אור ברסלב
חברותא על עירובין פרק שלישי - בכל מערבין

חברותא על עירובין· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - בכל מערבין

פרק שני - עושין פסין

מבוא ל'עירובי תחומין'

א. תחום שבת - מן התורה או מדרבנן?

הפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" [שמות טז כט] הוא המקור לאיסור היציאה מחוץ לתחום בשבת.

לדעת רבי עקיבא [שבת סט א] מלמד הכתוב הזה שאסור מן התורה לאדם לצאת חוץ מ"מקומו" בשבת, וכוונת הכתוב היא, לאסור את היציאה מהתחום של אלפיים אמה סביב למקום שביתתו של האדם בכניסת השבת.

ואילו לדעת חכמים, פסוק זה בא לאסור את מלאכת ההוצאה של חפץ מרשות לרשות בשבת, ואילו איסור היציאה של האדם מהתחום של אלפיים אמה אינו אלא מדרבנן.

אלא, שנחלקו הראשונים, האם מודים חכמים לרבי עקיבא שאסור לצאת מן התורה מהתחום של שנים עשר מיל, שהם שלש פרסאות, כשיעור מחנה ישראל במדבר.

ב. מהות האיסור - יציאה או הליכה?

כמו כן מצינו בדברי רבותינו הראשונים שני הסברים חלוקים במהות האיסור "לצאת ממקומו" - לפי הרמב"ן, היציאה של האדם ממקום השביתה היא האיסור, בדומה למלאכת ההוצאה מרשות לרשות.

ולפי הרמב"ם, ההילוך למרחק מחוץ לתחום הוא האיסור, בדומה להעברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים.

ג. כיצד נקבע מקום השביתה?

לכל אדם וחפץ יש "מקום שביתה" בכניסת השבת, ומסביבו יש לו תחום שבת של אלפיים אמות לכל רוח.

מקום זה יכול להקבע הן על ידי נוכחות האדם באותו המקום בשעת כניסת השבת, והן על ידי שייחד האדם את אותו המקום ל"מקום שביתתו", למרות שהוא עצמו נמצא בשעת כניסת השבת במקום אחר.

היחוד ל"מקום השביתה" יכול להעשות, באופן עקרוני, באמירה בעלמא, שמודיע האדם: "שביתתי - במקום פלוני", למרות שאינו נוכח באותו מקום [ואכן כך עושים כשאין אפשרות אחרת].

אלא, שתיקנו חכמים שאם נמצא אדם במקום מסוים בשעת כניסת השבת ורוצה לקבוע לו מקום שביתה אחר, כדי שיוכל ללכת ממנו והלאה אלפיים אמה, שיעשה זאת על ידי הנחת "עירוב תחומין" [של מזון הראוי לשתי סעודות] באותו המקום, בערב שבת, מבעוד יום.

קביעת מקום השביתה במקום אחר [על ידי נוכחותו במקום בשעת כניסת השבת או על ידי הנחת העירוב או על ידי אמירתו] מאפשרת לאדם להלך בשבת אלפיים אמה לכל רוח מאותו המקום שקבע לו כמקום שביתתו, ולא מהמקום שהוא נוכח בו במשך השבת.

את הנחת העירוב אין האדם צריך לעשות בעצמו, אלא יכול לשלחו באמצעות שליח שיניחנו שם.

ד. הגדרת 'מקום השביתה' משתנה ממקום למקום:

השובת בעיר נחשב לו כ"מקום שביתה" העיר כולה, ומסביבה יש לו אלפיים אמות לכל רוח.

אם רוצה להניח עירוב, הוא יכול לעשות זאת מחוץ לעיר, אך לא בתוך העיר, כי העיר כולה היא מקום שביתתו גם בלי העירוב, ונמצא שלא פעל כלום בהנחת העירוב.

ואם יניח את העירוב בעיר אחרת [הסמוכה לעירו, והנמצאת בתוך תחום שבת לעירו] תחשב העיר השניה כולה למקום שביתתו, ויהיה לו תחום שבת של אלפיים אמה מסביב לעיר השניה.

השובת מחוץ לעיר, בבית או בכל מקום המוקף לדירה, נחשב כל המקום המוקף למקום שביתתו, ויש לו אלפיים אמה סביב אותו המקום.

ואילו השובת במקום פתוח מחוץ לעיר, יש לו ארבע אמות כמקום שביתה, ואלפיים אמה מסביב לארבע אמותיו.

ה. תנאי יסודי להנחת העירוב הוא שיהיה 'הוא ועירובו במקום אחד'.

והיינו, שתהיה באפשרותו בכניסת השבת להגיע ולקחת את עירובו.

ו. בפרק שלפנינו יבואר:

א. איזה מזון ראוי להנחת העירוב, ומהו שיעורו.

ב. היכן הוא המקום שניתן להניח בו את העירוב.

ג. מי הוא הראוי להיות שליח להנחת העירוב.

מתניתין:

משנתנו מחולקת לשני ענינים:

האחד, ללמדנו שמלח ומים אינם נחשבים למזון, במקום שצריך מזון.

והשני, מחלוקת תנאים באיזה מידה מועיל העירוב כאשר המניח את העירוב מוגבל באכילתו.

הענין הראשון:

א. בכל מיני מזון מערבין עירובי תחומין (1).

ובכל מיני מזון משתתפין שתופי מבואות [כדי שיוכלו להוציא מן הבתים שבחצירות אל המבוי המשותף לכל החצירות].

חוץ מן המים ומן המלח שאינם נחשבים מזון.

ויסודו של העירוב בנוי על כך שדעתו של אדם היא כי מקום קביעותו ודירתו הוא המקום שבו נמצאים מזונותיו. הלכך מזון בעינן ולא מים או מלח.

ב. והכל מיני מזון ניקח בכסף מעשר שני [שהעלהו לירושלים, ואמרה תורה: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך], חוץ מן המים ומן המלח. ובגמרא מפרש טעמא.

ג. הנודר הנאה מן המזון, מותר במים ומלח.

החלק השני:

מערבין עירובי תחומין לנזיר ביין, ואף על גב שאסור הוא בשתייתו, דכיון דמזון הוא לאחרים שרו ליה רבנן.

וכן מערבין מאותו טעם לישראל בתרומה ואף שאסורה לו, כיון שמותרת לכהנים.

סומכוס אומר: אין מערבין לישראל אלא בחולין ולא בתרומה [ובגמרא מפרש דלא פליג סומכוס על יין לנזיר כיון שיכול לישאל על נזירותו].

ומערבין - לדעת כולם - לכהן על ידי שנותנין אותו בבית הפרס [שדה שאבד בה קבר, ושדה שנחרש בה קבר], ואף שאסור מדרבנן לכהן ליכנס שם, שמא נמצא שם עצם כשעורה המטמא במגע ומשא, וכל שאין יכול ליכנס ולאכול את עירובו אי אפשר לומר ש"שביתתו במקום עירובו", אפילו הכי מותר, כיון שמותר ליכנס שם על ידי ניפוח, [שמנפח את העפר בפיו לפני רגליו כדי לבודקו].

רבי יהודה אומר: מערבין לכהן אפילו בין הקברות,

דף כז.

מפני שיכול לחוץ [לעשות מחיצה בינו ובין הקבר] ולילך ולאכול, שיכול ליכנס מבעוד יום למקום שנתנו שם עירובו על ידי שידה תיבה ומגדל [דהיינו, באמצעות מיני עגלות, החוצצות בפני טומאת הקבר, ומותר לכהן ליכנס בתוכם לבית הקברות], וליטול העירוב ולאוכלו.

אבל אם אינו יכול ליכנס לשם, אין להתיר - אף לתנא קמא הסובר שאם ראוי הוא לאחריני שפיר דמי, ועל אף שראוי הוא לישראל - מפני שכשנותנו בין הקברות, הוי ליה "הוא במקום אחד, ועירובו במקום אחר".

אבל אם האדם המערב יכול לקחתו אלא שאין הוא ראוי לאכילתו [אבל הוא ראוי לאכילת אדם אחר] חשיב שפיר "הוא ועירובו במקום אחד".

גמרא:

אמר רבי יוחנן: אין למדין מן הכללות. כל היכא דתנן "כלל", אין הכונה שאין יוצא מן הכלל. דאיכא "כלל" שלא דקדק התנא בדבריו, ויש דברים שאינם באותו כלל.

ולא מיבעיא היכא שלא הוציא התנא שום דבר מן הכלל, אלא אפילו במקום שנאמר כלל, והוסיף בו התנא "חוץ מדבר פלוני", שהיה משמע שלבד מדבר פלוני הכל בכלל, אפילו הכי אין למדין הימנו.

ומדייקת הגמרא מדבריו אלו של רבי יוחנן, שהם אינם מתייחסים למשנתנו:

מדקאמר רבי יוחנן ש"אין למדים מן הכללות" והוסיף "אפילו במקום שנאמר בו חוץ", משמע שהכלל שהתייחס אליו רבי יוחנן לא נאמר בו "חוץ", שלכן הוסיף ואמר רבי יוחנן "אפילו במקום שנאמר בו חוץ"

ומכלל דבריו אתה למד, דלאו הכא על משנתנו קאי [אמרה רבי יוחנן], שהרי נאמר בה "חוץ".

וכיון שכן, יש לנו לברר: היכא קאי [על מה אמרה רבי יוחנן]?

ומבארינן: רבי יוחנן - התם קאי, על הא דתנן: כל מצות עשה שהזמן גרמא [שהזמן גורם למצוה שתבוא, כגון שופר וסוכה] אנשים חייבין בהן ונשים פטורות.

ומצוות שלא הזמן גרמא - אחד נשים ואחד אנשים חייבין.

ועל כך הוינן בה: וכי כללא הוא ללא יוצא מן הכלל דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות?!

הרי מצות אכילת מצה בליל הראשון של פסח, שהיא חובה, שנאמר "בערב תאכלו מצות", ונשים חייבות בה, לפי שהוקשה מצות אכילת מצה לאיסור חמץ. ללמד: כל שישנו בבל תאכל חמץ, ישנו בקום אכול מצה.

וכן מצות שמחה בחג, שנאמר "ושמחת אתה וביתך", הרי נשים בכלל.

וכן מצות הקהל במועד שנת השמטה בחג הסוכות, שהמלך עומד על בימה וקורא לפני ישראל מצות משנה תורה. ונאמר באותה פרשה [וילך, לא יב]: הקהל את העם האנשים והנשים והטף. הרי שאף נשים נתחייבו.

דכל אלו מצות עשה שהזמן גרמא הוא, ונשים חייבות?!

ותו הוינן בה: וכי כל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות?!

הרי מצות תלמוד תורה שהנשים פטורות, מדכתיב "ולמדתם אותם את בניכם", וממעטינן: ולא את בנותיכם.

וכן מצות פריה ורביה, דכתיב "פרו ורבו ומלאו את הארץ, וכבשוה". ודרשינן: איש שדרכו לכבוש חייב בפריה ורביה ולא אשה.

ומצות פדיון הבן, דכתיב "וכל בכור בניך תפדה". ודרשינן: "תיפדה" - כל שחייב להיפדות, דהיינו זכר, הוא זה שחייב לפדות את בנו. אבל אשה אינה בכלל פדיון, דהא כתיב "בכור בניך תפדה", למעט בנותיך. ולפיכך אינה חייבת בפדיון בנה.

דכל אלו מצות עשה שלא הזמן גרמא הן, ונשים פטורות!

אלא, מכח קושיות אלו, אמר רבי יוחנן: אין למידין מן הכללות [וכמו "כל" מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, לאו דוקא "כל" הוא], ואפילו במקום [בכלל אחר] שנאמר בו "חוץ" מדבר מסוים.

אמר אביי, ואיתימא רבי ירמיה: אף אנן נמי תנינא שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו "חוץ"!

דתנן: עוד כלל אחר אמרו: כל אוכל או משקה [נדה לב ב] שנישא על גבי הזב ["עליונו של זב"], טמא [דדרשינן: וכל הנוגע בכל אשר יהיה - הזב - תחתיו יטמא. והיינו עליונו של זב].

וכל דבר שהזב נישא עליו ["תחתונו של זב"] טהור. חוץ מן הראוי למשכב ומושב - כלומר: שמיוחד לישיבה ולשכיבה - שהוא טמא [כדכתיב: כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא].

לאפוקי: כפה סאה [של תבואה] וישב עליה, שאינו נטמא משום מושב הזב.

וכן האדם שהזב נישא עליו שהוא טמא. דכתיב: והנושא "אותם" - את כל האמור בענין הזב [רש"י בחומש] - יכבס בגדיו! ובכלל זה הנושא את הזב עצמו].

ומדייקת הגמרא שלכלל הזה יש יוצאים מן הכלל:

וכי תו ליכא?! וכי אין עוד דברים מלבד משכב ומושב היוצאים מן הכלל שתחתונו של זב טהור!?

והא איכא "מרכב הזב", שיושב עליו בשעת רכיבתו, שאף הוא תחתונו של זב והוא טמא, מלבד משכב ומושב דקתני בכללא דמתניתין.

אלא מוכח שה"כלל" לאו דוקא ויש לו יוצאים מן הכלל.

ודוחה הגמרא את ראיית אביי: האי מרכב - היכי דמי? אי דיתיב עליה [שיושב עליו] הזב - היינו מושב דקתני לה במתניתין, ומאי קשיא לו?!

ומתרצת הגמרא: אנן - הכי קאמרינן:

הא איכא נמי גבא דאוכפא [עץ שליד האוכף, שהרוכב תופס בו] שאף הוא טמא, ואף שאין הזב יושב עליו.

דתניא: האוכף שעל הבהמה, שישב עליו זב - טמא משום מושב הזב.

והתפוס [היינו גבא דאוכפא] - טמא מרכב [דכתיב: וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא], ובכל זאת לא תנן לה במתניתין, ומוכח שיש לכלל יוצא מן הכלל?!

אלא, שמע מינה: אין למידין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בו "חוץ"!

אמר רבינא, ואיתימא רב נחמן: אף אנן נמי תנינא במשנתנו, שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ.

דתנן: בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים והמלח.

וכי תו ליכא דבר שאין מערבין ומשתתפין בו?!

והא איכא נמי כמיהין ופטריות, שאפילו כשהן מבושלים אין מערבין בהם, כיון שאין אדם רגיל לסמוך עליהם, לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן, אלא באים באקראי (2).

אלא, שמע מינה: אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו "חוץ".

שנינו במשנה: הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח:

רבי אלעזר, ורבי יוסי בר חנינא:

חד מאלו מתני לדין מלח ומים שבסמוך - אעירוב.

וחד מאלו מתני - לדין מלח ומים שבסמוך - אמעשר.

ומבארת הגמרא: חד מתני אעירוב:

לא שנו, שאין מערבים במלח ובמים, אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו - דאין מערבין בהן כשכל אחד מהם לחוד.

אבל במים ומלח המעורבין ביחד, מזון הן חשובים, לטבל בהן את פתו, ולכן מערבין בהן (3).

וחד מתני אמעשר: לא שנו, אלא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו, הוא דאין ניקחין בכסף מעשר.

אבל מים ומלח המעורבין, ניקחין בכסף מעשר.

ומפרשינן: מאן דמתני - להך "לא שנו" דאמרן - אמעשר, כל שכן שהוא שונה זאת אעירוב.

ומאן דמתני - להך "לא שנו" - אעירוב, אבל אמעשר, לא מתני לה, ואף מים ומלח המעורבין אין ניקחין בכסף מעשר.

מאי טעמא?

במעשר שני "פירא" [דבר שנוצר מדבר אחר קרוי "פירא"] בעינן למעשר שני - כדילפינן לה בעמוד ב - והנך, מים ומלח לאו פירא נינהו.

כי אתא רבי יצחק מארץ ישראל לבבל, מתני - להך "לא שנו" - אמעשר.

מיתיבי לרבי יצחק מהברייתא:

העיד רבי יהודה בן גדיש לפני רבי אליעזר: אנשים של בית אבא, היו לוקחין ציר [שמנונית של דגים] בכסף מעשר.

אמר לו רבי אליעזר לרבי יהודה בן גדיש: שמא לא שמעת - שיקחו ציר בכסף מעשר - אלא כשקרבי דגים מעורבין בהן, אבל ציר לבד לא!

והשתא מותבינן לרבי יצחק: ואפילו רבי יהודה בן גדיש לא קאמר שמותר ליקח בכסף מעשר שני אפילו דבר שאינו ראוי אלא לטבל בו, אלא בציר דשומנא, ציר דג שומני, דפירא היא [שגם דג בכלל "פרי" הוא, כדלקמן].

אבל מים ומלח בלבד לא קאמר. וכיצד אמר רבי יצחק שמים ומלח מעורבין ניקחין בכסף מעשר?!

אמר תירץ רב יוסף:

דף כז:

לא נצרכה הא דמתני רבי יצחק שמים ומלח המעורבין נקחין בכסף מעשר, אלא שנתן לתוכן שמן, שהוא פרי (4).

אמר הקשה ליה אביי לרב יוסף: לדידך, שאמרת דמיירי בשנתן לתוכן שמן, תיקשי: ותיפוק ליה שאפשר לקחתו בכסף מעשר משום השמן שבו, שהוא בודאי ניקח בכסף מעשר, ומאי קא משמע לן רבי יצחק במים ומלח?!

ומשנינן: לא צריכא - הא דרבי יצחק, שמותר לקנות בכסף מעשר שני מים ומלח שנתן לתוכן שמן - אלא שנתן דמי מים ומלח ב"הבלעה".

כלומר: שנתן דמים מרובים של מעשר שני עבור השמן, לפי שקנה יחד עמו מים ומלח [שהשמן מעורב בתוכן]. ש"הבליע" את התשלום עבור המים והמלח במחיר ששילם הגבוה עבור השמן. והא קא משמע לן רבי יצחק דשרי (5).

ותמהינן: ובהבלעה מי שרי לשלם עבור מים ומלח במעות מעשר שני?!

ומשנינן: אין!

והתניא בברייתא, דכי האי גוונא - שקונה בהבלעה - שרי:

דתניא: בן בג בג אומר: כתיב במעות מעשר שני "ונתתה הכסף - בכל אשר תאוה נפשך: בבקר, ובצאן, וביין, ובשכר".

ופירט הכתוב פרטים מיותרים, כדי לדרוש מהם:

בבקר: מלמד שלוקחין בקר על גב עורו. כלומר: נותן מעות מעשר עבור הבשר במחיר שהוא גם כנגד העור. זאת, למרות שהעור אינו ראוי למאכל, ורק דבר מאכל מותר לקנות במעות מעשר שני.

אך רק הבשר עצמו מתקדש בקדושת מעשר, ואילו העור יוצא לחולין.

ובצאן: מלמד, שלוקחין צאן על גב גיזתה, על אף שאין הגיזה ראויה למאכל. והחידוש הנלמד מ"צאן" הוא שמותר לעשות כן על אף שיש כאן שני דברים שאין ראוין: העור והגיזה.

וביין: מלמד שלוקחין יין על גב קנקנו. ויש חידוש בלקיחת הקנקן שיבואר לקמן.

ובשכר: מלמד, שלוקחין תמד [מים שנותנין על גב החרצנים] משהחמיץ, שתסס ונעשה כיין, שיש טעם יין במים. ומותר לקנות את "טעם היין" יחד עם המים על ידי נתינת דמי המים בהבלעה [רש"י לקמן].

אבל קודם שהחמיץ לא חשיב אלא מיא [ריטב"א] ואסור לקנותו אז במעות מעשר שני.

וכיון שהביאה הגמרא ברייתא זו לענין הבלעה, היא מבארת אותה: אמר רבי יוחנן: מאן דמתרגם לי "בבקר" [מי שיפרש לי למה כתיב בפסוק הזה "בבקר"] אליבא דבן בג בג - מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא [אוביל בגדיו אחריו לבית המרחץ! כלומר, אשמשנו כתלמיד המשמש את רבו].

ומבארת הגמרא את דברי רבי יוחנן:

מאי טעמא יש קושי דוקא ביתור המילה הזאת?

כי כולהו ["בצאן", "ביין", "בשכר"] צריכי. לבר מ"בבקר" - דלא צריך למיכתביה ללמד שלוקחין בקר על גב עורו.

ומפרשינן: מאי צריכי, כלומר: למה נצרכו "בצאן", "ביין", "ובשכר"?

דאי כתב רחמנא רק "בבקר", הוה אמינא: דוקא בשר בקר הוא דמזדבן, שנקנה במעות מעשר שני, על גב יחד עם עורו, משום דהעור - גופיה דבקר הוא [שאין יכול להפשיטו מחיים].

אבל צאן על גב גיזתה, דגיזה - לאו גופיה דצאן הוא [לפי שיכול לגוזזה מחיים], אימא לא מצי לקנות את הגיזה במעות מעשר שני אגב הצאן, הילכך כתיב "בצאן".

ואי כתב רחמנא "בצאן" להתיר קניית צאן על גב יחד עם גיזתה, הוה אמינא: דוקא גיזה מותרת, משום דמחובר בה הצמר בצאן. אבל יין על גב קנקנו - שאינו מחובר היין לקנקן - אימא לא שרי להבליע את הקנקן ביין. הילכך צריכא "ביין".

ואי כתב רחמנא "ביין" - להתיר לקנות יין יחד עם קנקנו - הוה אמינא משום דהיינו נטירותיה דיין [שהקנקן שומרו]. אבל תמד משהחמיץ, דקיוהא בעלמא הוא [שאינו פרי ממש אלא מים בעלמא שנכנס בהן "קיוהא", החריפות של החרצנים, וכמו "תקהינה שיניו"], אימא לא שרי לקנותו במעות מעשר שני, להכי כתב רחמנא: "שכר".

ואי כתב רחמנא רק "בשכר", הוה אמינא מאי אתי "שכר" לרבויי? לא לרבות היתר קניה בהבלעה, אלא היתר לקנות דבילה קעילית [דבילה של תאנים ממקום הקרוי קעילא] כיון דפירא הוא.

וצריך לרבויי מפני שלא חזי שפיר לאכילה, כיון שאכילתה מבלבלת את הדעת, ולאו אורחא למיכליה - ריטב"א, וראה בתוספות.

אבל יין על גב קנקנו, אימא לא, להכי כתב רחמנא "ביין".

ואי כתב רחמנא יין על גב קנקנו, הוה אמינא משום דהיינו נטירותיה דיין. אבל צאן על גב גיזתה, אימא לא, להכי כתב רחמנא "צאן", דאפילו על גב גיזתה.

אבל הא תיקשי: "בבקר", לרבות בקר על גב עורו - למה לי? והרי משאר הפרטים אפשר ללומדו?!

וכי תימא, שמא תתרץ כי אי לא כתב רחמנא "בבקר", הוה אמינא ש"צאן" לא ירבה את הבלעת גיזה, לפי שאינה גופיה דצאן, והייתי אומר כי צאן רק על גב, יחד עם עורה, אין, מותר להבליע, אבל על גב גיזתה, לא.

לפיכך כתב רחמנא "בבקר", כדי לאתויי, על הבלעת עורו. וממילא אייתר ליה "צאן" לאתויי גיזתה.

הא ליכא למימר!

כי אי לא כתב רחמנא "בקר" נמי לא הוה אמינא: צאן על גב עורה, אין, על גב גיזתה, לא.

דאם כן, לכתוב רחמנא "בקר" - דליכא לרבויי מיניה אלא עור - ולא לכתוב "צאן". ונמצא, דממילא [אף שלא היה נכתב "בקר"] אייתר ליה צאן ללמד על גיזתה!

וכיון דכתב רחמנא "צאן", דעל כרחך ללמד בא דאפילו על גב גיזתה.

ואם כן שוב תיקשי: "בבקר" דכתב רחמנא - למה לי?!

והא קל וחומר הוא: השתא, צאן על גב גיזתה מיזדבנא, נקנית במעות מעשר שני, אף דלאו גופיה הוא, בקר על גב עורו, שהוא גופו - מיבעיא?!

ומסיימת הגמרא להסביר את קושייתו של רבי יוחנן:

היינו דקאמר רבי יוחנן: מאן דמתרגם לי מה שמסביר לי את הצורך בכתיבת "בבקר", אליבא דבן בג בג - מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא!

ועכשיו חוזרת הגמרא לפרש את הברייתא לעיל, שנחלקו בה רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר אם ציר של דגים ניקח בכסף מעשר. אך שניהם סוברים שדגים עצמם ניקחין בכסף מעשר.

ומפרשינן: במאי קא מיפלגי רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר, הסוברים שדגים ניקחין בכסף מעשר, והני תנאי דלקמן, הסוברים שאין דגים ניקחין בכסף מעשר?

רבי יהודה בן גדיש ורבי אליעזר דרשי בכל התורה [ר"ח] במידה של ריבויי ומיעוטי.

ואילו הני תנאי דרשי בכל התורה במידה של כללי ופרטי.

את החילוק בין צורת הדרשות מבאר רש"י במסכת שבועות דף ד ב:

הדורש ריבויי ומיעוטי סובר:

כשנכתב בתורה כלל ולאחריו פרט ולאחריו כלל, אנו מתייחסים לכלל בתורת ריבוי ולפרט בתורת מיעוט.

המיעוט שאחר הריבוי הראשון אינו פירושו של הריבוי, אלא ממעטו במקצת. ובא לומר: לא את הכל ריבה הריבוי הראשון, אלא רק את זה, וכיוצא בו.

ובלא ריבוי בתרא היה משתמע כי רק זה וכיוצא בו.

הלכך, כי אתא ריבוי אחרינא אחריו - לרבות בא, אפילו שלא כעין המיעוט.

תוכן העניינים

חברותא על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה