העיר "מעוברת", מהבתים הבולטים ממנה.

בנוסף לעיבור זה, גם "מרבעים" את העיר, שלצורך מדידת התחום "סוגרים" את העיר בתוך טבלה מרובעת סביבה, ומודדים את התחום מעבר לטבלה המרובעת ולא מהבתים שבסוף העיר.

מתניתין:

כיצד "מעברין" את הערים?

דהיינו, כיצד מוסיפים "עיבור" לעיר?

א. אם כשבאים לציין את תחום העיר, ובאים למדוד מגבולותיה אלפיים אמה לכל רוח, והיה בגבול העיר בית נכנס פנימה בין שאר בתי העיר, או בית יוצא ובולט משורת בתי העיר. והיה הבית תוך שבעים אמה ושיריים לעיר.

או שהיה "פגום", מגדל בחומת העיר, נכנס, פגום יוצא ובולט אל מחוץ לקו החומה.

או שהיו שם באחת הקרנות של העיר, בתוך שבעים אמה ושיריים, גדודיות חרבות בתים גבוהות עשרה טפחים.

דף נג.

וכן אם היו שם גשרים ונפשות [נפש - מבנה על גבי קבר], שיש בהם בית דירה לשומרים הגרים שם.

מוציאין את המידה כנגדן דהיינו מותחים קו מקביל לעיר בריחוק הזה, שרואים כאילו גם בצד השני של אותו רוח יש בליטה שכזאת, ומותחים קו ביניהם.

ב. ועושין אותן, את תחומי העיר, כמין טבלה מרובעת, כדי שיהיה נשכר בכך את הילוך מקום הזויות.

וכגון בעיר מרובעת, שהיא אלפיים אמה על אלפיים אמה, נותנים לה תחילה לכל צד תחום, שהוא ריבוע של אלפיים אמה על אלפיים אמה, ובין ארבעת הריבועים שמסביב לעיר יש ארבע זויות של אלפיים אמה על אלפיים אמה, ומרבעין את כל השטח שסביבות העיר וכוללים בתוך הריבוע הגדול את כל ארבעת הזויות.

גמרא:

רב ושמואל פליגי:

חד מהם תני במתניתין "כיצד מעברין".

וחד מהם תני "כיצד מאברין", באל"ף.

ומבארינן: מאן דתני "מאברין", הוא מלשון אבר אבר, כאילו מוסיפין לעיר אברים. והיינו, שאם יש אבר הבולט מצד אחד של העיר רואים כאילו גם בצד השני בולט אבר, במקביל, ומודדים את העיר משם.

ומאן דתני "מעברין" נקט לשון כ"אשה עוברה", מעוברת, שכאילו העיר "מתעברת", על ידי תוספת הבתים, בכך שמרחיבים את העיר.

ומביאה הגמרא דוגמאות נוספות שנחלקו רב ושמואל בביאור המשמעות של מלים שונות.

"מערת המכפלה" - פליגי בה רב ושמואל:

חד אמר: היו בה שני בתים, זה לפנים מזה.

וחד אמר: היו בה בית, ועלייה על גביו.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר שהיתה בנויה בית ועליה, זה על גב זה - היינו דקרי לה "מכפלה", על שם שכפולה בשתי תקרות.

אלא למאן דאמר: שני בתים זה לפנים מזה - מאי "מכפלה"? והרי כל בית הוא בית בפני עצמו, ולא שייך בזה לשון כפל.

ומשנינן: על שם שכפולה בזוגות. שנקברו שם זוגות איש ואשתו, כדמפרש ואזיל: (1)

"ממרא קרית ארבע היא חברון" (2).

אמר רבי יצחק: למה נקראת כן? לפי שהיא קרית הארבע זוגות, שנקברו שם: אדם וחוה. אברהם ושרה. יצחק ורבקה. יעקב ולאה (3).

"ויהי בימי אמרפל" פליגי בה רב ושמואל.

חד אמר: נמרוד שמו. ולמה נקרא שמו אמרפל? לפי שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש.

וחד אמר: אמרפל שמו. ולמה נקרא שמו נמרוד? לפי שהמריד את כל העולם כולו עליו [לשון כבוד הוא כלפי שמים] במלכותו (4).

"ויקם מלך חדש על מצרים" פליגי בה רב ושמוא ל.

חד אמר: חדש ממש.

וחד אמר: שנתחדשו גזירותיו. ומבארינן: מאן דאמר: חדש ממש, מביא ראיה לדבריו מדכתיב "חדש".

ומאן דאמר: שנתחדשו גזירותיו מביא ראיה לדבריו מדלא כתיב "וימת מלך פלוני וימלוך מלך פלוני", משמע שלא קם מלך חדש ממש.

והוינן בה: ולמאן דאמר שנתחדשו גזירותיו, תקשי, הא כתיב "אשר לא ידע את יוסף". ומשמע שהיה מלך חדש ממש?

ומשנינן: מאי "אשר לא ידע את יוסף" - דהוה דמי, שעשה עצמו, כמאן דלא ידע ליה ליוסף כלל! (5)

(סימן שמונה עשרה ושנים עשר למדנו בדוד ויבן).

אמר רבי יוחנן: י"ח ימים גידלתי אצל רבי אושעיא בריבי [כינוי לאדם גדול בדורו], ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד במשנתינו, דגרסינן בה: כיצד מאברין את הערים - בא ל"ף.

ומקשינן: איני, אין זה כך.

כי והאמר רבי יוחנן: י"ב תלמידים היו לו לרבי אושעיא בריבי, וי"ח ימים גידלתי ביניהן, ולמדתי להכיר לב כל אחד ואחד כמה הוא מחודד וחריף, וחכמת כל אחד ואחד כמה הוא למד (6).

הרי שלמד הרבה תורה אצל רבי יוחנן, ואילו לעיל אמר שלא למד רק דבר אחד אצלו?

ומשנינן: אמנם לב כל אחד וחכמת כל אחד ואחד מתלמידיו גמר, אבל גמרא סברת טעמי המשנה לא גמר אלא דבר אחד במשנתנו.

איבעית אימא: אמנם מנייהו דידהו מתלמידיו של רבי אושעיא גמר הרבה, אבל מיניה דידיה מרבי אושעיא עצמו לא גמר אלא דבר אחד.

ואיבעית אימא: במשנתנו קאמר רבי יוחנן שלא למד מרבי אושעיא אלא דבר אחד, אבל במקומות אחרים בש"ס למד ממנו הרבה ברייתות וגמרות.

ואמר רבי יוחנן: כשהיינו לומדין תורה אצל רבי אושעיא, היינו יושבין ארבעה ארבעה תלמידים באמה אחת! מרוב שהיינו נדחקין אל רבי אושעיא לשמוע מפיו.

אמר רבי: כשהיינו לומדין תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע, היינו יושבין ששה ששה באמה (7)!

אמר רבי יוחנן: רבי אושעיא בריבי בדורו היה כרבי מאיר בדורו - מה רבי מאיר בדורו לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהיה אומר על טמא טהור, ועל טהור טמא, ונותן טעם הגון לדבריו, ולא יכלו חבריו לדעת אימתי הוא אומר הלכה נכונה, ואימתי הוא אומר הלכה שאינה נכונה כדי לחדד התלמידים, אף רבי אושעיא לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו.

אמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם של בית המקדש לפני ההיכל, שרחב עשרים אמה.

ולבן של אחרונים כפתחו של היכל, שרחב רק עשר אמות. כלומר שהם קטנים מהם בחכמה ביחס הזה.

ואילו אנו, לבנו כמלא נקב "מחט סדקית", שתופרים בה סדקי בגדים, שהנקב שלה דק ביותר.

ומבארינן: ראשונים היינו רבי עקיבא.

אחרונים היינו רבי אלעזר בן שמוע.

איכא דאמרי: ראשונים - רבי אלעזר בן שמוע. אחרונים - רבי אושעיא בריבי.

ואנו, [רבי יוחנן] כמלא מחט נקב סידקית.

אמר אביי: ואנן, כי סיכתא בגודא, כיתד שנועצין אותו בחור קטן שבקיר שבקושי הוא נכנס, כך אנחנו לגמרא. שרק מעט ממה שאנחנו שומעים אנו מבינים, וגם זה בקושי.

אמר רבא: ואנן, כי אצבעתא בקירא - לסברא. כאצבע שנותנים בשעוה קשה שאינה יכולה ליכנס בתוכה אלא נדבקת אליה מעט, כך אנחנו מתקשים בסברא.

אמר רב אשי: אנן, כי אצבעתא בבירא - לשכחה. כמו שהאצבע נכנסת בקלות לפי הבור, כך אנחנו מהירים לשכוח (8).

אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה, שהקפידו על לשונם לדבר בלשון צחה ולא בלשון מגונה, נתקיימה תורתם בידם.

אבל בני גליל, שלא הקפידו על לשונם, לא נתקיימה תורתם בידם. והוינן בה: מידי האם בקפידא על הלשון תליא מילתא?

אלא טעם אחר יש בדבר: בני יהודה דדייקו לישנא לחזור באותו לשון ששמעו מרבם, ומתנחי להו סימנא, שהדיוק בלשון רבם איפשר להם לעשות סימנים נאים להלכות ששמעו בעל פה, כדי שלא ישתכחו. ולכן נתקיימה תורתם בידם.

אבל בני גליל, דלא דייקי בלישנא, ולא מתנחי להו סימנא, לא נתקיימה תורתם בידם.

ועוד טעם: בני יהודה - גמרו מחד רבה מרב אחד, נתקיימה תורתם בידם (9).

בני גליל דלא גמרי מחד רבה אלא היו שומעין מכל אחד בלשון אחר לא נתקיימה תורתם בידם. לפי ששינוי הלשון מבלבל ומשכח, אעפ"י שהכל ענין אחד הוא.

רבינא אמר: בני יהודה דגלו מסכתא לימדו לאחרים [פירוש אחר - שמפרשים את שמועתם ומדקדקים היטב בטעם הדבר עד שמתיישב על לבן] נתקיימה תורתם בידם (10).

בני גליל דלא גלו מסכתא לא נתקיימה תורתם בידם. דוד - גלי מסכתא! שהיה דוד יגע בתורה ומורה הוראות לרבים, והיה נמלך בכל דבר במפיבושת רבו אם הורה כדין.

שאול - לא גלי מסכתא.

ולכן, בדוד דגלי מסכתא, כתיב ביה "יראיך - יראוני וישמחו", ששמחו בו על הוראותיו שהיו מכוונות לאמיתה של תורה.

שאול דלא גלי מסכתא, כתיב ביה "ובכל אשר יפנה (תחילת העמוד) ירשיע" שלא זכה להורות כהלכה.

דף נג:

ואמר רבי יוחנן: מנין שמחל לו הקב"ה לשאול על אותו עוון שהרג את נוב עיר הכהנים?

שנאמר בדברי שמואל לשאול, כשהעלהו ע"י בעלת אוב: "מחר אתה ובניך עמי". ודרשינן: "עמי - במחיצתי שיזכה לישב במחיצתו של שמואל בעולם הבא, ועל כרחך שמחל לו הקב"ה על אותו עון.

אמר רבי אבא: אי איכא דמשאיל להו לבני יהודה דדייקי לישני, האם יש מי שמכיר מהם, ישאל אותם:

האם מאברין תנן במשנתנו באל"ף, או מעברין תנן בעיי"ן? ועוד ישאל אותם, הא דתנן בבכורות [מ א] שבכור בהמה שאין לו אלא ביצה אחת הרי זה מום, ומותר לשוחטו מחוץ למקדש. ורבי עקיבא חולק ואומר שצריך לבודקו על ידי שמושיבין אותו על עכוזו [אחוריו] וממשמשים בכיס ובכסלים, ואם יש ביצה נוספת, סופה לצאת. ואם אינה יוצאת הוי מום.

האם "אכוזו" תנן או "עכוזו" תנן? [ואין הבדל במשמעות בין שניהם].

ידעי היו אנשים שהכירו מבני יהודה.

שאיילינהו, שאלו אותם, ואמרי ליה, בני יהודה השיבו:

איכא דתני "מאברין" ואיכא דתני "מעברין". וכמו כן איכא דתני "אכוזו" ואיכא דתני "עכוזו".

והוינן בה: הא דאמרן דבני יהודה דייקי לישנא - מאי היא?

דההוא בר יהודה דאמר להו: טלית יש לי למכור!

אמרו ליה: מאי גוון טליתך?

אמר להו: כתרדין עלי אדמה ירקרקת היתה כצבע התרד (11).

והא דאמרן בבני גליל, דלא דייקי לישנא - מאי היא?

ומביאה הגמרא דוגמא ממעשה שהיה: דההוא בר גלילא, דהוה קאזיל, ואמר להו: והיה מכריז "אמר - למאן? אמר - למאן?". שביקש לידע למי יש למכור דבר מה, וביטא אותו בלשון "אמר" [וכפי שיבואר], ולא ביטא היטב בשפתיו את האות הראשונה מהמילה "אמר".

אמרו ליה: גלילאה שוטה! האם אתה מבקש לקנות חמר חמור למירכב, או שמא חמר יין למישתי, או שמא מבקש אתה לקנות עמר, צמר לעשות ממנו בגדים למילבש, או שמא אימר, שה לאיתכסאה לשחוט אותו ולאוכלו?

והגמרא מביאה עתה דוגמאות לטעויות שעלולות לנבוע מאי התבטאות נכונה.

ההיא איתתא דבעיא למימר לחברתה: תאי, דאוכליך חלבא! רצתה לומר: בואי, ואתן לך לאכול חלב.

אמרה לה: שלוכתי תוכליך לביא! שנשמע כאילו היא מקללת אותה, ואומרת לה: תאכל אותך לביא.

[ושגתה בכך שאמרה שלוכתי במקום שלובתי מלשון "משולבות", דהיינו חברתי. ולא הפרידה בין כל מילה ומילה, אלא חיברה את המלים "תאי" ו"אוכליך" והחי"ת מ"חלבא" למילה אחת "תוכליך"].

ההיא איתתא דאתיא לקמיה דדיינא לפני הדיין.

אמרה ליה: מרי כירי [רצתה לומר "קירי" שהוא אדון ואמרה "כירי" שהוא עבד], תפלא קורה [במקום "טבלא" שהוא הדף העליון של השולחן] הוית לי היה לי, וגנבוך מין גנבו אותך הדיין [במקום "וגנבוה מנאי" דהיינו גנבוה ממני], וכדו הוות [רצתה לומר "וכדן הוות" כלומר כל כך גדולה היתה, ואמרה "וכדו" דהיינו עכשיו, שאין לו משמעות], דכי שדרו לך עילויה אם ימתחו אותך על הטבלא לא מטי כרעיך אארעא לא יגיעו רגליך עד לארץ [ושטות היא לדבר כך לפני הדיין].

אמהתא דבי רבי, המשרתת בבית רבי, כי הוה משתעיא כשרצתה לדבר בלשון חכמה, אמרה הכי: עלת, שם הכלי ששואבין בו יין מהחבית וממלאים ממנו את הכוסות, נקפת בכד, נוקש בקרקעית החבית.

כלומר, נגמר היין בחבית.

ואז, ידאון נישריא לקיניהון. ידאו הנשרים לקיניהם.

כלומר, ילכו התלמידים לבתיהם, שיפסיקו סעודתם לפי שאין עוד יין.

וכד הוה בעי דליתבון כשרצתה שיתעכבו התלמידים הוה אמרה להו: יעדי בתר חברתה מינה, נסיר את מכסה החבית האחרת, ונמזוג עוד, ותתקפי יצוף הכלי ששמו עלת, בכד - כאילפא כאניה דאזלא במיא, הצפה בים.

רבי יוסי בר אסיין כי הוה משתעי בלשון חכמה, ורצה שלא יבינו אחרים אמר לבני ביתו: עשו לי שור במשפט, הכינו לי תרדין [שור בארמית הוא תור, ומשפט הוא דין] בטור מסכן בחרדל [טור - הר. מסכן - דל].

וכד הוה שאיל באושפיזא, כשהיה שואל עוברי דרכים לשלום בעל האכסניא.

אמר הכי: גבר פום דין כלומר אושפיזא [גבר - איש. פום - פי. דין - זה], האם הוא חי ומה זו טובה יש האם עומד בטוב? [עפ"י מהרש"א] (12).

רבי אבהו כי הוה משתעי בלשון חכמה הוה אמר הכי:

אתריגו לפחמין, הבעירו את הפחמין עד שיאדימו כאתרוג.

ארקיעו לזהבין, שטחו גחלים לוחשות, שאדומות כזהב, על פי הכירה להתחמם מולם.

ויעשו לי בהן, יצלו על הפחמין, שני "מגידי בעלטה". שני תרנגולים שהם מודיעים עונות הלילה.

אמרו ליה רבנן לרבי אבהו: הצפיננו הראנו [מלשון צופיה הליכות ביתה] היכן רבי אלעאי צפון מתחבא?

שלא ידעו התלמידים לאן הוא הלך.

אמר להו: עלץ בנערה אהרונית, אחרונית, עירנית, והנעירתו. ששמח הלילה בנערה אהרונית, ועכשיו הוא ישן (13).

אמרי לה: נערה היינו אשה. והכי קאמר: שעטף [שמח] בנערה אהרונית [בת כהן] אחרונית [שמתה אשתו הראשונה, וזו אחרונה] עירנית [בעלת חן וחריפה] והנעירתו [שלא היה יכול לישון].

ואמרי לה: נערה היינו מסכתא, ששמח במסכתא אהרונית [מסדר קדשים העוסקת בעבודת אהרן] אחרונית [שסיים מסכת אחרת והתחיל במסכת זו שהיא] עירנית [עמוקה וחמורה]. והנעירתו [שהיא מעוררת לומדיה ולא ישן בלילה].

אמרי ליה לרבי אלעאי: הצפיננו היכן רבי אבהו צפון מתחבא?

אמר להן: נתייעץ במכתיר נטל רשות מהנשיא [שהוא מסמיך ומכתיר החכמים בשם "רבי". שמאז הוא נעשה דיין "מומחה לרבים" שאם טעה בדין הוא פטור מלשלם לבעל דין], והנגיב הלך לדרום למפיבשת, ללמוד לפני זקני הדרום שהם חכמים מאד [ונקראים על שם מפיבשת שהיה אדם גדול].

אמר רבי יהושע בן חנניה: מימי לא נצחני אדם בדברים חוץ מאשה, תינוקת, ותינוק!

אשה מאי היא?

פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת.

עשתה לי פולין ביום ראשון, אכלתים ולא שיירתי מהן כלום.

שנייה, ביום שני עשתה לי גם כן פולין ולא שיירתי מהן כלום.

ביום שלישי הקדיחתן שרפה אותן במלח. כלומר, הכניסה יותר מדאי מלח.

כיון שטעמתי - משכתי את ידי מהן.

אמרה לי בעלת האכסניא: רבי! מפני מה אינך סועד?

אמרתי לה: כבר סעדתי מבעוד יום.

אמרה לי: אם כן היה לך למשוך ידיך מן הפת ולאכול את הפולין.

אמרה לי: רבי! שמא לכן אין אתה אוכל לפי שלא הנחת פאה בראשונים? שצריך להניח מעט מהמאכל עבור השמש, ושכחת בשני הימים הקודמים להניח פיאה ואתה מניח עכשיו עבורם.

וכי לא כך אמרו חכמים: אין משיירין פאה באילפס, בשעה שהשמש שופך מהקדירה לתוך הקערות לא ישייר בקדירה לעצמו מהתבשיל. אבל משיירין פאה בקערה, כל אחד מהסועדים ישאיר עבור השמש בתוך קערתו (14).

ולכן אתה מניח עתה פאה עבור השמש? וניצחתו בכך, שהעירה לו על שלא קיים את דברי חז"ל (15).

תינוקת מאי היא?

פעם אחת הייתי מהלך בדרך והיתה דרך עוברת בשדה, והייתי מהלך בה.

אמרה לי תינוקת אחת: רבי! וכי לא שדה היא זו? ואתה מקלקל אותה בהליכתך.

אמרתי לה: וכי לא דרך כבושה היא? ואינני מזיק כלום בהליכתי.

אמרה לי: ליסטים שכמותך כבשוה! (16)

תינוק מאי היא?

פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר?

אמר לי: זו קצרה וארוכה [כדמפרש לקמן] וזו ארוכה וקצרה [שרחוקה, אך כשמגיעים לעיר מיד נכנסים אליה, שאינה מוקפת גינות ופרדסים].

והלכתי בקצרה וארוכה.

כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גינות ופרדיסין. חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני! הלא אמרת לי שהיא קצרה?

אמר לי: וכי לא אמרתי לך שהיא גם ארוכה?

נשקתיו על ראשו ואמרתי לו: אשריכם ישראל, שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדולכם ועד קטנכם!

רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא הלך בדרך. אשכחה לברוריה [אשת רבי מאיר]. אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד?

אמרה ליה: גלילי שוטה! וכי לא כך אמרו חכמים: אל תרבה שיחה עם האשה!

היה לך לומר בלשון קצרה "באיזה ללוד".

ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה (תחילת העמוד) גריס בלחישה, שונה בלחש. (תחילת העמוד) בטשה ביה, בעטה בו.

דף נד.

אמרה ליה: וכי לא כך כתוב על התורה "ערוכה בכל, ושמורה"?

דמשמע: אם ערוכה ברמ"ח איברים שלך, שאתה שונה בקול רם, היא משתמרת. ואם לאו - אינה משתמרת.

תנא: תלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש. לאחר שלש שנים שכח תלמודו (17).

תנא: תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שנתחייב בשריפה למקום.

אמרו: הניחו לו! לפי שאדם גדול שמש (18).

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא [חריף]:

פתח פומיך, קרי מקרא.

פתח פומיך, תני משניות.

כי היכי דתתקיים ביך, שתישמר התורה אצלך, ותוריך חיי תאריך ימים.

שנאמר "כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא" - אל תקרי "למצאיהם" אלא "למוציאיהם", דהיינו לאלו שמוציאים את דברי התורה בפה, כשהם לומדים, ואז - "חיים הם", שמביאים לאריכות ימים.

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! חטוף ואכול חטוף ואישתי. אם יש לך ממון תיהנה מהם עכשיו, ואל תמתין עד למחר, שמא תמות ולא תוכל ליהנות, דעלמא דאזלינן מיניה, כלומר העולם הזה שאנו עתידים ללכת ממנו ולעוזבו - כהלולא דמי! כמו שמחת חופה, שעוברת מהר, כך העוה"ז, היום ישנו ולמחר איננו (19).

אמר ליה רב לרב המנונא: בני! אם יש לך ממון - היטב לך! השתמש בו להנאתך, לפי שאין בשאול תענוג, ואין למות התמהמה עיכוב, כי פתאום האדם מת.

ואם תאמר: אניח לבני חוק מזון כשאהיה בשאול - מי יגיד לך שהממון אכן ישאר בידם, שמא יאבדוהו.

ועוד, שהרי בני האדם דומין לעשבי השדה, הללו נוצצין, כלומר כשהן גדילין גדילה פרנסתם ועושרם עמהם, ואינך צריך לדאוג להם, והללו נובלין מתים.

אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין עמו בן לוייה יעסוק בתורה. שנאמר "כי לוית חן הם" (20).

החש בראשו יעסוק בתורה. שנאמר "כי לוית חן הם לראשיך" (21).

תוכן העניינים

חברותא על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה