אור ברסלב
חברותא על עירובין פרק רביעי - מי שהוציאוהו

חברותא על עירובין· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - מי שהוציאוהו

פרק שלישי - בכל מערבין

הקדמה:

א. השובת בכל מקום שהוא, יש לו ארבע אמות סביבו, ומהם הוא מתחיל למדוד אלפיים אמה, שבהם מותר לו לילך בשבת.

ב. השובת בעיר, כל העיר ו"עיבורה" [שבעים אמה ושיריים מחוץ לעיר] חשובה לו כארבע אמות, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח מסוף עיבור העיר, ואילך.

ג. השובת בתוך היקף מחיצות, כל ההיקף כולו כארבע אמות, ויש לו אלפיים אמה מן המחיצות ואילך.

מתניתין:

מי שהוציאוהו נכרים בשבת חוץ לתחום, או שהוציאתו חוץ לתחום רוח רעה שאחזתו [שנכנס בו שד ונטרפה דעתו], אין לו חוץ לתחום אלא ארבע אמות בלבד. [אבל ארבע אמות יש לו. שאין לך אדם שאין לו ארבע אמות להלך בהם].

החזירוהו - הנכרים או רוחו הרעה - בו ביום [מאירי] לתוך התחום, כאילו לא יצא, וכל העיר חשובה לו כארבע אמות כבתחילה, ויש לו חוצה לעיר אלפיים אמה לכל רוח. [ולא מיירי מתניתין אלא בהוציאוהו לאונסו, ובהחזירוהו לאונסו. ודין יצא לדעת, וחזר לדעת יתבאר בגמרא בסמוך].

הוליכוהו - הנכרים או רוחו הרעה - לעיר אחרת שהיתה מוקפת מחיצות, או שנתנוהו בדיר של בהמות או בסהר [דיר גדול לבהמות של העיר, רש"י לעיל דף יח א] שהן מוקפין והיקיפן גדול:

רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את כולה. שהואיל ומוקפין הן מחיצות הרי הן כארבע אמות, ואף על גב שלא שבת בהן מערב שבת (1).

רבי יהושע ורבי עקיבא אומרים: אין לו שם אלא ארבע אמות, שהיקף מחיצות שלא שבת בהן מערב שבת, אין דנין אותו כארבע אמות.

מעשה שבאו חכמים אלו מפלנדרסין [שם מקום] והפליגה ספינתם בים בשבת, ויצאו חוץ לתחום.

רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה של הספינה.

רבי יהושע ורבי עקיבא לא זזו מארבע אמות, מפני שרצו להחמיר על עצמן (2)!

קיימא לן כרבי יהודה לקמן דף מה א, שהנמצא בתוך תחומה של עיר בין השמשות, ודעתו ליכנס לעיר, הרי אף שאינו יודע שהוא נמצא בתוך תחום העיר, הרי זה קנה שביתה בעיר, והרי הוא כאחד מבני העיר. אבל אם הוא חוץ לתחום קנה שביתה במקומו

.

פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה.

אמרו לו לרבן גמליאל: מה אנו לירד מן הספינה לתוך העיר, כלומר: ששאלוהו, אם כבר היו בתוך תחום העיר בבין השמשות, שאם היו בתחום העיר יכולים הם לירד לעיר ולילך בה וחוצה לה כשאר בני העיר [על פי רש"י ורבינו יהונתן].

אמר להם: מותרים אתם, שכבר הייתי מסתכל [בשפופרת מיוחדת, כדמפרש בגמרא] והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה (3).

גמרא:

תנו רבנן:

א. שלשה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו [דברי הרשות שיש לו לאדם להתעסק בהן, זהו "דעתו", ודברי תורה ומצוה זהו "דעת קונו", עץ יוסף], ואלו הן:

עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות [דברים שאדם מדקדק בהן כדי לחסוך בהוצאותיו, מפני שעני הוא] (4).

ומפרשינן: למאי נפקא מינה?

למיבעי רחמי עלייהו [לבקש עליהם רחמים].

ב. שלשה אין רואין פני גיהנם [לא רק שניצולין מדינה של גיהנם, אלא אף אין רואין אותו, מהרש"א], ואלו הן: מי שסובל מדקדוקי עניות, וחולי מעיין, והרשות [מי שיש לו נושים, רש"י, וראה תוספות].

ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה.

ומפרשינן: ואידך - דלא קאמר נמי אשה רעה - דאשה רעה מצוה לגרשה, וכיון שגירשה נפטר הימנה.

ואידך - מכל מקום קאמר אשה רעה - כי זימנין דכתובתה מרובה, ואי נמי אית ליה בנים מינה, ולא מצי מגרש לה, לפי דאינו יכול לעמוד בכך [מהרש"א פסחים דף קיג ב].

ומפרשינן: למאי נפקא מינה ששלשה אלו אין רואין פני גיהנם?

לקבולי יסורין אלו מאהבה, שהן מכפרין עליו.

ג. שלשה מתין כשהן עדיין מספרין, שאפילו יש בהם חיות הרבה שמדברין, אף על פי כן מתים פתאום, ואלו הן:

חולי מעיין, וחיה [יולדת] והדרוקן [חולי הפה, רש"י] (5).

ומפרשינן: למאי נפקא מינה?

למשמושי בהו זוודתא [להכין להם תכריכים, שהן צידה לדרך למתים, וצידה לדרך מתרגמינן: זוודא לאורחא, רש"י עבודה זרה דף יז, א].

אמר רב נחמן אמר שמואל: יצא חוץ לתחומו לדעת [מרצונו], אין לו במקום שיצא לשם אלא ארבע אמות.

ותמהינן עלה: פשיטא!

והרי השתא מי שהוציאוהו נכרים לאונסו, איתא במשנתנו שאין לו אלא ארבע אמות, יצא לדעת, שעשה איסור מרצונו, וכי מיבעיא למימר שאין לו אלא ארבע אמות?!

אלא אימא הכי אמר רב נחמן משמיה דשמואל: אפילו אם הוציאוהו נכרים [על פי רש"י], אם חזר לתוך תחומו לדעת ושלא כדין, אין לו אלא ארבע אמות, ואין אומרים שכאילו לא יצא, כשם שאמרו במשנתנו כשהחזירוהו נכרים לאונסו.

ותמהינן עלה: הא נמי תנינא במשנתנו.

דקתני: החזירוהו נכרים כאילו לא יצא, ותידוק מינה: החזירוהו נכרים לאונסו הוא דכאילו לא יצא, אבל הוציאוהו נכרים - כבמתניתין, דמיירי כשהוציאוהו נכרים כדקתני רישא - וחזר לדעת, אין לו אלא ארבע אמות! אלא אימא הכי קאמר: יצא לדעת והחזירוהו נכרים לאונסו, אין לו אלא ארבע אמות, כיון שיצא לדעת.

ותמהינן עלה: הא נמי תנינא במשנתנו, דקתני: מי ש"הוציאוהו" נכרים וכו' והחזירוהו כאילו לא יצא. ותידוק מינה: הוציאוהו והחזירוהו הוא דכאילו לא יצא, אבל יצא לדעת אפילו אם נכרים הם שהחזירוהו, לא.

ודחינן: איצטריך לרב נחמן לאשמועינן דאם יצא לדעת והחזירוהו אין לו אלא ארבע אמות.

כי מהו דתימא דממשנתנו אין להוכיח דין זה, דמשנתנו לצדדין קתני, כלומר: סיפא דמיירי בהחזירוהו נכרים לא קאי ארישא דמיירי בהוציאוהו, והכי תנן:

מי שהוציאוהו נכרים בין שהוא עומד בחוץ, ובין שחזר לדעת אין לו אלא ארבע אמות. אבל יצא אפילו לדעת והחזירוהו נכרים כאילו לא יצא.

קא משמע לן רב נחמן: דסיפא ארישא קאי, ולא אמרינן שכאילו לא יצא, אלא כשיצא שלא לדעתו, וחזר שלא לדעתו (6).

בעו מיניה מרבה: הוציאוהו נכרים - שאין לו אלא ארבע אמות - והוצרך לנקביו, מהו לצאת חוץ מארבע אמותיו למקום צנוע? אמר להם: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, כלומר: לאו ד"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" שלא לעבור על דברי חכמים, [אבל שאר לא תעשה אינו דוחה, ברכות דף כ ב].

ואם כן, הואיל ותחומין דרבנן, כבוד הבריות דוחה אותו.

אמרי הוסיפו נהרדעי: אי פיקח הוא זה שהוצרך לנקביו ונתנו לו חכמים רשות לצאת חוץ מארבע אמותיו: עייל למקום צנוע שדבתוך תחומא, וכיון דעל - על [כיון שנכנס, נכנס], דכיון דברשות נכנס לא גרע מאם החזירוהו נכרים ששנינו במשנתנו שכאילו לא יצא, ויש לו תחומו כדמעיקרא קודם שיצא.

כתב הרא"ש: "פירוש, אם פיקח הוא, כשהוא יוצא חוץ לארבע אמותיו לבקש לו מקום צנוע לעשות צרכיו, ילך לו לצד תחומו ולא לשאר רוחות. ואם לא מצא מקום צנוע עד שנכנס לתחום, חוזר לדין תחומו הראשון, (ד) כיון דברשות נכנס. אבל מצא מקום צנוע קודם שנכנס לתחומו אין לו רשות לילך יותר".

אמר רב פפא:

א. פירות שיצאו חוץ לתחום שלהן על ידי ישראל, אין להן שם אלא ארבע אמות, כדין אדם שיצא חוץ לתחום; וכן נאסרו הפירות באכילה. [לכל אדם, הכי קיימא לן, משנה ברורה סימן ת"ה].

ב. אבל פירות שיצאו חוץ לתחום שלהן, וחזרו למקומן, אפילו שיצאו במזיד [ואפילו חזרו במזיד], הועילה להן חזרתן בתרתי: א. שלא הפסידו את מקומן והרי הן בתחומן הראשון כבתחילה.

ב. שהן מותרין באכילה.

מאי טעמא?

אנוסין נינהו הפירות ביד האדם שהוציאן.

וכשם שבאדם היכא שהוציאוהו באונס והחזירוהו חזר לתחומו, כך הפירות חוזרין לתחומן ולהיתר אכילתן [על פי לשון רש"י בדף מב א ד"ה אי נימא. ומה שנתבאר: "שיצאו במזיד", ראה מה שנתבאר בזה בסוף הסוגיא].

איתיביה רב יוסף בר שמעיא, לרב פפא:

והרי למדנו בברייתא: רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין פירות שיצאו חוץ לתחום, עד שיחזרו למקומן, ויהיו גם שוגגין, דבעינן תרתי לטיבותא כדי להתירן, שיחזרו למקומן, ושתהיה הן היציאה והן החזרה בשוגג [כן נראה לבאר על פי סוגית הגמרא ורש"י דבסמוך].

ותיקשי לרב פפא: בשוגג אין, אבל במזיד לא! ואת אמרת, דאם חזרו לא שאני לן בין שוגג למזיד?!

ומשנינן תנאי היא, ואיכא תנא שחולק על רבי נחמיה ומתיר בחזרה לחודיה. ולא איכפת לן שבמזיד היה, ורב פפא סובר כהאי תנא.

דתניא: פירות שיצאו חוץ לתחום ועדיין לא חזרו: יצאו בשוגג, יאכלו שם לכל אדם [בין למי שהוציאן, בין לאחרים שגרים שם או שבאו לשם על ידי עירוב, רש"י על פי הבנת השער הציון סימן ת"ה, דלא כמהרש"א].

יצאו במזיד, לא יאכלו לכל אדם.

דף מב.

רבי נחמיה אומר:

אם היו במקומן, דהיינו שחזרו - יאכלו!

אבל אם הן עדיין שלא במקומן, לא יאכלו שם, ואפילו יצאו בשוגג.

ומפרשינן: מאי במקומן?

כלומר: מה שהתיר רבי נחמיה כשחזרו, האם די בחזרתן למקומן לבד, ולא איכפת לן אם יצאו במזיד [ואפילו חזרו במזיד].

או דילמא תרתי לטיבותא בעינן, שהיתה יציאתן בשוגג, וחזרו למקומן [כן נראה לבאר; וראה לשון רש"י כאן, ומה שנתבאר בסוף הסוגיא].

אילימא במקומן שרי אפילו במזיד, דסגי בחזרה לחודיה כדי להתיר. [והכי קאמר ליה רבי נחמיה לתנא קמא: במקומן הוא דאיכא התירא לפירות שיצאו. אבל שלא במקומן אין להם היתר].

הא לא אפשר: כי

והא קתני בהדיא - בברייתא דמייתינן לעיל - רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין.

הרי בהדיא דבשוגג - דאיכא תרתי לטיבותא - אין; במזיד - דליכא אלא חדא לטיבותא, שחזרו - לא.

אלא לאו, רבי נחמיה תרתי לטיבותא בעי, ולא התיר כשחזרו והן במקומן, אלא כשהיה גם בשוגג, [ודלא כרב פפא].

ואמנם סבירא ליה לתלמודא מכח הוכחה דמפרש לקמן [ריטב"א. ודברי רש"י צריכין תלמוד] דתנא קמא ורבי נחמיה בתרתי פליגי:

א. בהתירא דשוגג; דלתנא קמא מהני ואפילו כשהוא חוץ למקומן, ולרבי נחמיה בהא לחודיה לא סגי.

ב. בהתירא דחזרה; דרבי נחמיה אינו מתיר בחזרה אלא כשנצטרף לו שוגג, ואיכא תרתי לטיבותא. ותנא קמא פליג, דחזרה לחודה מהני להתיר בלא שנצטרף לו שוגג.

וחסורי מיחסרא ברייתא והכי קתני:

פירות שיצאו חוץ לתחום אף שעדיין לא חזרו, אם בשוגג יצאו, יאכלו. במזיד, לא יאכלו.

במה דברים אמורים - שאסורין הן באכילה - כשהן עדיין שלא במקומן, אבל חזרו והן במקומן בהא לחודיה נמי סגי, ואפילו במזיד יצאו [וחזרו], יאכלו.

ואתא רבי נחמיה למימר: בתרתי פליגנא עלך: א. היכא דהן שלא במקומן, לית בהו התירא כלל, ואפילו בשוגג לא יאכל.

ב. אפילו במקומן נמי - דמודינא לך דהועילה חזרתן להתיר - פליגנא עלך בהא, וסבירא לי דבשוגג - דאיכא תרתי לטיבותא - אין, במזיד, לא! ודלא כתנא קמא שמתיר בחזרה לחודה [נתבאר על פי רש"ש].

וכיון שכן נמצא דרב פפא תנאי היא, וכתנא קמא אמרה.

ומקשינן עלה ודחינן לה: זו מנין לך דבתרתי פליגי, ותנא קמא פליג נמי בהתירא של חזרה במקומן, וחסורי מחסרת לה בדברי תנא קמא?!

והא שפיר איכא לפרושי לא כדקאמרת, אלא דתנא קמא לא מיירי ולא פליג בהיתר של חזרה כלל, והיכא דהוה במזיד, אפילו כשחזרו והן במקומן, דכולי עלמא לא פליגי דאסור.

והכא בשוגג שלא במקומן בלבד הוא דפליגי:

תנא קמא סבר: בשוגג שרי שלא במקומן.

ורבי נחמיה סבר: אפילו שוגג אינו סיבה להתיר. ובמקומן - דמצטרף ליה היתר חזרה - אין, שלא במקומן, לא!

ומשנינן: והא מברייתא אחריתי דמייתינן לעיל הוא דמוכח דתנא קמא פליג נמי בחזרה, וסבירא ליה דסגי בחזרה לחודיה.

מדקתני (סיפא, רש"ש מוחקו) בההיא ברייתא: רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין.

ויש לנו לדייק: שוגג אין, במזיד לא

מכלל, דתנא קמא סבר במזיד נמי שרי, שמע מינה (7)!

אמר רב נחמן אמר שמואל:

היה מהלך, ואינו יודע עד היכן תחום שבת, כיצד יעשה: מהלך אלפים פסיעות בינוניות [דרך הליכתו של אדם, אמה] וזו היא תחום שבת.

ואמר רב נחמן אמר שמואל:

שבת בבקעה שאינה מוקפת מחיצות, ודינו, שיש לו אלפיים אמה מאותו מקום בתוך הבקעה שבו שבת, והקיפוה נכרים מחיצה בשבת, אף שאילו היו מקיפין אותה מערב שבת, היינו דנין כל הבקעה כארבע אמות והיו לו אלפיים אמה ממנה ואילך, עכשיו שלא הקיפוה מערב שבת מהלך אלפים אמה בלבד ממקום ששבת בתוך הבקעה, ואפילו כלו אלפיים אמה בתוך ההיקף.

ואמנם הועילו המחיצות - אף שנעשו בשבת - לעשות כל הבקעה שהיתה כרמלית לרשות היחיד, דקיימא לן, מחיצה העשויה בשבת שמה מחיצה.

ולפיכך:

כל שהוא תוך אלפיים אמה למקום שביתתו מטלטל בה כדרכו [רש"י].

ואף מטלטל בכולה ואפילו חוץ לאלפיים אמה על ידי זריקה שזורק מתוך אלפיים לחוץ לאלפיים, שהרי כל הבקעה רשות היחיד היא, רק שהוא עצמו אינו יכול לצאת חוץ לאלפיים אמה ממקום שביתתו (8).

ורב הונא אמר:

דנין את הבקעה כאילו לא היתה שם מחיצה [רש"י], ולפיכך:

מהלך אלפים אמה ממקום שביתתו, ומטלטל בתוך אלפיים אמה בארבע [גירסת רש"י וריטב"א] אמות [כלומר: פחות מארבע אמות] בלבד המותרין בטלטול בכל בקעה שהיא כרמלית, וכדמפרש טעמא ואזיל (9).

ומקשינן על רב הונא: וניטלטל בכולה על ידי זריקה, כלומר: ניטלטל חוץ לאלפיים אמה על ידי זריקה - וכדאמר שמואל - שהרי יש לה מחיצות, וקיימא לן מחיצה הנעשית בשבת הוי מחיצה?!

ומפרשינן: גזירה שמא ימשך הוא עצמו אחר חפצו אל מחוץ לתחום.

ואכתי תיקשי לרב הונא: בתוך אלפים - שמותר אף הוא עצמו להלך בהן - מיהת ליטלטל כי אורחיה [כדרכו]?!

[וכל שכן על ידי זריקה, רש"י].

ומפרשינן: כיון דאסור הוא - לדעת רב הונא - לטלטל חוץ לאלפיים אמה, אסור ממילא לטלטל אף בתוך אלפיים אמה, משום דהוי כמחיצה המפרדת בין שתי רשויות שהאחת מותרת והאחת אסורה, שנפרצה במלואה למקום האסור לה, שאסור לטלטל ארבע אמות אף ברשות המותרת, ואף שמוקפת היא בשלש מחיצות אחרות גמורות.

חייא בר רב אמר:

מהלך אלפים אמה, ומטלטל באותן אלפים אמה כדרכו, וחוץ לאלפיים אמה אסור אפילו בזריקה.

ותמהינן עלה: כמאן סבר חייא בר רב?

וכי נאמר דסבר דלא כרב נחמן שמתיר לטלטל בכולה על ידי זריקה, ודלא כרב הונא שאוסר לטלטל בכולה אלא בארבע אמות?!

והרי זה אי אפשר; דממה נפשך, אי גזר שמא ימשך אחר חפצו אפילו בתוך אלפיים ליתסר משום מחיצה הנפרצת במלואה למקום האסור לה. ואי לא גזר שמא ימשך אחר חפצו, יטלטל חוץ לאלפיים אמה על ידי זריקה.

ומשנינן: אימא, הא דקאמר חייא בר רב "מטלטל אלפים אמה", הכי קאמר:

מטלטל בתוך אלפיים אמה בארבע [כלומר: פחות מארבע] אמות בלבד, וחוץ לאלפיים אמה כלל וכלל לא, [ריטב"א. וראה מה שהוסיף בגאון יעקב].

ותמהינן: אי הכי היינו דרב הונא?!

ומשנינן: אימא: וכן אמר רבי חייא בר רב!

אמר ליה רב נחמן לרב הונא: לא תיפלוג עליה דשמואל שאמרתי משמו שמטלטל בכולה על ידי זריקה, דהרי תניא כוותיה.

דתניא:

דף מב:

הנותן את עירובו ובא לילך ממקום עירובו אלפיים אמה, והיה מודד ובא, וכלתה מדתו בחצי העיר שלא שבת בה, [דלא חשבינן כל העיר כארבע אמות, שהרי לא שבת בה, אלא במקום שכלתה מדתו שם כלה תחומו], מותר לטלטל בכל העיר כולה [שעירבו בה עירובי חצירות, או ביום טוב שאין צריך עירוב], ובלבד שלא יעבור את התחום ברג ליו.

ומברייתא זו מוכח כשמואל: שהרי, במאי קאמר הברייתא דמטלטל בכל העיר [שאין יכול הוא עצמו לבוא לשם, שהיא מחוץ לתחומו]?! וכי לאו על ידי זריקה מתוך אלפיים לחוץ לאלפיים אמה?! הרי דתניא כוותיה דשמואל.

[גירסת הב"ח: ורב הונא אמר לך: לא על ידי זריקה, אלא על ידי משיכה; וכתב רש"י דלא גרסינן לה, וראה הערה] (10).

אמר רב הונא: היה מודד ובא, וכלתה מדתו בחצי חצר, כיון שלא שבת בה אין לו אלא חצי חצר להלך בה, ואסור לצאת לחציה השני.

ותמהינן עלה: פשיטא, שהרי כלו אלפים אמה?!

ומשנינן: אימא, יש לו חצי חצר להלך בה, כלומר: החידוש הוא, שחצי חצר יש לו.

ותמהינן עלה: האי נמי פשיטא?!

ומשנינן: מהו דתימא, ליחוש דילמא אתי לטלטולי [להלך, תוספות בהבנת רש"י] בכולה חצר, קא משמע לן דחצי חצר מותר לו להלך בה.

וכאן חוזרת הגמרא למחלוקת האמוראים דלעיל בעמוד א', אם אסור לזרוק מתוך אלפיים אמה אל מחוץ לאלפיים אמה, משום שמא ימשך:

אמר רב נחמן, שלא גזר לעיל [בעמוד א'] בבקעה שמא ימשך, ומתיר לטלטל חוץ לאלפיים על ידי זריקה:

מודה לי הונא - שאוסר לזרוק מתוך אלפיים אמה אל מחוץ לאלפיים, שמא ימשך - שאם היה מודד ובא, וכלתה מדתו על שפת תקרה, כלומר: שנפרץ כותל הבית ונשארה תקרה בלבד, ובתחילת הבית כלו האלפיים אמה שלו, שעל אף שאסור לו להכנס אל הבית מותר לו לטלטל בכל הבית - שהוא מחוץ לתחום - על ידי זריקה מן החצר שלפני הבית לתוכו, ולא גזרינן שמא ימשך.

מאי טעמא?

הואיל ותקרת הבית "חובטת".

כלומר: נראית כיורדת וסותמת, ואיכא היכר ולא ממשיך לתוך הבית. שהרי עיניו נותן בתקרה, וסימן הוא לו, ששם כלתה מדתו.

אמר רב הונא בריה דרב נתן: הא דפליגי רב נחמן משמיה דשמואל ורב הונא אי גזרינן שמא ימשך, כתנאי דפליגי במשנתנו היא.

דתנן: הוליכוהו נכרים לעיר אחרת, ונתנוהו בדיר או בסהר.

רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את כולה, ואף שלא שבת בה, כיון שאין לו אלא ארבע אמות, הקילו שתהא כולה כארבע אמות בלבד.

ורבי יהושע ורבי עקיבא אומרים: אין לו אלא ארבע אמות בתוכם.

מאי לאו בהכי פליגי: כולי עלמא מודו, שמעיקר הדין כיון שנתנוהו במקום מוקף מחיצות, אף שלא שבת בהם יש לנו לדון כל המקום כארבע אמות, וטעם האוסר משום גזירה הוא, ובהכי פליגי:

רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה דאמרו מהלך את כולה, טעמייהו משום דלא גזרי הילוך דיר וסהר שיש להם מחיצות, אטו הילוך בבקעה שאין לה מחיצות ואין לו בה אלא ארבע אמות.

ואם כן, מדהילוך דיר וסהר אטו הילוך דבקעה לא גזרי, טלטול חוץ לאלפיים אמה על ידי זריקה, אטו הילוך חוץ לאלפיים אמה נמי לא גזרי, [רש"י] (11).

והיינו דרב נחמן דלא גזר.

ורבי יהושע ורבי עקיבא, דאומרים: אין לו אלא ארבע אמות, מאי לאו דטעמייהו: דגזרי הילוך דיר וסהר אטו הילוך דבקעה.

ואם כן, מדהילוך אטו הילוך גזרי, טלטול אטו הילוך נמי גזרי, והיינו דרב הונא.

ודחינן: ממאי דכתנאי היא?!

דילמא אליבא דרבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה יש לחלק בין הגזירות, ולומר:

כי לא גזרי רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הילוך סהר ודיר אטו הילוך בקעה, הני מילי התם דשני מקומות הן שאין דומין זה לזה, שהרי דיר וסהר מוקפין מחיצות, ובקעה אינה מוקפת [רש"י].

אבל טלטול חוץ לאלפיים אמה אטו הילוך חוץ לאלפים אמה, דמקום אחד הוא, הכי נמי דגזרי שמא ימשך אחר חפצו.

ורבי יהושע ורבי עקיבא נמי יש לומר שאין ללמוד מדבריהם לעניננו, ומשום: דממאי דטעמם משום דגזרי הוא?!

דילמא טעמם משום דפליגי אעיקר מילתייהו דרבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה דשרו לילך בכולה אף שלא שבת בה, וקא סברי רבי יהושע ורבי עקיבא:

כי אמרינן "כל הבית כולו כארבע אמות דמי", הני מילי היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום, אבל היכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, לא חשבינן ליה כארבע אמות.

אמר רב:

הלכתא כרבן גמליאל במה שאמר במשנתנו בדיר בסהר ובספינה שמהלך את כולה (12).

ושמואל אמר: הלכתא כרבן גמליאל בספינה שמהלך את כולה, אבל בדיר וסהר, לא קיימא לן כוותיה, ואינו מותר להלך בהן חוץ לארבע אמותיו.

ומפרשינן: דכולי עלמא - בין לרב ובין לשמואל - מיהת, הלכה כרבן גמליאל בספינה ואף לשמואל דלא פסיק כוותיה בדיר וסהר.

וכי מאי טעמא שאני לן בין דיר וסהר לספינה, דבדיר וסהר קיימא לן כרבן גמליאל, ובספינה כרבי עקיבא?!

אמר מפרש רבה:

ספינה שאני, הואיל ושבת באויר מחיצות הספינה מבעוד יום. ולפיכך אף דלא סבירא לן כרבן גמליאל בדיר וסהר, ומשום דלא סבירא לן שיהיה היקף מחיצות שלא שבת בהן כארבע אמות, הכא בספינה ששבת בהן מבעוד יום, קיימא לן שפיר כרבן גמליאל דהוי כארבע אמות (13).

רבי זירא אמר מפרש:

תוכן העניינים

חברותא על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה