חברותא על עירובין· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - מבוי שהוא גבוה · דף יז:
ומשנינן: לא צריכא - הא דאמרינן דהנהרגים במלחמה במקום שנהרגים שם נקברים - אף על גב (תחילת העמוד) דאית להו קוברין [יורשין - רש"י], דלא חשיב מת מצוה!
דתניא: איזהו מת מצוה שהכהן מיטמא לו? [רבינו פרץ]
כל שאין לו קוברין.
אבל אם קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה! (123)
ומקשינן: וכי מת מצוה קנה מקומו?!
והתניא: המוצא מת מצוה מוטל בסרטיא [דרך כבושה להילוך רבים] - מפניהו לימין אסטריא, או לשמאל אסרטיא.
היו לפניו משתי רוחות האיסרטיא, שתי שדות. אחת שדה בור [שדה שאינה חרושה] ואחת שדה ניר [שדה חרושה], כשמפנהו מן האיסרטיא - מפניהו לשדה בור.
היו לפניו שדה ניר ושדה זרע [שדה זרועה] - מפניהו לשדה ניר.
היו שתיהן - משתי רוחות האיסרטיא - נירות. או שהיו שתיהן זרועות. או שהיו שתיהן בורות - מפניהו לכל רוח שירצה!
הרי חזינן דלא קנה מקומו. דאי קנה מקומו היכי מצי למישקליה מן האיסרטיא. (124)
אמר רב ביבי: הכא, בברייתא, איירי בשהיה המת מוטל על המיצר עסקינן!
כלומר: מוטל לרחבה של איסרטיא ממיצר שבצד זה למיצר שבצד זה, ואין מקום לכהנים ועושי טהרות לעבור שם מבלי שיאהילו עליו.
ומתוך שניתנה רשות לפנותו מן המיצר לצידי האיסרטיא כדי לפנות הדרך לכהנים ועושי טהרות, מפניהו לכל רוח שירצה!
שנינו במשנה: ופטורין במחנה מרחיצת ידים.
אמר אביי: לא שנו שפטורין במחנה אלא ממים ראשונים שקודם הסעודה, אבל מים אחרונים, חובה! ואף במחנה אין פטורין מהם. (125)
אמר רב חייא בר אשי: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה?
מפני שמלח סדומית יש במלח, שמסמא את העינים.
ואמרו רבנן: אחר כל אכילתך אכול מלח. ומשום מלח שטבל בו אצבעו, תיקנו מים אחרונים!
אמר אביי: ומשתכחא כקורטא בכורא דמילחא [מלח סדומית נמצא מעט במלח, קורט קטן בכור מלח].
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כייל מילחא [אדם המודד מלח לחמרים הנושאים את המלח] - מאי? האם צריך אף הוא ליטול ידיו, מפני המלח סדומית שבמלח?
אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא: הא לא מיבעיא [זה בודאי צריך ליטול ידיו]! ורש"י גרס "כל שכן".
שנינו במשנה: ופטורין במחנה מדמאי.
דתנן: מאכילין את העניים דמאי, ואת אכסניא [חיילים ישראליים של מלך ישראל, הבאים להלחם על אויביהם] דמאי, דכיון דחומרא דרבנן היא, גבי הנך אקילו רבנן.
אמר רב הונא: תנא בברייתא, דפליגי בה בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי, ולא את האכסניא דמאי.
ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי, ואת אכסניא דמאי.
שנינו במשנה: ופטורין במחנה מלערב.
אמרי דבי רבי ינאי: לא שנו - שפטרו במחנה - אלא מלערב עירובי חצירות שחיובו הוא רק מדרבנן. אבל עירובי תחומין חייבין, ואסורין לילך חוץ לתחום שבת בלי עירוב, כיון שאיסור תחומין הוא מדאורייתא [ריטב"א, וראה רבינו יהונתן במשנה].
דהא תני רבי חייא: לוקין על עירובי תחומין דבר תורה, כלומר: על היוצא חוץ לתחום שבת מבלי לערב. דכתיב: אל יצא איש ממקומו ביום השביעי.
ומהכא ילפינן שאסור ליצא חוץ לתחום, והיוצא לוקה על לאו זה.
מתקיף לה רבי יונתן להא דתני רבי חייא: וכי לוקין על לאו שב"אל", דהא הכא כתיב "אל" יצא איש ממקומו?!
מתקיף רב אחא בר יעקב לאתקפתא דרבי יונתן דסבירא ליה שאין לוקין היכא דכתבה התורה את הלאו בלשון "אל": אלא מעתה, הא דכתיב: "אל" תפנו אל האובות ואל הידעונים לישאל בהם". וכי תימא הכי נמי דלא לקי?! והא פשיטא דלקי!
ומשנינן: רבי יונתן לא נתכוין לחלק בין לשון "אל" ללשון "לא" לענין מלקות. אלא רבי יונתן - הכי קשיא ליה: וכי לוקין על הלאו של "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"?!
והרי לאו זה לא נאמר על "יציאה" חוץ לתחום, אלא רק על מלאכת "הוצאה" מרשות לרשות. ואם כן, הוה לאו ד"אל יצא", לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין של הוצאה [שחייבין עליה מיתה כשאר מלאכות שבת].
וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שבא הלאו להזהירו שלא יעשה כן, ולהודיעו שמתחייב מיתת בית דין [דהא אין עונשין אלא אם כן מזהירין], הרי אפילו לא התרו בו למיתה, אלא התרו בו רק למלקות [שאז אין חיוב מיתה על עבירת הלאו הזה, כיון שלא התרו בו], אפילו הכי - אין לוקין עליו!
כי הלאו הזה לאזהרת מיתה ניתן ולא למלקות.
וכיון שכן: אף אם יוציא מרשות לרשות, ויתרו בו משום לאו ד"אל יצא", לא ילקה.
ומשנינן: אמר רב אשי: האי לאו לא אתי ל"הוצאה" אלא ל"יציאה" חוץ לתחום.
כי מי כתיב בקרא "אל יוציא" שיהיה משמע ממנו שבא הכתוב לאסור הוצאת משוי מרשות לרשות?!
הרי אל "יצא" כתיב, דמשמע "יציאה" אל מחוץ לתחום! (126)
הדרן עלך פרק מבוי