אור ברסלב
חברותא על עירובין פרק שביעי - חלון

חברותא על עירובין· הרב יעקב שולביץ

פרק שביעי - חלון

פרק ששי - הדר

א. שתי חצרות הסמוכות זו לזו, ויש מחיצה ללא פתח ביניהן - מערבין בני כל חצר עירוב נפרד, והוא מתיר להם לטלטל מביתם לחצר המשותפת. אך אסורים הם לטלטל מבית שבחצר זו לחצר האחרת דרך החורים שבין החצירות, או מעל גבי כותל המחיצה.

ואף אם רצו לערב הבתים והחצרות כולם כאחד אין יכולים, כיון שיש מחיצה סתומה ללא פתח ביניהם. [ראה ציור 1]

ב. וכל זה, כשאין ביניהן "פתח" [ברוחב ארבעה טפחים ועד רוחב עשר אמות].

אבל אם יש ביניהן "פתח" - אם רצו, מערבין שני עירובין נפרדים, ואסורין בני חצר זו בחצר זו. ואם רצו לערב ביניהן, מערבין עירוב אחד, ומותרין אף זו בזו. [ראה ציור 2] וכמו כן אם לא היה ביניהן פתח, אלא היה,

מתניתין:

חלון שבין שתי חצירות, שהיה רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר, וחלק מן החלון נמצא בתוך עשרה טפחים מקרקע החצירות - יש דין "פתח" לחלון הזה.

ולכן אם רצו, מערבין שנים עירובין נפרדים, ואם רצו, מערבין עירוב אחד ביניהם. [ראה ציור 3] אבל אם היה רוחב החלון פחות מארבעה טפחים על ארבעה טפחים,

או שהיה החלון גבוה כולו למעלה מעשרה טפחים מהקרקע - מערבין שנים עירובין נפרדים לכל חצר, ואין מערבין ביניהן עירוב אחד.

והטעם: לפי שחלון שרוחבו פחות מארבעה טפחים אינו נחשב "פתח", כיון שאינו ראוי להכניס ולהוציא דרכו, היות והוא צר, ו"כמאן דליתא דמיא" [לשון המשנה ברורה]. ונמצאת המחיצה מפרדת ביניהן, ולכן אין יכולים לערב כאחד.

וכן אם היה החלון גבוה כולו למעלה מעשרה טפחים, שהוא שיעור גובה מחיצה, אינו מועיל כלום, כיון שיש תחתיו מחיצה גמורה, החולקת בין החצרות, ואי אפשר להן לערב יחד [משנה ברורה, וראה ברבינו יהונתן].

גמרא:

נחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים בענין "לבוד".

דעת רבן שמעון בן גמליאל שגם ביותר משלשה טפחים [ועד משהו פחות מארבעה טפחים] אמרינן לבוד.

אך לפי חכמים אין אומרים "לבוד" אלא בפחות משלשה טפחים.

שנינו כאן סתמא דמתניתין, שחלון פחות מארבעה טפחים לא חשיב "פתח".

והוינן בה: האם לימא תנן הכא סתמא דמתניתין כרבן שמעון בן גמליאל, דאמר: כל פחות מארבעה טפחים כלבוד דמי.

דקא סלקא דעתין שלדעת רבנן, הסוברים ששלשה טפחים יוצאים מתורת לבוד - חשוב חלון שיש בו שלשה טפחים "פתח" [תוספות].

ודחינן: אפילו תימא מתניתין כרבנן, דסברי שבשלשה טפחים לא אמרינן לבוד, אתי שפיר!

כי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל, אלא לענין שיעור "לבודין".

אבל לענין שיעור פתחא - אפילו רבנן מודו דרק אי איכא חלון שיש ברוחבו ארבעה על ארבעה חשיב פתח. ואי לא - לא חשיב פתח.

עוד שנינו במשנה: חלון שיש בו פחות מארבעה על ארבעה, או למעלה מעשרה, מערבין שנים ואין מערבין אחד:

ותמהינן: הך סיפא למה לי? והא פשיטא היא, כי כבר מרישא שמעת לה.

כיון דאמר ברישא דמתניתין: חלון שבין שתי חצירות שיש בו ארבעה על ארבעה בתוך עשרה, רצו מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד. הרי ממילא, אנא ידענא דפחות מארבעה או למעלה מעשרה לא מערבין כאחד. ואם כן - סיפא למה לי?!

ומשנינן: הא קא משמע לן בהא דקתני סיפא חלון למעלה מעשרה אין מערבין אחד: דטעמיה הוא משום דכוליה חלון הוי למעלה מעשרה, ולכן הוא אינו מועיל.

אבל חלון שמקצתו בתוך עשרה - רצו מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד

ומרישא לא שמעת לה. כי הא דקתני ברישא "בתוך עשרה" מערבין אחד, איכא לפרושי שכולו נמצא בתוך עשרה. (1)

ועתה מבארת הגמרא, כי מה שאמור במשנה שמספיק מקצת של החלון בתוך עשרה כדי לערב ביחד - נשנה גם בברייתא:

תנינא בברייתא להא דינא ששנינו במשנה.

דתנו רבנן בברייתא:

א. היה כולו [כלומר: רובו] של חלון למעלה מעשרה טפחים, ומקצתו בתוך עשרה.

ב. וכן אם היה כולו [רובו] בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה -

מערבין שנים. ואם רצו מערבין אחד, אף שאין כולו של החלון בתוך עשרה טפחים.

ותמהינן: השתא, ששנינו ברישא של הברייתא, שאפילו אם היה כולו [רובו] של החלון למעלה מעשרה ורק מקצתו למטה מעשרה, בכל זאת אמרת: מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד.

אם כן, מה חידוש השמיענו התנא בסיפא של הברייתא?

וכי "כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה" מיבעיא ליה לומר שאפשר לערב ביניהם?!

ומשנינן: כך רגיל התנא לשנות: זו - כשמקצתו של החלון בתוך עשרה - מערבין כאחת, ואין צריך לומר זו - כשרובו של החלון בתוך עשרה - קתני.

אמר רבי יוחנן: חלון שאמרו חכמים שמועיל באמצעותו לערב אחד - שיעורו הוא בחלון מרובע, וצריך שיהא באורך כל צלע של החלון ארבעה טפחים.

וכיון שכל עיגול חוסם בתוכו ריבוע פנימי, ואלכסונו של הריבוע הזה שוה לקוטרו של העיגול, הרי:

חלון עגול שבמחיצה המפרידה בין שתי חצירות - [ראה ציורים בעמוד הבא] א

צריך שיהא בהיקפו של העיגול עשרים וארבעה טפחים.

כי רק בהיקף כזה של העיגול יתכן שיהא אורך הצלע של החלון, הריבוע הפנימי, ארבעה טפחים.

וצריך להיות אותו הריבוע הפנימי שבעיגולו של חלון, מקצתו בתוך עשרה טפחים לקרקע החצר -

ולכן, צריך שיהיו שנים טפחים ומשהו מהן, מתוך אותן עשרים ארבעה טפחים של היקף העיגול - בתחתית העיגול, בתוך עשרה טפחים לקרקע החצר!

כך, שאם ירבענו לחלון העגול - נמצא משהו מן ריבוע החלון בתוך עשרה לקרקע החצר.

שהרי בחלון זה יש מכל זוית תחתונה של הריבוע הפנימי ועד הנקודה האמצעית התחתונה של היקף החלון, אורך היקף של טפח!

וכשיש מכל צד - של הנקודה האמצעית התחתונה של העיגול - טפח ומשהו בתוך עשרה, נמצא, שהריבוע הפנימי כולו, משוקע משהו בתוך עשרה טפחים לחצר. (2) ומניחה הגמרא עתה, כי די בכך שיהא בארכו ורוחבו של החלון באמצעיתו ארבעה טפחים, ולא איכפת לן שהחלון עשוי בעיגול ומתקצר רוחב החלון בצדדים ונהיה שם פחות מארבעה טפחים.

ולפי זה, דיינו בחלון עגול שקוטרו ארבעה טפחים, שיש בו אורך ארבעה ורוחב ארבעה - באמצעיתו.

ולפיכך תמהינן: למה לי היקף גדול כל כך של עשרים וארבעה טפחים?

מכדי, הרי כל עיגול שיש בהיקפו שלשה טפחים, יש בו ברוחבו [בקוטרו] טפח.

ואם כן, לפי היחס הזה - בחלון עגול שיש בהיקפו תריסר טפחים סגיא, די בכך. שהרי קוטרו הוא ארבעה טפחים?!

ומשנינן: לא סגי בחלון עגול שיש בו אורך ארבעה ורוחב ארבעה באמצעיתו [קוטרו], אלא בעינן שיהא חלון מרובע שרחבו ארבעה לכל ארכו.

וכיון שכן, הא דאמרינן: כל שיש בהיקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח אינו ענין לכאן.

דף עו:

כי הני מילי דבהיקף שלשה יש רוחב טפח - בעיגולא.

אבל בריבועא, אם באת להקיף את הריבוע בעיגול, עד שתמצא בתוכו של העיגול מרובע באורך ארבעה טפחים לכל צלע, בעינן היקף טפי [על פי רש"י סוכה ח א].

וקא סלקא דעתין, שדי בכך שיהא בהיקף החלון העגול כהיקיפו של חלון ארבעה על ארבעה [מאירי].

ולפיכך תמהינן: והרי בחלון מרובע של ארבעה על ארבעה, יש עיגול פנימי שרחבו באמצעיתו [קוטר] הוא ארבעה טפחים כרוחב אמצעיתו של הריבוע.

וכדי לשרטט עיגול זה, יש צורך להכפיל את קוטרו בשלש [וכדאמרינן: כל שיש בהיקפו שלשה יש ברחבו טפח], מכדי, הרי, כמה היקף המרובע החיצוני יתר על היקף העיגול הפנימי - רביע "מלבר" [דהיינו תוספת שליש על היקף העיגול].

וכיון שלהיקף עיגול שקוטרו ארבעה בעינן תריסר טפחים, כדאמרן. הרי אם הוצרכת להקיף את המרובע החיצוני - שהוא ארבעה על ארבעה - עליך להוסיף שליש על תריסר, ובשיתסר - היקף של חלון עגול - סגיא, כיון שבהיקף זה היה אפשר להקיף חלון של ארבעה על ארבעה. וראה תוס' סוכה ח א?! ומשנינן: הני מילי - דסגי בהוספת רביע מלבר - עיגולא דנפיק מגו [היוצא מתוך] ריבועא.

כלומר: אם באת לחשב היקף הריבוע החיצוני על היקפו של עיגול פנימי, וידעת היקיפו של עיגול פנימי, עליך להוסיף רביע, ויש בידך היקפו של ריבוע חיצוני.

אבל הכא לא סגי בכך, אלא אנו צריכים שיהיה בחלל החלון ריבוע שלם של ארבעה על ארבעה המוקף בעיגול, ודלא כדסלקא דעתין עד השתא.

דהוי ריבועא דנפיק מגו עיגולא, ואתה בא לידע את היקף העיגול החיצוני, כשהנתון שבידך הוא היקפו של הריבוע הפנימי [שבנידון דידן הוא: שיתסר טפחים], בעינן להוסיף עליו טפי מרביע.

מאי טעמא?

משום מורשא דקרנתא [תוספת של אלכסון הריבוע, ההולך מקרן לקרן] כלומר: שרוחבו של העיגול בכל מקום שתמדוד, רחבו כרוחב האלכסון של הריבוע. ואילו בריבוע הפנימי, אין רחבו כרוחב זה, אלא מקרן [פינה] זו לקרן אחרת של הריבוע, ולפיכך מצריך היקף העיגול החיצוני, תוספת יותר מרביע על היקף הריבוע הפנימי.

ותמהינן: סוף סוף לא בעינן כולי האי, שהרי אין אנו צריכים אלא לשלש אורך אלכסונו של הריבוע - שהוא רחבו וקוטרו של העיגול - לפי החשבון של "כל שיש בהיקיפו שלשה יש בו רוחב טפח".

ונחזי אנן: מכדי, כל אמתא בריבוע - אמתא ותרי חומשי באלכסונא [כל אמה מרובעת, אלכסונה: אמה ותרי חומשים], ובחלון של ארבעה על ארבעה, יש באלכסונו - לפי חשבון זה - חמש אמות ושלשה חומשים.

ואם כן: אם יהיה היקף החלון העגול באורך שיבסר נכי חומשא [שבע עשרה אמות פחות חמש אמה] נמי סגיא, שהרי כך עולה משילוש של חמש אמות ושלשה חומשים, ולמה לי עשרים וארבעה טפחים?!

ומשנינן: רבי יוחנן - מרא דהאי מימרא דחלון עגול - אמר [סבר] כי דייני דקיסרי [שם מקום]. ואמרי לה, כרבנן דקיסרי, דאמרי:

עיגולא מגו ריבועא - ריבעא. היקף העיגול הפנימי שבכל ריבוע, קטן ברביע מן הריבוע החיצון [וכדאמרן: כמה מרובע יתר על העיגול, רביע]. וריבועא מגו עיגולא - פלגא.

כלומר: היקף הריבוע הפנימי שבתוך העיגול, קטן מן העיגול החיצוני במחצית מהיקף הריבוע הפנימי, דהיינו, בשליש מן העיגול החיצוני, נמצא היקף הריבוע שתי שליש מהיקפו של העיגול.

והטעם: שכל אמתא בריבועא - לדעתם - תרי אמתא באלכסונא [תוספות]. נמצא, שכדי להקיף בעיגול ריבוע של אמה על אמה, עליך לשלש שתי אמות שהוא היקף של שש אמות. וכיון שהיקפו של הריבוע הוא ארבע אמות, הרי לך שני שליש מהיקף העיגול. וכדי להקיף חלון מרובע ארבעה על ארבעה טפחים, שאלכסונו - לפי חשבון זה - שמונה טפחים, תמצא היקף העיגול עשרים וארבעה טפחים, והיינו דרבי יוחנן! ובגמרא סוכה דף ח ב אמרו על דברי דייני דקיסרי "ולא היא, דהא חזינן דלא הוי כולי האי" [שרואין אנו שאינו כל כך, כמו שאמרו הם].

שנינו במשנה: פחות מארבעה על ארבעה, או למעלה מעשרה, מערבין שנים ואין מערבין אחד:

אמר רב נחמן: לא שנו דבעינן שיהא החלון מקצתו בתוך עשרה טפחים, אלא חלון שבין שתי חצירות.

אבל חלון שבין שני בתים, אפילו היה החלון למעלה מעשרה טפחים מקרקע הבית נמי, אם רצו לערב יחדיו מערבין אחד

מאי טעמא?

ביתא - כמאן דמלי דמי. שהבית, כיון שהוא מקורה, הרי הוא כמלא, והרי זה כאילו אין החלון גבוה עשרה טפחים, כיון שהבית כולו ממולא [משנה ברורה, וראה גאון יעקב. וראה בזה שיטת רבינו יהונתן].

איתיביה רבא לרב נחמן מהא דשנינו בברייתא:

אחד לי חלון שבין שתי חצירות,

ואחד לי חלון שבין שני בתים.

ואחד לי חלון שבין שתי עליות,

ואחד לי חלון שבין שני גגין [שלדעת חכמים לקמן דף פט א, אסור להוציא מגג של זה לגג של אחר, עד שיערבו ביניהם - רש"י. וראה גאון יעקב בזה].

ואחד לי חלון שבין שני חדרים - בכולן צריך שיהא החלון ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ושיהיה החלון בתוך עשרה!

הרי חזינן שאף חלון שבין שני בתים צריך שיהא בתוך עשרה. וקשיא לרב נחמן?!

ומשנינן: תרגומא, תעמיד את האמור בברייתא שצריך שיהא החלון בתוך עשרה - אחלון שבין שתי חצירות בלבד, ולא על חלון שבין שני בתים.

ותמהינן: והא "אחד לי" קתני! ומשמע, שכולם שוין הן בדינם.

ומשנינן: תרגומא, משמעות "אחד לי" דקתני, דמשמע שכולן שוין, הוא רק ביחס לדין הראשון, אחלון ארבעה על ארבעה.

ולא על הדין השני, שצריך שיהא החלון בתוך עשרה.

קיימא לן שסולם מדרגות תורת "פתח" עליו. ואם יש סולם בין שתי חצירות שמחיצה ביניהם - אם רצו מערבין אחד.

בעא מיניה רבי אבא מרב נחמן: לול, פתח עגול, הפתוח מן הבית לעליה, והיה הבית שייך לאדם אחד והעליה לאדם אחר, ורוצין לערב כאחד -

מי אמרינן: כיון שגבוה הלול מקרקע הבית למעלה מעשרה, אין יכולין לערב כאחד דרכו [וכמו חלון שהוא למעלה מעשרה שאין מערבים דרכו], אלא צריך להעמיד סולם מדרגות קבוע כדי להתירו דרך הלול.

או דילמא, אמרינן: ביתא כמאן דמליא דמי! ולכן לא חשיב הלול גבוה עשרה, ומערבין ביניהם דרך הלול, ואין צריך סולם קבוע להתיר ו.

ומפרש רבי אבא את ספיקו: האם כי אמרינן "ביתא כמאן דמלי דמי" - הני מילי לענין חלון מן הצד של הכותל, אבל באמצע, בגובה גג הבית, לא אמרינן שגם שם הבית מלא.

או דילמא - לא שנא צד הבית מאמצעו?

אמר ליה רב נחמן לרבי אבא: אינו צריך סולם. דביתא כמאן דמלי דמי אף לענין לול שבאמצע הגג!

סבור מינה: דוקא סולם קבוע הוא דאינו צריך כדי שיוכלו לערב דרכו של הלול.

הא סולם עראי - צריך שיהא שם.

אך איתמר:

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אחד סולם קבוע, ואחד סולם עראי - אינו צריך.

מתניתין:

כותל שבין שתי חצירות, גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים - מערבין החצירות שנים, עירוב לכל אחד ואחד, ואין מערבין אחד לטלטל מזו לזו דרך חורים קטנים שביניהם. (3) היו בראשו של כותל זה, הרחב ארבעה, פירות - אנשים אלו שבחצר האחת עולין מכאן, ואוכלין על גבי כותל. ואנשים אלו שבחצר השניה עולין מכאן, ואוכלין.

[ראה ציור]

ובלבד שלא יורידו הפירות למטן [למטה - לקמן צב א].

שהרי הכותל משותף הוא לשניהם, ואסור להוציא מחצר המשותפת לחצר של יחיד, [ויתבאר יותר בגמרא].

אבל אם היה הכותל רחב פחות מארבעה טפחים ואינו רשות בפני עצמה, נחלקו בגמרא בסמוך מה דינו.

(נפרצה) [נפרץ - רי"ף, שנויי נוסחאות] הכותל שביניהן, אם היתה הפירצה עד עשר אמות [ועשר בכלל] ולא נפרץ הכותל במלואו לכל רוחב החצר, מערבין - אם רצו - שנים, ומותרת כל אחת בפני עצמה, ואין מטלטלין מזו לזו.

ואם רצו, מערבין עירוב אחד, ומותרין אף לטלטל מזו לזו.

והטעם שאם רצו מערבין שנים ואין חצר אחת אוסרת על חברתה - מפני שהוא [הפירצה שביניהם] כפתח. שכך הוא שיעור פתח בכל מקום, ואין החצרות פרוצות זו לזו שתאסור אחת על השניה, אלא מחיצה - שפתח בה - מפרדת ביניהן!

היתה הפירצה רחבה יותר מכאן [מעשר אמות], ש"פירצה" היא במחיצה המפרדת ביניהן ולא "פתח" [וכן אם נפרצה החצר במילואה לכל רחבה, ולא נותרו בה גיפופים] - נעשו בני שני החצירות כאילו דרין כולם בחצר אחת [רש"י]. (4)

ולפיכך: מערבין אחד ומטלטלין כולם בשתי החצרות, ואין מערבין שנים אפילו להתיר טלטול בכל חצר בפני עצמה, שהרי זה כבני חצר אחת שחילקו את עירובן שלא הועילו כלום, ואוסרין אלו על אלו.

גמרא:

הקדמה:

תנן לקמן דף פט א, והובא לעיל דף עד א:

רבי שמעון אומר: אחד גגות ואחד חצירות ואחד קרפיפות רשות אחת הן לכלים ששבתו לתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית.

שמותר לטלטל מחצר של זה לחצר של זה כלים ששבתו בחצר, לפי שאין החצירות נחשבות כרשויות חלוקות מחמת שינוי בעלים כדי לאסור טלטול מחצר לחצר כאילו היו אלו שתי רשויות.

ורק בתים לחודייהו נחשבים כרשויות חלוקות מפני שהם מקום מגורים קבוע - רש"י לקמן דף צא א].

אבל כלים ששבתו בתוך הבית ויצאו לחצר, אפילו בדרך היתר - אסור לטלטלן מחצר לחצר.

וגרסינן לקמן דף צא א, ומייתינן לה נמי לעיל דף עד א:

אמר רב: הלכה כרבי שמעון [שהחצרות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן], והוא שלא עירבו [בני אחת החצרות - ריטב"א].

אבל עירבו, לא [יטלטל מזו לזו אפילו כלים ששבתו בחצר]. דגזרינן שלא לטלטל את כלי החצר כיון שמצוי שיהיו בחצר כלים ששבתו בתוך הבית, והוציאן לחצר על ידי העירוב שעירבו, ודילמא אתי לאפוקי כלים של בתים לחצר.

ושמואל ורבי יוחנן פליגי התם, ופסקו כרבי שמעון, בין עירבו ובין לא עירבו. שלדעתם לא גזרו על כלי החצר גם אם מצויים עתה בחצר כלי הבית.

ובגמרא לקמן דף צב א, מוכחינן מסתם משנה דידן דקתני "ובלבד שלא יורידו למטה", שאסור להוציא מחצר לחצר אפילו כלים ששבתו בתוכו [דהיינו הפירות] במקום שעירבו, וכרב.

שהרי על כרחך טעמא שאסור להוריד הפירות מן הכותל לחצר [דהוי כמו מחצר לחצר] משום דמיירי בעירבו, ונאסרה הוצאה מזה לזו גזירה שמא יעלה לכותל כלים מן החצר ששבתו בבית [רבינו יהונתן. וראה שם], והוי סייעתא לרב.

ולמאן דלא גזר, דחינן לה התם, דמאי "למטה" - "למטה לבתים". כלומר שבאמת מכותל לחצר שרי, ולא אסרינן אלא להכניס לבתים.

אין בו בכותל שבין שתי חצירות רוחב ארבעה טפחים - מאי דיניה בטלטול מן החצרות עליו, ובטלטול על גביו?

אמר רב: אויר שתי הרשויות שמשני צדדיו שולטת בו.

ולפיכך: לא יזיז בו פירות ששבתו על גביו, אפילו כמלא נימא [כחוט השערה].

וביאר רש"י: כיון דלא חשיבא למיהוי רשותא [שאין בו שיעור רשות שתעמוד בפני עצמה] בטיל לגבי תרווייהו, ורשות שתי החצירות שולטות בו, ואוסרין זה על זה, ואפילו על ראשו אסור לטלטל. (5)

דף עז.

ורבי יוחנן אמר: אלו מעלין מכאן ואוכלין, ואלו מעלין מכאן ואוכלין.

וביאר רש"י: מותרין בני החצירות להעלות מחצירן לראשו של כותל וכן להוריד, כיון דמקום פטור הוא, ובטל לכאן ולכאן להקל. (6)

ומקשינן על רבי יוחנן מהא דתנן במשנתינו:

כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורוחב ארבעה. היו בראשו פירות - אלו עולין מכאן ואוכלין, ואלו עולין מכאן ואוכלין

ודייקינן: עולין בני החצר ואוכלין פירות על ראשו, אין.

אבל מעלין פירות לאכול על ראשו, לא.

ותיקשי לרבי יוחנן שמתיר אפילו להעלות פירות על ראשו.

דקא סלקא דעתין השתא, דרבי יוחנן מתיר אפילו ברחב ארבעה, דכיון שהוא גבוה עשרה ואין נוח תשמישו שם, אינו נחשב כרשות בני החצרות [תוספות]?!

ומשנינן: הכי קאמר: יש בו ארבעה על ארבעה, עולין - אין, מעלין - לא, אבל אין בו ארבעה על ארבעה - מעלין נמי.

ואזדא רבי יוחנן - שאמר, דמקום שהוא פחות מארבעה על ארבעה אינו חשוב להיות רשות בפני עצמה - לטעמיה.

דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן:

א. מקום שהוא רחב ארבעה על ארבעה טפחים וגבוה יותר משלשה טפחים חולק רשות לעצמו, והויא כרמלית. ואם עומדת רשות זו בין רשות הרבים לרשות היחיד, אסור מדרבנן להוציא אליו בין מרשות היחיד ובין מרשות הרבים.

אבל מקום שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים העומד בין רשות היחיד לרשות הרבים, אף על גב שהוא גבוה שלשה טפחים, אינו חולק רשות לעצמו, ו"מקום פטור" הוא. [ראה ציור]

ולפיכך: מותר הן לבני רשות הרבים והן לבני רשות היחיד לכתף עליו [לתקן עליו משאם על כתפיהם], ואין בו איסור הוצאה.

ובלבד שלא יחליפו בני רשות הרבים ובני רשות היחיד את משאם זה עם זה אחר שהונחו שם [ר"ח]. (7)

ותמהינן: ורב - דפליג ארבי יוחנן בכותל שאין בו ארבעה - וכי לית ליה דרב דימי?

והא מתניתא היא במסכת שבת. דתנן: עומד אדם על האיסקופה, נוטל מעני ונותן לו, מבעל הבית ונותן לו.

ומשום דאיסקופה הוי "מקום פטור" כיון שאין בו ארבעה על ארבעה?!

ומפרשינן: אי ברשויות דאורייתא כגון רשות הרבים ורשות היחיד, וכי הא דרב דימי, הכי נמי דרב מודה. דכיון דאורייתא היא, לא חיישינן שמא יחליפו.

אבל הכא במאי עסקינן ברשויות דרבנן, שהרי כל איסור טלטול מרשות של זה לרשות של זה מדרבנן הוא. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, דכיון דלא זהירי ביה כולי האי, חיישינן דאתי לאפוקי מחצר לחצר! ריטב"א.

אמר רבה בר רב הונא אמר רב נחמן: כותל [רחב ארבעה - שולחן ערוך] שבין שתי חצירות, שצידו אחד - מצד חצר אחת - גבוה עשרה טפחים מן הארץ, וצידו אחד - שמצד חצר השניה - שוה לארץ, כלומר: שגבוה פחות מעשרה טפחים, והכותל הוא של שניהם - נותנין אותו כדי להשתמש בו ולהוציא אליו מהבית לזה ששוה לארץ. ובני חצר השניה אסורים להשתמש בו. [ראה ציור 1] משום, דהוה לזה ששוה אצלו לארץ תשמישו בנחת [נוח הוא להם להשתמש בו], ולזה שגבוה אצלו מהארץ עשרה תשמישו בקשה [קשה הוא להם להשתמש בו].

וכל שלזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה - נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת.

וכעין זה אמר רב שיזבי אמר רב נחמן: חריץ [רחב ארבעה] שבין שתי חצירות של שנים על פני כל אורך החצירות [דהוי נמי מחיצה], שצידו אחד עמוק עשרה טפחים, וצידו אחד שוה לארץ, כלומר: אין עומקו עשרה, שקרקעית חצר אחת נמוכה - נותנין אותו כדי לטלטל לזה ששוה לארץ. ובני חצר השניה אסורין בו. [ראה ציור 2]

משום דהוה ליה, לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה.

[וכל לזה בנחת ולזה בקשה - נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת].

וצריכי הני תרי מימרי דרב נחמן:

דאי אשמעינן רב נחמן רק ההיא דכותל, הוה אמינא דטעמו משום דבגובהא משתמשי אינשי [בדבר הגבוה מן הארץ משתמשים אנשים], וכיון שמשתמש זה ששוה לו לארץ יותר בנחת, נותנין לו את הכותל.

אבל חריץ [ד] בעומקא לא משתמשי אינשי כיון שצריכים לשוח ולהשתמש [ר"ח], ואין שימוש זה נוח, ואף לזה ששוה לו הוי תשמישו בקשה, אימא לא נותנין אותו לזה יותר מלזה. קא משמע לן.

ואי אשמעינן רב נחמן רק בחריץ, משום דלא בעיתא תשמישתא, שמה שמניח בו משתמר, אבל כותל דבעיתא תשמישתא שנופלים החפצים ממנו [ולשון "בעיתא": כאילו החפצים נבעתים שמא יפלו], אימא לא, דהוי תשמישו שלא בנחת לשניהם.

להכי צריכא שתי מימרות אלו של רב נחמן.

כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורחב ארבעה, ששתי החצרות אסורות בו מפני שלשניהן קשה התשמיש, ובא למעטו מגובה עשרה טפחים מצידו האחד של הכותל, על ידי העמדת איצטבא וכיוצא בזה בסמוך לכותל, כדי שיהא לבני חצר אחת תשמישו בנחת. [ראה ציור 1]

תוכן העניינים

חברותא על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה