אור ברסלב
חברותא על עירובין פרק ראשון - מבוי שהוא גבוה

חברותא על עירובין· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - מבוי שהוא גבוה

מבוא למסכת עירובין

מבוי, הוא סימטת רחוב, מלשון "מבוא", והוא משמש מעבר לדיירי הבתים שמצידיו אל רשות הרבים. למבוי יש שתי צורות עיקריות: מבוי סתום, ומבוי מפולש.

המבוי המפולש, פתוח משני צידיו אל רשות הרבים, או אל כרמלית.

אם הוא פתוח משני צידיו לרשות הרבים, יש אופנים מסויימים שיש לו דין של רשות הרבים מן התורה.

המבוי הסתום, פתוח רק בצידו האחד, בראשו, אל רשות הרבים [או לכרמלית], ומשלשת רוחותיו הוא מוקף בקירות של חצירות הבתים.

מבוי סתום הוא, לדעת רוב הראשונים, רשות היחיד מן התורה, היות ומקום המוקף שלש מחיצות הוא רשות היחיד. אלא שחכמים גזרו שיש צורך לתקן את הצד הרביעי, הפתוח לרשות הרבים, כדי שיוכלו לטלטל בתוך המבוי.

וטעם הגזירה, כי חששו חכמים, שמא מתוך שראשו האחד של המבוי פתוח לרשות הרבים או לכרמלית, יבואו אנשים לטעות ולדמות את היתר הטלטול במבוי לטלטול ברשות הרבים, ויבואו לטלטל אף ברשות הרבים גמורה, או להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים גמורה [רש"י ורבינו יהונתן].

או שיבואו לטעות ולומר, כיון שפרוץ המבוי במלואו לרשות הרבים ושוה הוא לרשות הרבים, אף המבוי - רשות הרבים הוא, ויבואו לטלטל מרשות הרבים הסמוכה לתוך המבוי [רבינו יהונתן, וראה תוספת ביאור בגאון יעקב].

לפיכך, על אף שהמבוי הסתום הוא רשות היחיד גמורה מן התורה, שהרי מוקף הוא בשלש מחיצות [ולדעת רוב הראשונים מקום המוקף בשלש מחיצות הוא רשות היחיד], בכל זאת, גזרו חכמים שלא לטלטל בתוכו חפץ ארבע אמות, ושלא להוציא חפץ מרשות היחיד לתוכו, או ממנו לרשות היחיד.

אלא, יהיה דינו ככרמלית, שאין מטלטלים בה ארבע אמות, ואין מוציאים או מכניסים אליה מרשות היחיד, עד שיתקנוהו לפתח המבוי בצידו הרביעי.

ותיקנו חכמים כמה צורות של תיקון למבוי כדי שיהא מותר לטלטל בו:

א. העמדת לחי, שהוא עמוד גבוה עשרה טפחים, בצידו של פתח המבוי הפתוח לרשות הרבים.

ב. נתינת קורה על שני כתלי המבוי, משני צידיו, לרוחב המבוי - בצדו הפתוח לרשות הרבים.

וקיימא לן שבהנחת לחי או קורה נתקן המבוי, ואין צריך ליתן את שניהם.

[ולקמן בגמרא יתבאר מאיזה טעם מועילים תיקונים אלו].

דף ב.

מתניתין:

מבוי סתום שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה, (1) [ראה ציור 1]

שהניח את קורת המבוי בגובה של למעלה מעשרים אמה מרצפת המבוי -

ימעט את הגובה שבין הקורה לרצפת המבוי, על ידי הגבהת הרצפה, או על ידי הנמכת הקורה. לפי שאין תיקון של קורה מועיל למבוי אלא עד לגובה של עשרים אמה.

רבי יהודה אומר: אינו צריך למעט, אלא אפילו קורה הנמצאת בגובה יותר מעשרים אמה, מתקנת את פתח המבוי.

אין מבוי סתום ניתר בלחי וקורה אלא אם כן יש שם "פתח" בראשו של המבוי. אבל אם אין ראשו של המבוי ראוי להקרא בשם "פתח", כגון שהוא רחב יותר מעשר אמות, שאז הוא נחשב כ"פירצה" [מדרבנן!], אי אפשר להתירו בלחי או בקורה.

ולכן, מבוי הרחב יותר מעשר אמות בפתיחתו לרשות הרבים - כיון שכאמור, כל מקום שהוא רחב יותר מעשר אמות נחשב [מדרבנן!] ל"פירצה", ואינו נחשב כפתח - ימעט את רוחב הפתח עד שלא יהא רחב יותר מעשר אמות, ואז יוכל להכשירו בלחי או בקורה. [ראה ציור 2] ואם יש לו למבוי, בפתחו לרשות הרבים, "צורת הפתח", העשויה על ידי העמדת לחי מיכן ולחי מיכן וקורה על גביהן, שהם כעין שתי מזוזות ומשקוף של פתח - סוגרת צורת הפתח את המבוי [לפי שהיא נחשבת "פתח", או כמחיצה] אפילו ברוחב של יותר מעשר אמות [ראה ציור 3]

ולפיכך: אף על פי שפתח המבוי הוא רחב יותר מעשר אמות - אין צריך למעט מרוחבו!

גמרא:

תנן התם במסכת סוכה:

סוכה שהיא גבוהה, שהסכך שלה גבוה מרצפת הסוכה למעלה מעשרים אמה - פסולה.

ורבי יהודה מכשיר.

והוינן בה: מאי שנא גבי סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, דתני התנא שהיא "פסולה", ולא שנה לנו התנא כיצד לתקן סוכה שכזו.

ואילו גבי קורת מבוי הגבוהה מעשרים אמה, לא שנה התנא במשנתנו שהיא פסולה, אלא רק תני בה התנא תקנתא, כיצד ניתן להכשירה, ואמר: ימעט!

ומשנינן: לשון "פסול" נוהג התנא לשנות רק בדבר שכבר נקבעו ונודעו הלכותיו כיצד לעשות אותו עוד קודם שנשנית המשנה. כי אז בא התנא להשמיענו במשנה שאם לא נעשה הדבר כדין הרי הוא פסול, לפי שלא נעשה כתורה וכהלכה הידועה.

ולכן, ביחס לדין סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, שהפסול שלה ידוע, שהרי הוא פסול דאורייתא, וכבר נקבעו ונודעו הלכותיה של הסוכה בזמן מתן תורה - תני בה לשון "פסולה".

אבל מבוי, שכל עיקרי הלכותיו אינם אלא מדרבנן, שהרי מן התורה הוא רשות היחיד גמורה, וקודם שנשנית משנה זו עדיין לא הודיעונו חכמים את דיני הכשר המבוי, ובאיזה גובה תהא כשירה הקורה, לא יתכן לשנות בו לשון "פסול", כי המדובר הוא ביחס להלכה שעדיין אין יודעים את הכשרה.

ולכן, לא תני בה "פסולה", אלא תני תקנתא, כיצד ניתן לתקן את פסולה של קורה זו. [על פי רש"י כאן, ורש"י בסוכה]

ואיבעית אימא: לעולם גם בדבר שפסולו מדאורייתא - נמי תני, גם כן דרכו של התנא לשנות בו תקנתא.

אלא, הא דנקט התנא ביחס לסוכה גבוהה מעשרים אמה "פסולה", ולא כתב את תיקונה, שימעט את גובהה, הוא משום המשך אותה המשנה, העוסקת בפרטי דיניה של סוכה, דנפישין מיליה [שרבים הדינין הכתובים שם במשנה ביחס לסוכה].

דקתני התם: א. סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים. ב. ושאין לה שלשה דפנות. ג. ושחמתה מרובה מצלתה - פסולה.

ואם היה שונה לנו התנא שם כיצד יש לתקן סוכה גבוהה, היה צריך להאריך ולכתוב גם את צורת תיקונם של כל הפסולים האחרים השנויים שם.

וכיון שאמרו חכמים: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.

לפיכך פסיק, קיצר התנא ולא הרחיב את דבריו, ותני "פסולה", בהתייחסו בכך לכל עניני הסוכה השנויים שם במשנה.

אבל מבוי, דלא נפישי מיליה, אלא תקנה אחת יש לו, של לחי או של קורה בראשו של המבוי - תני ביה תקנתא, שימעטו ויוכשר.

ועתה מבארת הגמרא את הפלוגתא בין רבנן ורבי יהודה בפסול קורה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - במה נחלקו.

כאמור בהקדמה, המבוי הסתום הוא רשות היחיד מן התורה, בהיותו מוקף משלשת צידיו במחיצות, וצדו הרביעי מהוה "פתח", ובכך הוא נחשב כסתום מארבע רוחותיו. כי גם פתח מהוה "סתימה" ביחס להגדרת המקום כמוקף וסתום מסביבו.

אלא, שגזרו חכמים, שלא ייחשב הצד הרביעי, אם הוא פרוץ כולו לרשות הרבים, כ"פתח" אלא כפירצה. ועקב היותו "פרוץ" נאסר הטלטול במבוי, מדרבנן, עד שיעשה בו תיקון של לחי או קורה, ומכוח התיקון הזה יחזור הצד הרביעי להחשב כ"פתח", הסותם את הרוח הרביעית.

במה דברים אמורים, כשיש בצד הרביעי שיעור של פתח.

אבל אם הוא גדול יותר מהשיעור הראוי להקרא בשם פתח, שוב לא יעזרו לו הלחי או הקורה, כיון שכל כוחם הוא בביטול הפירצה ובהחזרת שם פתח לפתחו של המב וי.

ונחלקו חכמים ורבי יהודה במשנתנו מהו שיעור גובהו של הפתח הזה כדי שיוכלו להכשירו על ידי נתינת קורה מעל הכתלים שפתח המבוי.

[אבל אין גובהו של המבוי מונע את האפשרות להכשירו על ידי נתינת לחי, בצד הכותל בראש המבוי, בכל גובה שיהיה בו הפתח. ועיין ב"עיונים" שיש חולקים בדבר].

ואם נחלקו חכמים ורבי יהודה גם ביחס לרוחבו של המבוי - יתבאר בגמרא.

לדברי רב, יסוד המחלוקת הוא לאיזה פתח דימו חכמים בגזרתם שצריך פתחו של מבוי להיות נחשב ל"פתח". ולדברי רב נחמן נחלקו מהו שיעור ההיכר של קורה.

שני מהלכים נאמרו בגמרא לפי רב:

האחד - נחלקו לאיזה פתח הנזכר במקרא דימוהו חכמים.

והשני - נחלקו האם למדוהו מן המקרא או דימוהו לסתם פתחי מלכים [שהם הפתחים הגדולים ביותר].

מהלך ראשון:

אמר רב יהודה אמר רב: חכמים לא למדוה לשיעור גובה הפתח, שיהא עד עשרים אמה ולא יותר, אלא מפתחו של היכל, שהיה במקדש לפני קודש הקדשים, ובו נמצאים השולחן והמנורה, והיה גובה פתחו עשרים אמה.

ורבי יהודה לא למדה לשיעור גובה פתח אלא מפתחו של אולם, שהיה במקדש לפני ההיכל, והיה גובה פתחו למעלה מעשרים אמה.

דתנן: פתחו של היכל - גבהו עשרים אמה, ורחבו עשר אמות

ואילו פתחו של אולם - גבהו ארבעים אמה, ורחבו עשרים אמות.

ומפרשינן טעמייהו דחכמים ורבי יהודה בשני אופנים:

א. ושניהן, חכמים ורבי יהודה, מקרא אחד דרשו, ובו עצמו נחלקו האם שיעור "פתח" הוא כפתחו של היכל או של אולם.

שדרשו שניהם את הפסוק האמור בקרבן שלמים: "ושחטו פתח אוהל מועד".

ולמדו שניהם מכאן, שפתח אוהל מועד - "פתח" מיקרי.

ומ"פתח" אהל מועד למדו לפתחו של ההיכל בבית המקדש, שהוא כמוהו להקרא "פתח", היות שבהיכל [בבית המקדש] היו נתונים בו כלי המקדש כמו שהיו במשכן.

והכל מודים כי ההיכל שבמקדש נקרא "אוהל מועד", ומכאן שפתחו הוא בכלל "פתח אוהל מועד", הקרוי בתורה "פתח".

אלא שבזאת נחלקו חכמים ורבי יהודה: האם גם האולם - שהיה רק במקדש ולא היה במשכן - גם הוא נקרא "אוהל מועד". ובכך גם תלוי אם פתחו נקרא "פתח".

ובהכי פליגי:

דרבנן סברי: קדושת היכל לחוד, וקדושת אולם לחוד, וכל העבודות שנקבע מקומם באוהל מועד או בהיכל, אינן כשירות להעשות באולם.

נמצא, שבבית המקדש רק ההיכל לבד הוא הנחשב "אוהל מועד".

ואם כן, כי כתיב "פתח אוהל מועד" - אפתח היכל בלבד הוא דכתיב!

ורבי יהודה סבר: היכל ואולם קדושה אחת היא. והעבודות שנקבע מקומם באוהל מועד או בהיכל, כשרות להעשות אף באולם.

נמצא, לדבריו, שגם האולם נקרא "אוהל מועד".

ואם כן, כי כתיב "פתח אוהל מועד" - אתרוייהו [הן על פתח ההיכל והן על פתח האולם] הוא דכתיב.

ב. ואיבעית אימא: רק רבנן ילפי לה לשיעור הפתח מ"פתח אוהל מועד".

אבל רבי יהודה לא למד כלל משם.

כי גם לדבריו, אין ללמוד מפתח האולם, לפי שאינו בכלל פתח אהל מועד, היות ולרבי יהודה נמי, קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד. ואם כן, אין פתח האולם נחשב בכלל "פתח אוהל מועד", אלא רק פתח ההיכל.

והכא במשנתנו, שאמר רבי יהודה שאין צריך למעט, היינו טעמא דרבי יהודה, דסבירא ליה דפתח האולם "פתח" מיקרי, ולמד זאת ממקום אחר, מהא דכתיב "אל פתח אולם הבית". (2)

הרי שגם הפתח הגדול של האולם נקרא "פתח".

וטעמא דרבנן, שלא למדו מהמקרא של רבי יהודה:

משום, דאי הוה כתב המקרא באיזה מקום "אל פתח אולם" לבד, ולא הוה כתיב בשום מקום "אולם הבית", שפיר יש ללמוד ממנו כדקאמרת, שפתח האולם "פתח" מיקרי.

אבל השתא, דכתיב "אל פתח אולם הבית", מפרשינן לה: פתח הבית הפתוח לאולם. כשהכונה היא לפתחו של ההיכל, שהוא פתוח לאולם, שהיה לפניו.

ועתה דנה ומבארת הגמרא את הדימוי של פתח אהל מועד לפתח ההיכל והאולם שבמקדש.

והוינן בה: והא כי כתיב האי קרא ד"פתח אוהל מועד" - רק במשכן הוא דכתיב [ובמשכן הרי לא היה אולם כלל, ופתח ההיכל שבמשכן לא היה גבוה אלא עשר אמות], וכיצד ניתן ללמוד ממנו לפתחי המקדש?!

ומשנינן: כיון דאשכחן שמצאנו גבי משכן של משה דאיקרי "מקדש", ואשכחן נמי מקדש דאיקרי "משכן" [יבואר לקמן], שפיר יש ללמוד מקדש ממשכן.

ומסייעינן לה: דאי לא תימא שאם לא תאמר הכי, שיש ללמוד מקדש ממשכן, אם כן תיקשי נמי על הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות שלמים ששחטן בבוקר קודם פתיחת דלתות ההיכל - פסולין! לפי שנאמר בפרשת קרבן שלמים "ושחטו פתח אוהל מועד", מלמד הכתוב שמותר לשחוט את קרבנות השלמים רק בזמן שדלתות היכל פתוחין, ולא בזמן שהן נעולים.

ואם אי אפשר ללמוד מקדש ממשכן, תיקשי: והא כי כתיב ההיא קרא ד"ושחטו פתח אהל מועד" - במשכן הוא דכתיב!

ואם כן, איך נלמד ממנו לאסור שחיטת שלמים קודם פתיחת דלתות ההיכל שבמקדש?!

אלא, על כרחך: כיון דאשכחן מקדש דאיקרי משכן, ומשכן דאיקרי מקדש, אפשר ללמוד מקדש ממשכן.

ולכן, הוא הדין שיש ללמוד מקדש ממשכן לענין גובה הפתח.

ותמהינן אהא דאמרינן ד"מקדש איקרי משכן, ומשכן איקרי מקדש":

בשלמא מקדש, שפיר מצאנו דאיקרי משכן. דכתיב, שהבטיחנו ה' אחר הקמת המשכן, ואמר: "ונתתי משכני בתוככם". ועל כרחנו על המקדש שעדיין לא נבנה קאי קרא, ולא על המשכן, שהרי המשכן כבר הוקם.

אלא משכן, דאיקרי מקדש - מנלן?!

אילימא מדכתיב במשא המשכן: "ונסעו הקהתים נושאי המקדש והקימו את המשכן עד בואם". הרי שנקראו נושאי המשכן "נושאי המקדש"?! זה אינו. שאין הכתוב מדבר כלל בנושאי המשכן.

דף ב:

אלא, ההוא קרא - בנושאי הארון הוא דכתיב! שאת הארון נשאו הקהתים, ונקרא הארון "מקדש" לפי שהוא מקודש משאר הכלים.

ומשנינן: אלא, מהכא יש ללמוד שמשכן איקרי מקדש:

דכתיב בפרשת המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכתיב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן". הרי אשכחן משכן דאיקרי מקדש!

ותמהינן: בין לרבנן, שלומדים את שיעור גובה פתח מפתחו של היכל, ובין לרבי יהודה דיליף לה מפתח אולם - לילפו שילמדו לשיעור רוחב הפתח גם מפתח שער החצר שבמשכן, ונכשיר פתח מבוי אפילו כשהוא רחב יותר מעשר אמות כפתח שער החצר?!

דהא כתיב "אורך החצר: מאה באמה. ורחב: חמשים בחמשים. וקומה: חמש אמות".

הרי למדנו שרוחב החצר, שבו נמצא פתח שער החצר, הוא חמשים אמה.

וכתיב "וחמש עשרה אמה קלעים - לכתף".

וכתיב "ולכתף השנית, מזה ומזה לשער החצר - קלעים חמש עשרה אמה".

נמצא, שרוחב הפתח הוא עשרים אמה. כי הפתח היה באמצע רוחבה של החצר. והחצר היתה סתומה בקלעים משני הצדדים של הפתח, לכל צד [כתף], באורך חמש עשרה אמה.

והשתא תיקשי, אמאי לא נילף לשיעור רוחב פתח מפתח שער החצר, דמיקרי "פתח", כדכתיב "ואת קלעי החצר ואת מסך פתח שער החצר".

ונימא: מה להלן, בפתח שער החצר, גובה הפתח הוא חמש אמות ברוחב עשרים אמות. אף כאן במבוי, שיעור "פתח" הוא גובה חמש אמות ברוחב עשרים אמות.

[ואין כונת הגמרא ללמוד כאן מפתח שער החצר את שיעור גובה הפתח, אלא רק את שיעור הרוחב בלבד], ואמאי קתני במתניתין כי רק "והרחב מעשר אמות - ימעט"?

ומשנינן: מפתח שער החצר אין ללמוד לשיעור רוחבו של "פתח". משום שרק "פתח שער החצר" איקרי הוא קרוי, אבל "פתח" סתמא [בלא שער] לא איקרי!

ואיבעית אימא: אי אפשר ללמוד ממה שאמרה תורה שהיו קלעים חמש עשרה אמה בכל צד מצדי הפתח, שרחבו של פתח שער החצר הוא עשרים אמה.

היות וכי כתיב "קלעים חמש עשרה אמה אל הכתף" [וכן שאר קראי שהובאו לעיל], אינו מתייחס לרוחבה של חצר, ללמד שיעור רחבם של קלעים שמצידי הפתח, אלא בגובהה של חצר הוא דכתיב, ללמד שהיו הקלעים גבוהים שם חמש עשרה אמה, וכן שאר קלעי החצר.

ותמהינן עלה: וכי גובהה של חצר קאמרת?!

והא כתיב בקרא דלעיל: "ורוחב חמשים בחמשים, וקומה חמש אמות"! הרי שלא היה גובה החצר והקלעים אלא חמש אמות.

ומשנינן: ההוא שיעור של גובה החצר - משפת מזבח, שהיה גבהו עשר אמות, ולמעלה, שמעליו היו הקלעים גבוהים עוד חמש אמות, כדי שלא יהא כהן עומד עליו ועבודה בידו, וכל העם רואין אותו!

תו תמהינן: וכי רבי יהודה מפתחו של אולם שהיה גבהו ארבעים ורחבו עשרים גמר לשיעור גובה הפתח?!

והא תנן במשנתנו והרחב מעשר אמות ימעט! ולא פליג רבי יהודה לומר שעד רוחב עשרים יש שם פתח עליו כמו האולם, שהיה פתחו רחב עשרים.

ואי יליף רבי יהודה לשיעור גובה פתח מפתחו של אולם, לילף נמי מהתם לשיעור רוחב פתח?!

אמר מתרץ אביי: אין הכי נמי דפליג רבי יהודה אף בשיעור רוחב הפתח, כיון דיליף מפתחו של אולם. וכדאשכחן שפליג רבי יהודה בברייתא.

דתניא: ופתח מבוי הרחב מעשר אמות - ימעט.

רבי יהודה אומר: אינו צריך למעט.

ותמהינן: אם כן, ולפלוג נמי רבי יהודה במתניתין ביחס לרוחב הפתח?!

ומשנינן: פליג רבי יהודה במתניתין בשיעור גובהה, והוא הדין [נלמד מזה] לשיעור רחבה, שגם בו חולק רבי יהודה.

ודבר זה ממילא ידעינן. היות דפליג בגובהה, משום דיליף מפתחו של אולם, הרי הוא הדין לענין רוחב יליף מפתחו של אולם. [ריטב"א]

ואכתי יש להקשות: וכי רבי יהודה מפתחו של אולם שהיה גבהו ארבעים אמה גמר?!

והתניא, מצינו ברייתא מפורשת שמכשיר רבי יהודה אפילו גבוה הפתח יותר מארבעים אמה.

דתניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה - ימעט.

ורבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה.

ותני בר קפרא: ורבי יהודה מכשיר אפילו עד גובה מאה אמה.

ואי מפתחו של אולם גמר רבי יהודה, אין לנו להכשיר אלא עד ארבעים אמה, כפתחו של אולם!

ומפרשינן לקושיין: בשלמא לבר קפרא, דתני "רבי יהודה מכשיר עד מאה אמה", איכא למימר דגוזמא בעלמא נקט בדבריו.

כי כיון שמכשיר רבי יהודה אפילו בקורה הגבוהה יותר מעשרים ומשלשים אמה, ונראין הדברים לבר קפרא שמגזים בכך.

לפיכך הוסיף בר קפרא על דברי רבי יהודה, והגזים יותר ממנו, ואמר: רבי יהודה מכשיר עד מאה אמה!

אבל באמת, ביותר מארבעים, מעל גובה פתחו של אולם, לא מכשיר רבי יהודה.

אלא לרבי יהודה, לפי מה שנשנית שיטתו בברייתא, שמכשיר עד ארבעים וחמשים אמה - מאי גוזמא שייך הכא?!

ועל כרחך, שבדוקא נקט לה!

ואם כן תיקשי: בשלמא ארבעים אמה גמר רבי יהודה להכשיר, שלמד מפתחו של אולם.

אלא, חמשים אמה - מנא ליה לרבי יהודה להכשיר? והרי פתחו של אולם אין גבהו אלא ארבעים אמה!

ומכח קושיא זאת דחינן להא דאמר רב יהודה משמיה דרב שרבי יהודה מפתחו של אולם גמר.

ואמר עלה רב חסדא: הא מתניתא אטעיתיה לרב [ברייתא זאת היא שהטעתו לרב] לומר שרבי יהודה מפתחו של אולם גמר:

דתניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה, שגובה זה הוא יותר מפתחו של היכל - ימעט!

הוא, רב, סבר, מדחזינן בברייתא דרבנן מפתחו של היכל גמרי, מסתבר כי גם רבי יהודה מפתחו של אולם גמר!

ובאמת, לא היא כדסבירא ליה לרב!

ועתה מבארת הגמרא את המהלך השני:

אלא, רבי יהודה - מפתחא דמלכין [מפתחי ארמונות המלכים] הוא דגמר, שדרך פתחיהם להיות גבוהין הרבה. (3)

והשתא הדרינן להא דאמרינן, דלרבנן ילפינן שיעור גובה "פתח" מפתחו של היכל, ומקשינן:

ורבנן, אי מפתחו של היכל הוא דגמירי - ליבעו נמי דלתות בפתח המבוי, כפתח ההיכל שהיו לו דלתות?! (4)

אלמה תנן: הכשר מבוי:

בית שמאי אומרים: לחי [עמוד נעוץ ליד אחד מכתלי המבוי בפתחו של מבוי] וקורה ביחד הם המכשירים את המבוי לטלטל בו [ראה ציור 1].

ובית הלל אומרים: או לחי או קורה, אבל דלתות לכולי עלמא לא בעינן, ואף על גב דבפתח ההיכל היו דלתות?! [ראה ציור 2].

ומשנינן: דלתות היכל - לצניעות בעלמא הוא דעבידן, כדי שלא יוכלו לראות אל תוך ההיכל, ואין ללמוד משם שבלא דלתות לא מיקרי "פתח".

תו מקשינן: אלא מעתה, דילפת שיעור פתח מפתחו של היכל - לא תיהני ליה לפתח הרחב יותר מעשר אמות צורת הפתח!

דהא פתח ההיכל צורת הפתח הויא לו, ואפילו הכי עשר אמות הוא דרויח [היה רחב] ולא יותר, ולרב יש ללמוד כל שיעור הפתחים מפתח ההיכל.

אלמה מדוע תנן במשנתנו: אם יש לו צורת הפתח, אף על פי שרחב מעשר אמות אינו צריך למעט?!

ומשנינן: מידי הוא טעמא, הרי כל עיקרו של דבר זה, דילפינן מפתח היכל לשיעור "פתח", אינו אלא לרב, שהוא זה שאמר לעיל דילפינן מפתחו של היכל. ולדידיה הוא דמקשינן דממילא לא ליהני לפתח רחב צורת הפתח!

וכיון שכן לא קשה מידי.

דהא מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב, קמיה דרב, בהיותו לפני רב, כפי הכתוב במשנתנו: אם יש לו צורת הפתח, אף על פי שרחב מעשר אמות אינו צריך למעט.

וכששמע רב שכך שנה רב יהודה, אמר ליה רב לרב יהודה: אתנייה [תשנה לו לחייא בני] בלשון הזה: צריך למעט!

ורב לשיטתו אזיל, דילפינן מפתח היכל. וכיון שהיה בו צורת הפתח ולא היה רחב יותר מעשר אמות, אין להכשיר פתח רחב יותר מעשר אמות, אפילו יש לו צורת הפתח. (5)

דף ג.

תו מקשינן לרב: אלא מעתה, שפסול קורה גבוהה, מפתח היכל ילפינן לה (תחילת העמוד) לא תיהני ליה לפתח מבוי שיש בו קורה גבוהה מעשרים להכשירו, אפילו אי עביד אמלתרא [דבר המושך את העין, ובהמשך הגמרא מפרשינן לה].

דהא לפתח ההיכל נמי אמלתרא הויא ליה. ואפילו הכי, רק עשרים אמה הוא דגבוה ולא יותר!

דהכי תנן במסכת מדות: חמש אמלתראות של מילה [עץ שגדלים בו עפצים] היו על גביו של פתח ההיכל, זו למעלה מזו, וזו למעלה מזו.

והשתא תיקשי, אמאי מהני אמלתרא לקורה גבוהה להכשירה, וכדמפרש הגמרא לקמן.

תוכן העניינים

חברותא על עירובין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה